פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



14
ועדת הכלכלה
10/02/2025


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 596
מישיבת ועדת הכלכלה
יום שני, י"ב בשבט התשפ"ה (10 בפברואר 2025), שעה 9:30

הצעת חוק הבנקאות (שירות ללקוח) (תיקון מס' 38) (הודעה ללקוח על יתרת זכות בחשבון עובר ושב), התשפ"ה–2024 (פ/4598/25) (כ/1080) של חה"כ ארז מלול

חברי הוועדה: אליהו ברוכי – מ"מ היו"ר
שלי טל מירון

ארז מלול

אוהד מרדכי - רפרנט פיננסים, אגף התקציבים, משרד האוצר

חן פליישר - המחלקה המשפטית, בנק ישראל

טיבי רבינוביץ - מנהל קשרי חוץ, איגוד הבנקים

רן מלמד - מנכ"ל, נקודת מפנה - המרכז לקידום מדיניות של רווח

יעל שכטר סיטמן - לוביסטית ציבורית, לובי 99

משה קאשי - מנהל תחום פיננסיים, לובי 99

צביקה מור - אביו של איתן מור החטוף בעזה, משפחות חטופים, פורום תקווה

מיכאל לוי - דודו של איתן מור החטוף בעזה, משפחות חטופים

אסתר בוכשטב - אימו של יגב בוכשטב שנחטף לעזה ונרצח בשבי, משפחות חטופים

מושית מנצור - בתו של שלמה מנצור החטוף בעזה, משפחות חטופים

איתי עצמון

ד"ר עידית חנוכה

ליאור ידידיה, חבר תרגומים


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי -דיוקים והשמטות.


הצעת חוק הבנקאות (שירות ללקוח) (תיקון מס' 38) (הודעה ללקוח על יתרת זכות בחשבון עובר ושב), התשפ"ה–2024, פ/4598/25 כ/1080

בוקר טוב. אנחנו בי"ב בשבט התשפ"ה, 10 בפברואר 2025, ישיבת ועדת הכלכלה. המשפחות היקרות נמצאות פה? מיכאל, בבקשה.

שלום, בוקר טוב. אני מיכאל, דוד של איתן מור. איתן חטוף בעזה כבר כמעט 500 ימים. איתן בן 24. הוא היה מאבטח במסיבת הנובה. העדויות אומרות שהוא הציל שם חיים ומשך גופות אחורה, עד שהוא נחטף בעצמו.

כמו שאנחנו יודעים ושומעים, איתן לא נכלל בפעימה הנוכחית, ואנחנו לא רואים סיטואציה שבה הוא נכלל גם בפעימה השנייה. בוא נניח בצד את השאלה אם נלך לפעימה השנייה או לא – הוא לא נכלל אפילו בפעימה השנייה, למיטב הבנתנו.

אנחנו לא קיבלנו אות חיים מאיתן כבר הרבה זמן. רק לפני דקה או שתיים קיבלתי Push בטלפון על זה שמצב החטופים הצעירים הוא הכי חמור, ואנחנו רואים את זה; ראינו את זה בשבת. אנחנו שומעים, מהעדויות ומסימני החיים שהמשפחות האחרות קיבלו, שהמצב של הגברים הצעירים הוא הכי נורא.

אני שואל, באמת: מה זו הסלקציה הזו? איך הגענו למצב שבו ישנה סלקציה בין יהודים – מי חוזר הביתה ומי לא? זו באמת סלקציה. אני מתהפך בלילה במיטה ואין לי תשובה לתת לאחיין שלי בדמיון – מה אנחנו עושים בשבילו?

אנחנו שמחים ומתרגשים על כל חטוף שחוזר הביתה, אבל בואו לא נשכח את האנשים שנשארו שם, הצעירים. מספיק עם הסלקציות. לא יתכן שאנחנו נעבור לשלב ב' – נעבור למשהו אחר, לעסקה אחרת, לכיוון אחר – בלי שכולם שוחררו וחזרו. זה לא הגיוני. איזה מנוף נשאר לנו?

אני עשיתי מעל 300 ימי מילואים מאז ה-07 באוקטובר עד היום. כולנו צברנו הישגים שאנחנו מאבדים אותם עכשיו, בזה אחר זה, אחד אחרי השני – ציר נצרים; החזרה שלהם לצפון; פילדלפי עוד מעט – ואין לי תשובה לתת לאחיין שלי בלילה, בדמיון, לשאלה מה אנחנו עושים בשבילו.

מה צריך לקרות כדי שהוא יחזור? אין שום סיטואציה; אין שום פתרון. אני דורש שאם האחיין שלי, איתן, לא ייכלל בפעימה הזו, בשחרור הזה – תחזירו אותי להילחם. תחזירו אותי למילואים. זה לא יתכן שקיפלנו את כל המחסנים, את כל הציוד, הכול במקום. אני מרגיש שאני יודע שלא נחזור להילחם. לא נחזור לזה.

אני שואל את עצמי: איזו תשובה יש לי לתת לאחיין שלי? מה אנחנו עושים בשבילו? לא נשארו פה שום מנופים. מקבלי ההחלטות, אני פונה אליכם לא לשכוח את החטופים הצעירים שנמצאים שם. לא להמשיך את הסלקציה הזו; לא לתת לזה יד, ולא לתת למנופי לחץ מבחוץ להשפיע עלינו.

אנחנו צריכים להחזיר את כולם הביתה. זו החובה שלנו. מה אני אגיד לבן הקטן שלי שהתגייס לצבא? שהצבא יעשה הכול? שהמדינה תעשה הכול כדי להביא אותו הביתה? אני לא יכול להגיד לו את זה. זה לא נכון.

אני מבקש מכם: אל תשכחו את האנשים שנשארו מאחור. מספיק עם הסלקציה. תודה.

תודה רבה. יש עוד בני משפחות? אסתר, בבקשה.

שלום. שמי אסתר. אני אמא של יגב. יגב, הבן הבכור שלי, נחטף מקיבוץ נירים יחד עם אשתו. אשתו חזרה בעסקה, רימון, ויגב נשאר במנהרות החמאס. הוא נרצח והובא לקבורה בקיבוץ נירים באוגוסט. הוא נרצח בפברואר. השבוע אנחנו מציינים אזכרה של שנה.

אני מגיעה לפה, לכנסת, מנובמבר של השנה שעברה, ואני ממשיכה להגיע, כי אני מרגישה שאסור לנו להפקיר את מי שנשאר שם. היום, אני חייבת להגיד שקשה לי לדבר. זו הפעם הראשונה שבה אני מרגישה שנגמרו לי המילים. אני מרגישה שאני לא מבינה למה אנחנו צריכים בכלל לדבר; למה זה לא ברור שצריך לקדם את העסקה? צריך לזרז אותה; צריך לעשות הכול כדי שלא תמשיך ההפקרה.

בשבת, ראינו את אוהד, את אור ואת אלי. אני לא יודעת אם אתם מכירים אותם, אבל אני מכירה אותם. הפנים שלהם, ההליכה שלהם, הכול. אני כבר לא יודעת איך לתאר את זה. אני לא אוהבת להשתמש במילה "שואה", אבל המראה שלהם אומר הכול – אומר שאין להם זמן.

כל מה שאמרנו פה בשנה האחרונה – שאין זמן לחטופים – הוכיח את עצמו ביום שבת. אני אומרת שוב: כל מי שיכול, כל נבחר ציבור היום, צריך לעשות הכול כדי לקדם ולהאיץ עסקה, עכשיו. אין לנו זמן. לשלמה מנצור בן ה-86 – כבר אין זמן. שלמה נחטף בגיל 85; היום הוא צריך להיות בן מעל ל-86. זה הגיוני שהוא נמצא במנהרות החמאס? זה הגיוני שבן-אדם בגילו נמצא שם?

זה הגיוני ששירי והילדים שלה נמצאים שם? בחור צעיר כמו אלון אהל, שאתמול הגיע אות חיים ראשון ממנו – שהוא פצוע בעיניים, לא מטופל; שהוא קשור בשרשראות – זה הגיוני שכך נראים אזרחי ישראל? פה, יש זמן לעסקה. זה נראה הגיוני. אני כבר לא יודעת איפה החמלה של נבחרי הציבור. אני באמת לא יודעת.

שלום. סליחה שהתעכבנו – היינו בוועדה אחרת. אני מושית מנצור, הבת של שלמה מנצור, החטוף המבוגר ביותר בשבי החמאס. איש שעלה בגיל 13 לארץ אחרי שואת הפרהוד שבעירק, היום, בזקנתו – חווה שואה נוספת.

בלתי יאומן שנחטף מביתו, ממבצרו, מקיבוץ כיסופים. הוא החטוף היחידי מכיסופים. זה אלי, החבר שלי, שבעבר רקדנו סלסה ביחד. הוא היה נחמד מאוד, עם עיניים מאירות. זה? אני לא יודעת את מי החזירו אתמול. אין לי מושג את מי החזירו פה ביום שבת – זה לא אלי. וזה המצב של כל החטופים.

קול אחיך זועקים, לא מן האדמה; הם ממש לידנו. קיבוץ כיסופים נמצא קילומטר ממחנות המרכז – מאיפה שהם נמצאים. אין לנו אפשרות להיכנס לשם ולהביא אותם. לכם יש אפשרות. עסקה מהירה, לא בפעימות. אין לנו זמן. אין להם זמן, לאחים שלנו, לאהובים שלנו, למשפחות שלנו. אלה בני ישראל שאנחנו מפקירים. זה נוגד את כל התורה; את כל הערכים שגדלנו עליהם.

אנחנו צריכים להסתכל על זה, על התמונות האלה, להוריד את הכיפה ולהגיד: "סליחה. איפה היינו? איך עצמנו עיניים? איך אפשרנו לזה לקרות?". אל תגידו עוד "לא ראינו" – הנה, אתם רואים. אתם לגמרי רואים. כשחזרו הגופות – הן חזרו בתת-משקל. העלימו מהר את המידע הזה, אבל הנה, אתם יודעים. אל תאפשרו לזה לקרות. זה בידיים שלכם, חברי הכנסת; נציגי הציבור, זה בידיים שלכם.

אלי, שאיבד את שתי בנותיו, את אשתו ואת אחיו, שנרצח, ביקש שיקראו לו שוב "אבא". גם אני רוצה לקרוא לאבא שלי שוב. תחזירו אותו. אלה מלחי הארץ שלנו. אלה האנשים שבשבילם אתם ואנחנו חיים פה. הם באו והקימו את המדינה; עובדי אדמה; אוהבים את המדינה שלנו. בגיל 16 הוא הגיע לקיבוץ, ונתן את כל כולו למדינה הזו.

אני רוצה לשוב ולקרוא לאבא שלי "אבא". תנו לי את הזכות הזו. האבא הזה, הסבא הזה – הוא של כולנו. אל תעצמו עיניים. זו בעיה של כולנו. הערכים שלנו הלכו לאיבוד, יחד עם החמאס. כולם הלכו לאיבוד – אנחנו, שלא מחזירים אותם. איפה פדיון השבויים? אנחנו, בידינו, עושים את השואה פעם שנייה. איך זה יכול להיות?

מדינת ישראל, מדינת היהודים; יהודים מפקירים יהודים. איך זה יכול להיות? שואה בידיים שלכם. תחזירו אותם. אין להם זמן. אין להם זמן. הם מורעבים מול הידיים שלנו. מול העיניים שלנו.

תודה רבה. צביקה, בבקשה.

שלום, בוקר טוב. אני אבא של איתן. 15 חודשים נלחמנו כאן כדי שישיבו את החטופים באופן כזה שהחטופים שלנו, ובתוכם בני, יהיו החטופים האחרונים בהיסטוריה של מדינת ישראל.

יש להשיב את החטופים – כך אמרנו – באופן כזה שיציל את כל החטופים כמה שיותר מהר, ושיתחשב בהורי החיילים הנופלים, המשפחות השכולות, כך שקורבנן לא יהיה לשווא; שיתחשב במשפחות של אלפי החיילים הפצועים שלנו, כך שגם קורבנן לא יהיה לשווא; ולהתחשב בדורות הבאים, כדי שפעם אחת – לא נגלגל אסון לדור הבא, כמו שהתרגלנו לעשות מאז עסקת ג'יבריל.

מי שטיפל בעסקת ג'יבריל – עו"ד שמואל תמיר ז"ל, התפטר מתפקידו כי הוא אמר שעסקת ג'יבריל תביא אסון על מדינת ישראל, וכך היה. בעסקת ג'יבריל השתחררו אחמד יאסין ומרוואן ברגותי, שארגנו לנו את האינתיפאדה הראשונה והשנייה.

אחר כך היה לנו את הסכם אוסלו, שאת פירותיו אנחנו אוכלים עד היום – גם באשמת הממשלה הנוכחית; אחר כך היה לנו את הבריחה מלבנון – גם אני הייתי שם; אחר כך היה לנו את ההתנתקות ועסקת שליט, וכך אנחנו מגלגלים אסון על הדור הבא, והילדים שלנו צריכים לנקות אחרינו בעזה.

אמרנו 15 חודשים. הדרך להשבת החטופים היא אך ורק בעיסוק בשאלה אחת בלבד: איזה מחיר עוד לא גבינו מחמאס, ולכן הילדים שלנו עדיין אצלו? במקום להיות עסוקים כל היום במחירים שאנחנו משלמים.

תראו מה עשיתם. אנחנו צריכים לעמוד עכשיו, ובהמשך נצטרך לעמוד מול משפחות שתהיינה להן טרגדיות, חס וחלילה, בגלל מאות הרוצחים שאנחנו משחררים עכשיו. איך אנחנו, משפחות החטופים, נוכל לעמוד מול אותן משפחות שיקיריהן יירצחו, חס וחלילה, בגלל הרוצחים שמשתחררים עכשיו, שחייבים עכשיו לארגוני הטרור שהוציאו אותם מהכלא?

לצערנו, ממשלת ישראל החליטה ללכת בדרך אחרת, ואנחנו לא מבינים איך הילדים שלנו הולכים להשתחרר. מה נשאר לנו לשלם לחמאס תמורת הילדים שלנו? נתנו את ציר נצרים; יצאנו מפה; יצאנו משם. איך הילד שלי חוזר הביתה? אני לא מבין.

מכיוון שממשלת ישראל החליטה ללכת בדרך הזו בכל זאת, וחבל שכך, אנחנו אומרים עכשיו: תשיבו את כולם עכשיו, בפעם אחת. אנחנו לא מוכנים לקבל סלקציה. אנחנו נכדים של סבא וסבתא שעברו סלקציה, והסלקציה שלהם הותירה אותם בחיים כי הנאצים השתמשו בכוח העבודה שלהם.

הסלקציות שעושים כאן, עם כל מיני קטגוריות, במקום להביא את כולם בפעם אחת, גוזרת על החטופים של שנשארים שלוש נקודות. עוד נושא: הבוקר, שמענו כולנו ברדיו את סיגי כהן, אמא של אליה, ואת עידית אהל, אמא של אלון – כל כך היה קשה לשמוע אותן – שקיבלו עכשיו אות חיים מהשבים שהילדים שלהן נמצאים במנהרות בשלשלאות.

אני רוצה לשאול: אני באתי כמה פעמים לבית המשפט העליון, כדי להיות נוכח בדיונים של זכויות לנוח'בות. צריך לשפשף את העיניים כדי להאמין שזה קורה פה, במדינת ישראל – שבית המשפט העליון, בראשות יצחק עמית, שיושב שם, נותן זכות עמידה לארגוני זכויות אדם.

היה כבר בג"ץ פירות העונה – פירות לנוח'בות. לא מגיע להם פירות? בג"ץ עובי המזרן – צריך שהכול יהיה מדוד, כן? כבר בדקו שלחטופים שלנו יש את כל התנאים, ועכשיו צריך לדאוג לנוח'בות – ועוד כל מיני בג"צים בדרישה לתת זכויות לפראים, למפלצות האלה.

אני רוצה לשאול גם כאן, את בית המשפט העליון: האם סיימתם לדאוג לחטופים שלנו שיש לכם את הפנאי לדאוג עכשיו לנוח'בות, שרצחו וטבחו? שפתחו חיילים חיים שלנו והוציאו להם את הלב והכבד ואכלו אותו? שאנסו נשים שלנו, אחד אחרי השני, ותוך כדי – אחד מוציא את העיניים עם כפית?

אני ראיתי את הסרטונים האלה כי חיפשתי את הבן שלי בסרטונים האלה. אמרו לי: "מפיצים סרטונים על חטופים", אז הייתי צריך לפתוח כל סרטון שהגיע לחמאס חברון בטלגרם כדי לחפש את הבן שלי, וראיתי את הזוועות האלה. לאנשים האלה מגיעות זכויות? למפלצות האלה?

אנחנו דורשים שכל החטופים ישובו לכאן בפעם אחת. אנחנו לא נוכל לקבל עוד סלקציה כזו. מספיק. תודה.

תודה רבה.

סליחה על התיאורים שלי.

תודה רבה לכם. שתי דקות הפסקה.


(הישיבה נפסקה בשעה 09:53 ונתחדשה בשעה 09:55.)

נחזור לדיון.

אסתר בוכשטב:

אני לא יודעת מה להגיד. אני באמת לא יודעת מה להגיד. תחזרו לדיון, ואיפה אנחנו, משפחות החטופים? אני יושבת פה ליד מושית ולא יודעת עוד מה להגיד. מה עוד אפשר להגיד כשאתם ממשיכים בדיון? אתם לא יכולים להגיב? אתם לא יכולים להבטיח? אתם לא יכולים לעשות משהו בשביל החטופים?

תסתכלו על שלמה. שלמה בן 86. איך אתם מצליחים להמשיך לעבור לסדר-היום? ראיתם את אלי; ראיתם את אוהד; ראיתם את אור. ראיתם מה עובר עליהם שם. אפילו תגובה אחת? אני לא מצליחה להבין. אני לא מצליחה להבין את כל מי שיושב פה, שאתם פשוט ממשיכים בסדר-היום.

החיים שלנו נעצרו ב-07 באוקטובר, ולא בגללנו – ההפקרה נעשתה בגלל הממשלה הזו; לא בגלל שום דבר אחר. ואתם יושבים וממשיכים, כאילו לא היה כלום. החיים שלנו נעצרו. בשעה 06:29, בצבע אדום הראשון, עצרתי את החיים שלי, ומאז אני רק עסוקה בלהחזיר את החטופים – לא בשיקום של המשפחה שלי; לא בשיקום של הקיבוץ שלי; ובטח לא באבל על הבן שלי.

השבוע, ביום שישי, יש אזכרה של שנה. הבן שלי נרצח לפני שנה, ואני עדיין עסוקה רק בחטופים, כדי לעזור למשפחות החטופים; כדי לעזור לחטופים. ואיפה הלב שלכם? אני לא מצליחה להבין – איפה נעלמה החמלה מהמדינה הזו? אני לא מצליחה להבין.

כבודו, השתיקה שלכם היא המשך ההפקרה. אתם נותנים לזה יד – להשאיר את האחים שלנו שם בסבלם. העם הזה לא יכול להשתקם בלי שתביאו את החטופים. העם הזה לא יכול להשתקם.

אדוני, המינימום שאתה יכול לעשות – סליחה שאני מתערב; אני בדרך כלל לא מתערב בנושא הזה כאן – בעיקר לאחר העובדה שאף אחד מכם לא התייחס ולא אמר מילה – זה לעצור את הדיון ולהגיד שבשם היותנו בני אדם, אנחנו לא נקיים היום דיון על חוק שאני בכלל לא אכנס, כרגע, לחשיבות אותו, ואם צריך או לא צריך אותו. עמדתי ידועה עליו, ואשמח גם להגיד אותה אחר כך.

לא יכול להיות שנמשיך לקיים כזה דיון אחרי דבר כזה; להגיד "שתי דקות הפסקה", לשבת בשקט, לא לענות לאמא, לאחות או לבת, ולהמשיך בדיון כמו כזה דבר. זה ביזוי של הכנסת. זה ביזוי של החברה הישראלית. זה ביזוי שלי, כאדם שאכפת לו מאנשים שנמצאים בעזה.

תודה. נמשיך הלאה, בבקשה. תודה רבה.

אני פשוט לא מבינה, ואני מצפה מכל אחד מכם, שיושב פה, שתגיבו. לא רק חבר הכנסת – גם לכם יש אחריות. כולכם שייכים למדינת ישראל. אתם נציגי ציבור של מדינת ישראל. אני מצפה מכל אחד מכם, שיושב פה, שלא תאטמו את האוזניים ותמשיכו את החיים כאילו לא היה כלום. אנחנו כבר מרגישים כלום במדינה הזו.

תודה.

תודה על מה? אני לא מצליחה להבין. אני באמת לא מצליחה להבין. אני לא מצליחה להבין למה. אפילו אמירה? אנחנו, שתינו, לא מהאנשים שעושים רעש. שתינו מדברות בשקט. אנחנו מקשיבות. אני לא יודעת מה עוד נשאר.

חבר הכנסת מלול, אולי אתה תקבל אומץ ותבקש לבטל את הדיון בהצעת החוק שלך הזו? יש זמן אחר שבו אפשר לעשות את זה. לא היום. ממש לא היום.

כולנו עם אחד. כולנו.

כולנו עם אחד ואנחנו מכבדים אתכם מאוד, ומבקשים לקיים עכשיו את הדיון. חבר הכנסת מלול, בבקשה.

טוב, קשה מאוד.

אתם ישנים בשקט?

קשה? אז אל תעשו. זה לא קשה.

רגע.

בבקשה.

ההכרח לא יגונה, ואנחנו איתכם, ועושים את כל מה שאנחנו יכולים בכלים שלנו – אנחנו רק חברי כנסת; אנחנו לא חברי קבינט. תשאלי את דודה שלך כמה דיברתי איתה ונפגשתי איתה.

אבא לא פה. זה לא עוזר לדבר.

אנחנו עושים הכול כדי שהם יחזרו. אי-אפשר להשלים עם זה שהם לא נמצאים, ואין ברירה - - -

אתה אומר שאתה "רק" חבר כנסת; יש ביכולתך הרבה יותר.

את מה שאני יכול – אני עושה. אני לא רוצה לפרט.

הנה, הציעו לך לבטל את הדיון פה.

זה לא יעזור לעניין הזה. אם הייתי יודע שזה עוזר – תאמיני לי שהייתי הראשון שהיה מבטל, אבל אין מה לעשות, יש - - -

זה פשוט מרגיש שנהיה באותו מתרס.

אנחנו לא באותו מתרס.

אנחנו לא?

אני בחיים לא אוכל להיכנס לנעליים שלך, לכאב שלך, למה שאת מרגישה, עם כל הכאב שיש.

כיהודי, אתה לא יכול? אנחנו יושבים פה בזכות היותנו יהודים.

החדר שלי פתוח, ותשאלי את משפחת ליפשיץ ודיקמן – כולם אצלי בחדר. תראי מה תלוי אצלי בכל הקיר. תלכי עכשיו ותראי. אני עושה את מה שאני יכול, בכלים שלי, כדי לעזור. מצוות פדיון שבויים – אני לא צריך להגיד לך מה זה, איזה ערך יש לזה ואיזה כאב. אין יום, אין דקה ואין לילה שבהם אני לא חושב עליהם לפני שאני הולך לישון – כמה שאני מספיק לישון – וגם כשאני קם.

החוק הזה או לא החוק הזה – זה באמת לא העניין. צריך לעשות, ואנחנו מדברים על זה בכל החדרים – גם הסגורים וגם הפתוחים. עם ישראל לא יחזור לעצמו כל עוד החטופים לא פה.

זהו. תודה רבה. לגבי הצעת החוק, אני רוצה לשמוע את הנציגים. יש נוסח, והיו כמה נקודות מחלוקת. אולי תעבור על הסעיפים ונראה. אני מציע שאיתי, היועץ המשפטי, יעבור עליהם.

אתם מצליחים להמשיך כאילו הכול כרגיל?

בקושי רב.

בקושי רב? אתם מצליחים, כי עובדה שאתם יושבים וממשיכים.

בבקשה, איתי.

בדיון הקודם בהצעת החוק, שהתקיים לשם הצעת החוק לקריאה הראשונה, נותרו כמה סוגיות שהוועדה הותירה לשלב הזה – לשלב של הכנת ההצעה לקריאה השנייה והקריאה השלישית. אני אזכיר את הסוגיות האלה ונשמע התייחסות.

הסוגיה הראשונה היא לגבי הסכום של יתרת הזכות בחשבון עובר ושב של לקוח. הסכום שנקוב כרגע בהצעת החוק הוא - - -

אנחנו מצפות גם מכם שתגידו מילה. 10:05, 10:01 – הבן שלי נרצח לפני שנה. הכול עובר ושב. הכול בסדר.

עובר ושב באמת יותר חשוב מחיים פה.

אנחנו נעשה הפסקה של חמש דקות.


(הישיבה נפסקה בשעה 10:05 ונתחדשה בשעה 10:17.)

אנחנו רוצים לחזור לדיון.

כן. אני הצעתי, בהצעת החוק הצרכנית הזו לטובת אזרחי ישראל - - -

טובת אזרחי ישראל היום היא להחזיר את החטופים.

אל תפריעי.

אל תפריעי?

בבקשה לא להפריע.

היא דיברה פה, ודיברנו על הכול. את לא היית פה. אם היית מתחילת הדיון – שלי, את אל תתערבי, טוב? אני מבקש ממך לא להתערב.

קודם כול, אני אתערב במה שבא לי. אני חברת ועדה. אל תגיד לי מה לעשות. נתחיל מזה.

את לא היית פה. את לא שמעת.

זה לא קשור. אני יכולה להיכנס לפה מתי שאני רוצה, וכשמשפחות החטופים מדברות - - -

תבואי כשמדברים. את לא באה כשמדברים.

הייתי בדיון אחר, ויצאתי מדיון חשוב מאוד כדי להיות פה. הייתי בדיון חוקה על הורים שרוצחים את הילדים שלהם או את בני זוגם, וצריך לשלול מהם אפוטרופסות. זה בסדר? זה חשוב לך? אתה מאשר?

לשמוע את ההורים – אולי יותר חשוב, נראה לי.

אתה הפרעת לה לדבר ואמרת לה: "אל תפריעי".

היא דיברה. את לא היית פה.

ארז, הרגע היא אמרה - - -

היא דיברה פה חצי שעה.

ארז, עם כל הכבוד לך - - -

לא דיברתי חצי שעה.

אל תתערבי.

אני אתערב מאוד. מה זה "אל תתערבי"?

אל תתערבי. אל תנצלי סיטואציה - - -

אני אתערב מאוד ואעמוד לצידן בכל פעם שיהיה צריך.

אני עומד לצידן יותר ממך.

בסדר גמור. שמענו. אז תאפשר לה לדבר. אם אני לא טועה, הייתה לה - - -

אבל היא דיברה.

אבל היא רוצה לשאול עוד שאלה. לא תיתן לה?

את מנהלת את הוועדה?

אתה מנהל את הוועדה?

תני לי לדבר. אני קיבלתי זכות דיבור.

תקשיב, ארז, אני לא עובדת אצלך. התבלבלת.

אני גם לא עובד אצלך.

חוצפן.

ארז, בבקשה. קיבלת רשות דיבור.

קצת דרך ארץ. טוב, הצעת החוק הזו - -

רגע, היא שאלה משהו.

- - היא הצעת חוק צרכנית - -

תודה.

- - לטובת אזרחי ישראל. לצערי, יש הרבה אזרחים ישראלים – ישר הגעתי לסעיפים ולא עשיתי הקדמה. אולי כדאי שכולם ישמעו על מה מדובר – שיש להם כסף בעובר ושב. לפי מה שהמפקח על הבנקים לשעבר אמר לי, מדובר פה במעל 200 מיליארד שקל, והכסף שוכב ולא עושה כסף. מצד אחד, הם משלמים ריביות על המשכנתא - - -

באמת רציתי לדעת אם העו"ש של אבא שלי שם עומד. לא ידעתי מה לעשות עם זה. אתה יכול להגיד לי?

בבקשה, תודה. דיברת על 200 מיליארד.

כן. מעל 200 מיליארד שקלים. מצד אחד, האזרחים משלמים ריביות על ההלוואות ועל משכנתאות מהבנקים, אבל מצד שני, כשהכסף שוכב – הם לא עושים איתו כלום, והבנק גם לא מיידע אותם שהם יכולים להניב פירות מהכסף. לפעמים זה לתקופה קצרה ולפעמים לתקופה יותר ארוכה – אדם מוכר דירה, רכב, יש לו אירוע, קיבל ירושה, כל מיני סיטואציות במעגל החיים.

הצעת החוק באה לחייב את הבנקים להודיע לאזרח שיש לו אפשרות – גם בפיקדון קצר, גם יומי, גם שבועי, גם חודשי – להניב פירות מהכסף שלו, שהוא עבד עליו - - -

כבודו, אם הבנקים מחויבים, איך מודיעים לחטופים? הם מחויבים. איך הם יודיעו?

אם אפשר, בבקשה, בלי הערות. כן.

הצעת חוק צריכה להתייחס לכלל האוכלוסייה, לא?

קיבלת רשות דיבור, ואם תבקשי – תקבלי בהמשך שוב.

אוקיי. תודה.

תודה.

אחרי כמה דיונים שעשינו, הגענו להסכמות עם בנק ישראל, עם נציג הבנקים ועם משרד האוצר, ויש כמה פינות שחשבנו לסגור בין הקריאה הראשונה לקריאה השנייה והשלישית. אני מציע שהיועץ המשפטי יתחיל סעיף-סעיף ונדון בנקודות שנשארו פתוחות.

אני אמתין גם, בבקשה.

כמו שאמרתי קודם לכן, הנושא הראשון נוגע לשינוי הסכום שנקוב בסעיף 5(א)(4) המוצע. מדובר כאן על יתרת זכות בחשבון עובר ושב בסכום העולה על 15,000 שקלים חדשים. למעשה, לא קבענו בסעיף הזה איזה שהוא מנגנון עדכון או שינוי של הסכום.

ההצעה שלנו, לאחר תיאום גם עם משרדי הממשלה וגם עם בנק ישראל, היא בכל זאת לאפשר עדכון של הסכום הזה; כדי שהכסף ישמור על ערכו – לאפשר לשר האוצר, לאחר התייעצות עם נגיד בנק ישראל ובאישור ועדת הכלכלה, לעדכן את הסכום הזה לפי שינוי במדד המחירים לצרכן. זו סוגיה אחת.

הסוגיה השנייה, שאני מציע גם לשמוע לגביה התייחסויות מהגורמים השונים כאן, סביב השולחן, נוגעת לצורך להחיל את החובה המוצעת לשלוח הודעות לפי סעיף 5(א)(א) גם ללקוחות שהם תאגידים. בעצם, הסעיף, כפי שהוא מנוסח היום, מחייב תאגיד בנקאי למסור הודעות על יתרת זכות בחשבון עובר ושב ללקוח שהוא יחיד.

הסוגיה הבאה היא קביעת מועד התחילה של התיקון המוצע, והסוגיה הרביעית נוגעת לבחינת הצורך להוסיף סעיף דיווח של המפקח על הבנקים לוועדת הכלכלה, בדבר יישום הוראות התיקון ועמידתם של התאגידים הבנקאיים בהוראות המוצעות. אלה הסוגיות שהותרנו לבחינה כרגע, בשלב הזה.

בנק ישראל.

גם לנו קשה לדבר. אנחנו אומרים את האמת.

קשה לכולם.

לדעתי, העברנו את עמדתנו לוועדה מראש.

נכון, אבל הדיון בכל זאת מתנהל כאן, וצריך להביא את הדברים בפני השולחן.

אולי כדאי שתתחילו להקשיב לעם ישראל, שקשה לו להתנהל כשזה המצב. כשהדברים החשובים צריכים לקרות עכשיו, והדברים החשובים זה לקום ולעשות מעשה; לדבר על החטופים; ללכת לראש הממשלה ולדרוש.

שלושתכם חברי כנסת. אני חושבת שזה מה שנכון שתעשו עכשיו. חשבונות הבנקים של כולנו – יכולים לחכות. תאמינו לי. הם מחכים כבר הרבה זמן. אפילו החשבון של הבן שלי, שכבר יכולנו לפתוח אותו. אנחנו לא מתעסקים בזה, כי זה לא הזמן.

כן, מי מציג מבנק ישראל? בבקשה.

לא הבנתי, הם מפחדים לדבר? מה קורה?

לא. הן לא רוצות לשתף פעולה עם זה.

צודקות.

זו לא העת. זה מה שהן אומרות בשתיקתן.

מעולה.

מישהו מבנק ישראל רוצה?

אז נעביר את זה As is.

(דממה. מושית שרה חרישית לאביה)

הישיבה נעולה. אנחנו נקבע דיון המשך לנושא הזה. תודה רבה.

תודה לכן שהייתן איתנו. חבל שאי אפשר להגיד את זה גם על חברי הכנסת, חלקם.


הישיבה ננעלה בשעה 10:28.