פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



38
הוועדה המיוחדת לענייני הצעירים
24/12/2024


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 77
מישיבת הוועדה המיוחדת לענייני הצעירים
יום שלישי, כ"ג בכסלו התשפ"ה (24 בדצמבר 2024), שעה 14:05

צרכים ומענים של יתומים בגירים (18-26)

חברי הוועדה: נעמה לזימי – היו"ר

יעל שור מילניצקי - מפקחת ומרכזת ארצית לטיפול באוכלוסייה מבוגרים, משרד הביטחון

איילת כהן גבאי - רמ"ח למענים לצרכי יתומים למשרד הביטחון ואחים שכולים, משרד הביטחון

תאיר ראבוחין - רפרנטית רווחה, משרד האוצר

הילה סופרמן הרניק - מנהלת פיתוח מקצועי, תוכנית יתד - התוכנית הלאומית לצעירים במצבי סיכון, משרד הרווחה והביטחון החברתי

אילן שריף - משרד הרווחה והביטחון החברתי

בן ישי - תעסוקה והשכלת צעירים, משרד הנגב, הגליל והחוסן הלאומי

אהוד קוגן - עו"ס מפקח שיקום, המוסד לביטוח לאומי

אייבי מוזס - יושב ראש ארגון נפגעי פעולות איבה

מיכל אלטשולר - רכזת מדיניות חברתית בהתאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית

אהד כהן - מנכ"ל ארגון "עתיד לעוטף"

מיקה קלדרון - יתומה, קיבוץ בארי, "עתיד לעוטף" ו-"יתומי ה-7.10"

נועה פורד - יתומה ואחות שכולה, "עתיד לעוטף" ו-יתומי ה-7.10"

גל גורן - יתום איבה, בנם של מיה ואבנר גורן ז"ל, "עתיד לעוטף" ו-"יתומי ה-7.10"

גיא כהן - יתום מקיבוץ בארי, בנם של פסי ורפאל כהן ז"ל, "עתיד לעוטף" ו-"יתומי ה-7.10"

שלמה אלפסה - דוד תומך ליתומים בגירים משני ההורים

שלומי נחומסון - מנכ"ל ארגון אלמנות ויתומי צה"ל

הדר קס - מייסדת ומנכ"לית עמותת "חמניות"

ענבר שקד דליות - דוברת עמותת "חמניות"

ליאת קליין גנץ - מדיניות וחקיקה, עמותת "חמניות"

לני מילוא - מנהלת פורום הקרנות והעמותות למען יתומי המלחמה

ליאור קרנכל - מנכ"לית ארגון "עטופים באהבה"

תמר קרביץ - המועצה להשכלה גבוהה

דפנה סידס-כהן

חבר תרגומים, מיטל פורמוזה

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

צרכים ומענים של יתומים בגירים (18-26)

תודה רבה לכל מי שהגיעו לכאן. ישיבת מעקב צרכים ומענים של יתומים בגירים. אני קודם כל רוצה דווקא לפתוח בהשתתפות בצער משפחת קציר, חנה קציר שורדת השבי נפטרה היום. הלבבות השבורים שלא עומדים בכאב ובצער לוקחים גם את השורדים של הטבח ובסוף גם שוברים את הלב של כולנו. יהי זכרה מהפכה ושיחזרו כולם. משתתפת גם בצער משפחות שלושת הנופלים מאתמול בצפון הרצועה. יותר מידי כאב ויותר מידי שכול ובאמת שנדע כבר ימים טובים יותר מהימים הללו.

זה בעצם דיון מעקב על כל סוגיית היתומים הבגירים. אני כן רוצה לפני שאני אקרא את דבריי ונפתח את הדיון גם רגע לחדד. אנחנו כן נתמקד בדיון הזה, נוכח היעדר המעש בתקופה הזאת גם מול יתומי פעולות האיבה ויתומי צה"ל, כן להבין איפה בסוף מתכנס כאן מענה כלשהו שיהיה מובחן בסיטואציה הזאת. השכול הזה רק מתרחב ויש פערים גדולים מידי.

אני כן חושבת שחשוב לשמור על הדיון גם כדיון יתומים בגירים בכלל בגלל שבסוף אנחנו רואים שכאשר המדינה לא נוגעת בסוגייה גם הנקודות המובחנות בה, שהן נקודות באמת לאומיות לא פשוטות כמו יתומי צה"ל ויתומי פעולות איבה פשוט לא מטופלות כאשר הנושא הכללי כולו פשוט ללא הכרה. לכן חשוב לנו גם לשמור. ואני אומרת, אם נצטרך נעשה גם עוד דיון המשך כי הסיטואציה לא פשוטה.

אז חברים וחברות, תודה שהגעתם היום לדיון החשוב הזה. היום נעסוק בנושא כאוב וקריטי, הצעירים היתומים במדינת ישראל. בישראל עדיין אין מדיניות סדורה ביחס לטיפול וסיוע לכלל הצעירים היתומים. ועדת הצעירים רואה חשיבות רבה בדיון בטיפול בעיות הצעירים וצעירות אשר איבדו את היקר להם מכל.

בכללי הוועדה הזאת מתמקדת ככל שניתן בצעירים שזקוקים למענה ובסוגיות שהן סוגיות לא פעם סוגיות קצה, מתוך הבנה שזה תפקידינו, לייחס לאוכלוסיות הללו יותר מקום בוועדה הזאת כדי לנסות לעשות כמה שיותר.

היום נתמקד גם באלה שהתייתמו בעקבות ה-7 באוקטובר, פעולות הטרור והמלחמה וכמובן גם בשכול האזרחי. לצערנו, כפי שאנחנו יודעים, השנה הייתה עלייה חדה במספר היתומים הצעירים בעקבות האירועים הקשים. מדובר בצעירים שמצאו את עצמם פתאום ללא הורה ואשר רבים מהם חווים קשיים משמעותיים בכל תחום: רגשית, חברתית וכלכלית. יש להגיד, גם יתומים, ילדים קטנים, בסופו של דבר יהיו יתומים צעירים בגירים ואנחנו מסתכלים על התינוקות הללו שאיבדו את האבות שלהם ויודעים שבסוף הם יצטרכו מדינה. והמדינה צריכה להיות שם.

למרות שלצערנו מדובר בקבוצה גדולה אין כיום במדינת ישראל מדיניות מסודרת ומקיפה שמספקת מענה לצרכים של כלל הצעירים היתומים. המידע על הצעירים הללו לא מרוכז ואין גוף המהווה כתובת מרכזית עבורם. לא רק זאת, קיימת אפליה בין סוגי היתמות השונים ולמרות שהאתגרים והצרכים זהים יתום הוא יתום. כך אנחנו מוצאים שיש קבוצות יתומים שנופלות בין הכיסאות כמו יתומים מהורה אחד, יתומים אשר איבדו הורה אחד במהלך חייהם ואת ההורה השני בפעולות איבה, יתומים מהורה יחידני וקבוצות נוספות.

לפני מספר שבועות העליתי את הצעת החוק שלי העוסקת במתן הכרה ומענים הולמים ליתומים מהורה אחד, יתומי פעולות איבה הכוונה. אני גם שותפה לחוקים נוספים בנושא הזה, על כל הספקטרום. יתומי צה"ל, סוגיות נוספות. אבל הקואליציה הפילה את הצעת החוק החשובה הזאת לצערי.

אני כן רוצה להגיד, גם אם ההצעה הזאת הייתה הצעה מרחיבה יותר, וזה בסדר להגיד שכלכלית אולי פחות אפשר לעמוד בה. לדעתי היה צריך לשקול זאת. העובדה שאין ספקטרום בין זה לבין מענים יותר מצומצמים זה מה שמטריד. זאת אומרת זה שבעיניי הקואליציה לא פנתה להגיד בואו נעשה איזה משהו במקום ההצעה הזאת – זאת התקלה בעיניי. לא הפלת של חברת כנסת באופוזיציה. אני גם יודעת את המגבלות. אבל היעדר מעש הוא מה שמטריד אותי, לאחר יותר משנה. כי אם לאחר יותר משנה לא קרה שום דבר זה אומר שזה לא על הכוונת.

היתומים הצעירים חווים לעיתים קשיים בתחומי חיים רבים: קשיים כלכליים, קשיים באקדמיה, קשיים נפשיים וחברתיים ועוד. הגענו היום לדיון הזה מתוך רצון לפתור את הפערים הקיימים ולבחון כיצד ניתן לתת מענה שלם וכולל לצעירים הללו, הן במישור הרגשי והן במישור המעסיק. כאשר אין ספק שהפתרון האולטימטיבי הוא קידום חקיקה.

אני מודה לכל מי שלוקח חלק בדיון החשוב הזה: לנציגי משרדי הממשלה, לנציגים מהארגונים והגופים השונים, ליתומים שהגיעו לשתף אותנו ולכל מי שפועל על מנת לשפר את המצב הקיים. כולי תקווה שהדיון היום יסייע לקדם פתרונות שיביאו לשיפור משמעותי בחייהם של היתומים הצעירים ויאפשרו להם להתמודד עם האובדן והקושי בדרך שתתמוך בהם ותסייע להם לבנות עתיד טוב יותר. אמן, אמן.

את הדיון אני ארצה שתפתח הדר קס. מייסדת ומנכ"לית עמותת "חמניות". עמותה שאני הכרתי בשנה האחרונה. עמותה צעירה יחסית, אבל שהספיקה הרבה. יש להגיד, עמותה מאוד חשובה, כי היא באמת מתמודדת עם הסוגייה הזאת של צעירים יתומים והצורך גם בגיל הנעורים, אבל הצורך לעטוף ולתת מענה במקומות שהמדינה לא נמצאת וכדי לקדם מדיניות.

אני חושבת שאתם באמת העמותה שבמובן מסוים מכילה את הנושא הזה באופן המהותי והעקרוני שבתוכו נכנסות הקטגוריות הנוספות. אז תודה שאתם כאן ותודה גם על יוזמת הדיון הראשונית שבזכותה גם אנחנו פוגשים את הדיונים הנוספים שנצליח לעשות ולקדם. תודה הדר.

אז קודם כל תודה לך על ההתייחסות לנושא הזה. פעם ראשונה שעולה המינוח יתום צעיר בדיון בכנסת. צריך להבין את זה, וזה דבר פורץ דרך. אני אגיד, אני בעצמי התייתמתי מאבא שלי כשהייתי בת 14, דרסה אותו משאית, הוא נהרג בתאונת דרכים. לא מצאתי שום מקום שיעניק לי תמיכה, כי לדאבוני אין היום חקיקה שבאמת מעניקה תמיכה לילדים ובני נוער שאיבדו את אחד או שני ההורים שלהם בנסיבות אזרחיות, ומצאתי את עצמי במקומות פחות טובים.

בעצם אמרנו גם בדיון הקודם, באופן כללי עצם זה שהכנסת אף פעם לא עסקה במתן מענים לאותם יתומים צעירים גרם לזה שכמובן גם המוסדות לא נערכו. בסוף אנחנו מדברים לצורך העניין על הצבא. אני הגעתי לצבא אחרי ארבע שנים שאבא שלי נהרג. והשאלה הראשונה ששאלו אותי זה 'איך קוראים לאבא שלך?' כל השאלות היו נורא לא מותאמות. אמרתי להם 'אין לי אבא'. ואז אמרו לי בתגובה 'טוב'. אז אמרתי להם 'אוקיי, אבל במה אני זכאית ות"ש ואיפה אפשר לעזור לי?' אז אמרו לנו אין לנו נוהל על זה.

צריך להבין, גם הצבא, גם המל"ג, לא יודעים לתת תמיכה לאותם יתומים צעירים שככל הנראה לא קיבלו גם באחוז גבוה מהמקרים את התמיכה לפני. אנחנו היום ביום משפחות היתומים. אנחנו יודעים שצעיר היום זה לא כמו שצעיר היה פעם ולדאבוננו זו קבוצה שזקוקה באופן ישיר לתמיכה וזקוקה באופן ישיר לסיוע. ואנחנו מאוד מקווים שקודם כל, וזה מבחינתי הדבר - - -

הדר, צריך להגיד, גם בגלל יוקר המחייה. זאת אומרת, המציאות פשוט בלתי אפשרית.

נכון. ואני אגיד באמת בהקשר הזה שבסוף צריך להבין, יתום צעיר כזה שלא מטופל עולה אחרי זה בנזק למדינה. זאת אומרת, זה באמת אנשים שאחרי זה לא יוכלו לקיים חיים בוגרים ולהיות אזרחים יצרניים כמו שאנחנו רוצים שיהיו. ואנחנו אומרים בשני התחומים הספציפיים, גם המל"ג, גם מוסדות להשכלה גבוהה וגם הצבא, חייבים להיות ערוכים לקלוט את אותם ילדים ובני נוער יתומים. הילדים ובני הנוער היתומים של ה-7 באוקטובר יגיעו אליהם עוד כמה שנים או מגיעים אליהם כרגע והם לא ערוכים.

לנו יש מקרים של משפחות שאנחנו מלווים, יתומי 7 באוקטובר שהם התחילו בצבא ולא הצליחו להחזיק שם, כי הצבא לא יודע להכיל את הדבר הזה. גם הצבא, גם המל"ג, צריכים לתת את המענים הראשוניים האלה לכולם.

ושוב, המון תודה.

בטח. תודה רבה. אני עוברת למיקה קלדרון, יתומה מקיבוץ בארי. הכרנו בנסיבות הללו ואני ממש מודה לך שאת פה, מיקה. אני חייבת קצת להביך אותך, אני מצטערת. אבל אני כן רוצה לומר שהדבר המדהים בך, שלמרות כל מה שעברת בשנה הזאת, אני רואה אותך כל שבוע נאבקת להשיב את החטופים והחטופות. תעצומות הנפש שלך לצד הבנייה מחדש של החיים וכל מה שקורה, להיאבק למען השבת האחים והאחיות שלנו, בעיניי זה מעיד כל כך עלייך. אני פשוט רוצה להגיד לך בדיון פה ישראל היפה במלוא מובן המילה. תודה מיקה ותודה שאת פה. סליחה שהבכתי אותך ככה. אני פשוט רואה אותך כל שבוע ואני אומרת שזה פשוט לא מובן מאליו.

תודה גם לך, על כל מה שאת עושה. אני פה באתי בשם, אני מקיבוץ בארי, אני בת 33. אני באתי בשם משפחות שאיבדו הורה אחד לפני ה-7 באוקטובר והורה אחד שנרצח ב-7 באוקטובר. אבא שלי נהרג בתאונת אופנוע כשהייתי בת 14. זה היה לפני 19 שנים. ואמא שלי, אהובה, שהייתה כל עולמי, נרצחה ב-7 באוקטובר.

בעצם מה שאנחנו באים להעלות זה שבעצם החוק כרגע בעצם לא מגיע לנו שום הכרה מהמדינה ושום פיצויים ושום תמיכה, בגלל שאנחנו בעצם הורה אחד נפטר לפני זה והורה אחד נרצח בפעולת איבה. וזה בעצם כל האבסורד בדבר הזה שבעצם ל-7 באוקטובר הגעתי עם הורה אחד. זה היה המאה אחוז שלי. אמא שלי הייתה שם, תמכה בי בכול והיא נרצחה. ומה שאנחנו פשוט מבקשים זה להשוות את התנאים ואת ההכרה למי ששני ההורים שלו נרצחו. שזה בעצם בסופו של דבר הנקודה הסופית היא שאנחנו יתומים.

כן. אני יכולה להוסיף גם משהו, סליחה שאני מתפרצת לך. הייתי אצלך גם בבארי. צריך להגיד, זה תלישות מכל צורה. זה שני הורים ובית שאיננו.

זה נכון. זה גם הקיבוץ. ובאמת אני תכננתי לחזור לגור בבארי, אז גם אין לי בית לחזור אליו. וגם הבית של אמא שלי נשרף כליל, אין שם שום דבר. לא נשאר לי שום דבר, שום זיכרון גם. שזה באמת אף אחד לא יכול להחזיר.

אנחנו בסך הכול מבקשים את התמיכה הזאת שאנחנו כל כך צריכים. אני אתן לנועה שתמשיך.

נועה פורד, נכון? שלום, תודה שבאת לפה.

תודה שאת מקשיבה לנו. אני נועה פורד, אני בת 36 מקיבוץ גברעם. אמא לשני ילדים קטנים בני שמונה וארבע. אבא שלי נפטר ב-2019 ממחלה. ב-7 באוקטובר התעוררתי מרעשי הפיצוצים, התרעות צבע אדום, לבד בבית. הילדים שלי היו עם אבא שלהם, באוהל שישנו בו בלילה, בדשא הגדול בקיבוץ, אחרי אירוע יום הילד שהיה בקיבוץ.

הטלפון השני שלי, אחרי שדיברתי עם בן הזוג לוודא שהילדים מגיעים הביתה בשלום היה לאחותי, שישנה אצל אמא שלי בכפר עזה. דיברנו ב-6:30, וידאתי איתה שהם בממ"ד. אחי דיבר עם אמא שלי. הפעם האחרונה שדיברתי עם אחותי הייתה ב-6:45 להגיד לה שהילדים שלי הגיעו.

אחרי 7:04 כבר לא היה איתם שום קשר, גם לא וי כחול בווטסאפ. את מה שעברנו ב-80 השעות הבאות לא אפרט כאן מפאת קוצר הזמן. אבל בטווח הזמן הזה עשינו כל מה שיכולנו כדי ליצור איתם קשר ולברר מה קרה להם. ואז הגיע הזיהוי הוודאי של שניהם. הם נרצחו בממ"ד. נותרתי יתומה, בלי אחות. בעצם נשארנו רק אחי ואני, שהוא צעיר ממני בחמש שנים. הופקרנו ב-7 באוקטובר, אנחנו מופקרים מחדש בכל יום מאז, כי אנחנו לא זכאים כמעט לתמיכה.

אמא שלי הייתה יחסית צעירה. יצאה לפנסיה מהוראה חודש לפני ותכננה ליהנות מהחיים עם ילדיה ונכדיה. אמא שלי גם הייתה הגב הכלכלי שלנו ובדיוק סייעה לנו לקנות את הבית שלנו בקיבוץ. היה לה גם קייטרינג שהיא הייתה אמורה להפעיל בעפיפוניאדה בכפר עזה, שכולנו במשפחה עזרנו לה לתפעל ובמובן מסוים פרנס גם אותנו. ועכשיו לא יכול להתקיים, כי היא לא קיימת.

למעשה המצב שלי לא שונה מהמצב של מי שהתייתם משני הוריו באותו יום נוראי. לא יכולתי לעבוד מאותו יום ועד לאחרונה, יותר משנה. יותר משנה לא הייתה הכנסה מצידי לבית שלי והייתי המפרנסת העיקרית לפני זה. מה עוד לא הייתה לי? תמיכה. כל משימה שגרתית הפכה לקשה. קשה יותר. ולא היה לי למי לפנות כדי לבקש עזרה. אין לי הורים שיכולים לתמוך בי, לא נפשית ולא כלכלית.

אין דבר כזה חצי יתום. גם אם אבא שלי כבר נפטר לפני כן, הרי בכל מקרה הסיכוי שלא היה עם אמא שלי באותו יום אפסי. אין ספק שמי שהתייתם משני הוריו באותו אסון, לא משנה מה גילו, זקוק לעזרה ותמיכה. וזה גם בלשון החוק.

אני באותו מצב בפועל. גם אני זקוקה לתמיכה וזה מה שאני בעצם מבקשת. ותודה על ההקשבה.

אני רק אציין בנוסף שינון אזולאי הגיש את החוק הספציפי הזה ליתום מפעולות איבה שהורה נפטר לפני כן. הוא עבר קריאה טרומית, אבל הוא לא התקדם מאז. גם אתמול דיברתי עם הצוות שלו. מבחינתם יש כוונה. זה תקוע בוועדת העבודה והרווחה. צריך להגיד את זה, וחייב לקדם את החוק הזה מעבר לשאר החוקים המרחיבים. זה חוק קטן. אין בו עלות תקציבית. זה פשוט עוול לא לקדם אותו. אין לו עלות תקציבית בגלל שהוא באמת סוגר קבוצה מאוד קטנה של כ-14 ממה שאנחנו יודעים מה-7 באוקטובר.

אנחנו יודעים על 14-15.

שוב, גם עשרות זו קבוצה יחסית קטנה. אין סיבה לא להכיר ולעשות את זה. והוא גם עבר טרומית. הוא עבר בחינה אוצרית כשהוא עבר טרומית. אני קוראת לכל מיני חילוקי דעות קואליציוניים לא להיכנס לשיקול הזה ואני מברכת את ינון על קידום החוק, רק שיתמידו בו ויעבירו אותו עד הסוף. אני מאוד מקווה. חשוב לציין, זה הצינור הכי דרך המלך, החקיקה.

תודה לך נועה ששיתפת. כולם ידברו, בוודאי. אני עוברת לגל גורן. גל ושלמה, אתם יכולים לחלוק יחד.

אני גל, הייתי פה פעם אחרונה ביולי. אז דיברתי פה על הרגשה פריווילגית של לאבד שניים באמת. מאז הספיק להתווסף עוד קובע, יחסית חיובי, בזכות החזרה של אמא. סטודנט לעבודה סוציאלית, התחלתי לפני חודשיים.

אבל מאז שזה קרה, בשבועות האחרונים בעיקר, כשהתחלנו לדבר בטראומה על מגבלות הכוח, התחילה לעלות לי המחשבה ומה אם תבוא אליי מישהי כמו מיקה קלדרון עוד ארבע שנים? מה אני אעשה אז ומה? אני אדע, אני אדע טוב מאוד מה היא צריכה. אני אדע טוב מאוד בדיוק מה שהיא רוצה ודורשת ואומרת לי. מה אני אעשה שם?

זה רוב מה שבאתי לדבר עליו היום. אבל אתמול הייתה לי גם עוד שיחה מאוד ארוכה עם חברות היתומות מהורה אחד, גם עליהם דיברתי בפעם הקודמת. יש לי חברים שמכסים אוכלוסייה רחבה: מנופלי משרד הביטחון עם הורה אחד, אבות, נרצחות אימהות מאותו יום, שבי. אז העברתי איתם שיחה.

אני אגיד ואספר שגם שורדת השבי אגם גולדשטיין אלמוג פנתה אליי אחרי שהחוק נפל ואמרה לי איך נפל חוק כזה? חוק על יתומי פעולות איבה. וזה הכי טלטל אותי. אישה צעירה שעברה את השבי וראתה את אחותה נרצחת מול עיניה ואת אבא שלה. ולדעת שבמובן הזה המדינה לא מכירה במה שקרה לה. אז באמת, ההודעה ממנה הייתה הכי מטלטלת שקיבלתי אחרי החוק הזה שנפל. ובאמת אני אומרת, זה בסדר להפיל את החוק כמו שהוא, אבל היה אפשר להגיע להסכמות אחרות. לנסות לקדם מתווה אחר, אפילו מצומצם יותר ולהכיר.

אני אפילו אציין בהקשרים של היום שמשפחת קציר, על כל הגלגולים של השנה האחרונה, בסוף כרמית היא עו"סית. היא במקצוע שלה יודעת את המאבק על הזכויות. ובסופו של דבר זה מאבק מטלטל להיות בו, במיוחד כאשר גם הסיטואציה החוקית שלך לא מוסדרת. גם פה ההרגשה היא פריווילגית, מאז שאמא הוכרזה כנרצחת.

אני אגיד בהקשר של מה שדיברתי עם אותן חברות. שהאמת היא שגם שם פתאום התחילו קצת לחלחל דברים מהלימודים בעצם בחודשיים האחרונים והצלחנו, שיחה מאוד ארוכה, נראה לי הלכתי לישון אתמול באיזה 2:00-3:00. אני לא אפרט את זה פה מקוצר הזמן, אבל בעיקרון להתחיל לדייק הרבה מאוד צרכים, הרבה מאוד מובנים.

מיד גם נשמע, בוודאי.

זהו. אני אשמח אולי שנדבר על זה אחר כך.

בסדר. תודה גל. אני רוצה לעבור רגע לגיא כהן ואנחנו נעבור אליך בהקשר הספציפי. אז גיא, אתה יתום קיבוץ בארי וגם בנם של פסי ורפאל ז"ל. תודה שאתה פה. הבית של פסי זה אחד הסיפורים היותר קשים ומוכרים שהיו באסון.

אני גיא כהן, אני בן 30. לצערי את הסיפור של אמא שלי כולם מכירים. גם אני, אבא שלי נפטר ב-2016 מתאונת עבודה. זאת הייתה טרגדיה בפני עצמה. ולאחר מכן את הסיפור עם אמא. עם אמא היו גם דודה שלי, בעלה ובן דוד שלי, שבמקרה שהו איתה באותו יום. באותו יום זה גם היה האזכרה של אבא שלי. כולם נרצחו. מיותר לציין שאם אבא שלי היה בחיים כנראה שגם הוא היה נרצח באותו יום.

לעומת הדודים שלי, שנגיד את זה במירכאות, "למזלם" הם כן מקבלים סיוע מהמדינה, כי שני ההורים שהו במקום ונרצחו. ואני אמא שלי נרצחה ונשארתי ללא שום סיוע. גם במקרה התחתנתי שנה לפני, שגם שם יש איזה חוק שנפלתי בו בין הכיסאות. ופשוט אני מרגיש שמאז ה-7 באוקטובר בכל תחום אני נופל בין הכיסאות. אני נשאר בלי שום סיוע. ומקווה שיהיה מה לעשות עם זה.

תודה שבאת וחלקת. בבקשה שלמה.

שלום, שמי שלמה אלפסה. אשתי סמדר גולד בת קיבוץ ניר עוז. אנחנו בעצם דודים של גל. דיברו פה באמת על התמיכה הממשלתית החסרה, הכספית, ליתומים מהורה אחד מפעולות איבה וההורה השני פשוט לא קיים. ומיקה דיברה על זה שאין בה מי שתומך בה בכלל. גל דיבר על חברות שלו. אבל גל הוא צנוע. והוא לא מדבר על התמיכה. כלומר, אם אנחנו לא היינו, בוא נגיד שאנחנו היינו גל. מה היה קורה? איזה משפחה עוטפת הייתה לך, גל?

מה שמיקה צריכה זה משפחה שתעטוף אותה ותחבוק אותה. במיוחד משפחות קטנות, שזה לא עשרות דודים ודודות וזה. יש משפחות קטנות גם כן בארץ שלנו. משפחת גורן יש משפחה מהצד של מאיה, שאין איתם קשר. ויש את משפחת אלפסה שקיבלה ארבעה יתומים.

עכשיו תראו, התמזל מזלי ולפני שבוע וחצי נהפכתי ליתום מאימי. הנה, כאן אמא שלי באזור הכלניות האדומות של הבשור מה שנקרא, האזור הדם מדם. 93. תראו איזה, חיים שלמים ליוותה אותי. בגיל 18 היא עזבה אותי? היא עזרה לי לבחור בית, היא הלכה איתי לחתונה. את החליפה. שיגעה את הגיסות. עשתה המון. מה עושים יתומים מהורה אחד שנרצח בפעולת איבה ועוד אחד שמת מאיזה שהיא סיבה, או שני יתומים שנרצחו בפעולות איבה. ונגיד שהם מרוצפים ומוצפים בכספים של המדינה. אם חס וחלילה יתום כזה מתגלגל לסמים, מי מביטוח לאומי הולך ומטפל בו? יתום כזה שובר את הרגל, מי יושב לידו? מי? אני רוצה להבין.

אז אני מה-7 באוקטובר, מספר חודשים לא עבדתי, עכשיו אני לא במשרה מלאה. אשתי חזרה לחצי משרה רק לאחרונה, בספטמבר. ההכנסה שלנו נפגעה. זה משהו שאפשר לכמת. הזמן הפנוי שאני הולך ומדבר עם גל, מדבר עם אסיף, מדבר עם בר, מדבר עם דקל, על כל מיני דברים. זה ניתן לכמת בכלל?

וצריך את זה או לא צריך את זה? הנה, תשאלו את היתומים. אם צריך את זה את אותה משפחה מלווה או לא צריך משפחה מלווה? אפילו אם הם היו מרוצפים בכסף. אז אני שואל פה.

גם פה הגשנו חוק שאני מקווה שיעבור, עם קואליציה גם.

כן, אני מקווה מאוד שיעבור. אבל פה דיברו על מספרים שיש. ואם יש פה נציגים מביטוח לאומי או משרד הרווחה, אני שאלתי ככה בדרך יפה כל מיני פונקציות שאמרו אנחנו נעזור, נעזור. אז הגשתי חמש שאלות: כמה יתומים יש משני הורים? אני לא רוצה להקריא את זה עכשיו, אבל אני יכול להעביר את זה בכתב. כמה יתומים משני הורים מפעולות איבה והם בגירים? כמה כאלה יש שהם על סף של הבגירים? כלומר, יש איזה אח אחד בן 14 לדוגמה, שעוד שלוש שנים הוא יהיה בגיר. כמה? כמה אנחנו? 60? 70 משפחות? כמה? אז זה רוצים, על זה אתם רוצים, סך הכול להשליך יתומים לרחוב שלא יהיה להם תמיכה?

אני דיברתי עם מישהי מאחת העמותות ואמרה שמע, כל הכבוד לכם. יש יתומים בגירים שהדודים - - - להם. בשביל מה הדוד צריך בכלל את כאב הראש הזה בכלל? אז אם יתום בוחר בדוד שלו שיעזור לו והדוד שלו רוצה לעזור לו, אז למה שהמדינה לא תעזור?

אני יכול להוסיף על זה הערה רגע? כי הוא, זה בין האלף רשמים שיש לי פה שאני לא אלאה אתכם, כי הוועדה קצרה. אבל עשינו אתמול, אני אראה לך את זה אחר כך, רשימה די ארוכה של כל מיני צרכים רגשיים, נפשיים, פרקטיים, לא כלכליים. ואחד מהדברים, וזה יאמר לזכותם של סמדר ושלמה, בצורה שהיא חד משמעית שעלו ישר אחרי שעשינו את הרשימה. הם יכולים להגיד שכתבתי לשניהם באמצע הלילה אחרי זה. זה שהרבה מהדברים האלה, זה קצת גם בזכות הלימודים, אלה באמת דברים שיכול, תלוי בהרכב המשפחתי, תלוי בהרבה דברים, נדון על זה, להיות מענה מתוך מעגל שני ובעיניים שלי זה מעגל של מי שאפשר לתת דרכו תמיכה עקיפה נוספת, משלימה. בהיקפים שהם יחסית קטנים, אבל גם מספיקים כדי להשלים ולתת. מה שכתבתי אתמול רק הרחבה שברור שזה כנראה לא יעבור, אבל מתוכה לדעתי אפשר לגזור כל מיני דברים, כולל את זה.

נכון.

הדוד הזה, שניהם.

אני רוצה לסיים בדבר אחד קטן למשרדי הממשלה. תראו, אמא שלי נפלה לפני שלוש שנים. נפטרה אתמול, אבל היא נפלה לפני שלוש שנים. היא הייתה צריכה גלגלים ספורטיבי כדי שהיא תיכנס למעלית בנוחות, מעלית צרה במרכז תל אביב. הם זכאים לכיסא גלגלים ממשרד הבריאות, אבל כיסא צר ספורטיבי לקח למשרד הבריאות להבין שלוש שנים. משרד הבריאות וכללית טרטרו אותנו שנקבל כיסא קל ספורטיבי לבן אדם בן 90. כי זה מה שצריך למעלית. שלוש שנים. שבוע שעבר קיבלנו. אמא שלי קיבלה שבוע שעבר את הכיסא, קיבלה אותו ליד הקבר אחרי שלוש שנים.

אז גם כשמגיע משהו, באמת, לפי החוק, אני מבקש מהמשרדים פה טיפה להיות קשובים לאזרחים, טיפה. תודה.

תודה רבה. תודה שחלקתם. זה היה באמת חשוב שנשמע קודם כל את היתומים שהגיעו לכאן, כדי באמת להבין רגע עד כמה אי אפשר להתכחש לצורך שאי אפשר לתאר אותו במילים. המילים שלהם הכי משמעותיות.

אני רוצה לעבור לפני משרדי הממשלה לאייבי מוזס ולאחר מכן שלומי נחומסון. אני רוצה בגל זאת שנתאר רגע את התופעה ונדבר עליה כמו שצריך. לפי הסדר שלנו. אייבי מארגון נפגעי פעולות איבה ושלומי מנכ"ל ארגון אלמנות ויתומי צה"ל. אני רוצה פשוט שגם תתארו את מה שאתם חווים בתקופה והצרכים שאתם אולי אפילו יכולים להגיד איפה הנקודות הכי משמעותיות שאתם יכולים לתאר אותן.

קודם כל גברתי יושבת-הראש, תודה רבה על הדיון החשוב הזה. אנחנו והחברה האזרחית, ואני לא לבד בשולחן הזה. יושבים איתי פה מ-"חמניות", מ-"עוטפים באהבה" וגם מהפורום שהוקם לחברה האזרחית לכל העמותות שעוסקות ביתמות מקרן לאוטמן.

לארגון אלמנות ויתומי צה"ל נוספו קרוב ל-700 יתומים מאז ה-7 באוקטובר בגילאים שונים. הם התייתמו לתוך מציאות שאנחנו כבר ידענו הרבה זמן שהיא מעוותת. ישבה ועדת רובינשטיין, גם לוועדה הזאת יש לנו מה להגיד. אנחנו חושבים שהפתרונות שנותנים שם הם פתרונות שהם לא מספקים.

אבל בשורה התחתונה, כולם יודעים, ובעיקר מדינת ישראל יודעת, שהטיפול ביתומי צה"ל קלוקל. הטיפול לא מספק, הוא לא נותן מענה לצרכים של היתומים כדי שיוכלו לקום, לצמוח ולהפוך לאזרחים מועילים, עצמאיים, חזקים בחברה. אני לא אומר שכולם או רובם לא מגיעים לשם. אבל אם הם כן מגיעים לשם אז זה לאו דווקא בעזרת המדינה, זה בזכות תעצומות שלהם, של המשפחה ושל הקהילה ושל החברה האזרחית שעושה את מה שהמדינה צריכה לעשות.

אין לי ביקורת לאגף משפחות במשרד הביטחון. להיפך, יושבים שם אנשים נהדרים שעושים עבודה מצוינת, אבל הם עובדים במסגרת החוק. וחוק שנכתב ב-1950 ונחתם על ידי הענק דוד בן גוריון שניסה באמת לתת את המענה הכי טוב דאז, לפי מה שידעה מדינה צעירה לתת, הוא לא רלוונטי להיום. ולא נעשה שום מאמץ רציני כדי לקדם. וזה נכנס לכל מיני אינטריגות בין משרדים. יש כמה הצעות חוק שיושבות נכון להיום. מאחורי חלקן אנחנו עומדים, מאחורי חלקן אנחנו מתווכחים. אבל המציאות היא - - -

שאף אחת לא מקודמת.

זה 15 חודשים כמעט לאחר ה-7 באוקטובר אף אחד לא קם באמת לעשות מעשה ולהזיז, לשנות קצת את המציאות.

האם, שלומי, יש לי שאלה אליך. אני רוצה להגיד, האם אתה מזהה את החסם רק כחסם כלכלי כרגע או שאתה רואה עוד חסמים שאתה יכול להגיד לנו עליהם איפה זה יושב?

גברתי, אני לא מזהה חסם כלכלי. זכורה לי היטב ישיבה באחת הוועדות שכמה דקות לפני אותה ישיבה, פה בקומה הזו בוועדת כספים, חולקו 700 מיליון ש"ח על כל מיני זה. אם אנחנו מדברים על הצרכים של יתומי צה"ל ואלמנות צה"ל ופעולות איזה, ובאמת, כל מי שנפגע מה-7 באוקטובר והמלחמות שלפני, ובמלחמת "חרבות ברזל", כולם כולל כולם ביחד יכלו להיפטר מאותה עוגה שנחתכה וחולקה בצורה אגבית באותה ישיבת ועדת כספים. אז אני לא רואה פה בעיה כלכלית.

אבל מה שאומרים לך. אתה יכול להגיד לי למה, אני לא מבינה, בתחילת המלחמה אתה יודע גם שהייתה פתיחות גדולה מאוד. אני זוכרת שהעליתי את ההצעה לסדר על יתומי צה"ל. אני זוכרת שהיא לא נקבעה לאחר מכן למרות שהייתה פתיחות מאוד גדולה. הגשנו הצעות חוק. היה נדמה שזה קואליציה-אופוזיציה, הולך להיות הפעם המעשה שלא קרה. מה אתה יודע להגיד לי שקרה מאז לעומת מה שאני יודעת. אני רוצה להבין, כי זה לא נתפס עדיין ששום דבר לא קרה עם הסוגייה הזאת.

אני חושב שמדובר פה על אוזלת יד פר אקסלנס. אין לי, אני לא חושב שזה נופל לא על הכלכלי, אני לא חושב שזה נופל אל ענייני קואליציה-אופוזיציה, לכאורה אחת החזקות שהיו בעשורים האחרונים. אולי זה נופל על אגו. יכול להיות שזה נופל על הגישה. הרי ועדת רובינשטיין דיברה על גישה, שהיא מאמצת גישה שיקומית. לנו יש השגות מהעניין הזה של גישה שיקומית. אנחנו חושבים שיש פה משהו שהוא קצת פטרוני בלהגיד ליתום יש פה משרד ממשלתי שיגיד לך איך אתה צריך לחיות. ואם אתה צריך, אם התואר שלך הוא בדיוק אקדמי אז תקבל ואם הגעת ל-X שעות אבל יש לך X פחות אחד תקבל. זה לא עובד ככה. יש פה איזה שהיא גישה פטרונית שאנחנו לא מסכימים לה.

אבל בין כל המציאויות האלה שאנחנו רואים לנכון ושמשרד הביטחון, אפשר למצוא משהו שאפשר להתקדם בו. עצם זה שאנחנו יושבים 15 חודשים לאחר ה-7 באוקטובר, ועד היום יתומים שהתייתמו בגיל 21 ויומיים, ויש גם כאלה, לא מוכרים. או יתומים שהגיעו לגיל 21 והעט נשמטה של משרד הביטחון והוא לא יכול לטפל בהם לפי חוק, אלא עם כל מיני פתרונות יצירתיים שהם עובדים קשה בשביל להשיג. הבושה היא על כולנו.

נכון. ואי אפשר לדבר על גבורת הלוחמים ובאמת על ההכרה וההוקרה כשאנחנו מפקירים את הילדים שלהם.

יותר מזה, את יודעת, אחת הטענות הכי חשובות שלנו זה שלא מדובר פה בסוגייה חברתית גרידא. מדובר פה בסוגייה ביטחונית. כי אם אנחנו, באמת, את הוועדה הזו, אם הקולות שיישמעו כאן ייצאו החוצה לגבול הלבנון וסוריה ועזה וישמעו חיילי מילואים שעכשיו נלחמים ומסכנים את החיים שלהם. ב-15:15 יש הלוויה של חייל מילואים פה בהר הרצל, שהותיר אחריו אלמנה. אם הם ישמעו שאם חלילה יקרה להם משהו המדינה לא עושה את כל מה שאפשר, וגם יותר מזה, אלא הרבה פחות מזה, בשביל הילדים שלהם – אני לא חושב שהם היו יכולים להילחם באותו עוז כמו שהם נלחמים היום. וזה כשלעצמו זו סוגייה ביטחונית שצריכה להדיר שינה מעיני כולנו.

אני ממש מסכימה איתך, שלומי. ממש מסכימה איתך ואמרת את הדברים כמו שהם. אני רק אומרת, זה גם חברתי, זה גם לאומי, זה גם ביטחוני.

תראה, בנושא הזה אני חייבת להגיד משהו רגע אישי. בכנסת הקודמת התחלנו לעסוק בזה ממקום נטרלי, בסיפור של יתומי צה"ל. אני זוכרת שהגיעו אליי אנשים שאבא שלהם נהרג ביום כיפור. זאת אומרת, הם כבר לא מחכים לאיזה שהיא קצבה. אבל הפצע הזה של היעדר ההכרה, זה מה שאני הכי זוכרת. שבן אדם כל כך מבוגר אומר אני הפקירו אותי. אני הייתי ילד יתום, הפקירו אותי.

מה שאת אומרת מרגיז עוד יותר כי אנחנו יודעים את הלקחים של יום כיפור ועוד לא למדנו את הלקח. עוד לא, אנחנו מבינים כמה מה שאנחנו לא מטפלים בו היום יפגוש אותנו עוד 10, 20 ו-50 שנה. ואנחנו עדיין לא מיישמים את זה.

תודה. אני ממש מודה על הדברים שלך, שלומי. ואם אתה גם חושב שיש צינור חקיקה אולי מצומצם יותר שאתה תרצה שאנחנו ננסה לקדם אז כמובן לשירותך. יכול להיות שהחוקים גם שהגשנו, כי הגשנו כמה חוקים יחד עם כל מיני ח"כים מכל הקשת. בהקשר הזה אני אומרת מה שתגידו. כי אנחנו צריכים פה לקדם את החקיקה שתתאים לכם.

שלחנו נייר עמדה. יש לנו השגות לתסקיר חקיקה שהגיש משרד הביטחון. זה לא שהוא מקובל עלינו. אבל בכל זאת היינו רוצים שהוא יתחיל להיכנס לצנרת כדי שנעבוד עליו.

בטח. לשים רגל בדרך, להכיר, זה יותר חשוב מהכול.

עד היום זה לא עבר ועדת שרים לחקיקה.

נכון.

אגב, את שאלת מה קרה מתחילת המלחמה עד עכשיו, למה זה נתקע. זו בדיוק התשובה. הם כל הזמן חוזרים על הדברים. יעבור תסקיר החוק, ובינתיים תוקעים כל מהלך אחר שקורה. וזה לא מתקדם ומצד שני גם כל הדברים האחרים. בגלל זה זה נופל בין הכיסאות. הם מאמינים בחוק שלהם, שיש בו חורים, אבל עד שהוא לא מקודם גם לא מקדמים פתרונות אחרים. ועברה שנה מהמלחמה ובינתיים יש כאן ילדים ויש כאן צעירים ויש כאן אלמנות ואלמנים שעדיין משלמים את המחיר כל יום, עד שאולי התסקיר הזה יקודם ובינתיים אנחנו לא מוצאים פתרון. שם זה נופל.

אני אגיד גם משהו טיפה יותר בוטה. לא פעם משתמשים במחלוקות כאלה כדי למסמס.

נכון.

לכן אני אומרת, רוצים תקדמו. נפתור מחלוקות, נוציא דברים החוצה. הכרה, כך מתחילים. כי לשפר חוק יותר קל מלכונן אותו מההתחלה.

באמת עדיף לא תלאי על תלאי. אבל כשאין ברירה, יש מציאות, אז עדיף להביא קודם כל את מה שעוזר היום ולא לחכות.

חד משמעית. ארגון נפגעי פעולות איבה נמצא פה? בסדר גמור. עכשיו אני אעשה פינג-פונג בכל זאת ומי שעוד ירצו וימשיכו את הדיבור, כדי שהרשויות גם יוכלו להתייחס.

אני מתחילה עם יעל שור, מפקחת ומרכזת ארצית לטיפול באוכלוסיות מבוגרים, משרד הביטחון. יעל, תודה שהצטרפת אלינו ובאת היום.

אני כן רוצה להמשיך את דבריו של שלומי, חברי. אני חושבת שכן הפקנו לקחים מן העבר. ואנחנו משקיעים מאוד בשנים האחרונות באוכלוסיית היתומים הצעירים, יש לומר, מ-0 עד 18. על מנת שבאמת הם יגדלו להיות אנשים בוגרים חזקים, עצמאיים. עם יכולות ועם אמונה במסוגלות שלהם.

ההשקעה הזאת נעשית בשילוב הארגון היציג, ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, דרך תוכנית ליווי אישית שאנחנו מפעילים בשנים האחרונות. וזו בהחלט תוכנית שהיא מהפכנית. ואני חושבת שאנחנו מצליחים כבר להתחיל לראות את הפירות שלה.

אני חייב רגע לסייג. כי זו תוכנית מעולה והיא שיתוף פעולה של שנינו. אבל ארגון אלמנות ויתומי צה"ל מממן אותה. וזה אמור להיכנס. טל, התוכנית הזאת אמורה להיכנס לתסקיר החקיקה והוא עדיין לא עבר. זו בדיוק הבעיה. לא יכול להיות שאני צריך לפשוט יד בחו"ל כדי לממן תוכנית ממשלתית.

מי תוקע? האוצר או דרג פוליטי?

תראי את הפרדוקס.

ואם יורשה לי, כדי שגם יתומי נפגעי פעולות איבה יוכלו ליהנות מתוכנית כל כך מצוינת שכבר הראתה את פירותיה וכרגע לא מתוקצבת ליתומים שיושבים כאן בחדר.

נכון.

וחבל.

התוכנית הזאת מיועדת ליתומים עד גיל 18. היא כן הוכנסה כאן לתסקיר החוק שנמצא איפה שהוא פה במסדרונות הכנסת. וכאשר הוא יוסדר אני מאוד מקווה שהוא יחול גם על יתומי איבה.

רק את מבינה יעל, לפי המסמך של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל זו התנגדות כרגע של האוצר. יש עוד גורמים שמתנגדים? או שזה האוצר.

לא שאני יודעת.

אני רוצה לומר שהבעיה אני חושבת נעוצה בכך באמת שאנחנו מדברים על גיל 21 כאיזה שהוא רף שהוא קובע מי שהתייתם מתחת לגיל 21 יש מעטפת מאוד ענפה ומחבקת ליתומים הצעירים. מי שהתייתם מעל גיל 21 זה כבר לא תופס לגביו ושם אנחנו באמת שומעים את הקולות המאוד כואבים וקשים. שם אני חושבת שצריך לעשות את התיקון.

ראינו שיש פה גם הצעת חוק של מתן כהנא שמדבר על שינוי גיל החקיקה. וזה קריטי ומשמעותי. כי בסוף באוכלוסייה הזאת אנחנו רוצים להשקיע, זו אוכלוסיית העתיד. ואני חושבת שהגיע העת לעשות זאת.

אבל מה את יכולה להגיד לנו על התסקיר. מבחינת לוחות זמנים, מה?

מבחינת לוחות זמנים אנחנו לא כל כך יודעים איפה זה עומד. אני כן יכולה להגיד רק שיש הרחבות.

אז אנחנו נשלח שאילתה מהוועדה על התסקיר הזה מה לוחות הזמנים. בואו ננסה לקדם את זה גם מצינור הוועדה על לוחות הזמנים, על התסקיר. היה גם את השדולה, שלומי, שהייתה. שגם הבטיחו שם. אנחנו נדבר עם משרד המשפטים.

ומאז התחלף עוד שר ביטחון. זאת אומרת, אנחנו עם שר הביטחון השלישי מאז שהתחלנו את כל הדיון.

ויש הרחבות יפות מאוד וראויות בתסקיר הזה. אבל שוב, הן חלות על מי שהתייתם מתחת לגיל 21.

בסדר גמור. אנחנו אולי נחזור אלייך, יעל. אני רק רוצה בכל זאת נעשה כאן את הסבב, שנספיק אותו. בגלל שתאיר מהאוצר תצטרך לצאת יותר מוקדם אני רוצה שהיא תדבר רגע ואנחנו נחזור.

תאיר, רפרנטית רווחה וביטוח לאומי באגף תקציבים באוצר. נאמרו פה הרבה דברים, אז אני אשמח או שתשאלו שאלות ספציפיות או שתכווינו אותי למה תרצו את ההתייחסות שלי.

כן. אני אדבר על השאלות ששלחנו לכם לנושא. בסיכום הדיון הקודם נכתב על הפעילות ליצירת רשת תמיכה וביטחון ליתומים מהורה בודד. איך הצעת החוק, היא כבר עברה ועדת שרים, היא עברה טרומית. האם יש מניעה אוצרית איתה?

את מתכוונת לאנשים שהתייתמו מהורה אחד וגם מההורה השני בפעולת איבה?

נכון. ועמדת המשרד בנוגע לשלוש הקבוצות הבאות: יתום מהורה אחד, יתום משני הוריו שאחד מהם נהרג בפעולות איבה. זאת אומרת, גם הורה אחד, שאחד מהם לא נהרג כמובן. ויתום מהוריו. ועמדתכם לגבי המלצת משרד הרווחה בוועדה הציבורית בדבר הרחבת מעגל המענים למעגל השני והשלישי של נפגעי ה-7 באוקטובר.

קודם כל אני אגיד שבאמת בהקשר של אנשים שהתייתמו כבר מהורה אחד ולצערי הרב התייתמו גם בפעילות איבה או בהקשר של משרד הביטחון או צה"ל, אז אני אגיד, אני מכירה את הצעת החוק. אנחנו בזמנו גם ניסינו לעשות איזה שהיא הערכה תקציבית לנושא הזה. קשה מאוד, לפחות לפי איך שההצעה מנוסחת עכשיו להבין מה גבולות הגזרה, מאחר ולצערי פוטנציאלית כל אדם בשלב מסוים בחייו, כמובן בדרך כלל בשלבים מאוחרים יותר, מתייתם מהוריו בעת זקנה.

אבל תאיר, נגיד הגבלה גילאית.

ברור, אני מבינה.

אם תוחמים גילאית.

אני מבינה. אבל הדבר הזה לא היה מנוסח ככה במקור.

עדיף דיפרנציאלי מאשר כלום.

ברור לי. בהינתן ההצעה המקורית זה באמת היה דבר שהוא סוג של לא מוגבל תקציבית. כלומר, הוא היה די אין סופי ומאוד יקר. אנחנו מדברים על כ-2,700 יתומים היום מהורה אחד בתחום של נפגעי איבה ועוד כיותר מ-10,000 יתומים לצערי של מערכת הביטחון. אז באמת זה היה לא מוגבל והדבר הזה באותה עת שזה הגיע לפתחנו הוערך כבעל עלות תקציבית מאוד גבוהה.

לגבי הוועדה הציבורית שהתייחסת. אז כמובן כל בן אדם במעגל ראשון יקבל מענק של כ-14,000 שקלים ובכל מה שקשור לטיפולים נפשיים גם כבר זכאים היום. ואני אשמח שתחזרי על השאלה שהייתה בין לבין.

כן. גם על יתום מהורה יחידני, שזו קטגוריה שהיא הושמטה, אבל היא קטגוריה לא פשוטה.

אז עד גיל 18 כמובן יש מענים מאוד נרחבים, פשוט כסף בקצבה של אלמנה או אלמן וגם כל מיני דברים נוספים שקשורים ליתום עצמו וגם כמובן טיפולים וכו'. אחרי גיל 18 זה נכון שהמענה הוא יותר מצומצם ואני מאמינה שבמקור הדבר הזה הגיע, לפחות בעבר, מתוך תפיסה שאנשים בסוף את השנים הראשונות האלה שלצערנו אחרי האובדן - - - ואחרי זה יוצאים לאיזה שהיא עצמאות.

נדמה שלא נעשתה עבודת מטה, אני רוצה להגיד, שהיא לא קשורה רק לאוצר. עבודת מטה ממשלתית שקשורה באיזה שהיא מעטפת שלוקחת מה סל שלרוב תמיכה משפחתית יכולה לייצר שאיננו ונגרע. שזה הרבה מעבר לקצבה חודשית שלרוב היא העלויות הגבוהות. סל כזה שנותן רגע איזה שהיא מעטפת סוציאלית שאומרת כמה דברים. אפשר להגיד רגע איפה זה פוגש את היתום.

זה יכול להיות בתוכנית סיוע בחובות, שזה למשל משהו שיתד עכשיו עשו באגף שלהם. אבל אני אומרת בכלל, יתום כזה שפתאום נקלע למצב כלכלי קיצוני. הוא ממש חשוף ופגיע. אז זאת אומרת מהקצה של פריסת חובות, התמודדות עם חובות, ועד למענים ספציפיים שקשורים לכל מיני שלבים בדרך שרשת ביטחון היא מעין, אי אפשר להגיד תחלופה להורה כי אין תחלופה להורה, אבל מעין כרית כזאת שנותנת רגע עוד תמיכה. ואם הדבר הזה היה זה קודם כל היה אומר יש הכרה. יש הכרה, העלויות הן לא עלויות הכי גדולות, אבל עדיין בכל זאת.

למשל את יודעת משהו? סיוע בשכר דירה בחמש שנים הראשונות מגיל 21. נגיד משהו כזה. שזה סיוע בשכר דירה, אנחנו יודעות, הוא לא בשמיים, הוא לא כמו זה. אבל הוא גם תחום בזמן. תמיכה אקדמית כזו או אחרת. ליווי תעסוקתי שיאפשר X דברים. זאת אומרת מה אותה מעטפת יכולה להעניק שהיא תיתן את אותה רשת ביטחון תומכת לאותם צעירים יתומים.

הדבר הזה לא עשו אותו בשום צורה. ופה העלויות התקציביות הן ישנן, אבל הן לא בקטגוריות הגבוהות ביותר, אבל הן כן בהכרה המדינתית שאומרת אנחנו לא מתעלמים פה. אני מחריגה רגע יתומי צה"ל, כי אני חושבת שיש פה עניין אחר עם יתומי צה"ל שהוא נרחב יותר שצריך להכיר בו. אני כן אומרת שבכל הקטגוריות האחרות ברור שגם בהקשר של נפגעי איבה אני חושבת שצריך לתת קצבה מסוימת. אבל אני שמה את זה רגע בצד. אין כלום. הכלום הזה הוא לא סביר. ובמענה הרגשי פסיכולוגי בהחלט חייב להיות קטגוריה.

ואני תמיד אומרת את זה בכל דיון, טיפול נפשי, ליווי נפשי הוא לא מותרות. הוא לא כמו קצבה, הוא לא שכר, הוא צורך. מי שצריך לשבת עם גורם טיפולי הוא צריך את זה. אף אחד לא הולך סתם. וכאשר הדבר הזה נמנע הוא גם חלק. אז זה סל מענים. למה אין ועדה ציבורית שעושה את זה? משהו ממשלתי שאומר אני תוחם רגע, ב-20 שנה ראשונות לחיים של אדם בגיר, מה בדרך כלל הורה מעניק? זה לא עד גיל פנסיה. זה נותן את רשת הביטחון הסוציאלית שאני יכולה להגיד גם לי יש מההורים שלי. או יותר נכון בעשור הראשון לבגרותי. לא הייתי יכולה להסתדר בלי זה, כמו הרבה מן הצעירים.

בסוף מתי השלב שאנחנו הכי צריכים את ההורים שלנו?

בדיוק ביציאה הזאת.

בדיוק בצעד הראשון. כי בית ספר עוד יש מסגרות. מתי צריכים? בטיפולי פוריות, בחתונה שלנו, כשאנחנו יוצאים לאוניברסיטה וצריכים עזרה. השנים האלה, הצעדים הראשונים בעולם הבגרות, השנים הכול כך מבלבלות, כשילד הוא בין ילד לבין אדם בוגר – זה השלב שבו אנחנו צריכים את ההורים שלנו. וכאשר ההורים האלה לא נמצאים והם נהרגו ונפטרו, כשאנחנו נשארים בלי שני הורים. וגם כשאנחנו נשארים עם הורה אחד. כשאנחנו נשארים לבד אז זה שלב שבו אנחנו צריכים עזרה של המדינה כדי שנצליח להיות בוגרים אחראיים ולתפקד פה במדינה. אלה בדיוק השנים שאנחנו צריכים.

אני חושבת על כל השלבים שלי, בחתונה שלי ובטיפולי פוריות ודברים שאנחנו עוברים. שם ההורים הם הכי קריטיים ושם המדינה צריכה לתת את העזרה. ובדיוק שם המדינה נעלמת ונהיה וואקום.

גם סיוע במיצוי זכויות. דברים שגם המדינה יכולה להנגיש יותר. ועדה ציבורית כזאת יכולה לגבש המלצות. אפשר לאמץ 50% מהן, אפשר לאמץ 20% מהן, אבל נדמה ששום דבר לא נעשה. אבל בסוף, איפה אחריות המדינה?

אפשר לדבר על הסיוע הזה שדיברת עליו, ה-14,000 שקלים האלה מותנה בזה שאת לא מגישה בקשה להכרה בנכות.

אני הייתי רוצה לשאול את משרד האוצר שאלה. בואי נדמיין סיטואציה. משה זוכמיר מגיע ל-7 באוקטובר. אני מ-"עתיד לעוטף", אהד כהן. ואנחנו תנועה של תושבים מכל העוטף, גם עיר, גם קיבוצים, גם מושבים. ואותו משה זוכמיר מגיע ל-7 באוקטובר אחרי שאיבד את אביו בתאונת עבודה. ב-7 באוקטובר הוא מאבד את אמא שלו. כנראה שאם אבא שלו היה בחיים הוא גם היה בממ"ד, גם היה מחזיק את הדלת, גם היו מנסים לחטוף אותו וגם בסוף רוצחים אותו. האם נראה לך הגיוני שאותו משה זוכמיר לא מקבל אף מענה מהמדינה? אני מדבר אלייך עכשיו קודם כל כאזרחית, כתושבת.

זה נראה הגיוני באמת שאותו משה זוכמיר, ואגב, לא צריך להגיד משה זוכמיר, יש לנו פה אנשים ששיתפו מדם ליבם את מה שקורה. נראה לך הגיוני שהם לא מקבלים שום מענה? ההבדל בין לקבל מענק חד פעמי של 8,000 שקלים אל מול קצבה חודשית, קצבת שארים למשך כל ימי חייהם של 9,600 שקלים, שאגב, זה כלום. כי בדיוק כמו שיושבת-הראש אמרה קודם, אין שום דבר שיחליף הורים. לא בטיפולים ולא בליווי לחופה ולא בכל אבני הדרך בחיים. האם זה נראה לך הגיוני, ואני ממש מצפה לתשובה, שאותם גיבורים שיושבים פה לידי לא קיבלו מענה? כלום.

לעומת אם משה זוכמיר היה מגיע ואבא שלו לא היה נהרג בתאונת עבודה ושני ההורים שלו היו נרצחים הוא היה מקבל מענה מקסימלי. אוקיי? לעניות דעתנו, כשאנחנו מדברים על דבר מאוד צודק ומאוד בסיסי לא הגיוני הדיפרנציאציה בין כלום לבין קצבת שארים שכזאת למשל כל ימי חייהם.

לכן כשאנחנו ניסינו לקדם את הצעת החוק של חה"כ ינון אזולאי, ואנחנו מבינים שבאוצר, באג"ת שוב פעם כל בזמן לוקחים אותנו לפרוצדורה. לוקחים אותנו לאנשים שאומרים 'לא, אנחנו לא יודעים לגדר את תכולת החוק'. אנחנו רודפים אחרי הנתונים. אני לא יודע איך הגעת ל-2,700 אנשים.

אגב, אני רק רוצה להגיד לך משהו. כאשר עובר חוק בוועדת שרים האוצר יודע לגדר. הוא אומר בהסכמות של כך וכך וכך. במידה ויש הסכמות עושים. זה קרה איתי, ככה הגשתי חוקים, כולם עברו. אז זה יכול לקרות. חוק בדרך כלל ח"כ מגיש אותו בצורה שהוא רואה את החוק, וזה בסדר. הוא לא אמור לקחת מראש את הגידור של האוצר. והאוצר מתנה התניות שאומרים כן כן, ובהסכמות הללו בלבד החוק יכול לעבור. זה לגיטימי, רק שזה יקרה.

לכן אני בא ואני אומר, באמת, תסתכלי עלינו. תסתכלי עליהם. איך נראה לכם הגיוני באמת, בבקשה, אתם פקידות. יש לכם תפקיד מאוד חשוב בשיקום האמון שלנו, של תושבי העוטף. אתם לא יודעים כמה. תעשו את העבודה, בבקשה. תקדמו את זה, אל תתקעו את המקלות בגלגלים. זה כל כך כלום לעומת קצבת שארים, קצבה חודשית של כמעט 10,000 שקלים בחודש שלא תחליף לעולם את ההורים. אז אני מבקש באמת להבין מאיפה הנתונים? כי אנחנו רודפים בשביל לקבל נתונים. נכון הדר? אני יודע שנתונים זה אניגמה.

דבר שני, איך אתם יכולים לעזור כבר מחר כדי לקדם את הצעת החוק של חה"כ ינון אזולאי? ושלוש, אני אומר את זה בצורה מאוד פשוטה. תסתכלי עליהם ותגידי אם הם צריכים ליפול פה בין הכיסאות. לתפיסתי אלה האנשים הראשונים שאנחנו צריכים קודם כל לעזור להם לעמוד על הרגליים ובאמת לחזור לחיים, אי אפשר לחזור לחיים.

זהו. גם להגיד שמגיל 18 את מפסיקה להיתמך בהורים שלך זה לא דבר הגיוני. אני בת 33, אני עצמאית, אני לא עובדת כבר שנה. אני גם לא יודעת אם אני יכולה לחזור למקצוע שלי. ובאמת, אני תכננתי לחזור לגור בבארי. אני לא יכולה לגור בבארי. אני צריכה עכשיו לשכור דירה בתל אביב, כי גם אני גם לומדת. אף אחד לא עוזר לי גם לשלם על שכר הלימוד. ואני גם באמת לא כל כך מצליחה לעבוד, כי המקצוע שלי לא מאפשר לי כרגע לעבוד בו.

וצריך להגיד גם שההשפעות הללו של יתמות, של אובדן כושר עבודה, בין אם הוא זמני, הרבה פעמים הוא זמני, אבל אלה השפעות שהן נזק כלכלי בגיל התפתחות. ואת יודעת באוצר, תעסוקת המשק שבה מתפתחים, בגיל הזה אנחנו בונים את עצמנו. זה פשוט רגרסיה מטורפת שחייב רגע לדעת איך לגשר על הדבר הזה. גם בשביל שבסוף יש לנו אינטרס שמיקה תחזור לעסק שלה, תשלם פה מיסים, תבנה את המשק, את הכלכלה. זה עניין חברתי ומוסרי ושמנו אותו בהתחלה וזה כן גם עניין משקי. זאת אומרת, אמרת גם שלומי, נכון, זה עניין, העניין הביטחוני הוא גם עניין בהקשר הזה. אם אנחנו רוצים מדינה עם חוסן לאומי אמיתי, זה נדבך שלם. אני שומעת אתכם ואני מתביישת במדינה.

אז הדבר הזה לא צריך להיות. אני לא מפילה גם הכול עלייך. בסוף יש כאן ממשלה שצריכה להחליט, דרג פוליטי, דרך מדיני. ואת בסוף מתכללת את הכול. זה נאמר כלפייך כנציגת אוצר, אבל בסוף אין לי ספק שזה לא את, תאיר.

לכן אני אומרת, העיוותים הללו לפעמים נדמה, זה לא איזה סוגייה סוציאלית מנותקת. זו סוגייה באמת לאומית, כלכלית, משקית, ממש. שבסופו של דבר אני חושבת שהיא קשורה לכושר עבודה והרבה דברים נוספים שצריך להעמיד פה. זה לא בושה להגיד את זה, זה אינטרס של המדינה לתמוך בך אם לא פחות משזה חובתה המוסרית והחברתית.

שלום, שמי ליאור קרנכל, אני מנכ"לית עמותת "עטופים באהבה". אני מכירה את חלק מהיושבים בחדר.

תודה ליאור שאת פה.

תודה לך, באמת. שלום תאיר. אני רוצה להביא גם את קולם של יתומים של צעירים שאיבדו הורה אחד ב-7 באוקטובר ובהרבה מאוד מקרים ההורה הזה היה הגורם המפרנס בבית.

כן, זה החוק, ממש נדבר על זה.

ואנחנו מדברים על data אז זה לא סוד שהרבה אבות יצאו להגן, בין אם הם נקראו לכך ובין אם לא. ופתאום צעירים בני 20, שחלקם עוד היו מגויסים לצבא בשבעה של אבא, מצאו את עצמם משוחררים מהצבא. אני מלווה עשרות מקרים כאלה. אז אי אפשר לבוא ולהסתכל להגיד 'אה, זה מקרה אחד שנפל בין הכיסאות'. עשרות מקרים. והצעירים האלה פתאום נקראים לעזור ולפרנס את התא המשפחתי. והם קלולס, כי הם בעצמם חוו טראומה עצומה ואובדן וכאב. יש אחים צעירים בבית.

ואז מסבירים להם שהם לא שווים לאחים הצעירים האלה, שהם לא יזכו למלגת לימודים וסיוע ללימודים, שהעתיד שלהם לא מובטח. אז הם פעם אחת צריכים לדאוג לאחים, פעם שנייה לאמא שנותרה ולא כל כך תפקודית. ולדאוג ללב שלהם. וזה שם אותם בקבוצת סיכון.

אנחנו 14 חודש לתוך האירוע ולצעירים האלה אין זמן. הם לא ילדים בני חמש שאולי הזמן והריפוי והתרפיה יוכלו לתת להם הזדמנות להתמודד אחרת עם החיים. הם עכשיו מסתכלים על החברים שלהם שממשיכים את החיים. ואין להם זמן לחכות. ואני רק פה לחזק את הכול שבין הכלום להכול יש כל כך הרבה דברים שאפשר לתת.

מנעד מטורף.

ובואו ככה לקראת חנוכה, בואו נראה מה כן ולא מה לא. כל הזמן מסבירים מה לא. מישהו פעם צריך להגיד להם 'כן' באירוע הזה. הם שומעים 'לא' מאז ה-7 באוקטובר. פעם אחת השאירו אותם לבד ופעם שנייה משאירים אותם שוב ושוב לבד.

ממש ככה.

תודה.

אני רוצה להוסיף. אני לני מילוא.

מפורום הקרנות והעמותות למען יתומי המלחמה. תודה לני שאת פה.

תודה. תודה נעמה על הדיון החשוב הזה ועל היוזמה של עמותת "חמניות". כי אני חושבת על סיפור של צעירים, אנחנו שומעים בשנה האחרונה שכל מי שקטין כנראה צריך את הכיסוי ואת העטיפה ואת המעטפת וכל מי שבוגר יסתדר, כי הוא מעל גיל 18. ומה שאתם אומרים, ועוד כל כך הרבה סיפורים כואבים ומצמררים שהם צריכים אותנו אולי יותר. אני אומרת שזה אני חושבת שיש איזה שהוא קונצנזוס בעניין הזה.

והעניין של ליפול בין הכיסאות זה משהו שעולה ונאמר כל כך הרבה פעמים שחייב לעצור את הדבר הזה. ואם כדי לסדר רגע את התמונה, בבקשה, ואם אנחנו מנסים לעזור לאוכלוסייה הזאת, יש עוד קבוצה. אז יש יתומים משני הורים ויש יתומים מהורה אחד. ויש יתומים שאיבדו הורה ב-7 באוקטובר או מפעולות איבה ונסיבות מצערות אחרות. ויש יתומים שהם ללא עורף משפחתי. שהאב הביולוגי לא בקשר, שהוא מתרומת זרע או מכל מיני הרכבים.

נכון. אלה פתאום קטגוריות שנכנסנו ואמרנו 'וואו, מה עושים, אין את זה בחוק'.

ואנחנו מכירים לא מעט מקרים של יתומים כאלה, בני 20 ו-23 שלפני כן האחות הייתה האפוטרופוס שלהם והיא נרצחה בנובה והם, אני אומרת זרוקים, באיזה שהיא דירת חוסים בדרום הארץ, כי אין להם אף אחד בעולם, כי האב הביולוגי שלהם לא היה איתם בקשר.

והם לא קיבלו טלפון אחד מביטוח לאומי.

והם לא קיבלו טלפון מאף אחד. מאף אחד. אז החברה האזרחית ומי שאנחנו מכירים ומרחיבים אני אומרת את היריעה, כדי להסתכל עליהם ולא לחכות לשום חוק ולשום דבר, אנחנו עושים את זה. אבל זה לא מספיק. יש פה קבוצה, דרך אגב, היא מוגדרת. אפרופו גדר, היא מוגדרת, ללא השלכות רוחב. אפשר בדיוק לסמן אותם. אבל זאת עוד קבוצה שאסור לשכוח אותה.

ממש. תודה רבה. לפני שתמר מהמל"ג תצא, היא בזום, אני רוצה לשמוע את תמר ואני אחזור. פשוט היא צריכה לצאת. זה מאוד חשוב, כי יש כאן נהלים של מל"ג גם שעמותת "חמניות" ביקשה לקבל עליהם תשובות.

שלום לכולם. קודם כל, גם אני מבקשת להודות על הדיון החשוב הזה ואני אתן בקצרה את הזווית של המל"ג לעניין. סעיף 19א(א) לחוק זכויות הסטודנט מ-2007 בעצם קובע שמוסד יקבע הוראות בדבר התאמות שייתנו לסטודנטים המשרתים שירות מילואים ולסטודנטים הורים שבני זוג גם משרתים שירות מילואים. לאחר התייעצות עם אגודת הסטודנטים ולפי כללים שקבע המל"ג. על כן בעצם בהתאם לסמכויות שניתנו לה בחוק המל"ג קבעה את כללי זכויות הסטודנט, התאמות לסטודנטים המשרתים במילואים מ-2012 עבור סטודנטים שמשרתים מילואים ועבור הורים שבני זוגם משרתים במילואים.

כן. אבל זה לא הנושא.

אז זו בעצם האוכלוסייה. נכון, פשוט חשוב לי לציין שבחוק זכויות הסטודנט זו האוכלוסייה שבעצם אנחנו יכולים להתייחס אליה בחוק, מלבד נשים בהיריון וטיפולי פוריות וכו'.

בעצם בנוסף, בספטמבר 2024 המל"ג קיבלה החלטה בעניין היערכות המוסדות לפתיחת תשפ"ה, נוכח המלחמה. ובין היתר קבעה שבטרם פתיחת שנת הלימודים המוסדות מתבקשים לפרסם מענים לכל הסטודנטים, גם לסטודנטים המשרתים במילואים, אבל בין כל האוכלוסיות דובר גם על סטודנטים שמשתייכים למשפחות בקרבה ראשונה של נפגעי פעולות איבה, נרצחי וחללי המלחמה.

כן אני אדגיש שבשגרה, זאת אומרת לא רק בהקשר למלחמה, המוסדות להשכלה גבוהה פועלים למתן התאמות ותמיכה לסטודנטים שחווים קשיים במהלך הלימודים, לרבות סיוע לסטודנטים שאיבדו בן משפחה קרוב. זה נעשה במגוון דרכים.

לא, אבל תמר, פה את מציגה דברים שהם מטוב ליבו של כל מוסד, לא מתוך מענה מוסדר לזה. זאת אומרת, מהדיון הקודם שהיה פה לא נכנס איזה משהו מוסדר שנותן רגע איזה שהיא - - -

לא נכנס משהו מוסדר, כי בעצם בחוק זכויות הסטודנט אנחנו לא יכולים להתייחס לאוכלוסיות מבחינת התאמות.

אז אולי צריך לתקן את החוק.

קודם כל צריך לתקן את החוק, אבל אני לא מכירה את זה רק דרך חוק זכויות הסטודנט. אני מכירה שהמל"ג יכול בהחלט להוציא פנייה שהיא נותנת הכרה בכל מיני דברים. אין בעיה, אם צריך לתקן חקיקה.

אני אגיד שאני הייתי בעבר היועצת המשפטית של איגוד מרכזי הסיוע וכשהעלינו את כל הנושא של הטרדות מיניות לא הייתה הסדרה אבל המל"ג בא והציע אנחנו נתקן תקנות. כשרוצים לתת אפשר למצוא את הסמכות החוקית.

אני רק רוצה להגיד, המל"ג הדבר שהוא הכי לא אוהב שנכנסים לו בחקיקה. אני לא מבינה את התשובה. את אומרת לי תכפו עליי בחקיקה?

לא, זה לא מה שאמרתי.

אז את אומרת כלום?

מה שאני אומרת זה קודם כל מה אנחנו עושים בלי קשר לחקיקה.

לא, אוקיי, אז רגע. את אמרת שאי אפשר להתייחס לאוכלוסיות - - -

חקיקה - - -

רגע תמר, אני מדברת, אני מצטערת, אני רגע מדברת. את אמרת אנחנו לא יכולים להתייחס לאוכלוסיות שלא בחוק הסטודנט. ואז אני אומרת לך אתם לא אוהבים חקיקה, כי אני גם עבדתי אתכם עם התאחדות הסטודנטים כשהייתי בהתאחדות הסטודנטים וגם סגנית יו"ר אגודת הסטודנטים, עוד הרבה לפני שהייתי בכנסת. עשור לפני. אני יודעת כמה מל"ג לא אוהב שהכנסת מתערבת לו בחקיקה, בהקשר של החופש האקדמי ובהמון מובנים אחרים. אבל אם אתם אומרים לי עכשיו חד משמעי שלא יהיה יחס לאוכלוסייה הזאת, אלא אם כן אני אגיש חוק - - -

לא, זה לא מה שאמרתי.

אז תגידי לי מה כן.

לא, אני לא אומרת שאנחנו לא, אני גם לא הגורם שיכול לומר דבר כזה. אני אומר, אם בסופו של דבר יוחלט שצריך ללכת על מהלך של חקיקה, אז אנחנו נצטרך לעשות.

את אומרת שאין כוונה מצידכם.

מול הגורמים הרלוונטיים נצטרך לעשות איזה שהוא בירור עובדתי מה היקף האוכלוסייה המדוברת, מה הגילאים הרלוונטיים.

הם נשענים על זה שאין להם סמכות חוקית, אז בואו ניתן להם את הסמכות.

לא, תקשיבו, אני מציעה לעמותת "חמניות" בשיתוף פעולה, אני גם חברת ועדת חינוך, אנחנו נגיש דיון שליש בנושא של הכרה ביתומים וכמובן הקטגוריות הנוספות בתוך יתומים, לוועדת חינוך, רק על הטבות של המל"ג. ואז נבין כולנו. אני אעשה דיון כזה. נדון, נבוא עם ח"כים ספציפית על זה, דיון ספציפי שקשור במל"ג. בין אם זה סיוע רגשי מתוך המל"ג, בין אם זה מתן עדיפות לפעמים כדי להיכנס למקצועות שצריך, באמת אוכלוסיות שהן רגישות יותר, פגיעות יותר, שיותר קשה להם לשבת בבית להיתמך על ידי ההורים וללמוד לפסיכומטרי או כל דבר כזה.

אגב, אנחנו שלחנו לוועדה לקראת הדיון סקר שערכנו במיוחד. 62% מכלל היתומים מציינים שהיתמות השפיעה על מסלול הלימודים שלהם. זה מספר ממש גבוה.

זה גם נאמר בדיון הקודם.

מי שאחראי על המוסדות, יש כאן אחוז כל כך גבוה מהצעירים היתומים בישראל שכל המסלול שלהם נפגע. 30% טוענים שחלה הרעה בתפקוד הלימודי שלהם. טוענים שחלה הרעה במצבם הכלכלי. 41% אומרים שאין להם פניות לסיים את התואר בלי שיתנו להם הקלות. זה מספרים שמכריחים תיקון.

אני גם אגיד, אפרופו הדיפרנציאליות, גם בדיוק פה, נגיד אם הורה נפטר בסמוך לתחילת הלימודים צריך לתת לזה משהו. נגיד עד שנה-שנתיים. בוודאי שזה עניין רגשי מאוד שזה משליך או בתוך הלימודים. אפשר למצוא באמת את המתווה הזה שהוא לא נכנס למל"ג יותר מידי לעבודה, אלא יותר נכנס לעניין הסוציאלי כדי למנוע נשירת סטודנטים, אוכלוסייה פגיעה.

לדעתי זה קלאסי לדיון ועדת חינוך, ספציפי. זה יקל עלינו מאוד להבין.

אני רק רוצה לציין שיש גם את הדברים הנוספים שאנחנו עושים. אם זה מוקד שהוקם מסוף פברואר השנה, תוך כדי המלחמה, שבעצם מסייע לסטודנטים באשר הם, מול המוסדות, לא רק מילואימניקים. ומאות פניות טופלו עד היום במסגרת המוקד הזה.

מערך הסיוע שלנו, של מל"ג, שבעצם מעמיד מלגות שנקראות בעצם "מיל גו", מלגות שמוענקות מידי שנה ל-15,000 סטודנטים לפי קריטריונים סוציו-אקונומיים, שאגב, אחד הקריטריונים שנלקחים בחשבון כאן בעצם מצב משפחתי או נסיבות ייחודיות, שבוחן בין היתר גם נכויות ויתמות וכו'. זאת אומרת, הדברים האלה נלקחים בחשבון.

אם יוחלט ללכת על חקיקה או לא, זה כבר עניין אחר.

אני יודעת שלא חייב חקיקה.

לא צריך חקיקה, אולי צריך חקיקה שמסמיכה אותם לעסוק באוכלוסייה ספציפית. ואז צריך להיות נוהל. כן, זה שזה מפוזר במוקד ודברים זה דבר חשוב. אבל צריך נוהל אחיד וברור.

זה לא צריך להיות כמו לחייל מילואים. לא הייתם רוצים.

לא, שאת הנהלים יתאימו.

חייל מילואים הוא בן אדם שיכול להיעדר שלושה חודשים וצריך לוודא שהוא לא נושר מהלימודים, זו סיטואציה אחרת לגמרי. אבל משהו.

לעשות נוהל מותאם לזה.

אני מהתאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית. אני אגיד שאנחנו כבר באמת 15 חודשים מנסים לקדם דבר כזה, מתווה עבור נפגעי פעולות איבה ומשפחות שכולות. ועד כה לא זכינו לשיתוף פעולה בנושא הזה.

אז אנחנו ניזום ביחד.

כל פעם זה לעשות איזה שהוא פלסטר. זה לתת איזה שהוא מענה פרטני לסטודנטית, סטודנט שפונה אליי.

את מיכל, נכון?

כן, אני מיכל.

אז מיכל, יש לי גם בקשה אלייך בהקשר הזה. אנחנו נשתף פעולה, ההתאחדות ועמותת "חמניות" בנושא הזה של הדיון למל"ג. אני אשמח מכם, ההתאחדות, אם תוכלו לתת לנו איזה שהן המלצות, שההמלצות באמת מותאמות אקדמית.

הכול מוכן. הכול מוכן.

ואז אנחנו נדע לדון באמת באופן לא רק עם הצעות שקופצות לנו לראש, אלא עם איזה שהן הצעות. ונבין בצורה של אלימינציה מה מקובל, מה אפשרי, מה לא פוגע בחופש האקדמי, אבל מה בהחלט מחייב את הקמפוסים לקחת בחשבון. אפילו אם יש שנה קשה רגשית, לתת עדיין את האפשרות לחזור בשנה נוספת. דברים שהם קטנים, אבל הם כל כך משמעותיים עבור היכולת העצמית להגשים את סיום הלימודים. תואר הוא דבר מאוד חשוב למוביליות, בטח עבור אוכלוסייה פגיעה. ויתומים הם אוכלוסייה פגיעה.

לגמרי. ואני גם אגיד שאנחנו עושים סקרים לאורך השנה וקצת האחרונות על האוכלוסיות האלה במיוחד. והאוכלוסייה הזאת היא הכי נפגעה מכולם. ממשרתי מילואים, מכולם, נפגעי פעולות איבה ומשפחות שכולות נפגעו יותר ממפונים, יותר ממשרתי מילואים, יותר מבני ובנות זוג. זה באמת אוכלוסייה שאפשר לראות את זה בהכול.

ויהיה לכם סקר כזה להציג בדיון?

יש לי גם את הנתונים פה. בקרב נפגעי פעולות איבה 46% שקלו לפרוש מהלימודים לעומת 33% באוכלוסייה הכללית ו-33% במשרתי מילואים. באמת, בכל הפרמטרים, גם מבחינה לימודית, גם מבחינה נפשית, מבחינה כלכלית, מהכול, הם נפגעו הכי הרבה.

רק חשוב לנו להסביר פה, פה כל המענים הם מענים סוציאליים, לא כלכליים. זאת אומרת, אלה דברים שהם נטו קשב אקדמי ומחויבות אליו שאפשר לייצר את זה ואפשר ממש לתת רשת ביטחון מאוד מאוד טובה שתדע למנוע נשירה ולאפשר את צליחת התואר הזה.

אני אגיד רק שמחלקת המחקר שלנו בארגון ועמותת "חמניות" עשתה כזה מחקר ביחד עם גופים ויש לנו פה את התוצאות. אנחנו גם נביא אותם. אני כן אגיד שאנחנו מצפים לשותפות עם המל"ג ולסייע ולקדם את הדבר הזה, כי לדאבוני בין הדיונים זה טרם נעשה. היה ניסיון ליצור קשר וככה הדברים התמסמסו ועברו מספר חודשים מהדיון האחרון. ואנחנו נשמח שייקחו אחריות על הדבר הזה.

לגמרי. אז גם מיכל, תודה לך. אנחנו נשתף פעולה ונעשה את זה כמו שצריך בדרך המלך, בצורה טובה. אני מאמינה שבדיון כזה עם המל"ג נוכל למצוא כמה מענים שקודם כל יתנו הכרה בתוך הקמפוסים בנושא הזה ולעשות. אני חושבת שלא חייב חקיקה. אני מחוקקת, אני אוהבת לחוקק, זה נחמד וחשוב, אבל אני חושבת שלא תמיד חייב. אפשר באמת בפיקוח הפרלמנטרי לייצר מענים.

מצוין, אנחנו נשמח וכל התמיכה הזאת כבר ניתנת גם היום, גם ברמה הרגשית, גם ברמה הלימודים. אם אנחנו נוכל לעשות עוד אז נשמח.

בסדר. תודה רבה לך תמר. תודה גם על הפירוט ואנחנו בכל מקרה נעשה דיון יותר פרטני על זה ונתראה בדיון.

אני רוצה לעבור להילה מהרווחה ומיד אחר כך לביטוח לאומי. סליחה שהשארתי אתכם לסוף, למרות שאתם ממש מהחשובים ביותר שיש לנו לדיון הזה.

בהחלטה משותפת נתחיל עם ביטוח לאומי. הזכויות בסוף הן שם, אני מבטיחה אבל לדבר.

בסדר. משרד הרווחה וביטוח לאומי זה אחד, הכול טוב.

האמת הרבה מהגופים שנמצאים פה היום וביטוח לאומי זה אחד, לצערנו.

שלום לכולם, קוראים לי אהוד. אני עובד שיקום, עובד סוציאלי במטה אגף שיקום של ביטוח לאומי. אני חייב להגיד שבכלל, לעבור מוועדה של יתומים קטינים ליתומים בגירים זה לא היום המועדף עליי. ואני בטוח שלכם עוברת שנה נוראית, שנה וחודשיים נוראיות.

אני אגיד ככה, בהמשך למה שאמרו ממשרד הביטחון, אנחנו בסוף עובדים מכוח חוק והוראות. בסוף אנחנו מקבלים ארגז כלים ומממשים את מה שנותנים לנו. השאיפה שלנו זה למצות זכויות כמה שיותר. כמה שיותר וכמה שאפשר ולכמה שיותר. נאמר פה, אני לא בטוח, לא ממש הבנתי את הדברים שאמרת קודם על מישהו שלא יצרו איתו קשר מביטוח לאומי.

אתה מדבר על הדוגמה של משפחות ללא עורף משפחתי?

אמרת משהו שהאחות נרצחה בנובה ולא יצרו קשר. אז אני אשמח לשמוע על הפרטים.

ביטוח לאומי מכיר. אלה דוגמאות שאנחנו מדברים יחד עם הביטוח הלאומי כדי שהם לא יפלו והם יוכרו.

אני לא מכיר, אולי כי לא היינו בפורום.

לא המקרה הספציפי.

לא, בסדר גמור. אני רק אגיד, זה לא מקום של להתנצח, חלילה. זה דווקא מקום לנסות כמה שיותר למצות את הזכויות, כי המטרה שלנו באמת להגיע לכמה שיותר אנשים ולתת כמה שיותר זכויות.

אהוד, הסיפור הרציני אתכם, בגלל שאתם באמת תלויים בחקיקה ובהרחבת המענים ואז תוכלו ליישם ולהעביר. אבל בהקשר של נתונים על צעירים יתומים, זה לגמרי אתם. וכמובן הקטגוריה של יתומי פעולות איבה, יתומי צה"ל. אם תוכל לפלח את זה מספרית, לא רק לפי שיוך לארגונים, אלא מספרי. ונדע גם לייצר לזה סטטיסטיקות שיסייעו לנו גם בחקיקה וגם בעבודת הכנסת.

קודם כל, אפשר. כמובן שאם תעבירו בקשה אנחנו נעביר את זה מסודר.

אוקיי, נעביר בקשת נתונים מסודרת. מעולה.

אני יכול להגיד שבאופן כללי יש לנו מעל 700 יתומים שהתווספו, יתומים בוגרים שהתווספו מאז המלחמה. אני יכול להגיד בתור עובד שיקום שליווה גם יתומים לפני ה-7 באוקטובר, אני מכיר את האוכלוסייה ומכיר גם את הקשיים ואת האתגרים שבין יתום צעיר ליתום בוגר.

זאת אומרת, מעל 700 יתומים מעל גיל 18, נכון? לא 21.

בוגרים מעל 21. לא, מעל 18. עד 18 יש לנו קרוב ל-250.

וואו. 700 יתומים?

וכמובן שאנחנו נשמח לדייק את הנתונים יותר. נעביר בשמחה, אני אשמח לשתף פעולה באמת עם כולם, אבל אני מחויב בכל זאת לאיזה סדר טוב כזה. אז כמובן שאם תעבירו בקשה אז אנחנו נעביר את הנתונים ואז זכותכם לפרסם אותם כמו שתרצו.

אנחנו נשלח.

אני אגיד בהמשך למה שאמרתי קודם, אנחנו אמנם עובדים לפי איזה שהוא סל כלים מסוים שמחייב אותנו. אנחנו כן מנסים להרחיב את המענים כל הזמן בדברים שהם כן ביכולת שלנו. למשל אני ספציפית היום כבר שנה כמעט מתעסק בתחום של קבוצות. ושם אנחנו לא עושים הגבלה לא לגיל. אנחנו בעצם אפשרנו היום לכל סוגי השכול שמוכרים בביטוח לאומי לקבל מענה קבוצתי במעל מ-30 מתחמים של קבוצות ומתחמי מרפא שאנחנו מקיימים ברחבי הארץ. הגענו למעל 35 קבוצות, קרוב ל-400 אנשים שלקחו חלק ואני לגמרי מזמין. זה לא איזה ניסיון לשיווק, אבל זה איזה הוא כלי שאנחנו כן יכולים לתת לאנשים את האפשרות בין אם זה ללכת לאיזה סדנת קרמיקה שמשולבת באיזה שהוא שיח, אם זה גלישה, כתיבה. זה כרגע היכולת שלנו.

טיפול פרטני?

טיפול פרטני זה משהו שהוא בסטנדרט שאני מקווה שכולכם יודעים ומכירים.

אהוד, זה מדהים ומחמם את הלב. בבקשה. תקשיבו, חוסר הצדק שנעשה פה הוא כל כך משווע. שאני מאוד מעריך, באמת אני אומר את זה, אני מאוד מעריך את כל מה שאתם עושים. אבל לבוא ולדבר, אני, תודה לאל, אני לא יתום. ותודה לאל שרדתי את ה-7 באוקטובר. אבל לבוא ולדבר על דבר כזה בקרב - - -

אהד, אני עוצרת אותך. הסברתי וזה כן צריך להיות פה. לצערי, הלוואי וביטוח לאומי הייתה להם יותר גמישות מאשר מה שהחוק מאפשר.

מוגבלים, נכון.

הכנסת אשמה. אני רוצה להגיד, אם הכנסת לא תחוקק, once אנחנו מחוקקים הצינור אצלם יותר קל. מבחינת נתונים אנחנו נגיש בקשה מסודרת, אבל הם לא יכולים לעבור על החוק, זאת הבעיה. אני מסכימה עם הבעיה.

נכון. אני רוצה להתייחס לזה שבאמת כשאני התפניתי לים המלח יחד עם כל קיבוץ בארי ובאמת לצערי הרבה חברים שלי התייתמו באותו יום. ואז אחרי, אמא שלי הייתה נעדרת עשרה ימים, התחילו להגיע כל ההודעות. כפי שכולם יודעים, נרצחו 102 אזרחים בבארי. וביטוח לאומי הגיעו להיפגש איתנו, עם המשפחות. ואז פתאום ראינו גם את ההבדל בין המשפחה ששני ההורים שלהם נרצחו בבארי לבין שהם באו אליי ואמרו לי 'לא מגיע לך כלום'. ואנחנו עוברים, אנחנו עוברים, והיא עוברת על האתר. ואז אני יושבת עם אח שלי ואני אומרת לה 'אה, אני רואה שיש פה עזרה לקניית רכב'. מסתכלת, 'לא, סליחה, את לא יכולה'. 'אה, אני רואה שזה'. 'לא, סליחה, את לא'. 'את לא, את לא'.

הדבר היחיד שקיבלנו זה באמת טיפול נפשי, תודה רבה. אבל גם בזה, זה בתוך רשימה של מטפלים של ביטוח לאומי, שזה גם עניין. כי גל מקודם סיפר לי שהוא התחיל להיות מטופל אצל פסיכולוגית והיא לא ברשימה של ביטוח לאומי. להחליף עכשיו מטפלת?

לא, זו נקודה חשובה. כי פה אתם כן ידעתם לייצר גמישות, גם עם שורדי המסיבות ולאפשר את הכנסת עוד מטפלים.

אז קודם כל, אנחנו הרחבנו את המאגר שלנו מ-300 ל-3,000 מאז תחילת המלחמה. אבל אני לא מתווכח עם - - -

לא, אין בעיה. אבל לבנות קשר עם מטפלת, כולנו יודעים שזה דבר - - -

לא, אני אומר את זה מהמקום הכי כנה. זה ברור שאני מבין את המשמעות ואת החשיבות של זה. אבל בסוף גם כשאנחנו עובדים במתחמים של הקבוצות וגם כשאנחנו עובדים בפרטני, אנחנו לא יכולים לאפשר לאיזה שהוא טווח רחב מידי של טיפול. אנחנו כן עושים החרגות. אני אישית מאשר החרגות של מטפלים. אבל אנחנו צריכים לקבוע איזה שהוא רף מינימלי. אני לא יודע מה המקרה.

אבל יש אפשרות שהוא יגיש לך - - -

מדובר בבירוקרטיות ונכנסתי לזה, כבר מעל שנה שגם העוזרת שלי מביטוח לאומי, "עוזרת שלי", הם שלחו אותה לעזור לי.

עו"סית שיקום.

גם היא טובעת בזה ולא יודעת מה צריך. והיום אני במצב שאני משלם מהכסף הפרטי שלי, בלי שום מימון.

רגע גיא, זו נקודה ממש חשובה. כי פה המקומות האפורים הללו, שיש איתם את המרחב, שנוכל לעזור בזה. אז קודם כל באופן הפרטי אני אנסה גם להגיש בקשה כדי לראות שהיא מזורזת ומקבלים את המטפל. רצף טיפולי זה דבר הכי חשוב לשיקום. אי אפשר לקטוע אותך מהמטפלת שלך. אי אפשר לשקול את זה בכלל. זה דבר שהוא לא אפשרי.

נכון.

אתה גם כמובן עו"ס שיקום, אתה מבין את העניין הזה וזה ברור.

אני חייב להתייחס לזה בהסתייגות, כי אני באמת עושה את זה כבר הרבה זמן וליוויתי באמת, לצערי, המון מקרים. אני לא יודע מה המקרה. אתה יכול אחר כך לדבר איתי בצד, בשמחה, וננסה להיכנס לזה יותר לעומק. אבל אנחנו לא יכולים לאפשר לכל מטפל לטפל ביטוח לאומי, מתוך אחריות אליכם. יכול להיות שהיא מדהימה, אבל יכול להיות שאין לה את התעודה המינימלית שמספיקה כדי שנוכל להכיר בה.

זאת השאלה פה. אם אני יודע שהנפש שלי עושה טוב, איזה תעודה צריך? אין לזה שום תעודה.

שוב, אנחנו יכולים לעזור, אוקיי? קודם כל, אלה הוראות שלא אנחנו כתבנו. אני לא יכול עכשיו להגיד 'אוקיי, היא אישה מקסימה, בואו נאשר אותה'.

גיא, זו מטפלת מוסמכת?

כן.

אז בוא ננסה בכל מקרה בצינור המקובל יחד, אני גם אגיש בקשה איתך. זה אני מאמינה שאם במידה ומטפלת מוסמכת עם תעודות לא צריכה להיות בעיה.

זו פרוצדורה מאוד קלה שלוקח לה שלושה-ארבעה ימים כדי לקבל אישור.

בסדר. אני רציתי אבל, נכנסתי לדבריך בגלל שרציתי באמת ששוב פעם נבין את ההבדל בין ההכרה של מי שנרצחו לו שני הורים בפעולות איבה, לבין אנחנו, שאנחנו יתומים, אבל הורה אחד שלנו נרצח בפעולת איבה. זה פער כל כך מטורף.

אתם מבינים מה זה עושה לנו כשאומרים שנרצח לנו רק הורה אחד? אין לנו כלום. אין לנו כלום. שנה ומשהו. אני לא עבדתי, אני חזרתי לעבוד כי אין ברירה. בן הזוג שלי היה חייב לרדת לחצי משרה, אני עצמאית. אני הייתי המפרנסת העיקרית. אף אחד לא עוזר לי. יש לי מישהי משיקום, איבה, אני לא זוכרת כבר, מביטוח לאומי. יש אנשים שאין להם. גם אנשים במעמד שלנו וגם אנשים מהמסיבות, משאר הקיבוצים.

אנחנו לא רוצים ליפול נטל על החברה. זאת לא המטרה שלי. אני רוצה להיות אזרחית יצרנית. אני הייתי מתרגמת מצליחה לפני זה, ואין שום סיבה שאני לא אהיה "כי רק" אמא שלי נרצחה. זאת לא סיבה מספיק טובה.

אני לא מתווכח, אני מסכים לגמרי.

אבל העובדות בשטח אומרות, לצורך העניין, שוב, אני מצהירה פה שאני רוצה להיות אזרחית מועילה, להחזיר לחברה. כרגע אני חזרתי לעבוד אחרי שנה ומשהו, לא בטוח שיהיה לי כסף לשבוע הבא להאכיל את הילדים שלי. איפה אתם שם? כשאתם מתנים את הסיוע של הוועדה הציבורית הזאת, ה-14,000 שקלים האלה, באמת, אני לא אדבר על זה, כי זה פוגע ברמות שאי אפשר לתאר. ואי אפשר לכמת פיצוי ואי אפשר לכמת את האובדן של אמא שלי ושל אחותי ושל כל האנשים המדהימים האלה שלא נמצאים פה יותר. לא כי אנחנו בחרנו בזה, כי הופקרנו. אנחנו מופקרים כל יום מחדש מאז.

אני רוצה לחזור להיות בן אדם יצרני, אני רוצה. אין לי כלים. אין לי כלים. וגם אם יש לי עובדת ויש כאלה, אני אולי התברכתי באיזה שהיא עובדת מהשיקום שמצליחה לסייע לי. אבל מה עם אלה שלא? מה עם אלה שלא? הם לא נמצאים בכלל פה להשמיע את קולם. כי הם לא מצליחים להרים את הראש מהמיטה. מה איתם?

אני יכול להגיד לך שגם בתור עובד שיקום, מהצד השני, אני לא עושה השוואה חלילה, אבל גם לנו לפעמים זה יכול להיות מאוד מסתכל. לרצות לעזור בכלי שלא עומד לרשותנו. בסוף אני, כשאני ליוויתי משפחות וכשאני יושב עם מישהו ואני רוצה לעזור, אני רוצה לתת שירות ואין לי את הכלים שעומדים לרשותי, אני לא יכול. וזה עוד פעם מחזיר אותנו לאותה נקודה, שלא נגמר.

אם היו היום חוקים שאומרים שאנחנו יכולים לתת יותר, היינו הראשונים להגיע אליכם הביתה ולהנגיש את השירות. עשינו את זה לפני, אנחנו עושים את זה היום. מבחינתנו אין פה ויכוח בינינו. אנחנו עובדים לפי חוק. והחוק הוא נגזרת של החוק שמחוקקים במשרד הביטחון, שמגיע דרך הכנסת. ואנחנו יודעים לבוא ולהנגיש לכם אותו. ואני מאוד מקווה שכל אחד מכם מקבל את המקסימום מהחוקים שעומדים לרשותו. מהזכויות שעומדות לרשותו.

שזו גם סוגייה של מיצוי הזכויות.

אני יודע, זו בדיוק הנקודה. זה המהות בעיניי, שאני לא יכול להרחיב את המקסימום. אני יכול להגיד מה המקסימום שאני יכול לתת לכם. אני הייתי שמח לתת יותר. כולנו היינו שמחים. עובדי השיקום באמת עובדים קשה בשביל זה, אבל אין לנו את היכולת הזאת. ואם לא יתנו לנו את היכולת הזאת אין לנו מה להציע לכם מעבר.

אני מאוד מקווה, אני אשמח להישאר פה לשמוע כל אחד מכם, שכל אחד יוכל להגיד על עובד השיקום שלו שהוא מרגיש אותו, נוכח איתו.

אני לא רוצה לנצל את הפלטפורמה שלי פה בשביל לקבל טובות אישיות, זו לא המטרה.

את לא תקבלי טובות אישיות.

לא, אבל לצורך העניין לבוא לשוחח איתך אחרי הוועדה זה משהו שאני "זוכה לו" כי אני פה. מה עם אלה שלא פה?

אז אני יכול להגיד לך שאנחנו, כמובן, שוב, אמרנו את המספר קודם, אנחנו נמצאים באמת בשטח במקומות, במפגשים קהילתיים. אנחנו שם לא לשמוע רק את מי שיודע להגיע לכנסת, אנחנו נמצאים כדי לשמוע את האנשים. אני מגיע למקומות של הקבוצות ואני תופס אנשים באופן רנדומלי. ומגיעים לכנסים שלנו ולאירועים שאנחנו עושים, אני מדבר באמת עם הרבה. ואני לא יודע לכמה אנשים יש את הטלפון שלי, שיודעים להתקשר אליי ולהגיד לי יש לי שאלה, יש לי משהו. אנחנו לא מרוחקים, אנחנו לא מנתקים את עצמנו מהשטח ומהאנשים. זו המהות שלנו, בטח כעובדים סוציאליים וכל האנשים באגף שעובדים מאוד קשה בשביל זה. אנחנו מאוד רוצים להיות שם, אנחנו מאוד רוצים לתת את מה שמגיע לכם. אבל שוב, אנחנו נמצאים כרגע בתווך בין חקיקה לבין האנשים בשטח שדורשים מאתנו.

אבל הם יודעים כשאני יושב פעם עם משרדי הממשלה, אני כתובת. ברור לי, אני לא מתחמק מזה. אבל בסופו של דבר אני יודע לתת לכם את מה שהממשלה מאפשרת לנו להנגיש לכם. זה המהות בעיניי.

נכון. אני כן רוצה להוסיף הערה. אני מסכימה עם זה כמובן, כי מתחילת המלחמה אנחנו רואים איפה ביטוח לאומי מוגבל, איפה הוא לא מוגבל, איפה הכנסת לא עושה את תפקידה. אבל במקומות של ההגמשות זה עולם ומלואו, בטח כשאין הרבה דברים אחרים. זאת אומרת, עבור גיא היא כנראה לשמור על המטפלת שלו ולא לשאת בנטל הזה הוא עולם ומלואו מול יתר מה שאין. זאת אומרת, הפער גם כל כך גדול פה כי זה לא שעכשיו ממש מכירים בך ואתה מקבל כל כך הרבה מענים והכול ואתה גם יש איזה אזור אפור קטן. אני מניחה שהטיפול עבורך הוא העולם ומלואו כרגע. ולשאת בנטל של זה זה דבר שלא סביר.

אני רק אתייחס לזה במילה אחרונה וזהו. שגם במקומות האלה אנחנו נמצאים, להגמיש מה שאנחנו יכולים. אני בתפקיד כלי כמפקח, כרפרנט, אחד מהתפקידים שלי זה להגמיש. ואישרתי מטפלים שהם לא מופיעים במאגר. אבל אני צריך לראות על מה מדובר.

בסדר, זה אנחנו נטפל בזה, נעביר את זה מסודר וגם נחבר. אני כן חושבת שזו לא בושה לפנות כשיש פה גורם. נכון, את פה גם בשביל כל מי שלא פה ואת משמיעה קול חשוב ממש. זה ממש בסדר גם לשאול על שאלות ספציפיות. זה בדיוק המפגש עם ציבור והרשויות המפקחות. מי יודע, אולי השאלה הספציפית שלך תפתח בביטוח לאומי איזה צוהר למשהו כזה, איזה לקונה שיכולה לעזור לעוד. אז לא בושה לבוא גם עבור המקרה הספציפי שלך. את את הקול שלך השמעת פה עבור כולם ובאמת אני מורידה את הכובע על זה.

את צודקת במה שאמרת, אבל בסוף זה גם בסדר לגשת רגע אחרי, להשאיר את הפרטים ולוודא שגם מטפלים בך. את צריכה בסוף לדעת שהרשויות עושות את כל מה שהן צריכות עבורך.

אני עוברת להילה, תודה הילה. ואנחנו נעבור אחר כך לצה"ל בזום. את תמיד נשארת לאיסוף, מה שנקרא.

האמת שגם אני חושבת שהדיון הזה הוא גם קשה ועצוב ומתסכל, כי הוא פוגש בדיוק את החסמים של הבירוקרטיה. ואני חושבת שלהבדיל, אני נמצאת פה הרבה בוועדות אצל נעמה, במקומות שבאמת יש לנו יותר עשייה והם יותר באמת בתחום האחריות מובהק פחות או יותר. ואז גם יותר קל לקחת שם אחריות, לקחת הובלה לעשות דברים.

אני חושבת שבתחום הזה, וגם עשינו אתמול הכנה גם בתוך המשרד, ואני אגיד בעצם משהו מורכב. שהיום קבוצת הצעירים היתומים אינה קבוצה מובחנת בתוך משרד הרווחה. זאת אומרת, בסוף אני חושבת שהקריאה שלכם, ואני מאוד מבינה אותה וגם מאוד מסכימה איתה, היא קריאה שנוגעת באמת לעולמות של זכויות ושל מדיניות ושל חוק. זאת אומרת, להכניס באמת לתוך החקיקה ולקבל את הזכויות בצורה הכי אוניברסלית שיש. שאינה למול נזקקות כזו או אחרת.

וגם בהמשך לדיון הקודם, כי היינו בדיון, אני חושבת שמיקה, גם את היית בדיון הקודם. בעקבות זה גם היה איזה שהוא בירור פנימי אצלנו מה המשמעות של להתייחס לקבוצה כקבוצה מובחנת והחלטה של השר שלנו והמנכ"ל שהקבוצה היא לא קבוצה מובחנת. משרד הרווחה לא מתכלל כקבוצה את קבוצת צעירים שהתייתמו. כן במובן ברמה הדיפרנציאלית. וכאן חשוב להגיד, ואם זה לא קורה אז חשוב לי לדעת, להיענות לצרכים במחלקות לשירותים החברתיים כן בהתאם לצורך.

גם בהקשר הזה אני יודעת שהמחלקות היום באמת מוצפות מאוד. זה בעיניי לא תירוץ. אני חושבת שהאתגר שלנו לפתור את זה. כשנכנסתי לכאן היום פגשתי את מי שאחראית בתחומה על התקנים והיא אמרה שהיא ממש הגיעה עם בשורה שהולכים להיות גם לא רק תגבור של תקנים, כי הסיפור היום הוא לא התקנים, הוא האיוש של כוח האדם. אלא גם תמריצי כוח אדם כדי שיהיה כוח אדם מספיק גדול ומשמעותי שיוכל לתת מענה במחלקות.

אני יודעת, לפחות לגבי מועצה אזורית אשכול, שאני חושבת שבארי וגברעם, אשכול ממש סימנו את אוכלוסיית הצעירים שהתייתמו כאוכלוסיית יעד, לאיזה שהוא פרויקט שהם מנסים עכשיו לעשות. יש קשר, יש מעקב. אני לא חושבת שמעל גיל 30, ואת זה אני צריכה לקחת חזרה למול המחלקות, איך נראה התפר הזה. עד גיל 30 עשינו החרגה, כן, זה המקומות שאני יכולה לדבר בביטחון, כי זה בשליטתי. עד גיל 30 לגבי העוטף עשינו החרגה. יותר מעוטף, אפילו 20 ק"מ. לא נצמדנו כאן לתקומה, עשינו החרגה במענים לצעירים שאינם הורים. כי זה תחום המומחיות ביתד וזו אוכלוסיית היעד. לאנשים שהם גם עד גיל 30, לטובת ליווי של עו"ס יתד למי שרוצה ומענים ותוכניות שעכשיו יצאנו לדרך לפני כמה חודשים במיזם שנקרא יובלים. אם אתם לא מכירים אז חשוב לי שתכירו, כי לא צריך לגור בעוטף כדי לקבל את המענה הזה. עם החרגות. אני מסתכלת על מיקה ואני רוצה להגיד, אנחנו עושים גם החרגות. אלה תוכניות שהן מתאימות לצעירים, אבל באמת בשלב התפתחותי ראשוני.

הם עשו החרגות.

הפכנו מגיל 26 לגיל 30. אני אגיד שאנחנו דוחפים את ה-30-32 בהתאם לצורך ושיקול דעת. אבל תוכניות הן תוכניות שבאמת מתאימות לצעירים בשלב של יציאה לעולם התעסוקה והשכלה ועולמות יותר של הצעירים יותר, לגמרי רלוונטי אולי גם אליכם, למעט מי שהוא הורה.

זה אגף משפחה מי שהורה? והוא יש להם תוכנית ספציפית?

כן. הורים זה משפחות.

יש להם משהו?

לא. אני חייבת אבל להגיד בהקשר הזה שגם עצם קיום הדיונים האלה בוועדות והעלאת הצורך, יש לזה ערך. זאת אומרת, זה מעלה מודעות וזה שולח אותנו לעבודה בחזרה. זאת אומרת, אצלי יש טבלת אקסל של מעקב אחרי צעירים שאיבדו את הוריהם שנמצאים בליווי של המחלקות לשירותים חברתיים. אני אגיד שחלק לא רוצים. ולא תמיד כולם רוצים ליווי של עו"ס, מהרבה מאוד סיבות. וזה בסדר וזו זכותם לגמרי.

אבל אני כן אגיד שאנחנו מזמינים אתכם לקרוא גם לחברים שלכם להיעזר. ואני חושבת שלפעמים זה גם מעגל קסמים במובן שככל שיש יותר פנייה זה מציף יותר את הצורך וגורם לדייק אותו. אנחנו מלווים את העובדות שמלוות את הצעירים שהתייתמו כדי לדייק ולכוון. ואנחנו אתכם בפנייה לחקיקה. בהקשר הזה אנחנו, גם בבירור עם המנכ"ל שלנו, אנחנו באמת רוצות לתמוך בזה.

ברמת הפרט תפנו. תפנו, ואם לא תקבלו מענה מספיק טוב, אז תתעקשו, כי זה התפקיד שלנו לתת מענה.

אתם לא יוזמים פנייה.

לגבי צעירים שהתייתמו כן. סליחה, אני אגיד מה קורה היום במחלקות לשירותים חברתיים. צעירים שהתייתמו משני הורים יש פנייה, זה אני יכולה להגיד בוודאות. צעירים שהתייתמו מהורה אחד התחילה עכשיו פנייה. גם המחלקות, בעיקר המחלקות בעוטף. אני לא אומרת את זה כהצטדקות, אלא כתיאור מצב. עולים קומה ביכולת כל פעם להיכנס לעוד אוכלוסיות. נכנסים עכשיו גם בתודעה וגם בפנייה. וגם ביוזמה.

יש איזה פרויקט שממש מבשלים עכשיו, אני יודעת שמחכים עוד לאישור תקציבי סופי שלו, עם פנייה אקטיבית לצעירים שהתייתמו מהורה אחד, עד גיל 30. אבל החרגה לגבי רווקים.

אבל אני חושבת, את אמרת שאי אפשר לקרוא לזה קבוצה. אבל אני חושבת שדווקא יתומים שהורה אחד נרצח בפעולת איבה והורה אחד נפטר לפני זה היא כן קבוצה. אפשר להתייחס אליה. היא קבוצה מובחנת. למה, כאילו?

לא, אני מסכימה שהיא קבוצה מובחנת. אני אומרת שעד היום במשרד הרווחה זה לא הוגדר כקבוצה מובחנת.

נכון. אני חושבת שזה חלק גם מהדבר שאולי אפשר לחשוב עליו.

אבל אין לה, היא אמרה ממש במילים הכי בוטות שהיא יכולה להגיד על תקדמו חקיקה והיא תומכת.

קודם כל, לגמרי. אבל אנחנו גם יכולים להרים את הכפפה לגבי זה. גם כי זו קבוצה די מצומצמת ומובחנת. אבל בסוף אני אגיד גם ברמה של תיאום ציפיות. כל מה שקשור בקצבאות וסיוע בשכר דירה והתמיכה הכלכלית המשמעותית שאתם מדברים עליה, ומדברים עליה בצדק, היא לא בעולמות של שירותי הרווחה. זאת אומרת, שירותי הרווחה יודעים לתת מענק נקודתי, סל גמיש, ליווי פסיכו-סוציאלי. וגם את המעטפת שאת חייכת כשהוא דיבר על הקרמיקה ואני הבנתי למה חייכת.

לא, האמת שלא שמעתי על זה בכלל, אז אני לא יודעת. אולי אם אני לא שמעתי על זה. גם, דרך אגב, בדברים האלה אנחנו גם נופלים אבל.

זה אנחנו יכולים להרים.

את יודעת, בדברים קטנים כאלה.

זה אנחנו יכולים להרים את הכפפה.

אני רוצה להגיד שני דברים קטנים לקראת סיום. דבר אחד שבאמת יש מענים קטנים, שגם אותם, גם כשהם כבר קיימים לא תמיד יודעים ולא כולם. יש את חסם הבושה לפנות ולהיות מוכר ברווחה. ויש דברים שאם יהיה איזה שהוא גורם מתכלל או גורם אחד שאפשר לפנות לקבל ייעוץ יכול להיות שיענו על דברים שכן קיימים היום ושאנחנו לא יודעים ללקט אותם ולתת. ההנגשה של זה היא חשובה.

דבר שני שאני רוצה להגיד, חשוב לי להגיד לקראת סוף הדיון, לא התייחסנו לנקודה אחת שהזכרנו אותה, אבל אני כן רוצה לציין אותה. זה הסיפור של הצבא.

כן, רגע. אנחנו מנסים להעלות אותה בזום. תכף אולי היא תעלה. כי היא עלתה בזום וירדה.

אבל רגע, רק לשאול את הרווחה, מי את חושבת, הילה, הגורם שאמור להיות הגורם המתכלל של הסוגייה?

אני יודעת שגם אילן שישב לידי וגם אור, שאלתי את אילן מה אומרים ומה לא. אני יודעת שמנסים לקדם עכשיו כמה תוכניות, זכויות ומענים למעגלי שכול רחבים, שהם לא בטיפול המובהק של ביטוח לאומי או שהם קצת נופלים בין הכיסאות. וגם יש איזה שהוא מיזם משותף שאנחנו יוצאים עכשיו עם הקרנות שאני לא יודעת - - -

אבל נגיד, הילה, מה שהצעתי, שיהיה איזה מישהו, גורמי מקצוע שיישבו יחדיו ויגידו מה בעצם, לכמת רגע מה המענים הסוציאליים שנגרעים ככל הנראה מיתומים או שהם פחות זמינים והכול, שעל בסיסם אפשר לעשות איזה המלצות ציבוריות. ברור לי שלא את כולם ייקחו, אבל מה אפשר לעשות? שזה יהיה מחקרי, שזה יהיה גם רגע מגובה.

אני אומרת, אצלנו במשרד נעשית עכשיו עבודה משותפת עם אור ועם אילן. אילן שישב לידי הוא אחראי על תחום של שכול ואובדן במשרד הרווחה. אור מנהלת את אגף "חרבות ברזל" ואני תחום של צעירים וחוסן צעירים. אז אגף "חרבות ברזל" במשרד הרווחה. זה בצד שלנו, זה פתוח בשותפות איתם.

גם יש היום שותפות שנרקמת עם הקרנות, אבל בואו תהיו שותפים. אני חושבת שתת קבוצות אפשר לעשות דברים ואנחנו מכניסים עכשיו כוח אדם ייעודי, אז יכול להיות שזה גם יעזור.

אז זה מעולה שנציע את ההמלצה באמת לשתף פעולה עם הגורמים האזרחיים, כדי לשמוע אותם. אולי שולחן עגול שרגע יציע. ואז באמת לראות איך אפשר את הדבר הזה. אני חושבת שבגלל שהרבה מן המענים הם לא יושבים על המקום הכלכלי, אני חוזרת לסיפור התקציבי, תמיד זה סיפור תקציבי, לא משנה מה יגידו. אז קודם כל אפשר להגיד מה כן, שזה מה שנאמר פה לפני כן, ולא רק את מה כרגע אי אפשר. אלא מה כן אפשר לייצר. ההכרה הזאת היא משמעותית.

בגלל שצה"ל עדיין לא בזום, תרצו להציג את זה רגע ומקסימום אנחנו נפנה אליהם בנוסף?

העניין שאנחנו מעוניינים להציג, גם שוחחנו עליו בוועדה הקודמת, זה כל מה שקשור בזה שלצבא אין היום נהלים. זאת אומרת שהוא לא מכיר בקבוצה הזאת של ילדים שהם יתומים מאחד ההורים, שזה בסוף כ-35,000 ילדים שנכנסים לצבא.

גם מבחינת ת"ש והכול.

מבחינת ת"ש, אין לזה, זה לא נחשב קבוצה, לא נחשב זכאות, אתה לא מקבל כלום. ברגע שאתה מגיע לצבא, בתור יתומה אני בטוחה שמיקה גם תוכל להסביר, אני אשמח עליי להסביר. אין לזה שום דבר. זאת אומרת, אתה מגיע לצו ראשון, אומרים לך אתה רוצה לפגוש קב"ן? ברור שאתה לא רוצה לפגוש קב"ן בצו ראשון, כי אתה לא רוצה שהוא יוריד לך את הקב"א ואת הדפ"ר וזה. ואז אחרי זה לאורך כל השירות אין לזה אזכור. חוץ מדבר אחד שמקבל יתום, שזה לצאת לשבעה, אין לזה כלום.

אין גם לאזכרה שנתית?

אזכרה, סליחה, אזכרה שנתית. וחוץ מזה אין דבר. אז באמת הרבה מהיתומים נאלצים או לעשות תפקידים בצבא שהם מאוד לא משמעותיים, כדי שהם יוכלו לפרנס בבית. יש לנו סיפורים באמת, של מאות יתומים שאנחנו מלווים שפשוט לא מצליחים להחזיק את המסגרת הצבאית. היום מסגרת צבאית זו מוביליות אחרי זה לאקדמיה.

זה גם מקום של הגשמה, של ביסוס תהליכים. ומי שרוצה בזה ונלקח ממנו זה קשה.

של להיות ילד רגיל, אחרי שגם ככה אתה בתור יתום לא, לצערנו, לא נחשב ילד רגיל. מקום להיות בוא רגיל ולקבל את הזכאות הזאת מהצבא שזה גוף שיש לו את האמצעים ופשוט לא. וגם, היה ניסיון לעשות עבודה בין הדיונים.

רק בהמשך למה שהדר אמרה, בעיקר מה שאנחנו מבקשים בהקשר הזה, ובאמת, גם פה הנתונים הם מאוד זועקים, של 33% מהסקר שערכנו מדווחים שלא קיבלו שום מענה בשירות. 17% מציינים שקיבלו מענה מועט. מספרים מאוד ברורים.

הכול בצבא, בגלל שאין נוהל אחיד, יש כל מיני נהלים וסמכויות שאנחנו משאירים אותם לשיקול דעת של מפקד בשטח. מי זה המפקד? זה בחור צעיר שאין לו בדרך כלל הכשרה לאובדן ושכול, או למש"קית ת"ש שיש לה דברים נורא ברורים. למשל פה גם מאוד בולט הפער בין מי שיתום משני ההורים שלו בהקשר הזה, שהוא מוכר כחייל בודד ויש לו סל מאוד שלם. אבל מי שהוא יתום מהורה אחד, בהקשר הזה אין לו מענה שהוא נמצא, כמו שהדר אמרה, באופן מאוד אחיד.

הפנייה כמעט הברורה שלנו מהצבא היא לא הרבה דברים. מה שאנחנו מבקשים זו איזה שהיא הענקה של ימי התארגנות למי שאיבד הורה לאורך השנה. בחינה של ת"ש אחת לחצי שנה, כי זה משהו שמאוד משתנה. כשיש הורה אחד מפרנס זה משתנה ולא משהו שהוא פעם אחת, אלא מעקב קבוע.

זה ברמת תשומת הלב בסוף.

נכון. וחופשה אחת מיוחדת שנותנים אותה אחת לשנה לפרנס. כי פנה אלינו רק לאחרונה מישהו אחד שאיבד את אבא שלו. אבא שלו היה מפרנס ואמא שלו נקלעה לחובות, באופן שגרם לאמא שלו כמעט לא לתפקד. אז הוא בהתחלה פנה למפקדים וביקש חופשה. נתנו לו חופשה אחת של כמה ימים. הוא ראה שהוא לא יכול, הוא פשוט צריך לצאת לפרנס. ועל הדבר הזה הוא יצא מהצבא ואיבד קריירה צבאית שהוא מאוד רצה. הוא אמר, אני רק צריך התאמה לצאת לאמא שלי. אמא שלי קורסת, אני מחזיק את האחים שלי, אני רוצה להיות לוחם. אלה מילים שלו. הוא אומר, אני רק אגיד את המשפט ממש במילים שלו, של אביב שפנה אלינו.

צריך גם להגיד, הצבא זו מערכת היררכית. זה כמו חקיקה, לצורך העניין, זה כמו חוק. אם לא מסדירים את זה אז אין למפקד באמת את היכולת להגיד אני עכשיו מוותר לך.

זה נכון. אבל פניות כאלה, ליאת, עשינו חיבור מאוחר. אבל פניות כאלה ממש חשוב שיגיעו אלינו. כאן אני יכולה להגיד יש לנו צוות צבא חברה שזה מה שהוא עושה. ויש קשב פיקודי באמת תשתית מאוד טובה לעבודה. את יושבת עם אורית וסוגרת את זה.

יש שיקול דעת למפקד ולת"ש, אבל אין משהו.

צריך נהלים, לא פרטני. זה בדיוק הפוך, זה אמור לעבוד, החיים אמורים לעבוד הפוך.

שני ערוצים. תייצרו נהלים, אבל גם בואו תנו לנו לעזור.

אין בעיה. אבל אנחנו לא יכולים בתור עמותה על כל פנייה פרטנית, יש לנו היום קהילה שמונה אלפים של יתומים צעירים, אלפים. אתם יודעים כמה סיפורים עלו שם כשעלה הסקר הזה של הצבא?

אני חייבת להגיד, הסיפור הזה הוא לא סיפור בריק. 40% מיתומי השכול האזרחי בישראל חיים בעוני. זה אומר שהם מגיעים לצבא עם עוני. זה אומר שאם לא נותנים להם התאמות הם לא יכולים להישאר במערכת הצבאית. ואלה דברים שהם באמת מאוד בסיסיים.

נכון. גם כאן אני רק אוסיף נקודה שהרבה פעמים השכול האזרחי הוא תולדה של סיפור רפואי, שזה גם ליווי ארוך שנים לפני כן, לסעוד את אחד ההורים, תהליכים כאלה. לכן גם להבין שיש כאן איזה שהוא כן רצף שכדאי לפחות להכיר בו בת"ש. וכאן אני אומרת, אפשר לייצר עם הצבא את המנגנון הזה. זו מערכת היררכית שאם מתאימים לה היא גם יודעת להיות מותאמת.

אני רוצה להגיד בתור מי ששירתה בצבא והתפקיד האחרון היה קצינת פניות הציבור, שאני ממש לא הייתי ממליצה שזה יהיה על פי פנייה אישית. כי במקום שזה שיקול דעת מפקד ויש מפקד כזה ויש מפקד אחר. וגם המקום של צבא חברה זה יכול להיות מאוד רגיש לפעמים וממש לא.

בוודאי, את צודקת.

יש לצבא את הפלטפורמה של אוכלוסיות מיוחדות. אני אומרת בהתארגנות של בדיוק מה הצרכים של אותם יתומים. אפשר לציין ולא להוריד את הקב"א ולא לפגוע באיכות של אותם צעירים שיכולים להיות ולמצות את הפוטנציאל שלהם בהמון תפקידים מאוד משמעותיים בלי לסמן אותם בשדות שהם לא רלוונטיים. אפשר לציין אוכלוסייה מיוחדת ולתת לה את ההטבות האלה. זה משהו שבעבודה מול אכ"א אפשר לסגור את זה.

חד משמעית.

אני רק הבטחתי באמת לאותו בחור שפנה אלינו שאני אגיד את המילים שלו.

בטח.

אני רוצה רק להקריא את המילים שלו שהוא אמר: "אתם צריכים להבין, אני לקחתי אחריות על הבית עם מותו של אבי. כל האחים שלי היו במינוס, הכול עליי. אמא שלי הייתה בוכה שאין לה כסף, היא במצב קשה וכל האחים שלי רחוקים ורק אני איתה. אתם לא מבינים כמה זה משפיע עליי נפשית גם ביום יום. אני רוצה לתרום למדינה. אבל איך כשאתה רוצה לתרום למדינה, אבל בסוף אמא שלך רעבה ללחם, איך אתה יכול לשרת ככה?".

ואני חושבת שזה המשפט שתפס אותי. יש כאן חיילים שרוצים לשרת ואנחנו צריכים לאפשר להם לשרת. וצריכים לתת להם התאמות. זה לא גדול מידי. וזה לא צריך להיות תחנונים למפקד או מש"קית ת"ש. זכות בסיסית, כשחייל יתום מתגייס הוא יודע שיש לו את המענה הזה והוא יכול לשרת את המדינה שלו.

ממש נכון. וגם באמת, זה משהו שהוא פתיר. אני חושבת שפה אפשר ממש להביא לאיזה הסדרה צה"לית שהיא תהיה מותאמת. זה אינטרס גם של צה"ל. למה שלוחם יאבד את התפקיד שלו? זה אינטרס שלנו לשמור על החיילים האלה בצבא. וגם הצבא יודע כשהוא רוצה לייצר את מעטפת הת"ש הנכונה. צריך לשים את הקטגוריה הזאת. נושא מאוד חשוב, אני אנסה כן לטפל בזה פרטנית, שנעשה עם זה משהו. כי נציגת צה"ל ירדה מהזום. אם הייתי יודעת לפני כן היינו מתחילים איתה או כל דבר אחר, אבל בסדר. אנחנו נטפל בזה אחר כך ואני מאמינה שזה פתיר.

טוב שיש גם את הרווחה שיודעים לקחת פניות ולעשות, אבל אני כן מסכימה שהסדרה היא דבר חשוב. מערכת היררכית, מטבע הדברים.

מישהו שלא דיבר ורוצה לומר משהו?

אני הייתי שמחה להוסיף עוד משהו אחד. באמת בשנה האחרונה לפי מה שהבנו לא יהיה איזה שהוא שינוי מערכתי עם המל"ג של התאמות גורפות. אז הבנו שאנחנו צריכים לפעול בצירים אחרים ופתחנו איזה שהיא תוכנית ממימון עצמי של התאחדות הסטודנטים הארצית ושל עמותת נט"ל. תוכנית שנקראת "אנחנו על זה" ובעצם זה נותן ליווי לנפגעי פעולות איבה ומשפחות שכולות באקדמיה. גם את זה אנחנו נרצה להמשיך שנה הבאה ונצטרך לזה איזה שהוא תקצוב.

דבר נוסף, לגבי אוכלוסיות. יש כל מיני הגדרות, יש בוגרי פנימיות, בוגרי אומנה, כל ההשמות חוץ ביתיות, יתומים בגירים, חסרי עורף משפחתי. מדובר בהרבה אוכלוסיות. אנחנו צריכים לזקק את כל אחת מהאוכלוסיות האלה, להבין על איזה הגדרות אנחנו מדברים כדי לתת להם באמת מענה. כי כל אחד לא נופל בתוך האוכלוסייה שהוא צריך. יכול להיות שיתום בגיר הוא לא בהכרח בוגר פנימייה או לא בהכרח בוגר אומנה. ואנחנו צריכים להבין על איזה אוכלוסייה אנחנו מדברים כדי שנבין גם איזה מחקר לעשות עליהם, איפה הנתונים נמצאים. על כל אוכלוסייה יש נתונים אחרים.

מה רצף הסיכון שנמצא שם, מה עומס הפגיעות שיש. זה נכון. לצד זאת, אני חושבת שכן באקדמיה אפשר לייצר כמה מענים אפילו מאוד ברמה הכי בסיסית, שיתנו רגע את אורך הנשימה. כמו שאמרתי, יותר קדימות בקבלה או דברים כאלה.

חלק מהאוכלוסיות האלה בקושי מגיעות לאקדמיה. לצורך העניין, בוגרי פנימיות: 7% מכל בוגרי הפנימיות יש להם את הסף של תעודת בגרות שיכולה להכניס אותם לאוניברסיטה. 7%. באוכלוסייה הכללית זה עומד על 40%. זה פער עצום. הם בקושי מגיעים לאקדמיה. אז גם אלה שמצליחים להגיע צריכים התאמות, צריכים דברים.

אולי באמת בהקשר של בוגרי פנימיות בכלל ואקדמיה, אפשר לנסות לייחד אפילו דיון אחר בוועדת חינוך. אני אומרת את זה כי המקום של ועדות לגעת רגע בנושא ספציפי ולזקק רגע איפה צריך לעשות, זה חשוב. אז הייתי כן מפרידה בין הנושאים. כי בוגרי פנימיות זו סוגייה נרחבת שקשורה גם בצעירים חסרי עורף משפחתי ובכלל. והייתי נוגעת בזה ספציפית.

כמובן שבוגרי פנימיות ביתמות והכול, מדובר פה על קצה הרצף. אבל כן ננסה לייחד לזה את העניין שבכלל הכרה בסיפור של יתמות בתוך אקדמיה והשלכות. במיוחד יתמות תוך כדי הלימודים או רגע לפני לימודים. כל הדבר הזה שהוא משפיע ומטלטל אותנו בתקופה שאפשר לנשור בה ופשוט לאבד קריירה. לצד מה שאת אומרת, ההנגשה של אקדמיה, של השכלה גבוהה, לאוכלוסיות שנמצאות בקצה הרצף. לפעמים, לא כל בוגרי הפנימיות בקצה הרצף, אבל כן נגיד את זה.

זה מתחבר לנו גם לאוכלוסיות נוספות כמו יוצאים בשאלה ובכלל. אני ממש מוכנה שנעבוד אפילו על שתי הקטגוריות הללו בנפרד. הן פוגשות אחת את השנייה, אבל לא בהכרח.

תודה.

תודה לך. אני אסיים את הדיון. אני אקריא את הסיכום ונקווה שגם יהיו מסקנות נוספות.

סיכום והחלטות הוועדה מישיבת מעקב צרכים ומענים של יתומים בגירים:

הוועדה מצפה מהממשלה לקדם חקיקה המעגנת צרכים ומענים עבור צעירים בגירים יתומים, גם אם כעת מתאפשרת חקיקה מצומצמת שהרחבתה תתאפשר בעתיד. בהיעדר חקיקה, כאמור, במצב הנוכחי, אוכלוסיית צעירים בגירים יתומים הפכו ליתומים מהוריהם ומדינתם ונותרו ללא שום סיוע.

הוועדה קוראת למדינה להיכנס היכן שהצעירים איבדו את הוריהם. מעבר לחובה המוסרית של המדינה כלפי יתומים אלה, גם בראייה פרטנית מוטב למדינה להשקיע ולתמוך ביתומים צעירים מעבר לגיל 18 מאשר להגיע למצבי תלות על רקע רווחתי, בריאותי, תעסוקתי ואחר של קבוצה זו, על רקע הקשיים הנפשיים והקיומיים הניצבים בפניהם.

הוועדה שבה וקוראת למדינה לתת פתרון ותמיכה למשפחות תומכות מעגל שני ושלישי של יתומים על רקע ה-7 באוקטובר. מדובר במשפחתם היחידה של יתומים אלו בשעה שלמשפחות אלה נוספו בין לילה אחריות על יתומי 7 באוקטובר, על כלל צרכיהם הנפשיים והשוטפים המובנים.

הוועדה שמעה על איבוד המענה ליתומי צה"ל בהגיעם לגיל 18, בשלב כל כך קריטי ליכולתם לפתח חיים בוגרים, עצמאיים תקינים. וכל זאת בשל היעדר תיקון חוק משפחות חיילים במערכה, חוק מ-1950. חייב לתקן אותו. הוועדה פונה למשרד הביטחון ולמשרד האוצר לקדם חקיקה מתקנת את ההיעדר הזה. זוהי חובתה הבסיסית ביותר של מדינה כלפי מי שאיבד את חייו בשליחות המדינה כלפי בני משפחתו.

אני גם רוצה לציין שאנחנו ננסה לדחוף יותר את החוק של ינון אזולאי שעבר טרומית. אנחנו ממש נעשה מה שאפשר. אני יודעת שמטעמו, מטעם הלשכה, יש רצון בחוק הזה. צריך להבין איפה החסמים. אני גם הייתי מציעה שתיזמו פגישה עם אייכלר, יו"ר ועדת העבודה והרווחה. להסביר את הסוגייה הספציפית. לא הייתי מוותרת על פגישה כזאת. אני חושבת שזה חשוב מאוד שכל המחלוקות ייסגרו. וכמו שאמרנו, אם האוצר רוצה לתחום אין בעיה. אבל החוק חייב להיות מקודם. אני גם אדבר עם אייכלר.

עוד בהקשר הזה, הוועדה פונה למשרד הביטחון ולמשרד המשפטים בבקשת קבלת לו"ז לקידום תסקיר חקיקה ממשלתית לתיקון היעדר הכרה והטיפול ביתומי צה"ל בגירים.

הוועדה מוצאת שנדרשת עבודת מטה בין ממשלתית או ועדה ציבורית לעניין צרכים ומענים ליתומים מכלל הקבוצות, שתבחן מסיוע למחיקת חובות, דרך פתרונות דיור וקיום מענים נפשיים וכלה במעטפת תמיכה ורשת סוציאלית ליתומים אלו. מדובר בתמיכה לה זקוקים כל צעיר וצעירה בישראל מהוריהם בשנים הראשונות לגיבוש חייהם העצמאיים, ההשכלתיים והתעסוקתיים.

אגב, אני חייבת להגיד משהו. לפעמים עצם הידיעה שהמדינה מייצרת סל מענים לא אומרת שכל יתום יבחר בכל. אבל בנקודה הקריטית בחייו, אם הוא צריך רגע את הטיפול הנפשי או את הדבר הספציפי – הייתה שם מדינה. זה מאוד קריטי. תמיד בסל מענים לא מנצלים את כל המענים. השאלה לפי צורך. אבל לדעת שבתוך כל הצרכים יש משהו.

זוהי סוגייה לאומית, כלכלית, משקית, ביטחונית ומוסרית. זהו אינטרס של המדינה לא פחות מהאינטרס של היתומים עצמם.

הוועדה מבקשת ממשרד הרווחה ומהמוסד לביטוח לאומי לקדם ולרכז עבודת מטה זו בממשלה ולקיים לשם כך שיח משותף עם גורמי החברה האזרחית. ממה שהבנו, אתם הגורמים הכי נכונים לתכלל ועדה כזאת ציבורית. בטח משרד הרווחה, בשיתוף המוסד לביטוח לאומי. אם תתקנו אותנו, בסדר. אבל אני חושבת שאתם הגורם שהכי מכיר את הבעיות. כי זה לא סיפור רב משרדי, זה סיפור באמת רווחתי. אולי עם המלצות לעוד משרדים, אבל בהחלט זה.

הוועדה מבקשת מהמוסד לביטוח לאומי פילוחים שונים לגבי יתומים בישראל מעל גיל 18 וכן מעל גיל 21. אני אגיד עד גיל 40 אפילו. רק כדי לתחום קבוצת גיל יותר נרחבת על התקופה בה בונים חיים ומשפחה. יתום הורה לילדים, יתום מהורה אחד, יתום מהורה יחידני, יתום משני הוריו, בין אם על רקע שכול אזרחי ובין אם על רקע שכול ביטחוני. כמה מהם מה-7 באוקטובר. כמה מהם מטופלים על ידי המוסד לביטוח לאומי.

אזרחי ביטחוני. כי איבה גם ביטחוני.

כן, בוודאי. איבה או שנהרגו במלחמה או יתומים מיתמות אזרחית, כדי להבין בחלוקה לקטגוריות שנבין מה סדר הגודל.

אני רק אגיד בהקשר שלנו של שיקום.

על איבה וצה"ל.

כי אין לי נתונים.

בסדר, אתה צודק.

- - - מדינת ישראל מי אין לו הורים? איך זה יכול להיות?

לא, אז צריך לפנות לביטוח לאומי לאגף אחר. בסדר, הוא שיקום. אין בעיה, אנחנו נשלח לביטוח לאומי. אתה שיקום, חד משמעי זה לא אתה.

הוועדה מבקשת מהמוסד לביטוח לאומי לאפשר רצף טיפולי של מטפלים מוסמכים ליתומי ה-7 באוקטובר. כמובן מטפלים מוסמכים, המעט שאפשר לסייע זה הגמישות הכי מתבקשת. ואנחנו גם, גיא, נדבר, ננסה ליזום פנייה שיהיה לנו תיעוד שאכן הדבר נעשה מולך גם.

הוועדה שבה ומבקשת מצה"ל לגבש התאמות והקלות לחיילים יתומים בנוהל מוסדר, שאינו תלוי בפיקוד הזוטר. באמת בטוב ורוחב ליבו של המפקד. לא תמיד הם יכולים או מתאפשר. ובאופן המאפשר הקלות ת"ש לצד שירות משמעותי הנחוץ למוביליות חברתית, במיוחד עבור קבוצה זו. גם הגשה. אני חושבת שהרבה אנשים קריירה צה"לית או שירות משמעותי זה משהו שחשוב להם. לאבד את זה בגלל נסיבות משפחתיות כואבות זה עוד יותר קשה וחייב להיות שם. על זה אנחנו ננסה לעקוב.

וכפי שפתחתי, בשתי הסוגיות ננסה ליזום דיונים ייעודיים בוועדת החינוך, שזה לא קשור לפה. הן על הסיפור של המל"ג והסיפור של בוגרי הפנימיות אני חושבת בנפרד, שזה גם פוגש את זה בדלת האחורית לא פעם. אז ננסה להתעדכן על שני הדברים האלה. ניזום דיוני שליש או מה שאפשר.

אני מודה לכם מאוד על דיון חשוב וטוב. אני כן רוצה להגיד תודה לכל הגורמים שהיו פה פעם קודמת וכן עשו גם תהליכים כמה שאפשר. הילה, אני מדברת עלייך וגם על אחרים. כל הכבוד, באמת תודה. אני מאוד מברכת על זה שדיוני המעקב, גם אם לא בכל הגורמים ישנם, אבל יש כן צעדים שנעשים.

אני רוצה להודות לכם ממש שבאתם וחלקתם. באמת, אין מילים, זה ממש חשוב הקול שלכם. אני מאוד מקווה שהמדינה תעשה את המעשה. זה עניין לאומי, זה לא עניין של ועדה כזו או אחרת, או בכלל. זה ממש הדבר שהיינו בטוחים שהוא ייעשה בחודשים הראשונים ולא נעשה. וזו טעות קשה מאוד בעיניי, אבל צריך לעשות את זה. אנחנו גם נתעדכן בהמשך ונראה איך אפשר להרחיב את זה ולא נוותר.

תודה רבה, תודה לכם. הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 16:01.