פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



28
הוועדה המיוחדת למאבק בשימוש בסמים ובאלכוהול
09/12/2024


מושב שלישי


פרוטוקול מס' 31
מישיבת הוועדה המיוחדת למאבק בשימוש בסמים ובאלכוהול
יום שני, ח' בכסלו התשפ"ה (09 בדצמבר 2024), שעה 11:00

תופעת ההתמכרויות והשלכותיה - תמונת מצב 2024 נוכח מלחמת חרבות ברזל

חברי הוועדה: בועז ביסמוט – היו"ר

ואליד אלהואשלה

ניר שער - מנהל תחום מסגרות לטיפול בהתמכרויות, משרד הבריאות

ד"ר רוני ברקוביץ' - מנהל אגף אכיפה, משרד הבריאות

שמוליק חלק - מנהל תחום פ"א נוער צעירות וצעירים - מנהל תחום פ"א נוער צעירות וצעירים – מינהל תקון, משרד הרווחה והביטחון החברתי

חגי ברוש - ראש תחום בכיר טיפול ושיקום, הרשות הלאומית לביטחון קהילתי, המשרד לביטחון לאומי

אסף בגאיו - ראש חוליית מניעה והסברה במדור נוער במשטרת ישראל, המשרד לביטחון לאומי

מלכה כץ - ממונה מניעת שימוש בסמים ואלכוהול, משרד החינוך

יפעת רווה - עו"ד, משרד המשפטים

גלית גבע - ראש תחום קהילה ורווחה, מנהלת תקומה

יונתן בן שושן - מועצת התלמידים והנוער הארצית

אוריין דגן - מנהלת תחום העלאת מודעות, המרכז הישראלי להתמכרויות

ד"ר עמיחי תמיר - יו"ר ארגון הנכים

אילי לב - מיזם "להאיר את עומר"

ד"ר רון לב - מיזם "להאיר את עומר"

ניר יופטרו - יו"ר ועד מנהל העמותה לצריכה נכונה

רינת דקל קינן - דודתו של שגיא דקל חן החטוף בעזה

אסתר בוכשטב - אימו של יגב בוכשטב ז"ל שנחטף ונרצח בשבי חמאס

יוסף אבי יאיר אנגל - סבו של אופיר אנגל ששוחרר משבי חמאס

בועז ספיר - נציג משפחות חטופים ותושבי עוטף עזה

ד"ר אסנת בארי-גרינשפן - ראש היחידה להערכה והתערבות ראשונית במטה משפחות החטופים

מאיה מלכין - מנהלת תחום מניעה וטיפול בהתמכרויות במטה מכבי שירותי בריאות

בת שבע פנחסוב

רעות חביב, חבר תרגומים

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.


תופעת ההתמכרויות והשלכותיה - תמונת מצב 2024 נוכח מלחמת חרבות ברזל

שלום, אנחנו נדבר היום בוועדה שלנו על תופעת ההתמכרויות והשלכותיה – תמונת מצב 2024. כידוע לכם, דיון שכזה כבר היה לנו, אבל זה היה לפני המלחמה. לכן, אנחנו נרחיב היום את הדיון. לפני שאני אציג אותו לפניכם, יש לנו כאן נציגים של משפחות החטופים ושל המטה. כמובן, כל מי שרוצה לדבר יזכה לדבר. נתחיל איתך, יוסף.

ביקשתי לדבר אצלך בישיבה היום כי בשבוע שעבר, כשהייתי בישיבה, אמרת שאתם עושים הכול כדי להחזיר את החטופים. נראה שזה לא כל כך מצליח לכם. כנראה שיש סיבות טובות לעניין.

מי שעדיין לא מכיר, אחרי עשרות ביקורים בוועדות הכנסת בחודשים האחרונים, שמי יוסף אבי יאיר אנגל, אבא של יאיר ז"ל, שהשבוע נציין 28 שנים לנפילתו כחייל בשייטת 13, והסבא של אופיר שחזר אחרי 54 ימים, ועדיין לא מוצא את עצמו חוזר לחיים רגילים של צעיר ישראלי בן 19. "אני לא יכול לחשוב קדימה, לדמיין עתיד, כשיש עדיין חטופים בעזה" – זה מה שהוא אמר בכתבה גדולה שהייתה שבוע שעבר, התפרסמה ב'ידיעות אחרונות'. חבר הכנסת, 430 ימים מאז היום הנורא ועדיין 100 חטופים אי שם בגיהינום העזתי מבלי שנעשה ניסיון אמיתי לשחררם.

בדיונים המתנהלים בימים אלה בהובלתו של מר הפקרה, העסוק עד מעבר לראשו בענייני המשפט הבלתי נגמר וניסיונות שונים לדחותו עוד ועוד, רק נזכיר קמצוץ ממה שדרש בעבר מר הפקרה מראש הממשלה אולמרט כאשר רק נחשד בפלילים, ולבסוף הוא התפטר. מדוע אנחנו צריכים לחכות עוד 60 ימים עד שנתחיל לראות קומץ חטופים חוזרים? ומה עם היתר? הלוא, ניצחנו את החמאס כבר לפני כמה חודשים, לפחות על פי ההצהרות של מר ההפקרה ושר הביטחון שלו. מה קורה לנו, מדינת ישראל – אם ניצחנו מדוע לא מביאים את כל החטופים הביתה? לא נראה שנושא החטופים מעניין מישהו בהנהגה כשיש את פלדשטיין, אוריך, בן גביר, ראש השב"ס וקצינים בכירים במשטרה שמעסיקים אתכם עד מעבר לראש.

עד מתי תימשך הפרימה של מערכת היחסים הכה מיוחדת של החברה הישראלית רק בגלל תאוות שלטון? שוב אתם מנסים לשלב את קטאר, האויב הגדול של מדינת ישראל, שקיבלה קרדיט ענק מהממשלה הכושלת שלנו במשך שנים. קטאר הינה מדינת אויב להמשך צביון כלל העולם. האם מהות הכול זה הכיסא בכנסת? האם אין שום אחריות על 100 חטופים, שהשבתם הביתה הוא הנושא הדחוף מכל נושא אחר שעל סדר היום של החברה הישראלית? האם האחיזה בדש בגדו של מר הפקרה היא מהות הכול? חברי הכנסת, נסו לראות את המציאות, את מצבה של החברה בישראל, ותחשבו לאן אתם, תחת הנהגתו של מר הפקרה, מובילים אותנו.

כמה הזדמנויות להחזיר את כל החטופים עוד נפספס בגלל שיקולים אגואיסטיים של איש אחד? ואתם שותקים. תירוצים מכאן ועד הודעה חדשה – מעבר נצרים, רפיח, ציר פילדלפי, המלחמה בלבנון, ועכשיו המצב בסוריה. העיקר לא לעשות כלום כדי ש-100 חטופים יחזרו למשפחותיהם. 430 ימים. 430 ימים. מי היה מאמין? עד מתי? השיבו אותם הביתה עכשיו. את כולם.

שלום, אני קודם כול רוצה שתסתכלו על התמונות של שתי הבחורות הצעירות האלה, שאף אחד לא יודע איפה הן, אף אחד לא יודע מה איתן, אף אחד לא יודע באיזה מצב הן.

שמי בועז ספיר, נולדתי באחד מיישובי העוטף. משפחתי הגרעינית, אח עם משפחתו ואמא שלי, יהודית, בת 93, שנדדה החל מה-7 באוקטובר בין שישה מקומות שונים רק בשל העובדה שבביתה אין ממ"ד כי היישוב נמצא מספר מטרים מחוץ לגבולות 4 הק"מ הזכאים. את המחבלים שהסתובבו ביישוב זה ממש לא עניין. בתי, בן זוגה ושישה בתי אב ממשפחתו ניצלו כולם בנס מאחד היישובים שנפגעו בצורה החזקה ביותר. כך שניתן לומר שאנחנו במצב טוב בהשוואה לחלק מהמשפחות, אותן אתם רואים כבר למעלה מגיעות לכאן וזועקות את נשמתם כדי שתעשו משהו כדי לחלץ את 100 החטופים והחטופות שנמצאים כבר 430 יום 24/7.

אני מצטמרר רק מלהגיד את זה. במנהרות האויב הנאצי המודרני החמאס הוא בן בריתו. אני שואל אתכם, שואל כמה ומה עוד יכולים לעשות אלה בן עמי, גיל ושי דיקמן, גלעד קורנגולד, אסתר ונופר בוכשטב וכל האחרים, לזעוק את נשמתם? כמו עוד מכבית מאייר, דודתם של גלי וזיוי ברמן – אחד מהם נחטף יחד עם אמילי. בנות משפחתה של אביטל דקל חן, חנה כהן, דודתה של ענבר היימן, ואחרים, יוכלו להמשיך ולהגיע לכאן? כי הנשים, האימהות, האבות, הילדים, לא יכולים לעמוד במעמד הזה.

מדוע שרי גת, גיסתה של כרמל ז"ל, צריכה לשמוע מחבר כנסת את המילים "תקצרי בדברייך"? מדוע יהודה כהן, אביו של נמרוד, שעדיין חי אצל חיות האדם, ויסלחו לי החיות על הכינוי, צריך להגיע שבוע אחר שבוע להסביר מה שכל כך ברור – לחטופים אין זמן. אין.

אמר את זה פרופ' חגי בשתי ועדות קודמות. נגמר הזמן. נגמר הזמן לחטופים, לחטופות, לבני המשפחה, לכולנו. לכול המדינה הזאת. אני לא בשום צד. אני בצד של החטופים, חטופות, וממש לא מעניין אותי תדאגו, כל יושבי הבית הזה, שכולם יהיו בבית.

אתם יושבים ויושבות כאן כל שבוע בבמה המכובדת של פתיחת הדיון שניתנת למשפחות, ותודה על כך, שמדברות לרוב להרכב חסר, כיוון שרוב - ואנחנו יושבים פה כבר למעלה משנה - רוב חברי הכנסת מחכים ספונים בחדריהם בסבלנות כדי שמס השפתיים הזה ישולם. עם כל הכבוד שיש לנושאים החשובים בהם אתם דנים אין שום דבר חשוב יותר מאשר ליזום דיון בכנסת ובממשלה כיצד מחזירים את 100 החטופים.

אתם יודעים שלא משנה כמה יחליט ראש הממשלה לקרוא למלחמה "מלחמת התקומה" – לא תהיה פה תקומה. וכולנו יודעים את זה. לא תהיה פה תקומה ללא החזרת כולם וכולן. תקומה במילון מוגדרת כשיבה לחיים והתחדשות, יכולת עמידה. איך בדיוק זה יקרה כאשר החוזה הכי בסיסי בין השלטון לעם נשבר והופר?

אני חייב להגיד שאני בכוונה לא אמרתי את זה בפתיחה – יש לי קרוב משפחה, אביב ברעם, גיבור ישראל, שנפל בכיתת הכוננות של כפר עזה. אבי ניצול שואה ועל אימי כבר סיפרתי לכם. אני מבקש, לא נעים לי להגיד, אני כמעט מתחנן, יש פה 120 חברי כנסת שיכולים להשפיע ולקדם את הנושא. תעזבו, למען השם, את כל מה שאתם עושים ותתעסקו אך ורק בהחזרת 100 חטופים, מי לקבורה הולמת ומכבדת באדמת הארץ הזו ומי לשיקום. אם זה לא יקרה, וזו לא נבואת זעם, זו אמת לאמיתה, לא תהיה תקומה.

ואני מקווה שאתם אולי יודעים או חושבים עד לאן אנחנו עוד יכולים להתדרדר. אנחנו בכל מקרה נמשך לבוא הנה כל שבוע ככל שנידרש. תודה.

תודה, בועז. מישהו נוסף רוצה לדבר? בבקשה.

שלום, אני רינת דקל קינן ואני דודה של שגיא דקל חן, שחי וחטוף בעזה. חבר הכנסת, בועז ביסמוט, אתה יושב-ראש השדולה למען החטופים. הייתי רוצה להגיד למען החזרת החטופים. אז אני גם פונה אליך באופן אישי. אחרי ארבעה חודשים של דממת אלחוט, כשכל הדוברים הרשמיים חזרו על המנטרה שאין עם מי לדבר, שאין עם מי לנהל משא ומתן, נמצאו לפתע הגורמים שאיתם אפשר לדבר. בשלו התנאים. או אולי החלו חגיגות ההכתרה של הנשיא הנכנס טראמפ, ואלו מפיחות בנו רוח חיים בתהליך שכבר גווע. בשבועיים האחרונים כלי התקשורת ודוברים רשמיים אינם חדלים לדבר על עסקה נרקמת. רכבת המשא ומתן שוב צופרת ליציאה לדרך וכולם נקראים לעלות.

ואצלנו האינסטינקטים, תחושת הבטן, החשיבה הלוגית, זועקים לא לעלות על רכבת ההרים. אנחנו כבר צרובי ניסיונות. הרי, כבר עלינו וירדנו מאלה הקרונות בחודש מרץ ושוב במאי ושוב בחודש אוגוסט. ומאז השתרר שקט מקפיא. גמרנו אומר לא עולים יותר על הרכבת. מחכים עד שנראה את שגיא שלנו בג'יפ הלבן חוזר הביתה. ובכל זאת ולמרות כל אלה, מצוות הלב, זעקת המצפון, האהבה, מורים לנו לעלות שוב. לדחוף את הרכבת במו ידינו. לתת לה את ברכת הדרך, את כל הכוח הנדרש כדי שתעשה את דרכה עד התחנה הסופית – שתשיב את כולם הביתה.

זה הציווי שלנו, המשפחות, לדחוף בכל הכוח. לא לתת לרכבת לרדת מהפסים, כמו שקרה בעבר. חובתנו לזעוק שוב ושוב ומעל כל במה, את זעקת החטופים. המעטים שתחינתם נשמעת בסרטונים ששוחרו לצפייה, והרבים שגורלם לא ידוע, שיושבים באפלה הגדולה שאופפת גם אותנו ב-14 החודשים שחלפו. כבר אז, ב-7 באוקטובר ידעו שאנחנו יוצאים למסע ארוך, לדרך מפרכת. שגיא שלנו בן 36 ומייד הבנו שהוא לא יהיה בין ראשוני המשוחררים. ועם זאת, דבר לא הכין אותנו למסע כה ארוך ומייסר. שחר מזל, ביתו של שגיא, נולדה חודשיים לאחר שנחטף מביתו. התינוקת המקסימה הזאת מציינת השבוע שנה ראשונה לחייה. שנה שלמה בלי אבא מלווה, מחבק, מצחיק ומגונן.

פיקוח נפש דוחה שבת, כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו – אלה אינן קלישאות, אלה ערכי יסוד בהם דבקו עמנו ומדינתנו מאז ומעולם. אנחנו יודעים שהחטופים כולם, ובהם שגיא ושאר הצעירות והצעירים, כבר אינם יכולים לחכות. הסכנה לחיים מיידית ומוחשית. כולם הומניטריים. חייבים להשיבם הביתה עכשיו ולו אף רגע מאוחר יותר.

אני פונה מכאן לראש הממשלה, לאדם, בנימין נתניהו – השב לנו את כולם בפעימה אחת. רק כך נוכל להתחיל בתהליך ריפוי לפדויי השבי, לבני המשפחות, לקהילות השבורות ולעם ישראל כולו. תודה.

תודה לך. אסתר.

שמי אסתר. אני אמא של יגב. יגב כבר לא חטוף בעזה, יגב כבר הובא לקבורה. ואני מודה על כך. אבל, כשהבנו שיגב חזר, אחרי שנגמרה ההלוויה, הבנו עוד דבר – שיש לנו אחריות אזרחית כלפי המשפחות האחרות של החטופים. יש לנו אחריות כלפי החטופים שבעזה. אין לנו זכות לשבת ולהתאבל על הבן שלנו. למרות הרצון הרב לשבת ולבכות על מר גורלנו, על האבל הכבד שנפל עלינו. והחלטנו להמשיך במאבק.

ואני נמצאת פה שבוע אחרי שבוע. אני לא מוותרת כי אני חושבת שזה חלק מהמאבק להחזרת החטופים. ואני חושבת שלכם, כחברי קואליציה, יש את האחריות להחזיר את החטופים. אנחנו תמרור אזהרה למה שקורה כשלא מחזירים חטופים, ולסכנה שהם נמצאים בה. סכנה יום יומית. הצבא נמצא בעזה, הוא נלחם. החטופים נמצאים בסכנה.

אני פה רוצה להגיד עוד שני דברים. דבר אחד, אני רוצה לבקש ממך, ואני מכירה אותך ואני מקווה שאתה תיענה לבקשה שלי, אני מבקשת את זה משבוע שעבר מהרבה חברי קואליציה ועד עכשיו אף אחד לא חזר אליי, אז אני מבקשת גם ממך. אני מבקשת ממך לטפל בזה ולחזור אליי. אנחנו שמענו, היינו ביום רביעי בתחקיר של הצבא, תחקיר קשה. כל מה שידענו קרה. אנחנו הבנו שהצבא לא ידע איפה החטופים נמצאים בדיוק. הוא ידע שהם באזור, הוא ידע איפה המנהרה הקודמת שלהם. הצבא הגיע למנהרה שלהם - המנהרה שפורסמה בעבר. מנהרה רחבה, מנהרה שהיו שם הנשים החטופים. מנהרת זוועה, אבל פחות זוועה ממה שהובילו אותם. הצבא לא ידע לאן העבירו את החטופים ובכל זאת הוא החליט להפגיז את האזור.

לצערנו, לכאבנו - אני לא יודעת איך להגיד - לאסוננו, הצבא הפגיז, המחבלים הבינו שהצבא מתקרב אליהם והם ירו והוציאו להורג את החטופים. ביניהם את הבן שלי. אבל, אם המחבלים לא היו מוציאים אותם להורג הם בכל מקרה היו מתים מהפגזות צה"ל, מהגז שהגיע למנהרה. המחבלים שהיו שם איתם מתו כולם מהגז. עכשיו, שואלים אותי כל פעם למה אני לא כועסת על המחבלים – אני כועסת. הם לא אנשים שאני מדברת איתם, אני שמה את הכעס עליהם בצד. אני באה לבקש מכם שתיקחו אחריות על החטופים, תמנעו את האירוע הבא. אחרי התחקיר, כשישבנו עם החיילים, עם הקצינים, כולם הורידו את הראש וביקשו מאיתנו סליחה.

אני אמרתי להם – אני מבקשת שתעבירו את הבקשה שלי לתחקיר, לבוא לדבר איתנו על התחקיר, לאנשים שמתווים את המדיניות בעזה. אני חושבת שהצבא לא מתווה מדיניות. הוא מייעץ, הוא החלק המקצועי, אבל הוא לא מתווה מדיניות. זו מדיניות שלכם, של הממשלה. ואני רוצה שמישהו מהממשלה יבוא לדבר איתי. איתי ועם המשפחה שלי. שיבואו לקחת אחריות על האירוע. שיתסכלו לנו בעיניים ויגידו "אנחנו אשמים, אנחנו לוקחים אחריות". לא החיילים לבד. החיילים לקחו אחריות, כל הכבוד. אבל, גם אתם צריכים לבוא אלינו, להסתכל לנו בעיניים ולהגיד לנו "אנחנו יודעים מה קרה, אנחנו יודעים שזו אחריותנו". זה מה שאני מבקשת. דבר אחד.

דבר שני, אני רוצה לבקש ממך באופן אישי. אני הבנתי שאתה מוביל ועדת חקירה פוליטית. לא יודעת איך לקרוא לוועדה. אני, שהייתי ב-7 באוקטובר, ויש פה עוד אנשים שהיו ב-7 באוקטובר, אנחנו לא דיברנו את זה. שמנו את זה בצד, את ועדת החקירה הממלכתית. אבל, אתם צריכים להבין שאין לכם את הזכות לעשות ועדת חקירה שתהיה מורכבת מחברי כנסת, שתהיה מורכבת מחלוקה פוליטית כלשהי. אני, שהייתי ב-7 באוקטובר בממ"ד וידעתי מה קורה סביבי, לא דיברתי פוליטיקה. והרבה חודשים פה לא דיברתי פוליטיקה, דיברתי על אחריות אזרחית. אני חושבת שאתם צריכים לחזור בכם מהאמירה על ועדת חקירה אחרת. צריכה להיות ועדת חקירה ממלכתית. זאת החובה שלכם כלפינו.

קודם כול, צריך להחזיר את החטופים. זה דבר הכי חשוב. ואחרי זה להבין שחייבת להיות ועדת חקירה ממלכתית, כדי שאפשר יהיה לשקם את המדינה, את כולם. תודה.

נשמע את ד"ר אסנת. רק תני לי דקה אחת להתייחס לדברים שאמרה, תרשי לי להגיד חברתי או ידידתי, כל כך הרבה זמן כבר – לצערי הרב וגם לצערך – אסתר היקרה. דיברת על תמרור אזהרה. זה בדיוק הסיפור. אני רואה אותך פה חודשים ארוכים. אנחנו יושבים ומדברים, לפעמים במסדרונות, לפעמים על ספא או כורסה שם בצד. אני מאלה שהתחייבו ואמרתי, כמו להורים אחרים שהילדים שלהם עדיין היו בחיים, שבעזרת השם נחגוג ביחד. וזה לא קרה, במקרה שלך. ולכן, כשאת אומרת תמרור אזהרה, את בדיוק, לצערי ולצערך ולצער כולנו, מסמלת את זה. ולכן, כאשר בועז ספיר אומר שאין יותר זמן, אז אני מסתכל על אסתר, וזה בדיוק מה שאסתר אומרת – אין זמן. ואני איתך.

ברגע שאתה מדבר על "אני לא בצד הזה או בצד הזה" – אין צדדים. כולם בצד שלכם. הגיע הזמן שנשים לזה סוף. כולנו בצד שלכם. כולם בצד שלכם. אין ניצחון ואין תקומה והעתיד יהיה שונה לגמרי, וייקחו עשרות שנים לקום מזה בכלל כי זו תהיה צלקת מדממת. ואני אומר את זה כל הזמן. ושיהיה ברור. עכשיו, בלי להיכנס לפרטים, אני זוכרת שלפני העסקה הראשונה, ב-24 בנובמבר הייתי באולפן טלוויזיה והיה שם אבא לילדים שהיו שם במנהרות חטופים, ואלוהים יודע באיזה מצב הוא היה. וידעתי שמתנהלים דברים, והוא הטיח בי, ומותר לו והכול בסדר כי אי אפשר להשוות – מה זה לחטוף הטחות או צעקות מול אבא שלא יודע איפה הילדים שלו והם חטופים בעזה.

ידעתי שדברים קורים, ואי אפשר להיכנס יותר מידי לפרטים דווקא כי אנחנו רוצים שהם יחזרו. וכל המזרח התיכון הזה עכשיו משתנה. והוא לא משתנה באופן פנטזיונרי, הוא משתנה באופן ריאליסטי. ובאמת ראש הממשלה אמר לגבי לבנון שזה פותח הזדמנויות. ואחרי חיסולו של סנוואר בהתחלה כל אחד שם שיחק את אבו עלי, כל הרשעים האלה, אבל יש סדקים. ואנחנו באמת מתקרבים. אני מעדיף לא לבוא כדי להתגונן ולחס וחלילה לסכן דבר שכעת נרקם. אבל, יש עוד דבר שאמרת, אסתר. יש הרבה מאוד סיפורים ודברים שנאמרים עלינו. אנחנו באמת מכילים, מחבקים ואוהבים כי ככה זה.

אתם הכי צודקים בעולם – הם צריכים לחזור ומהר. הם היו צריכים לחזור כבר אתמול. והוויתור צריך להיות – מה זה ויתור כואב? מה זה ויתור כואב? ברגע שהם יחזרו אלינו נשכח את הכאב והשמחה תהיה כל כך גדולה. אבל, לגבי ועדת חקירה, אמרת דבר כזה – לפני שבוע ראיינו אותי בטלוויזיה, דווקא בעניין הזה, זה היה במוצאי שבת. ולגבי הדבר של ועדת חקירה ממלכתית, שאני לוקח על עצמי ועדת חקירה אחרת שאני מקדם. את רואה כמה דברים מספרים עלינו, ומה לעשות? מה לא סיפרו עליי? אני לא אחזור על זה, סיפרו אלף ולילה לגבי הלימודים האקדמיים, לגבי הנישואים שלי, לגבי השירות שלי. מה לא מספרים עליי? אבל, בסדר, שיהיה. לא. אני לא מקדם שום ועדת חקירה אלטרנטיבית. זה לא נכון. זה פשוט לא נכון.

והסיבה היא מאוד פשוטה – בדיוק בגלל זה. כי אני מסתכל עלייך, אסתר, כבר חודשים ארוכים. ואני רוצה להמשיך להסתכל לך בעיניים כי אני מחויב לך. ומספיק, מבחינתי, שאמא כמוך שיש לה בן חטוף ,שלצערנו הרב לא חזר בחיים, או בן שהאבא שלו חטוף בעזה, ובעזרת השם נקווה שיחזור בחיים, או חייל שאיבד את הגפיים שלו וכך ימשיך את חייו, או אבא ואמא ששכלו את הבן שלהם והם רוצים ועדת חקירה, שהיא סמל שלטון, ממלכתית. אז אני קם, בטח ובטח מרכין ראש, ועושה את מה שהם רוצים, כי אני מחויב להם. אבל, צריך להבין רק דבר אחד. אנחנו רוצים ש-7 בספטמבר לא יתרחש שוב.

7 באוקטובר.

7 באוקטובר לא יתרחש שוב. אני אסביר את הטעות שלי. זה לא אותו דבר, אבל בזמן שאני מדברת איתכם יש לי אמא בבית חולים שנאבקת על חייה, ו-7 בספטמבר זה תאריך הלידה שלה. מכאן הטעות, אבל סליחה. ה-7 באוקטובר, אנחנו לא רוצים שזה יחזור על עצמו. ולכן אני רוצה ועדת חקירה שתפקידה לא יהיה פה מגמתי אלא שבאמת תעשה את העבודה. ועדת חקירה ממלכתית זה מוסד שלטוני.

ואני, בכל מקרה, כאשר אסתר באה אליי ואומרת לי מה היא רוצה אני מחויב לה. אני מחויב לה. אז אם לא הצלחתי להחזיר, ואני אומר אני כי אני חבר בקואליציה ואני לא יכולתי בשקט להגיד לך. אני לא חבר ממשלה ואני ואני – לא, אני חבר קואליציה. את האצבע הזו אני מרים כדי לתמוך בממשלה, אז אני מחויב. אני בדיוק כמו כולם. ובאותה מידה שאני הייתי מחויב והבטחתי לך במשך חודשים ארוכים שהבן שלך יחזור ואנחנו נחגוג ביחד וזה לא קרה, ובאתי אלייך הביתה ביום הכל-כך כואב הזה.

זה לא הביתה.

לאן הגעתי?

לקיבוץ.

זה בית. קיבוץ זה בית.

זה לא בית. לי אין בית.

אז אני אגיד דבר כזה. כל מדינת ישראל זה הבית של כולנו, בסדר? הסכמנו. הבית של כולנו. אנחנו יחד כולנו. ולכן, הדבר האחרון שאני אעשה זה לגרום לך מפח נפש נוסף. זה התפקיד שלי. ושוב אני חוזר אליך, בועז. אין מחנה – מחנה אחד. מחויבים. ואם יש דבר היום שהוא דחוף, בהול, זה השבתם של כולם. של כולם ומהר.

ד"ר אסנת בארי-גרינשפן.

אני ד"ר אסנת בארי-גרינשפן ואני ראש היחידה להערכה והתערבות ראשונית במטה משפחות החטופים. אני נמצאת שם די מתחילת ההקמה של המטה ובעצם מלווה את המשפחות ונותנת להן את המענה הרגשי והטיפולי, למעגלים השונים שלה משפחות. גם כאלה שנכנסים לתוך מה שהמדינה לוקחת אחריות עליו וגם כאלה שלא. אני מלווה את המשפחות בכנסת כבר שבועות רבים. אני בדרך כלל לא מדברת בוועדות, אני חושבת שהבמה צריכה להיות שלהם. אבל, דווקא בוועדה הזו, שעוסקת במאבק בשימוש בסמים ואלכוהול, ואני אשמח להיות אחר כך ולשמוע עד כמה אתם יודעים מה קורה בעצם עם משפחות החטופים במעגלים הרחבים שלהם.

כמה שימוש בסמים, כמה התמכרויות, כמה משפחות הפנינו לטיפול, למסגרות של גמילה, לאשפוזים, כדי לטשטש את עומק הכאב והסבל של המשפחות האלה. זה פשוט בלתי נסבל. זאת אומרת, זה משהו שאם לא פוגשים אותו באמת, כלומר כל אנשי המקצוע שיושבים פה, באמת אני חושבת שאלכוהול וסמים ותרופות פסיכיאטריות, גם כאלה לגיטימיות, זה רק אחת מהדרכים שלהם להתמודד עם עומק הסבל שיש להם. צריך לקחת את זה בחשבון. זה ייקח עוד הרבה שנים לשקם אותם, לעזור להם לצאת מהטראומה המורכבת הזאת שהם עברו. וצריך לסיים את הסאגה הזאת כמה שיותר מהר. כי עד שלא נצליח, עד שלא יחזרו כל החטופים, אי אפשר יהיה להתחיל בתהליך השיקום. שוב, של כל המעגלים שנמצאים בתוך הדבר הזה.

יושבים כאן אנשי מקצוע, אנחנו מדברים על תהליכים. גם אלה שחזרו, כמו בסיפור של אסתר, הם לא יכולים עדיין לעבד את האבל שלהם. יש תהליכים של אבל מושהה, יש טראומה מורכבת וקשה. שוב, אני מאוד מקווה שיש לכם גם נתונים על התופעה הזו וגם פועלים למען זה. אבל, בעיקר צריך להחזיר אותם כמה שיותר מהר.

תודה רבה. כמובן שאני שמח שאת יושבת איתנו בדיון. הדיון הוא בין היתר על זה, והשתתפותך רצויה. כמובן שנזכה לשמוע את הדברים שלך. מישהו נוסף רוצה לדבר? תודה לכם.

נעבור לנושא הדיון. שלום רב לכל המשתתפים. התכנסנו היום לישיבת הוועדה בראשותי כדי לדון בנושא תופעת ההתמכרויות והשלכותיה – תמונת מצב 2024. כפי שאמרתי קודם לכן, זה דיון שכבר קיימנו, ובינתיים קרה האירוע הקשה ביותר במדינה שלנו מאז 1948. כמובן שאנחנו נדבר על תופעת ההתמכרויות וההשלכות – תמונת מצב נוכח מלחמת חרבות ברזל. שמענו את הדברים שאמרה ד"ר גרינשפן, שתשתתף איתנו בדיון. אנחנו רואים עד כמה ההשפעה הייתה גדולה. לכן, בחרנו לקיים את הדיון הזה.

ההתמכרות פוגעת בכל רבדי האוכלוסייה והמגזר. החל מהגיל הצעיר, כאשר לפני המלחמה אחד מתוך 7 ישראלים התמודד עם התמכרות, והעלות הכלכלית-חברתית נאמדה בכ-7 מיליארד דולר. זה סכום ששמעתי, עוד נתייחס לזה. לפיכך, בדיון נרצה לברר מה השינוי שחל בבעיית ההתמכרות בישראל בעקבות המלחמה בקרב בני נוער בכלל ובקרב בני נוער מפונים מבתיהם וניצולי טבח ה-7 באוקטובר בפרט. נתמקד גם כן בסוגי ההתמכרויות לחומרים פסיכו-אקטיביים משני תודעה, כגון סמים, אלכוהול, שימוש לרעה בתרופות מרשם ומשככי כאבים, וסמים נוספים. והתמכרויות התנהגותיות כגון הימורים, מסכים ועוד.

עכשיו, במטרה לקבל תמונת מצב עדכנית ולברר מה הן המגמות שחלו נוכח מלחמת חרבות ברזל בהתמכרויות בני נוער לסמים פסיכו-אקטיביים משני תודעה והתמכרויות התנהגותיות. מכול המשתתפים פה אנחנו נרצה לשמוע נתונים על שיעור ההתמכרויות בקרב בני נוער לפי סוגי ההתמכרות, וגם מה היא תמונת המצב בקרב בני נוער המפונים מבתיהם.

ראשונת הדוברים תהיה אוריין דגן, מנהלת תחום העלאת מודעות במרכז הישראלי להתמכרויות. אוריין, בבקשה.

שלום, קצת קשה לדבר אחרי הדברים הקשים ששמענו. אני רוצה, לפני זה, להתייחס לדברייך ולהגיד לך שאנחנו רואים את מה שאת מתארת בדוחות שהוצאנו. מתחילת המלחמה הוצאנו שני דוחות מצב. אחד במרץ והשני ממש במועד השנה, באוקטובר. ואם אתה אמרת בתחילת דבריך שב-2022 היינו ב-1 ל-7, אז היום באוכלוסייה הכללית אנחנו כבר מדברים על 1 ל-4. אני רוצה רגע למסגר – אנחנו מדברים במונחים של הפרעת שימוש, רצף שימוש ולאו דווקא התמכרות. התמכרות היא נקודת קצה על הרצף, זה דבר שלוקח זמן. נכון לעכשיו, בטווח של שנה, אנחנו מדברים על שימוש בסיכון מוגבר.

אז אם באוכלוסייה הכללית אנחנו כרגע ב-1 מ-4, באוכלוסיות שנפגעו באופן ישיר וקשה אנחנו יודעים לומר בדוח שהוצאנו במרץ היינו ב-1 מ-3. כיום, בדוח שהוצאנו באוקטובר, בקרב אנשים שמדווחים על תסמיני פוסט-טראומה משמעותיים אנחנו כבר ביותר מחצי. 53%. בתוך זה אני מניחה שנכללים שורדי הטבח, הורים, משפחות של חטופים. יש עוד גורמים נוספים שמעלים את הסיכון, כמובן, לשימוש בסיכון מוגבר באוכלוסייה הכללית. שירות צבאי פעיל במהלך המלחמה, כמובן, מביא אותנו ל-1 מ-3. חשיפה תדירה לתכנים לא מצונזרים מביא אותנו גם לשיעור הזה של 1 מכל 3 ישראלים. וגיל – צעירים בני 18 עד 26, אחד מכל שלושה צעירים מדווח על שימוש בסיכון מוגבר בחומרים ממכרים. ויש עלייה גדולה בכל החומרים.

אם נדבר רגע על נוער באופן ספציפי, גם בהקשר של נוער מאוד חשוב לדבר במונחים של רצף שימוש ולא של התמכרויות. בסופו של דבר, התמכרויות בקרב נוער זה ממש בקצה. אנחנו יכולים, כשאנחנו מטפלים ברצף השימוש יש לנו הרבה יותר הזדמנויות לייצר שינוי. ולכן, בהקשר הזה יש עיקרון שמנחה אותנו, שמוביל אותנו, שזה התאמת המענים לרצף השימוש. לנסות לייצר כמה שיותר מענים לכל נקודה ברצף, על מנת לפגוש כל נער ונער בנקודה שבו אנחנו יכולים לעזור לו ככל שניתן.

בתוך כל זה חשוב מאוד לקחת בחשבון את גורמי הסיכון, בראשם מצוקות נפשיות ורגשיות, סטרס מתמשך, חרדה, דיכאון, בדידות, התרופפות של מסגרות, התרופפות של קשרים משמעותיים עם מבוגרים. כל אלו באו לידי ביטוי בצורה מאוד משמעותית בשנה האחרונה ויש להם השלכה ישירה על שימוש מוגבר בחומרים ממכרים. ממחקר אורך משותף שלנו ושל פרופ' ענת שושני במרכז מיטיב באוניברסיטת רייכמן אנחנו יודעים להגיד שיש עלייה של 54% בתסמיני חרדה בקרב נוער מאז 2019, שזאת הייתה השנה הנורמלית האחרונה לפני הקורונה, ו-37% בתסמיני דיכאון. אנחנו רואים שיש דיווח עצמי של 30% שימוש באלכוהול בקרב בני נוער. זאת עלייה של 20% מ-2019 ו-10% מ-2022.

בקרב נוער בדרום אנחנו רואים שיעורים גבוהים יותר של שימוש בקנאביס – 17% מול 10% במרכז. ועלייה גם בשימוש בהימורים – 14.5% בדרום מול 8.6% במרכז. אז בואו נדבר קצת על המענים שלנו ועל היכולת שלנו, על הרצון, שאיפה שלנו לייצר כמה שיותר מענים על רצף השימוש. אז במניעה ראשונית, שמטרתה מניעת עצם השימוש או דחיית גיל שימוש ראשוני - אנחנו עובדים בתוכניות חוסן בבתי ספר, בחטיבות ביניים ובתיכונים, ובמודל חמ"ה ברשויות המקומיות. תוכנית החוסן, בשיתוף משרד החינוך ואוניברסיטת רייכמן, פועלת בעשרות חטיבות ביניים ברחבי הארץ ותיכונים. היא מבוססת הקניית תכני פסיכולוגיה חיובית לתלמידים והדרכה של צוותי החינוך. היא מלווה במחקר שבודק את השפעתה על הפחתת השימוש בקרב נוער.

אנחנו יודעים לומר בשמחה שזה עובד. נוער שהיה בקבוצת ההתערבות הראה אחוזים נמוכים באופן משמעותי של שימוש בהשוואה לקבוצות הביקורת. לדוגמה, 35% פחות בשימוש בקנאביס, 21% פחות בהימורים ו-16% פחות בשתיית אלכוהול. חשוב לומר שבבתי הספר האלו נמנעה העלייה בשימושים שהודגמה בשאר הארץ וגם הודגמה ירידה. זאת אומרת, זו השפעה משמעותית. ומכיוון שהתכנים לא עוסקים באופן ישיר בסכנות השימוש אלא עוסקים בהגברת חוסן, פסיכולוגיה חיובית, אין לנו ספק שככל שבני הנוער תופסים את עצמם עם מסוגלות גבוהה יותר להתמודד עם המציאות, בין אם בשגרה ובין אם במלחמה, כך הם פונים פחות ופחות לחומרים והתנהגויות ממכרות. זו תובנה שאני מאוד אשמח שאתם תיקחו אתכם.

מודל חמ"ה הוא תוכנית שבה אנחנו עובדים עם רשויות מקומיות למניעת מגוון רחב של התמכרויות והתנהגויות סיכון. כרגע פועלות בשש רשויות: נהריה, עפולה, ראש העין, אשדוד, דימונה ונתיבות. בתמיכת מפעל הפיס, קרן אריסון והביטוח הלאומי. אנחנו שואפים ליישם את המודל הזה בכלל הערים והרשויות בישראל. התוכנית פועלת בכל רשות במשך 3 שנים ברציפות ומגובה במחקר למדידת אפקטיביות. בהמשך הרצף במניעה שניונית, שמטרתה העיקרית היא זיהוי מוקדם של שימוש והתערבות ממוקדת ויעילה, אנחנו מכשירים בקמפוס שלנו מאות אנשי מקצוע בשנה בתחום הנוער. אנשי חינוך, אנשי הדרכה, אנשי בריאות הנפש.

בשלבים שכבר ניכרת שהתפתחה הפרעת שימוש ואף התמכרות, אנחנו מפתחים כיום מענה טיפולי לנוער בקהילה. בספטמבר האחרון פתחנו את מרפאת הנוער שלנו. הטיפול בה כולל מפגשים אישיים, קבוצתיים, הדרכת הורים וכמובן ליווי רפואי פסיכיאטרי. הודות לתמיכה של קרנות הביטוח הלאומי – קרן אריסון ומפעל הפיס – אנחנו יכולים להעניק את הטיפולים האלה בעלות מסובסדת, כמעט סמלית, של 50 שקלים לטיפול. ולסיום, אני רוצה לומר שהמשימה שלנו במרכז הישראלי להתמכרות ובריאות הנפש, בעת הזאת, היא לזהות את ההשלכות הקשות של המלחמה ולפתח את המענים המתאימים.

אנחנו רואים בכל שליחות חברתית ומקצועית, לסייע למדינת ישראל להצטייד בפתרונות ובכלים הדרושים כדי להתמודד איתם ביעילות. תודה רבה.

תודה לך, אוריין. ד"ר ברקוביץ', בוא תצטרף אלינו. נציג משרד הבריאות, בבקשה.

תודה, אדוני יושב-הראש. אנחנו שני נציגים מהמשרד. מבחינת החומרים שנתפסים אנחנו מזהים מספר חומרים עיקריים. קודם כול, הנושא של הגז שאנחנו דיברנו עליו.

דיברנו עליו בוועדה.

וגם אנחנו דיברנו על זה שאנחנו הולכים להקים שולחן עגול. ביום חמישי יהיה המפגש הראשון של השולחן העגול עם כל הנציגים. אנחנו, כמובן, את התוצרים נגיד כאן. אנחנו רואים עלייה בשימוש. אנחנו רואים אשפוזים פסיכיאטרים. אחנו רואים תופעות לוואי קשות לטווח ארוך כתוצאה מהשימוש בגז קצפות, שהוא חוקי. לדעתי זאת אחת הבעיות העיקריות שאנחנו כן צריכים לתת עליה את הדין. כי כמו שאמרנו, החומר הזה הוא חוקי ואפשר למכור אותו. יש לו שימושים בשירות המזון. אני חזרתי לא מזמן מכנס ארגון הבריאות העולמי. יש שם ועדה שמתעסקת בזיופים. אני גם משמש שם כסגן יושב-ראש ועדה. וגם בעולם וגם בארץ, הסמים שנתפסים הולכים להיות קשים יותר ומסוכנים יותר.

המגמה היא שעל האופיאטים הסינתטיים ופנטניל, שגם דיברנו עליו רבות כאן, על תרופות מרשם ועל ההתמכרות לתרופות מרשם – היום בעולם בסביבות 20% מהתפיסות שייכות למשפחה של האופיאטים הסינתטיים. תרופות מרשם, שלפני שמונה שנים האחוזים היו בודדים. זה אומר שההשפעות הן הרבה יותר קשות ומסוכנות והסמים הם הרבה יותר מסוכנים.

אנחנו גם כאן בארץ רואים עלייה בשימוש בתרופות המרשם המסוכנות, בעיקר הפנטניל, ולתופעות הלוואי. בשנה האחרונה התווספה משפחה חדשה שטרם הייתה ידועה, שנקראת משפחת הניטזנים. הייתה גם תפיסה אחת בארץ עם תחנת פתח תקווה של מעל 100,000. החומרים שנתפסו שם הם פי 40 חזקים מפנטניל. כלומר, זה הסם החזק ביותר שנתפס אי פעם בארץ. נתפסו גם בהרבה מדינות באירופה. גם בארגון הבריאות בעולם מאוד מודאגים, כי זה קטלני, סינתטי, וזה נכנס בתוך תרופות מזויפות.

איפה נתפס? אמרת פתח תקווה?

בתחנת פתח תקווה, עם משטרת פתח תקווה. תפיסה מסוכנת. זה היה תרופת מרשם, פרקוסט מזויף, שפרקוסט זו תרופת מרשם אופיאטית. שלחנו אותה לבדיקת מעבדה והתגלה שהיא מכילה חומר קטלני פי 40 מפנטניל, שזה הסם הכי מסוכן שנמצא היום בארץ. 100,000 יחידות נמנעו.

לא הזכרנו את זה בוועדה הזאת.

לא חושב.

דיברנו על זה בשבוע שעבר עם הוועדה לזכויות הילד.

אבל אתה עצמך לא התייחסת עדיין.

והחומרים האלה, שהופיעו לראשונה בארצות הברית ב-2023 עכשיו מופיעים בעולם. זה משהו מסוכן, קטלני, שמופיע בתרופות מזויפות. גם כאן זה הופיע בתרופה מזויפת, פרקוסט. וכמובן, הייתה חקירה משותפת עם חקירת המשטרה בפתח תקווה ומדברים על מאות.

יש גם את הסמים שדיברנו עליהם, שגם השבוע נדרשנו יחד עם המשטרה, על ה"דוסה" וה"דוקטור" - יש להם את השמות – שזה MC, מתיל קאתינון. גם ה"דוסה" זה שילובים של חומרים מצד אחד מעוררים ומצד אחד ממתנים, כמו הקטמין. אז לכן מגיעים אנשים עם כל תופעות הלוואי. אלה גם נחשבים כחומרים, כלומר, הנטייה היא לערבב, ואלה סוגים שונים של חומרים שהם מעורבבים ולכן תופעות הלוואי הרבה יותר גדולות.

כמו שציינתי, החומרים נעשים קשים יותר, מסוכנים יותר וקטלניים יותר. ועכשיו נדבר לא רק על בני נוער עם הגז קצפות, אלא בכלל על הכול. וגם בתרופות המרשם אנחנו כן רואים שזה מתחיל לזלוג לכיוון בני הנוער. כלומר, היו כבר מקרים, ותוכלו להוסיף על זה. תודה.

שלום וברכה. אני רוצה להתייחס לנתונים של הנוער אצלנו באשפוזיות של הגמילה מלכישוע ורטורנו יש עלייה של פי 5 מאז תחילת המלחמה. רשימת הממתנה מאוד גבוהה. עיקר השימוש, ממה שמדווחים, זה באלכוהול, הימורים וגיימינג. ממחקר שאנחנו עשינו יחד עם מכון ברוקדייל, ההתמכרויות המובילות היום בישראל זה בעיקר אלכוהול וקנאביס. הם בראש הרשימה. כאשר המפונים והמשפחות שנמצאות במצוקה פונות יותר למרכזי הגמילה שלנו, דרך אגב, אבל יש עלייה תלולה בכל השימושים. צריך לפתח מענים. יש לציין שברטורנו הקהילה של הנוער נסגרה, אז יש רשימת המתנה שהיא גבוהה יותר במלכישוע. צריך לפתח מענים.

יש עלייה בין 2023 ל-2024? מה האחוז?

חשוב לומר – נסגרה ברטורנו, נפתחה ברוח מדבר.

לנוער?

קהילת נוער, בהחלט.

אוקיי, זה מצוין.

לא אשפוזי. קהילת נוער.

לא, לא, קהילה של נוער. זאת אומרת, החבר'ה ברטורנו - - -

קהילה טיפולית. מקבילה לרטורנו שהייתה.

מעולה.

ניר, אם אתה יכול לתת לנו את הנתונים? בין 2023 ל-2024, מה אחוז העלייה? אחרי ה-7 באוקטובר.

פי 5 פונים יותר. זה הנתון שיש לי. אנשים פונים הרבה יותר וכמות השימוש גברה. במיוחד באלכוהול וקנאביס.

אוקיי. ויש לך חלוקה לפי מגזרים גם?

כרגע אין לנו את המגזר הערבי, זה יהיה בחודש הקרוב. אני יכול להעביר לכם את הנתונים.

אוקיי, אנחנו נשמח לקבל את זה. תודה.

תודה רבה, ניר. גלית, מנהלת תקומה. בבקשה.

תודה על הנתונים. אנחנו רואים את זה במנהלת, כרגע יש שתי רשויות שמתארגנות לפתיחת יחידות חדשות לטיפול בהתמכרויות. האחת זה באשכול. כפי שאנחנו יודעים אשכול זה גם מוקד הרעש. כרגע נעשים תהליכים של איתור כוח אדם ופתיחה של יחידה מתקציבי תקומה לטיפול בהתמכרויות, שזה ייתן מענה לנוער, לצעירים וגם לבוגרים, במידת הצורך. בנוסף, גם בשער הנגב יש תהליכים של פתיחת יחידה לנוער ולבוגרים. גם יחידה לנוער וגם יחידה לבוגרים. כמובן, התוכניות הללו הן תוצר של המציאות שהשירותים, שאנשי המקצוע ברשויות רואים הלכה למעשה את צורכי אוכלוסיית היעד. אז כרגע שתי הרשויות האלה בתהליכים מאוד מתקדמים לפתיחת יחידות, בהתאמה לנתינת מענה לנושא של שימוש בחומרים.

בנוסף, כרגע הרשויות נמצאות בסיום הליך של מחלקות הרווחה של מיון תיקים. אנחנו ניגע ונתוודע לנתונים שהתקבלו, ובהתאמה אנחנו נבחן אם יש צרכים נוספים.

מן הסתם יהיו, זה ברור.

אנחנו מתארים לעצמנו.

תודה רבה. ידידי, חבר הכנסת ואליד אלהואשלה, בבקשה.

קודם כול, תודה לך, אדוני יושב-הראש, ידידי, בועז, על קיום הדיון החשוב הזה. קודם כול אני רוצה להתייחס לאווירה הכללית. אין ספק שהאווירה הכללית, אווירת המלחמה מובילה את האנשים, ובמיוחד את הצעירים, לייאוש ולחיפוש דרכים אחרות לשחרר את הלחצים שהם נמצאים בהם. לכן, חשוב לי להגיד שהעמדה שלנו לפחות היא שצריך להפסיק את, חלק מהמוצא של הדבר שאנחנו נמצאים בתוכו זה המלחמה. לכן, אני חושב שהגיע הזמן לחשב מסלול מחדש ולהפסיק את המלחמה, להחזיר את החטופים ולשחרר את המדינה מכל הוואקום ומכל הלחץ הזה. אני חושב שזה יוסיף לאנשים להשתחרר מהתחושה הזו.

ב', אדוני יושב-הראש, זו סוגייה שמטרידה אותנו. אנחנו נמצאים בהרבה וועדות שמתעסקות גם ברווחה של אנשים, בוועדת הרווחה, וגם בוועדה של הצעירים. לכן, אני חושב שהמדינה צריכה לשים דגש לחפש חלופות לצעירים, לאזרחים בכלל, למצוא להם אפשרויות נוספות על מנת להתמודד ולמצוא דברים טובים יותר מאשר הדברים שאנחנו נמצאים בהם. לדעתי, הסיבה או הדבר המרכזי היום הוא שצריך להפסיק את המלחמה ולהחזיר את החטופים, ולהתמודד עם הסוגיות שאנחנו מתמודדים איתן היום. זהו, תודה.

אוקיי, הבעת את דעתך, תודה. המיזם "להאיר את עומר". יש לנו סרטון של דקה, ברגע שתגידו נריץ אותו. זכות הדיבור שלכם, בבקשה.

רגע, לפני שאנחנו מתחילים, אני רוצה לשאול שאילתה את משרד הבריאות, אם יש סטטיסטיקות על כמה רשומים מתים מסמים ואלכוהול? אם יש רישום כזה? אם יש סטטיסטיקה? אם רושמים את זה. לדוגמה, כשהבן שלנו הגיע עם מנת יתר של מדבקת הפנטה והוא נפטר, הוא היה במוות מוחי, לא רשמו שזה מסמים, רשמו שזה ממוות מוחי. אז השאלה, או אנחנו רק יודעים מהקהילה שאנחנו פוגשים והאנשים שמגיעים אלינו, שכל כך הרבה מתים מסמים, אז איפה הנתון הזה? זאת השאלה שלי.

זו נקודה חשובה ונכונה. אין מספיק נתונים לגבי זה, והכמות שלוקחים היא הרבה יותר גדולה ממה שמדווחת. זה נושא שידוע למשרד, אבל אני מסכים איתך לגמרי.

אז מה מונע לעשות את זה? אני אומרת, כמו עם תאונות דרכים, שיש המון תאונות דרכים ויש משאבים ועושים דברים. אבל, כשאין לך נתון של כמה ילדים מתים או מה התופעה. זה שאנחנו נבוא ונגיד שהתופעה עלתה ב-50% או 30% או 20%, בשטח זה לא נותן אפקט כמעט לשום דבר. ואנחנו באים מהשטח. אנחנו יודעים בדיוק מה קורה בשטח. לכן אני אומרת, מה מונע ממשרד הבריאות לתת הוראה לכל מישהו שמגיע ויש לו חשש, לעשות בדיקת דם פשוטה לראות אם אכן הוא היה במנת יתר או לא.

אפשר להתייחס? חגי ברוש, ראש תחום בכיר טיפול ושיקום, הרשות הלאומית לביטחון קהילתי, המשרד לביטחון לאומי. כשהיינו רשות סטטוטורית ביצענו אני ויוסי הראל פיש, היה המדען הראשי שלנו, בדיקה מול הרפואה המשפטית. גילינו שבין השנים 2020 ל-2000 היו קרוב ל-1,200 מקרים שהגיעו למכון הפתולוגי, גופות עם שרידים של חומרים נרקוטיים. זאת אומרת, על פניו, אני לא אומר שכל מי שנמצא עם חומר נרקוטי זו הסיבה המרכזית, אבל אין ספק שעבודת ניטור יותר מסודרת של משרד הבריאות בנושא הזה הייתה מאירה לנו הרבה מעבר ל-7 או 10 מקרים שרשומים היום אצל יחידת המידע במשרד הבריאות.

הנושא הזה, ואני אומר את זה בישיבה השנייה – יצא לי להיות פה פעמיים בשבוע האחרון – הנושא הזה ייפתר כשמרכז הניטור שלנו יתחיל לפעול, בעזרת השם, ב-2025. אנחנו הולכים להפעיל החלטת ממשלה מ-2020, שתפעיל את מרכז הניטור. ובין היתר היא גם תנטר את הנושא הזה. זאת אומרת, תעמוד בקשר כמעט עם כל גורם רלוונטי במשרד הבריאות שיכול באמת לבחון את הנושא. כמובן עם המכון הפתולוגי גם. ואז תהיה לנו תמונת מצב הרבה יותר עדכנית. אני רק יכול להעיד, מאחר ואני ממונה על מודל "צעד ראשון" שהרשות מפעילה במתחם לוינסקי, רק אבנר שעובד שם כל שנה, סדר גודל של 7-8 מקרי מוות ממנת יתר רק שם. רק שם.

כן, והרבה יותר.

כשהוא דואג לפעמים לסידורי הלוויה ולכל הדברים. כשזה רק שם אנחנו נפגשים. זאת אומרת שהנתונים לחלוטין רחוקים כרגע ממה שמוצג במשרד הבריאות. הנושא הזה יקבל ביטוי במרכז הניטור שאמור לקום ב-2025 ולהתחיל לעבוד.

שלום רב. אני רון, ד"ר רון לב, אילי אשתי. אנחנו, מי שלא מכיר, לפני חמש שנים הבן שלנו, שהיה נער נורמטיבי לחלוטין, התמכר ומת כתוצאה ממנת יתר של פנטניל. זה אחד הדברים שבאמת דיברו פה, על הסכנות. כל העלייה שאמרו, פי 3 יותר משתמשים, שחלק גדול מזה זה לא בסמי רחוב אלא בתרופות מרשם שזולגות לכל מיני מקומות שהן לא צריכות. הפנטניל היה מוביל בהן. אז כל הנושא הזה, מה שאנחנו מתעסקים בו ומה שאנחנו החלטנו לעבוד עליו לנסות לשפר שם זה נושא המניעה. במניעה אני מדבר על מניעה כללית לצעירים נורמטיביים, נערים נורמטיביים. זו הצורה הכי יעילה. אם נמנע שם לא נתדרדר לשניוני ושלישוני וכל הדברים שאחר כך צריך לעצור. וכמו שאנחנו יודעים, מעט מאוד מצליחים. ברגע שמתמכרים ממש מעט מצליחים לצאת מזה לאורך זמן.

ולכן, אנחנו מאמינים, וגם מהניסיון שלנו, שלא היה לנו שום ידע ושום מודעות לנושא עם הילד שלנו, כשהוא היה צעיר והתחיל, אנחנו חושבים שמי שיודע לפני זה, ואם בציבור תהיה יותר תודעה זה חלק מהמניעה. בכל מקרה, אנחנו מתעסקים בדברים האלה. אנחנו עובדים באמת מול ילדים שרובם נורמטיביים, לא רק נוער בסיכון. עוד דבר שאנחנו דוחפים מאוד, שאנחנו חושבים שהוא חשוב ולא נעשה מספיק, זה עבודה מול הורים. הורים של מתבגרים. ההורים הם חלק מאוד חשוב, וכמו שלנו לא הייתה שום מודעות ואנחנו מסתכלים אחורה ואומרים שאם היינו יודעים היינו יכולים קצת להתנהג אחרת ואולי לשים לב, למנוע, להיות יותר קשוחים בכל מיני נקודות בחינוך מול הילד או איפה ששמים את הקווים האדומים.

אז בגלל זה אנחנו עושים הרבה ערבים עם הורים בכל הארץ. ואנחנו רואים לפחות מהפידבקים שהם מבינים פתאום משהו, ואחר כך הם מטלפנים אלינו גם יותר מאוחר על דברים שהם עושים עם הילדים. כמובן שזה לא רק דברים שליליים, זה דווקא לשתף, לחבק, לדבר בגובה העיניים. דברים שנמנעים על פי רוב, שהורים על פי רוב לא עושים בענייני סמים אלכוהול וזה מתחת לשולחן והילדים לא משתפים. וגם כן הנושא, אנחנו יוצרים קהילה, אנחנו מנסים ליצור ואנחנו בתהליכים של יצירת קהילה של הורים שאיבדו את הילדים שלהם. אם זה ממש כמו אצלנו, שמתו מסמים, שאנחנו כל שבוע מקבלים כמה וכמה שיחות טלפון חדשות, שזה מראה כמה זה קורה בארץ. אם אלינו מגיעים מפה לאוזן ומתייעצים איתנו אז בטח זה יותר. וגם כאלה עם התמכרות קשה של הילד שהם לא יודעים מה לעשות והם אובדי עצות.

להורים יש בעיה גם של ידע, גם של הדרכה. אנחנו יוצרים קהילה כזאת שתעלה את המודעות לנושא. כמו שאמרנו, מודעות זה חלק מהמניעה. ככל שידעו יותר וככל שתרד הסטיגמה, שזה עוד דבר שאנחנו מנסים לעשות – להוריד את הסטיגמה מלדבר על זה. הרבה פעמים אתם שומעים על מישהו צעיר שמת מדום לב בלילה, ותשימו לב שהרבה פעמים זה שפשוט לא רוצים לפגוע בו והסיבה העיקרית זו מנת יתר או משהו שקשור לסמים ואלכוהול. אז את כל הדברים האלה, אנחנו חושבים שדרכם ודרך המניעה והעלאת מודעות והורדת סטיגמה, השיח יתגבר, ולכן את הדברים האלה אנחנו עושים. אנחנו עושים פעילויות חינוכיות רבות שמשלבות מערכי שיעור ומפגשים איתנו. ועידוד של ספורט, שדובר על זה שזה מונע גם כן התמכרויות. וערב עם ההורים, הכול באותה מסגרת.

אנחנו עושים את זה בבתי ספר. בסך הכול, אנחנו רוצים עוד לדחוף את הנושא הזה. מודעות כמניעה זה דבר שהוא משתלם. הוא הדבר הכי משתלם, הכי יעיל כדי למנוע. הדבר הזה הוא לכל האוכלוסייה, לכל התלמידים, להורים, לכל מי שצריך, לתת לו את הכלים. זה מה שאנחנו חושבים שצריך לעשות. ורציתי באמת - - -

רגע, אבל לפני כן, אני רוצה לשאול. אני יודעת שמדינת ישראל משקיעה משאבים להתמכרויות עצמן, למחלה עצמה – מה עושים למען המניעה? איזה קמפיינים? כל מה שאפשר לעשות בשביל למנוע מצעירים להיכנס לתוך המעגל הזה.

הם יתייחסו לזה, יש פה נציגים.

כי, אני אומרת שאני, בתור אמא, אזרחית של מדינת ישראל, אני רואה מלא קמפיינים של הרבה דברים, אבל אני לא רואה שנים קמפיין - - -

עכשיו מפעל הפיס עושה קמפיין.

עכשיו, למה? כי זה חודש המודעות. אבל אחרי חודש המודעות הולכים לישון. העניין הוא שנותנים את המשאבים למניעה – זה כל כך חוסך אחר כך הרבה כסף והרבה עוגמת נפש וכל כך הרבה דברים אחרים. אני חושבת שצריך היום לשים דגש על כל נושא המניעה, שהוא כל כך חשוב, ולשים את זה על סדר היום ממש.

אז הדוברים הבאים, האמונים על כך, אני מניח שהם יתייחסו. בבקשה.

מבחינת המנהלת, אחד הדברים שאפשר לראות, אחת התוכניות שחוזרות כחוט השני בכל הרשויות, כולן בחרו תוכנית של איתור נוער, מדריכים, מדריכי לילה, ניידות לאיתור. כלומר, כל הנושא של איתור, ליווי, מניעה - החלקים האלה – זו תוכנית שרצה בכל רשויות חבל התקומה. זה מאוד משמעותי. זו תוספת. זה תגבור של תוכניות. בחלק מהרשויות זו הרחבה של תוכניות קיימות ובחלק זה תוכניות חדשות.

רק רציתי להסביר ולהראות לסיכום סרטון קצר. כולו מניעה. אלה דברים שאנחנו עושים, וגם בשיתוף עם המרכז הישראלי להתמכרות והאגודה לבריאות הציבור. יש הרבה דברים, אבל תשימו לב שיש פה רצף של דברים - - -

זה חלק קטן, ותאמינו לי, עם אפס תקציבים. כי אנחנו לא מצליחים לקבל תקציבים משום גוף ממשלתי ובכל זאת אנחנו הצלחנו לעשות דוגמה. בבקשה.

[הצגת סרטון]

אז זה הכול – מניעה. ואפשר לעשות הרבה במניעה. שווה לעשות את זה.

תודה. אני לא רק מתחבר, אני חייב להעיד על הנחישות, הירתמות והתרומה הגדולה שלכם לעבודת הוועדה. תודה רבה.

מועצת התלמידים והנוער הארצית, יונתן בן שושן.

שלום לכולם. שמי יונתן בן שושן, בן 17, מבית הספר ויצו נחלת יהודה שבראשון לציון, ואני נציג במועצת התלמידים והנוער הארצית. המצב בשנה האחרונה, מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, הביאה למציאות קשה ובלתי נסבלת עבור כולנו, ובעיקר עבור בני הנוער. תחושת הביטחון האישי התערערה והמציאות היום-יומית, שמלווה באובדן, חרדות ותחושת אי ודאות מתמשכת, משפיעה באופן עמוק על מצבנו הנפשי. התדרדרות זו אינה רק תחושה, היא ניכרת בשטח. בני נוער רבים מוצאים את עצמם חסרי אונים אל מול עוצמת הרגשות שהם חווים. במקום להתמודד עם הקושי באמצעות שיח פתוח או פנייה לעזרה מקצועית רבים בוחרים בדרך המסוכנת והפוגענית של פנייה לסמים ואלכוהול.

התמכרות, לצערי, הופכת לכלי בריחה. נתונים מדאיגים מראים עלייה חדה בשימוש בחומרים ממכרים בקרב בני נוער מאז תחילת המלחמה. מדובר בבני נוער שמנסים להקהות את הכאב, להשתיק את הפחדים ולהתמודד עם תחושת חוסר האונים, אך למעשה פוגעים בעצמם ובסביבתם. במציאות הזו יש לנו אחריות. האחריות שלנו היא לא רק להיאבק בתופעת ההתמכרות אלא גם לדעת בשורש הבעיה. במצוקה הנפשית, בבדיקות, בתחושת היעדר של תמיכה ומשמעות. אני פונה אליכם, חברי הכנסת ונציגי המדינה, בקריאה דחופה לחזק את מערך התמיכה הנפשית לבני נוער, להרחיב את הנגישות לטיפול פסיכולוגי ולפעילויות מניעה בבתי הספר, תנועות הנוער ומרכזי הקהילה. להשקיע בהסברה ובחינוך כדי שבני הנוער יבינו שהפנייה לסמים ואלכוהול אינה פתרון אלא מלכודת מסוכנת.

אסיים בדבריי בשם כל בני הנוער. אנחנו חזקים אבל גם אנחנו צריכים עזרה. זכרו, מאחורי כל נתון יש שם, סיפור ומשפחה שמחכה ליום שבו הבן או הבת יחזרו לחייך באמת, בלי תלות בחומרים שגורמים להם לשכוח. תודה רבה לכם על ההקשבה ותודה על האפשרות לשנות את המציאות לטובה.

תודה רבה, יונתן. מישהו רוצה לשאול את יונתן? הרי, אלה הצעירים, הם המעורבים. הוועדה הזו גם כן פתוחה בפניהם ולמענם. אני אשאל אותך את השאלה הראשונה. אתה יודע, מדברים פה על ההשפעות בעקבות מלחמת חרבות ברזל. כמה? כמה זה השפיע עליהם? הרי, זה השפיע על כולנו, אבל כמה אתה מרגיש את זה בשיח בין חברים? אתה מרגיש את תחושות המועקה? אתה מרגיש את הדאגה. ספר לנו קצת, שתף אותנו.

אני חושב שאנחנו מרגישים את תחושת המועקה כל יום. בסביבה שלי, פעם הסיפורים האלה היו רחוקים. היו רחוקים ממני ומהסביבה שלי. אבל, הדבר הזה הגיע לכולם. הגיע עד פתח הדלת שלי. חברים קרובים שלי מרגישים את המועקה הזאת. ויש לי אפילו חבר טוב מאוד שהתדרדר לדבר הזה. אני נמצא בסביבה שהיא טובה ועד כדי דך הדבר הזה התדרדר. כולם מרגישים את המועקה הזאת ואת חוסר הוודאות במדינה. זה משהו שמאוד משפיע על הנוער.

בהחלט. אתה רק מחזק את מה שרבים מאיתנו חושבים ומאמינים. אתה אומר את זה ואתה ממחיש את זה בצורה הכי נכונה שיש. כן, בבקשה.

אני רוצה להתחבר לשאלה שלך. יש לי נתונים שמדברים על ההשפעות השונות של הדברים שחווינו כולנו במלחמה, על בני הנוער. גם מבחינת החשיפה וגם הדרך שבה עם תפסו את זה כבעל השפעה שלילית על המצב הנפשי שלהם. אז אנחנו יודעים לומר ש-52% מבני הנוער ציינו שלאזעקות הייתה השפעה שלילית משמעותית על המצב הנפשי שלהם. 41% מבני הנוער ציינו שחשיפה מרובה לתכני מלחמה בתקשורת וברשתות השפיעה על זה. אלה הדברים שהיו בשכיחות מאוד גבוהה, אבל גם דברים שהיו בשכיחות יותר נמוכה אבל בעלי השפעה מאוד גבוהה זה כמובן שהות ארוכה במרחבים מוגנים. 27% ציינו שזה השפיע עליהם לרעה מאוד. פגיעה ברכוש. היכרות עם אדם שנפגע. 30% מבני הנוער הכירו אדם שנפגע ו-70% ציינו שזה השפיע משמעותית על המצב הנפשי שלהם. אז יש הרבה על מה לכאוב.

מספרים מאוד משמעותיים. כן, בבקשה.

שמוליק חלק, משרד הרווחה. עוד נתון שאני חושב שנכון להוסיף זה לצד הנסיגה במצב הנפשי של בני הנוער בעקבות המצב הכולל אנחנו רואים גם, לצד רצף ההתמכרויות שציינו, גם התמכרות התנהגותית – גם למסכים לא מעט וגם להימורים – אמנם באופן יחסי פחות מהתמכרות למסכים, אבל זו תופעה שהולכת וגואה זה כמובן לצד העלייה בשימוש בחומרים ובכל מה שצוין. אני אומר שלצד תקומה עוד בשלב אחד מקדים משרד הרווחה מלווה את בני הנוער המפונים, שפונו מבתיהם מתחילת המלחמה, ובעצם עד היום משתדל ללוות אותם עד החזרה ליישובי הקבע, במענים שונים. בין אם מוקדי איתור לבני נוער וגם סוג של סיוע רגשי, שהוא מענה מגשר עוד לפני שהמחלקה לשירותים חברתיים נכנסת לתמונה. מענה מגש לבני נוער שזקוקים לזה. הכול כדי לנסות למזער.

ודבר נוסף שחשוב לי לציין זה סוג של הבחנה מבדלת בעומק הבעיה, שבעצם חווים נערים שצורכים או נמצאים על רצף השימוש וגם מגיעים להתמכרות התנהגותית, יש סוג של הבנה או אולי סלחנות בתקופה, שבני הנוער עוברים. נראה שהמשבר הגדול יותר או הקושי הגדול היותר יהיה ברמת הפוסט מורטם. חשוב לקחת את זה בחשבון.

מאוד נכון והגיוני. תודה רבה. המשרד לביטחון לאומי, אסף.

שלום לכולם. אני אסף בגאיו, ראש חוליית מניעה והסברה במדור נוער במשטרת ישראל. אני חייב לומר שמשטרת ישראל פועלת רבות בתחום מניעת עבריינות נוער. בכל תחנת משטרה יש שוטר מחלק נוער שהתפקיד שלו זה להיות רכז מניעה בשטח הטריטוריאלי של התחנה. בחולייה שלי יש שבעה קציני מניעה שמתכללים את כל האירוע הזה. משטרת ישראל מקיימת בשנה כ-6,000 הרצאות והדרכות במוסדות חינוך שונים. זה בנושאים של התמכרות לאלכוהול, התמכרות לסמים. זה לצד נושאי מיקוד נוספים כמו מוגנות ברשת ועבירות מין וכדומה. חשוב לי לציין שנושא המניעה מוגדר כיעד מפכ"ל לשנה הבאה. זה המצפן הארגוני שלנו. כלומר, לצד יעד נוער, חלק מתוכו גם יעד מניעת עבריינות נוער, הוא יעד המפכ"ל, ותחנות המשטרה מוכוונות לזה.

אז אם התחלתי בנושא של ההרצאות, לצד זה אנחנו מנהלים כ-70 עד 80 פרויקטים ארוכי טווח לנוער בסיכון, וגם שם אנחנו מלווים אותם לאורך שנה, את הנוער בסיכון, בנושאים האלו. שבוע שעבר הצגתי בפני הפיקוד שלי את תוכנית המניעה לשנת 2025. אנחנו יוצאים במהלך חדש, זה נקרא פרויקט "מסע". זה פרויקט שיהיה בשיתוף פעולה עם הרשות לביטחון קהילתי ועם גופים נוספים. זה ישים את רכז המניעה של תחנה במרכז כמי שעושה את עבודת המניעה. אני חייב לציין שמדובר בשוטרים עם ניסיון בעולם המניעה ובעולם הנוער בעניין הזה. אני בטוח שפרויקט מסע ייקח אותנו עשרה צעדים קדימה. אבל עדיין, אני חייב למסגר את זה, בעולם של הסמים והאלכוהול, כמו שאמרתי, זה לצד נושאים נוספים.

ושוב, זה תלוי בקיבולת של משטרת ישראל, לצד המשימות והאתגרים הנוספים שיש לתחנות המשטרה, אבל זה גם לצד שיתוף הפעולה עם מוסדות החינוך. כלומר, אנחנו גם מרצים ונותנים את ההדרכות שלנו גם בעיקר במה שמוסדות החינוך דורשים מאיתנו ורוצים לשמוע מאיתנו - הנושא של סמים ואלכוהול זה לא הדבר העיקרי. כלומר, מה שהכי חם עכשיו זה כל מה שקשור למוגנות ברשת, כל הבינה המלאכותית. ואני גם יכול להבין מאיפה זה בא. תחום המניעה הוא תחום שיקר לליבנו. אנחנו עושים את זה מהלב והנשמה, ובצורה מקצועית. ואני בטוח שבשנה הבאה זה יהיה הרבה יותר מוצלח.

אני מקווה שהוא ענה על השאלה שלך, אילי, שהוא התייחס לדברים שאמרת בין היתר. אבל, אני רוצה לשאול אותך שאלה מאוד ספציפית, נקודתית. מול מי אתה עובד ואיך אתה עובד? דיברת על הרצאות, למשל, ועל מניעה. אז אתה מחליט להגיע למקום מסוים ואתה מקיים שם הרצאה – איך אתה דואג להיענות? איך אתה דואג לשיתוף הפעולה של יונתן, לדוגמה. פשוט אתה הכי צעיר פה. אז איך אתה דואג שבאמת תהיה היענות, שיהיה שיתוף פעולה? ומי נותן לך גב בעבודה הזו?

אני מדור נוער מטה ארצי. אנחנו בתחילת כל שנה בעצם מתווים את היעד לכל תחנת משטרה – כמות הרצאות שהם נדרשים להעביר. ופרויקט ארוך טווח שיחל בשנה הבאה, פרויקט מסע, שהם נדרשים להעביר. כל תחנה נדרשת להעביר פרויקט אחד עם בערך 20 בני נוער בסיכון.

קציני המניעה שלי מעבירים, עובדים בשיתוף פעולה עם רכז המניעה התחנתי. לכל אחד, לכל קצין מניעה מחוזי, יש מספר שונה של תחנות, בהתאם למחוזות השונים. רכז המניעה התחנתי עובד בשיתוף פעולה עם מוסדות החינוך. הוא כבר נמצא בקשרי עובדה עם היועצות החינוכיות, לעיתים זה מנהלים. בכל מקום זה קצת שונה. בעצם הוא מסדיר איתם סוג של גאנט זמנים של איזה הרצאות הם רוצים לשמוע במהלך השנה, לאיזו שכבה, באיזה נושא ומתי. יחד עם זאת, אנחנו גם נדרשים לכבות שרפות. אם עכשיו קורה אירוע בבית ספר, זה יכול להיות אירוע של - - -

אסף, אתה יכול לתת לדוגמה את האירוע שהיה לנו בתל אביב עם חלוקת הפליירים.

כן. חילקו פליירים בסמוך לבית ספר, נתנו תפריט סמים.

דיברנו על זה בשבוע שעבר, שבאים בלילה, מפזרים את הפליירים עם מחירון לסמים, ובבוקר מגיעים התלמידים ונתקלים בפליירים האלה מחוץ לשערי בית הספר. אז אני קיבלתי דיווח מהמדריכות שלנו בתוך תל אביב על האירוע הזה. מייד יצרתי קשר עם אסף. אסף חיבר אותי לקצינת המניעה המחוזית של תל אביב, וביחד חשבנו על איזושהי תוכנית מעבר לעבודה המשטרתית שצריכה להיעשות. על תוכנית בתוך בתי הספר, יחד עם היועצות החינוכיות. ברמה של מה אנחנו מביאות לשיח עם התלמידים ומה הם, השוטרים, מביאים כהרצאת מניעה.

מדויק מאוד. עכשיו, זה לא כיבוי שריפות, זה סוג של ריכוז מאמץ במקומות מסוימים. זה יכול להיות אירוע של שליחת סרטונים כאלה ואחרים. שוב, אני שם רגע בצד את עולם הסמים. ושם אנחנו עושים מיקוד מאמץ בבתי ספר. כלומר, זה לא רק איזשהו גאנט זמנים קבוע. אז בעצם אנחנו מדברים על כ-6,000 הרצאות לצד בערך 2,000 מפגשים עם הנוער בסיכון. אני אגיד למשפט אחרון שאנחנו עובדים גם עם בתי ספר נורמטיביים - - -

מה שאתה אומר נוער בסיכון – היום כולם בסיכון.

שנייה. גם עם בני נוער נורמטיביים כדי לא להגיע לשלב הזה. ההרצאות שלנו משלבות גם את הכרת הנושא, גם את ההשלכות של האירוע, גם את ההיבט החוקי. בסוף אנחנו שוטרים ואנחנו רוצים להסביר להם את ההיבט החוקי. בי נוער לא מכירים את ההיבט החוקי של כל דבר. אנחנו עובדים עם בני נוער בסיכון כדי שלא תהיה להם את הפעם הראשונה. בני נוער שהסביבה שלהם עבריינית ועדיין לא הספיקו, שלא הסתבכו, וגם עם בני נוער שכבר התסבכו.

הבנתי, תודה רבה.

יש לי שאלה.

אפשר לתת לזרוע האזרחית של הביטחון הלאומי להגיד כמה משפטים?

אפשר לשאול על השאלות שלהם. אני הייתי רוצה לשאול אם אתם מודדים. לדוגמה, אתם עושים הרצאה – אם אתם יודעים מה הילדים ידעו לפני ואם יש לזה השפעה אחרי. כלומר, יש לכם תוכנית, השאלה אם יש לכם נתונים.

אני אגיד לך מה. עדיין זה לא יעיד אם - - -

למה? אנחנו עושים את זה. יש לנו את הנתונים לזה. ועוד איך זה מעיד. אני יכולה לתת לכם נתונים. אני חושבת שזה מאוד חשוב.

אני אסביר. מה שהתחלנו לעשות החל משנה שעברה, ובשנה הבאה זה הולך להיות ביתר שאת ביעד המפכ"ל, זה לא רק כמות הרצאות, זה גם נושא של משוב של סקר לכוח. לא התלמידים אלא המורה שנכחה בכיתה בזמן ההרצאה ממשבת על פי, יש לנו ממש לינק מסודר שהיא נכנסת אליו והיא ממשבת את ההרצאה. זה שאלות מאוד קצרות, ברורות. אנחנו מנתחים אותם, את המשובים האלה, ומנסים להבין איפה אנחנו יכולים להשתפר. אחד הדברים שעלו לנו זה התאבדויות, בסדר? אנחנו גם נותנים את האמירה שלנו כלפי תחנות השטח בעניין הזה.

אז אני יכולה לתת משהו מהתוכנית שלנו בגפן, ואנחנו עושים תוכנית מדהימה עם הילדים שאנחנו נכנסים עם מערך שיעור לפני, אנחנו מודדים מה הם יודעים לפני - - -

ומה הכוונות שלהם.

מה הכוונות שלהם, איפה הם נמצאים, איך הם מתייחסים לכל הנושא של סמים ואלכוהול בפרט, שהוא יותר זמין מכיתה ח'. אחר כך הם רואים אותנו, ואחר כך יש להם עוד מערך שיעור. בדיוק היום קיבלתי את המשוב, המשוב של הילדים. זאת אומרת, מה הם היו רוצים שיקרה, במיוחד עם ההורים, אגב. פה אנחנו לא מתייחסים כמעט בכלל להורים, שהם גוף כל כך משמעותי במניעה, שחייבים לעשות תוכניות הוליסטיות.

הזכרנו את זה הרבה פעמים בוועדה. הכול מתחיל בבית.

זה לא הכול מתחיל בבית, כי אצלנו - - -

הכול מתחיל בבית. מבחינתי.

זה לא הכול מתחיל בבית. אני חייבת לציין, כי לי היה בן ולא הכול התחיל בבית.

אני מבין, אני מקבל.

אבל, אני אומרת שכשיש לך כלים, כשלהורים יש כלים - - -

לנו לא היו כלים ולא מודעות.

כשיש תוכנית הוליסטית, לא רק באים, נותנים הרצאה והולכים. אלא מודדים את זה. מה שחסר לי כל פעם במפגשים זה שלא מודדים את זה. זאת אומרת, גם בעניין הזה של ההתמכרויות של משרד הבריאות – כמה מתים, כמה נמצאים. אין, זה כל כך חסר. ואיך אפשר לעבוד כשאין את זה?

אני אגיד רק משפט אחרון. אתם יודעים מה יותר טוב מההרצאה ומההדרכה שלנו בזה?

בואו נשמע.

חמש הדקות שאחרי ההרצאה, כשזה מסתיים.

נכון.

ואז ניגשים שלושה-ארבעה ילדים לאותו שוטר, מדברים איתו בצד. שם הכול נפתח. הכול נפתח. אני מגיע למצב שאנחנו מנהלים חקירות ואכיפה, שוב, בעבירות מין לפעמים וזה, יש גם סמים – על הדברים האלה.

נכון.

חגי, רצית להגיד משהו, להתייחס לדברים שהוא אמר.

אני אחלק את זה לשניים. קודם כול, דובר פה הרבה על הנושא של הבריאות הנפשית. אז בקופת חולים מכבי בדקו את הגידול לביקוש בשירותי רפואה נפשית וגילו שיש עלייה ממוצעת של 47% בפניות לבקשת עזרה על רקע נפשי. כמובן שבאוכלוסיית הדרום זה 70% ובקרב משרתי מילואים 42%.

עכשיו, אתה יודע, אני ותיק. אני לא נראה כזה זקן אולי אבל אני 35 שנה מכור, כאיש מקצוע, לתחום הזה. כ-35 שנה מדברים על מניעה וחוזרים על מה שאמרה אילי, שהמניעה הכי חשובה. אבל, כשאתה בוחן בסופו של דבר את הקצאת המשאבים – ופה אני פונה אליך שתעשה שינוי, אולי – כשאתה בוחן את הקצאת המשאבים שבעיקר מדינת ישראל מקצה לתחום, זה בעיקר בתחומי הטיפול והשיקום.

זאת אומרת, מה שצועק. יותר קל לבוא ולעזור למכור שמגיע ודורש עזרה, רוצה עזרה, מאשר לחשוב את הצעדים קדימה. ואנחנו כבר לא פעם ולא פעמיים, גם בכנסות קודמות – יש תוכנית אחת בעולם שהוכיחה יעילות ואפקטיביות. נכון שהיא קורית במדינה שהגודל שלה כמו העיר שלי, אשדוד, פחות או יותר. קוראים לה איסלנד. ואני יודע שאתה גם חובב ספורט – מתי מדינת ישראל הייתה באיזה טורניר כדורגל משמעותי?

1970, מקסיקו.

אני זוכר ב-1970, הייתי ילד בן 8.

1-1 עם תאילנד.

נכון, באיסלנד הם כמעט כל שנה או ביורו או במונדיאל. כי זאת מדינה שמדברת ספורט ומדברת, במקרה הזה, כדורגל. דרך אגב, גם הנשים האיסלנדיות מככבות בליגות הכי בכירות של הכדורגל באירופה, לא רק השחקנים מאיסלנד. וזה עובד. זאת אומרת, הגיעה העת, אולי אתה תוביל את זה כבר. אני כבר אומר לך שלמשרד שלי אין את המשאבים. דוידסון מדבר על זה כל הזמן. הגיעה העת שתזמן דיון יחד עם נציגי האוצר, יחד עם נציגי החברים ממשרד החינוך, כל המשרדים הרלוונטיים: משרד הספורט, אנחנו כבטחון קהילתי, הרווחה. כולם צריכים להיות שותפים לתהליך הזה. אבל להקצות באמת משאבים, ללכת על משהו רציני, תוכנית של חמש שנים.

דרך אגב, מה שאת עושה, NIDA בארצות הברית, שזה הארגון המחקרי המוביל שם, לא מקצים שקל בלי תוכנית מחקר מלווה לתוכנית שלהם.

ובצדק.

כמו הקרנות של ביטוח לאומי, רק שהם עושים את זה בביטוח לאומי, את המחקר המלווה. ואת צודקת, אנחנו עוד לא שם.

אבל אנחנו נהיה שם, לאט-לאט.

אבל אפשר להתחיל. אולי זו תהיה הזכות שלך להוביל פה איזשהו תהליך בין משרדי, שבאמת כל משרד יבוא וישים את החלק שלו. נלך על תהליך מובנה. מכיתות א' אפשר להתחיל את התהליך הזה כדי באמת לראות תוצאות וכדי שילד יקבל מהמדריך שלו תפריט מה לאכול ואיך לישון ומתי להתעורר, ואיך להיערך. ויראה את עצמו כמדרונה הבאה, או שחקן אחר ישראלי. ויבין שאם הוא רוצה באמת להיות כדורגלן סיגריות לא נכנס לפה שלו, אלכוהול לא נכנס לפה שלו, ועל סמים אין בכלל מה לדבר. ואפשר לבנות את זה. אבל, אין לנו, באמת אני אומר את הדברים, בחנו את זה. אני מחר מגיע לשיחה עם החברים שלי ב-ICA שנעשה איזה פיילוט בשלושה יישובים.

אתה מבין שזה סוג של אוקסימורון שבעצם יש לגליזציה של הסמים - - -

שזה לא עוזר לנו. אבל, עדיין, אם אתה מגדל ילד - - -

לא, אי הפללה. נורמליזציה.

המסר שקנאביס זה דבר שהוא בריא.

תן לי רק לסיים.

תלוי למי.

חברים, אני פה מנהל את הדיון הזה. יקירי, אחרי זה נמשיך. כל אחד יכול לדבר פה. יש לנו עד 20:00 מצידי. רק שאלה. הדברים שאמרת לי כעת – פנית למשרד התרבות והספורט? איך זה עובד? הייתה אינטראקציה מסוימת? ספר לי.

אפשר לבנות שולחן.

לא, אבל הייתה כבר פנייה?

אני חושבת שאם זה מגיע, אין בעיה להקים שולחן ולדבר.

ברור. מעניין מה שאתה אומר.

אבל לא אנחנו נשכנע את החשבים של המשרדים השונים להקצות כספים.

כן, הבנתי. אתה מעלה פה נקודה חשובה.

כי מדובר פה, אם אתה רוצה באמת הצלחה, על לא מעט כסף. אנחנו יכולים לשבת כרשות ולהגיש, כמובן בתיאום עם החברים שלנו מהמשרדים, לבנות איזושהי תוכנית.

אין לי מושג? בוא תפגוש את כל החבר'ה הצעירים שאני פוגשת אותם בבתי הספר. בוא תראה אותם. אז אל תגיד "אין לי מושג". יש מושג כי אני שילמתי על זה ביוקר.

חברים, זה לא סגנון של הוועדה הזאת. לא צריך צעקות.

אבל הוא לא יכול להגיד "אין לי מושג".

בסדר, אתה יודע, אפשר גם לפנות בצורה אחרת. קצת כבוד בוועדה הזו לא יזיק.

בועז, אנחנו נוכל להוביל תהליך בין משרדי - - -

אפשר לא להסכים אבל בנועם. בוועדה הזו לא מסכימים בנועם. מלכי, את מסתכלת עליי ואני יודע למה, כי את הדוברת הבאה. בואו ניתן לו לסיים.

אנחנו יכולים לשבת עם החברים, לגבש תוכנית ולשים אותה על השולחן שלך.

רשמתי לפניי.

אתה תביא את זה למשרדים השונים ותדאג שיהיה כסף. ונוכל לעשות את זה.

תודה, בהחלט. מלכי, בבקשה. נציגת משרד החינוך.

אני כן אגיד בהתייחס לדיון שקרה פה, יש ירידה בתפיסת המסוכנות של קנאביס! מהרבה סיבות שאני לא אפרט אותן פה. אני אגיד שבני נוער מתנסים בשימוש בסמים כחלק מגיל ההתבגרות. כלומר, זה היה עוד טרום מלחמת ברזל, אם זו סקרנות, אם זו בדיקת גבולות, אם זה הצורך הזה בשייכות, וגם קצת להקהות את תחושת הכאב. באה המלחמה והיא מזמנת לנו שנה וחודשיים של כאב. אז לא פלא שאנחנו רואים, זה נמדד בדרכים כאלה ואחרות – רואים עלייה. חמישה חודשים עם תחילת המלחמה משרד החינוך פנה לפרופ' יוסי הראל פיש, ביקש לעשות איזשהו סקר, לראות מה מצבם הנפשי של בני הנוער. הסקר, אתם יכולים למצוא אותו, נקרא "יד על הדופק".

אני ממש אדבר בתמציתיות על הממצאים. אבל, כן חשוב להבין שטרום קורונה 25% מבני הנוער דיווחו על מדדים של מצוקות נפשיות. אם סיום הקורונה, בעקבות המגפה השיעור הזה טיפס ל-6%, וחמישה חודשים אחרי פרוץ המלחמה אנחנו מדברים על 53% מבני הנוער שמדווחים על מדדי מצוקה נפשית. כן יש לציין שהתפיסה שלהם, התפיסות הבית ספריות עלו מאוד, ו-34% מהתלמידים מדווחים על זה שהם מאוד אוהבים את בית הספר. זה היה נתון מאוד מעודד עבורנו. 79% מדווחים שהם מרגישים שייכות לבית הספר. אלה ממש נתונים שעלו באופן משמעותי.

אני אתייחס, שוב, ממש בקצרה. הסקר הראה שכשאני נחשף לאירוע טרור ולחימה, שזה יכול להיות שהייתי בקרבת מקום שנפל בו טיל, קרוב משפחה שלי מגויס, הייתי מעורב באיזשהו אירוע וכן הלאה, יש שם כמה וכמה אירועים שהוא מגדיר אותם – אנחנו רואים שחשיפה לשני אירועים מעלה פי 2.3 את ההסתברות שאותו נוער ישתה אלכוהול. ישתה 5 מנות רצופות ויותר במשך כמה שעות. חשיפה ל-4 עד 6 אירועים מעלה פי 4.77 את ההסתברות שהנער ישתה אלכוהול. גם לגבי תרופות מרשם שלא למטרה רפואית. אנחנו רואים חשיפה לשני אירועים – ההתסברות עולה ל-1.74, חשיפה ל-4 עד 6 אירועים.

עכשיו, למי אין קרוב משפחה שהוא מגויס? מי לא חווה אזעקות? כלומר, רבים מאיתנו חווינו את הסיטואציות האלה. בני הנוער בוודאי. מה?

חלק לא מבוטל מהם פונו בעצמם.

נכון, נכון. אז החשיפה ל-4 עד 6 אירועים מעלה פי 3.65 את ההסתברות לשימוש בכדורי הרגעה, במשככי כאבים, שוב, ללא מרשם רופא. אנחנו, עם הנתונים האלה, בנינו תוכנית לכיתות ט' ו-י"א שמתייחסת לשימוש בתרופות מרשם ללא התוויה רפואית. קראנו גם את השטח ביחס להימורים וכבר ביום המדריכים הקרוב – סיפרתי לכם שיש לנו מדריכים בפריסה ארצית – יום המדריכים הקרוב מתייחס לתופעת ההימורים בקרב בני הנוער. אני מדברת הרבה על התוכנית שלנו, אני לא רוצה לחזור על זה עוד פעם. אני כן רוצה לספר שבשנה שעברה בחודש ינואר הקמנו משהו כמו 20 מרכזי "יחד" לנוער מפונה שנמצא בסיכון. עכשיו, הסיכון יכול להיות משני סוגים. זה יכול להיות סיכון מתהווה, שכתוצאה מהמצב הם הפכו לנוער בסיכון, וסיכון מתמשך. כלומר, הם היו בסיכון לפני והסיכון רק הולך וגובר.

המרכזים האלה אלה מרכזים שעל כל עשרה ילדים היה מנטור, שדאג שהם יקומו בבוקר, שהם יבואו לבית הספר, כי הם לא באו למסגרות. כי הם מפונים, הם מגיעים למסגרת שהיא לא מסגרת השייכות הטבעית שלהם. הוא דאג שהם יקומו לבית הספר, שהם ילדו לבית הספר. פתחו להם בתוך המרכזים גם מרכזי למידה, גם תמיכה. זאת אומרת, זה היה איזשהו מענה הוליסטי, גם לימודי, גם חברתי וגם רגשי. זה היה שיתוף פעולה גם של אגף ילדים ונוער בסיכון, גם של שפ"י, שאני שייכת אליו, גם של מינהל חברה ונוער. עוד מענה שהיה לילדים ונוער מפונים זה באמת החיבור הזה של מינהל חברה ונוער יחד עם רשת המתנ"סים, בשביל לתת להם מענים לאורך כל שעות אחר הצוהריים-ערב, לתוך הלילה לפעמים.

כי אנחנו יודעים שנער משועמם זה נער שפונה להתנהגויות סיכון. מעבר לזה שיש לנו כמובן את החבר'ה שלנו, המנהיגות הצעירה שאנחנו מכשירים אותם. עכשיו אנחנו בשיא ההכשרה. התחלנו, זה בדרך כלל כיתות ח', ט' ו-י'. מכשירים אותם להיות מנהיגים שמובילים עמדה של לא לשימוש בסמים ואלכוהול. והם עושים עבודה טובה כי הם מדברים הכי טוב לחברים שלהם בגובה העיניים. זהו, אם אני אזכר בעוד משהו אני אשתף.

אני רוצה להגיד תודה רבה לכל השותפים. אני מאמינה גדולה במשפט – זו קלישאה אבל קלישאה נכונה – השלם גדול מסך חלקיו. אנחנו עובדים ביחד עם משרד הרווחה ועם המשטרה ועם משרד הבריאות ועם ICA, שאיתם אנחנו פותחים המון השתלמויות לצוותי חינוך, ועם הרשות לביטחון קהילתי. אז תודה רבה לכל המשתתפים.

תודה רבה. מרגש. דוברת אחרונה גם, זכות הסיכום. עורכת דין יפעת רווה ממשרד המשפטים.

תודה רבה. קודם כול, באמת אני רוצה להסיר את הכובע בפני האנשים, קודם כול בפניכם, ששילמתם את המחיר הכי יקר, וכל מי ששותף פה, כל אחד בדרכו. משטרת ישראל, שבאמת הכי קל זה להיות באכיפה ובענישה, ואתם עושים פרויקט כזה שהוא באמת לגמרי מעבר לעבודה שלכם. להיכנס ל-5,000 כיתות זה דבר שהוא מדהים.

6,000.

6,000, סליחה. הורדתי לך 1,000. אני מחזירה לך את ה-1,000 בזאת.

אני רוצה לומר ככה, וראיתי שגם היה פה ויכוח על הנושא של אי הפללה. אני חושבת שאפשר ליישב את הדברים האלה. בסך הכול, בסופו של דבר חלקם לא באמת סותרים אחד את השני. ואני שוב רוצה לחזור, אני מזכירה מידי פעם את הדוח שלנו מלפני ארבע שנים שאנחנו רק מחכים ליישום שלו, שהתייחס לכל הדברים האלה. מה שהוא הציע זה לעבור, דווקא בגלל שההפללה לא באמת מועילה ולא במאת אפקטיבית, ומצד שני המצב הנוכחי של אי הפללה בלי יתר כל המעטפת הנוספת שצריך היה לעשות, היא בוודאי לא מצב טוב.

עכשיו, הרבה לפני המלחמה, במהלך העבודה על הדוח אנחנו הגענו למסקנה ממומחים שדיברו איתנו שהרבה מאוד מהשימוש נעשה כתוצאה מפגיעות מיניות, פגיעות פיזיות או פגיעות מיניות. ולחלוטין דובר גם על נושא של שירות צבאי. שירות צבאי כטריגר, ששם בוודאי הנושא של המשפט הפלילי – לבוא למישהו שעבר מה שעבר ואז גם להשתמש בכלים של המשפט הפלילי, בוודאי זה לא הדבר הנכון וצריכים למצוא חלופות. ואין ספק, אני ממש לא מופתעת שזה עלה פי כמה וכמה אחרי המלחמה, ואני מקווה שאף אחד לא חושב שהמשפט הפלילי הוא זה שצריך לתת מענה לאותם בני נוער שהם במצוקה כתוצאה ממה שהם חוו.

ולכן, שוב, אני אקריא חלק מההמלצות, אני לא אלאה את הוועדה. הכי כדאי להציג את זה מתישהו בצורה מסודרת, אני אשמח אם תהיה הזדמנות. בנושא של התמכרויות, לגמרי דובר על זה שקיימת תופעת התמכרות, לרבות התמכרות נפשית, כי זו שאלה אם זו התמכרות נפשית או פיזית, לקנאביס. חלקן בעקבות טראומות בשל פגיעה, שירות צבאי או מצוקה. היום אנחנו יודעים את זה הרבה יותר מאז. המענה המרכזי צריך להיות בתחום המניעה הראשונית. שוב, זה מתחבר למה שאמרתם, ההסברה והחינוך, לרבות חינוך לבריאות וקידומה, ובתחום הטיפולי. ויש להיערך למתן מענים חינוכיים, מניעתיים וטיפוליים בתחום ההתמכרויות, שכן תחומים אלה – ומדובר על 2020 ועכשיו הכול הוגבר – שכן תחומים אלה לוקים בחסר כבר במצב הקיים, שבו ישנו שימוש נרחב. וביתר שאת בשינוי מדיניות עתידי.

בכל הסדר יש למנוע מכירת קנאביס ושימוש בו במקומות ציבוריים, ולבחון את האפשרות של מקומות ייעודיים. זאת אומרת, הגישה היא לא גישה של אסור לגמרי – הגישה הזאת, ניסינו אותה וזה לא עבד. אלא גישה שאומרת שצריך לתת את המקומות הספציפיים דווקא כדי שלא תהיה גישה לבני נוער. ודובר הרבה מאוד על הנושא של הסברה להורים, מתוך הנחה מציאותית שיש הורים שמשתמשים, וגם מזה אנחנו לא יכולים להתעלם יותר. וההנחה היא שכשההורים משתמשים צריך לתת להם את הכלים איך לדבר, גם למי שמשתמש וגם למי שלא משתמש. את הכלים לדבר עם בני הנוער, את הכלים. שזה לא יהיה דבר שבני הנוער חוששים לפתוח אותו, אלא להיפך. יש שיח חופשי, יש שיח נכון.

ואת העבודה הזאת, והדגשתי את זה בפעם הקודמת ואני מדגישה עכשיו – עשינו אחרי שמיעה של בני נוער. לא מעל הראש שלהם אלא ממש בשיתוף. שמענו ודיברנו עם בני נוער. זה הדבר הכי חשוב. כי אנחנו יכולים לדבר עם עצמנו כמה שאנחנו רוצים, אבל אם אנחנו לא עושים את זה ביחד איתכם, ואני מדברת אליך כי באמת ריגשו אותי הדברים שאמרת. דיברנו עם מועצת התלמידים אבל גם עם נוער בסיכון כדי לשמוע את כולם. גם בתוך בני הנוער יש כל מיני קבוצות והיה חשוב לנו לשמוע את כולן. היה חשוב לנו להתייחס ספציפית לחברה העברית. לא נמצא פה חבר הכנסת ששאל על זה. לחברה הערבית, לחברה החרדית, כי לכל אחת מהחברות יש צרכים ספציפיים שלה. הכול נמצא פה.

אם יום אחד, מתישהו, אולי אחרי המלחמה, תהיה הזדמנות להציג את הדברים בצורה מסודרת, אני חושבת שזה נותן מענים. אם החליטו להרים את הכפפה, זה נותן מענים להרבה מאוד מהדברים שעולים פה. תודה רבה.

בהחלט, צודקת. נמצא לזה זמן. מישהו רוצה להתייחס לדברים שנאמרו בדיון?

כן, אני אשמח. קודם כול, תודה על הדיון הזה. אני לוקחת את כל הדברים ומנסה לעשות איזושהי אינטגרציה לטובת הקהילה שאני מייצגת, של משפחות החטופים, שהם ללא ספק אוכלוסייה בסיכון. סיכון מאוד גבוה. בחלקם אנשים נורמטיביים שתפקדו היטב לפני ה-7 באוקטובר, ונקלעו לאיזושהי סיטואציה בלתי אפשרית. ואין לי ספק שמניעה היא דרך מאוד חשובה. אני חושבת שזו בעיה בכלל במדינת ישראל סביב הרבה מאוד סוגיות, גם באלימות כלפי נשים וגם בדברים אחרים. יש השקעה הרבה יותר גדולה בטיפול כשאפשר היה למנוע. זה כבר סיפור שאנחנו מדברים עליו בעשרות תחומים הרבה שנים. ואני בהתלבטות, קודם כול לוקחת את זה לדבר הזה, ומצד אחד השימוש הלגיטימי במה שמקל על סבלם כרגע, בין אם זה, כמו שאמרתי, חלקם כן עם תרופות מרשם, עם כל הסכנות שכרוכות בזה.

רבים מהאנשים שמגיעים פה לוועדות נמצאים ומדברים מאוד מווסת, כי הם תחת השפעה של כדורים, אוקיי? שלא תהיה לכם איזושהי מחשבה שהם באים מאיזושהי גדלות. זה חלק ממשהו שעוזר להם בהתמודדות היום-יומית. אז מצד אחד כן הלגיטימציה, כולל קנאביס, שזה משהו מאוד נפוץ בקרב המשפחות כמשהו שמקל. הרבה מאוד פונים אלינו בבקשה לקבל אישור, אם אנחנו יכולים לעזור להם. יש לנו פסיכיאטרית ביחידה שלי. באיזשהו ניסיון לתת לגיטימציה לדבר הזה. מצד אחד אני אומרת שבואו נעשה איזושהי פעולה של מודעות. אני לא יודעת אם מניעה כי אני לא בטוחה שהמניעה היא רלוונטית בנקודת הזמן הזאת לגבי האוכלוסייה שאני נמצאת בה. אני צריכה לחשוב על זה.

אני לוקחת את זה, כנראה נלך להתייעץ עם אנשי מקצוע על מה היא הדרך, אבל בטח להביא למודעות של ההשלכות שיכולות להיות לדבר הזה. עצם זה שנשים את הנושא הזה על השולחן. יש שימוש, הוא יכול להיות בעייתי – בואו נראה מה אנחנו עושים עם זה. גם בקרב הצעירים שלנו. יש לנו קבוצת צעירים בתוך המטה, וכמובן המבוגרים, ועוד כהנה וכהנה. תודה.

תודה לך. תודה על התרומה לדיון.

יושב-ראש הוועדה, אפשר לדבר גם, בבקשה? ממכבי שירותי בריאות. מאיה מלכין, מנהלת תחום מניעה וטיפול בהתמכרויות.

אז בואו נעשה את זה בצורה מסודרת. קודם כול האדונים שנמצאים פה לידי, או שאת ממהרת?

אני לא ממהרת, רק רציתי לבקש.

אז קיבלת, כמובן, אני רק מבקש ממך להמתין.

אני ניר יופטרו מהעמותה לצריכה נכונה. תודה על הקיום של הוועדה. אמרתי את זה גם בוועדה הקודמת – צריך לשנות תקליט. העניין של המניעה זה סמנטיקה. צריך לדבר על הסברה וחינוך. עכשיו, מאז שנת 2018, כשמדינות נאורות בעולם הפכו את חוקי הסמים, בעיקר הקנאביס, מאיסור מוחלט להסברה נכונה, רואים ירידה תלולה בשימוש ברקב בני נוער בכל המדינות שהסדירו את הנושא. כי הם עשו הסדרה ליד הסברה. זה בדיוק מה שאמרה חברתי פה. פה במדינת ישראל עשו אי הפללה בלי שום הסברה ליד, בלי שום מידע ומדע ליד. אם תיכנסי ל-PubMed, משנת 2017 היו 17,000 מחקרים מדעיים. היום יש 36,000 מחקרים מדעיים בנושא. זה משהו שאי אפשר להתעלם ממנו.

אבל במדינות אחרות הם עושים החרגה עד גיל 18 ואצלנו אין החרגה.

א' יש החרגה, תלוי של מה.

מדיניות אי הפללה חלה גם על בני נוער.

לא בקנדה.

חברים, הדיון הזה מתקיים במשרד הבריאות, לא בוועדה שלי.

נכון, הדיון מתקיים במשרד הבריאות.

אתם יודעים את זה היטב.

אין בעיה. וגם דיברנו על ספורט. ספורט מאוד חשוב. אבל כשמייקל פלפס, השחיין המעוטר ביותר בעולם משתמש בקנאביס ומראה את זה, צריך להסביר את זה נכון לילדים. כשה-NFL , ארגון הפוטבול האמריקאי, מאשר שימוש בקנאביס כטיפול בבעיות - - -

כן, אז אני עוצר אותך, כי זה דיון למשרד הבריאות. ואגב, לא צריך מונית כדי להגיע לשם.

לא, זה דיון של הסברה. זה דיון של הסברה, זה לא למשרד הבריאות.

בסדר, קיבלתי.

בוא נסכם שזו תרופה, יש גם תופעות לוואי. במקרה הזה - - -

חברים, יש לי ועדה נוספת שאני חייב להגיע אליה, ואני רוצה להספיק לפני לתת לכולם לדבר.

ד"ר עמיחי תמיר, אני יושב-ראש ארגון הנכים אבל בכובע של מומחה לנוירופרמקולוגיה. זה תחום שאני עוסק בו החל מהתואר השני. לטובת המשפחה היקרה פה אני רוצה להסביר קצת את סיפור הפנטניל והאופיאטים. אופיאטים, מורפין, חומר טבעי שמופק מצמח הפרג, הוא החומר שגורם להרגשה עילאית הכי ידועה בעולם, ולכן נרקומנים מאוד אוהבים את ההרואין. למעשה הוא החומר שנרקומנים משתמשים בו. ובארצות הברית - - -

מחלת ההתמכרות - - -

שנייה אחת. בארצות הברית משתמשים יותר בתרופות נגד כאבים, כי אחת התופעות הבולטות של האופיאטים, החומרים ממשפחות המורפין, זו התכונה של שיכוך כאב. אבל, כאן מתפתחת בעיה. התרופות האלה גורמות לדיכוי נשימה. וכאשר משתמשים בתרופות האלה או בסמים האלה התופעה של ההתמכרות היא בעצם תופעה של דסנסיטיזציה. חל שינוי בקולטנים שמעבירים את האינפורמציה ואז האדם שמשתמש פתאום הוא כבר לא יופורטי, אז הוא משתמש בעוד ועוד ועוד. אבל, דווקא התופעה של דיכוי הנשימה גוברת, ולכן אנחנו נתקלים במוות, כמו שאתם, לצערכם, נתקלתם. עכשיו אני רוצה להעלות נקודה נוספת, ברשותכם, כיוון שאנחנו בוועדה שהיא קצת יותר נינוחה מהוועדות שאני בדרך כלל נמצא בהן.

אתמול השתתפתי בכינוס בתל אביב לטיפול בפוסט טראומה על ידי צמח הקנאביס. במסגרת הזו צוטט פרופ' יורם יובל, שאומר שבעצם כולנו ברמה זו או אחרת סובלים מפוסט טראומה, מדיכאון וחרדה. זה מצב שאנחנו צריכים לתת עליו את הדעת, גם לטיפול נכון וגם במניעת התמכרות. הזכירו קודמיי שהתמכרות זה מצב מאוד קיצון. לא כל מי שסובל מחרדה יגיע להתמכרות, ובוודאי לא להתמכרות אופיאטים. תודה רבה.

תודה לך.

נעים מאוד, מאיה מלכין, מנהלת תחום מניעה וטיפול בהתמכרויות, מכבי שירותי בריאות. צר לי, חשבנו שהוועדה מחר, תכננתי להגיע פיזית, אז צר לי שאני בזום. קודם כול, אני חושבת שזו ועדה שהנושא שלה מאוד חשוב ואני שמחה שמקיימים אותה. משתתפת בצער המשפחות שאיבדו את יקיריהם, בין אם זה במלחמה ובין אם זה ממגפת הסמים. כמובן, משפחות החטופים – מקווה שהחטופים יחזרו במהרה.

אמן.

חשוב לי להגיד שאנחנו במכבי, מתחילת שנת 2023, פועלים במרץ. בעצם מ-2015 יש לנו ארבע מרפאות לגמילה פתוחות מרשם. אופיואידים ובנזודיאזפינים, סטימולנטים, שזה ריטלין וכל המשפחה הזאת, ולאחרונה גם החלטנו על קנאביס רפואי. ואני אוהבת להגיד "קטמין?", כי זה העתיד. לא שאנחנו נגד שימוש בקטמין לטיפול בדיכאון עמיד ופוסט טראומה, אבל זה גם סם ממכר. יש לנו סך הכול 9 מרפאות לטיפול בהתמכרויות. אנחנו עובדים במרץ על הכשרות גם לשאר מקצועות הרפואה, כי זה חשוב. אפרופו, נפגשתי עם רוב הגורמים פה, ומי שלא ומעוניינים להיפגש איתנו במכבי מוזמנים. חלק ממבחני התמיכה של משרד הבריאות נותנים דגש על תחום מניעה ואיתור, וגם טיפול, אבל מבחינתנו טיפול זה כבר קצה הרצף. זה אנשים שסובלים מהפרעה או מחלה, וזו כבר מחלה כרונית לכל החיים, מחלת ההתמכרות.

אנחנו רוצים לאתר ולמנוע את התפתחות המחלה. פתחנו את המרפאה לטיפול בהתמכרויות בני נוער הראשונה בישראל. בטוח ראשונה של קופות החולים אבל גם הראשונה לישראל. היא ממוקמת ברחובות. הטיפול הוא מקוון, רק למבוטחי מכבי מכל מיני סיבות. השירות הוא מקוון, כדי לתת טיפול ברחבי הארץ. פתחנו את זה גם להדרכות הורים. מבחינתנו, הנער או הנערה יכולים לא להגיע אף פעם. באמת בהמשך לנושאים שהועלו פה, אז לא תמיד הנערים או הנערות משתפים פעולה. בטח לא בתחום ההתמכרויות. זה ידוע שהיישוג הוא מאוד מורכב.

אני כן אגיד שאין לנו הרבה הפניות, זה מאוד מעניין. למרפאות מבוגרים יש לנו כבר רשימות המתנה והרבה הפניות. למרפאת נוער לא. אז א' אני אשמח להפניות, ב' לחשיבה משותפת.

מאיה, כי הציבור לא יודע. דיברתי איתך על זה יחד עם יעל נרדי. תפרסמו, תודיעו. אתם תהיו מוצפים, תאמיני לי. אני לבד מקבל כל שבוע לטלפון המסכן שלי 10 טלפונים של הורים שלא יודעים מה לעשות. ברגע שידעו שיש דבר כזה, אני אומר לך באחריות, תצטרכו להיערך לסוג אחר של טיפול. ברצינות. תעשו פרסום.

אתה צודק, אבל שיווק זה חלק מזה. אני חושבת שיש פה גם איזה נושא שהוא מעבר לזה. כי נפגשנו עם גורמים של משרד הרווחה, משרד החינוך. כל האזור של דרום וים שפלה, נפגשנו עם קב"סיות, עם משרד החינוך, אם יועצות חינוכיות של התיכונים והחטיבות, עם יחידות להתמכרויות של משרד הרווחה בכל האזור. למשל, עם עמותה "להאיר את עומר". כלומר, אני חושבת שאולי, כמובן אתה צודק, אבל יש פה גם משהו מעבר לשיווק. יש פה אולי תופעה שאנחנו יודעים שבני נוער פחות פונים לטיפול. אבל, מעניין שגם ההורים שלהם. ואני רוצה להגיד שיש להו גם מרפאות מבוגרים. מרפאות בריאות נפש עם צוותים רב מקצועיים: פסיכיאטר, נרקולוג, עובדים סוציאליים.

הכנסנו קרימינולוגים קליניים למרפאות מכבי – מקצוע שלא היה בעבר בקופות חולים. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם משרד הרווחה, עם המשרד לביטחון לאומי, עם משרד הבריאות. אני לא אלאה אתכם בכל הפרטים, אבל רציתי להגיד שאנחנו מאוד מברכים על כל שיתוף פעולה אפשרי. מאוד רוצים לקדם את השירות. אני אגיד שהתקציב של מבחני התמיכה הוא מוגבל. פתחתנו בערך מרפאה או שתיים במחוז. זה כמובן לא מספיק לכל מבוטחי מכבי. אז תמיד זה גם מגיע לעניין של תקציב. תודה רבה.

תודה. תודה לך. תודה על ההשתתפות, תודה לכולם. אנחנו פשוט רצים פה מוועדה לוועדה.

נקדם את הדברים. צריך לא רק דיבורים, צריך פה מעשים. כי הנושא הוא מרכזי מידי ואני רואה אותך, וצריך ליישם את זה. אגב, אדוני, אני הקשבתי לך ואנחנו ניישם. ולגבייך, אמרת "הקהילה שלי" – האמיני לי, זו הקהילה של כולנו. אני לא חושב שמישהו אחד פה לא יסכים איתי.

תודה רבה, הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 12:50.