פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



26
הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
25/11/2024


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 112
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
יום שני, כ"ד בחשון התשפ"ה (25 בנובמבר 2024), שעה 10:10

המאבק להחזרת החטופות והחטופים

חברי הוועדה: פנינה תמנו – היו"ר
שלי טל מירון

סגנית שר החוץ שרן מרים השכל
בני גנץ
סימון דוידסון
נעמה לזימי
מרב מיכאלי
לימור סון הר מלך
יסמין פרידמן

אושרה גדרון - ראש תחום ממשל במנהלת החטופים, משרד ראש הממשלה

תמר עבו - מנהלת החטופים, משרד ראש הממשלה

מירב שטרן - מנכ"לית המשרד לשוויון חברתי ומעמד האישה

Anatoly Viktorov - שגריר רוסיה בישראל

Fedor Georgi - מזכיר ראשון בשגרירות רוסיה

Nikolaus Lutterotti - שגריר אוסטריה בישראל

Ana Sálomon - שגרירת ספרד בישראל

Per Egil Selvaag - שגריר נורבגיה בישראל

Radu Ioanid - שגריר רומניה בישראל

Adina Miron Candrea - מזכירה ראשונה בשגרירות רומניה

Sonya McGuinness - שגרירת אירלנד בישראל

Simon Geissbühler - שגריר שווייץ בישראל

Maria Cristina Cevallos Calero - נציגת אקוודור בישראל

סלאבנה גרגובה - שגרירת בולגריה בישראל

ירדן גונן - אחותה של החטופה רומי גונן

יחיאל יהוד - אביה של החטופה ארבל יהוד

שירה אלבג - אימה של החטופה לירי אלבג

ד"ר איילת שחר לוי - אימה של החטופה נעמה לוי

ורדה בן ברוך - סבתו של החטוף עידן אלכסנדר

ישראלה אלבס - קרובת משפחה של החטופה דניאלה גלבוע

קובי בן עמי - אחיו של החטוף אוהד בן עמי

ענבל צח - בת דודתו של החטוף טל שוהם

חנה כהן - דודתה של החטופה ענבר היימן ז"ל שגופתה מוחזקת בעזה

שי דיקמן - בת דודתה של כרמל גת ז"ל שנחטפה לעזה ונרצחה בשבי

מירב טל - נחטפה לעזה עם בן זוגה וילדיו, הילדים והיא שוחררו מהשבי

ניצה אביגדורי - כלתה ונכדתה שוחררו מהשבי בעזה

ענבר גולדשטיין - אחיה ואחייניתה נרצחו ב-7 באוקטובר, וגיסתה נחטפה עם ילדיה לעזה ושוחררו בעסקה

יפה אוהד - דודתה של נועה ארגמני שחולצה מהשבי בעזה

יוסף אבי יאיר אנגל - סבו של אופיר אנגל ששוחרר מהשבי בעזה

שרון אנגל - אימו של אופיר אנגל ששוחרר מהשבי בעזה

ד"ר טל ברו-אלוני - רופאים להצלת החטופים

אודי טל אלפסי - מטה החטופים

פרופ' יפעת ביטון - נשיאת המכללה האקדמית אחווה

שיר בוקרה - צוות המחקר של פרופ' יפעת ביטון

ורדית אבידן - צוות המחקר של פרופ' יפעת ביטון

הודיה שקד - צוות המחקר של פרופ' יפעת ביטון

ריטה גיבסון - חברת הנהלה, פורום "דינה"

ענת מימון

דלית אזולאי

רעות חביב, חבר תרגומים



רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.




המאבק להחזרת החטופות והחטופים

(נושאת דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

שלום לכולם. אני רוצה לפתוח את הישיבה היום של הוועדה לקידום מעמד האישה ושוויון חברתי, בציון היום הבינלאומי לחיסול אלימות נגד נשים. השנה אנחנו מתמקדים בסוגייה הכי כואבת וקשה – 101 חטופים וחטופות ישראליים, שעדיין מוחזקים בשבי. הם סובלים במשך 416 ימים בידיים האכזריות של ארגון הטרור חמאס בעזה. היום אנחנו מתכנסים, לא רק כנציגים של אומות אלא כקולות בשביל אלה חסרי הקול, מתוך מחויבות משותפת לצדק והומניטריות. מאבק נגד אלימות, בכל צורותיה, בעיקר אלימות מינית וטרור. הגנה על המוסר הקולקטיבי, על היושרה.

אני רוצה להודות לסגנית שר החוץ, שרן השכל. תודה לך שאת כאן. וגם לכל השגרירים ונציגי השגרירויות שנמצאים איתנו כאן היום.

מעל הכול, אני אשמח להודות למשפחות החטופים, שנמצאים כאן היום. למרות הקשיים הבלתי נתפסים היום-יומיים שאתם חווים, אתם ממשיכים להגיע לכנסת ולהסתובב בעולם בשביל להילחם למען האהובים שלכם. המאבק של החיים שלכם. תודה לכם שאתם כאן בשביל לשתף את הסיפורים האישיים שלכם, הסיפורים הלאומיים שלנו. כל חטוף הוא עולם ומלואו. בנים ובנות, שגידלתם במסירות ואהבה רבה. הורים, שילדיהם הקטנים מחכים להם יום ולילה. וסבים וסבתות, שמשפחותיהם דואגים לבטיחותם ובריאותם. כולם נמצאים בסכנה גדולה, ואנחנו חייבים לעשות הכול כדי לחלץ אותם ולהביא אותם הביתה.

משפחות יקרות, אתן לא לבד. זה לא המאבק האישי שלכם, זה המאבק שלנו. המאבק של ישראל וגם של אנשים ואומות בכל העולם. זה מאבק להצלת חיים. חיים של תמימים. להציל אנשים שנחטפו ממיטותיהם, מבתיהם, מהמדינה שלהם. מאז הטבח המזעזע של חמאס מלפני יותר משנה זה מרגיש כאילו כל יום הוא 7 באוקטובר. משפחות שלמות נשרפו בחיים, ילדים ונשים נאנסו ונרצחו. נרצחו באכזריות. ריפוי ושיקום אמיתי לא יכולים להתחיל עד שכל החטופים שלנו בבית. גורל החטופים שלנו, לצערי, נותר לא ידוע. דיווחים וראיות מחטופים שנחטפו חושפים אלימות מינית שיטתית, עינוי וסבל בלתי נתפסים. כל יום שהם נשארים בשבי זה כתם בקהילה הלאומית.

כחברת כנסת, יש לנו חובה להבטיח שהעולם יפעל יחד איתנו למען שחרור החטופים ולא ינטוש אותם. חשיבותם של החטופים ושחרורם המיידי חייבים להמשיך להיות בחזית כל מעשינו. תודה לכול מי שהגיע לכאן היום.

אני אשמח לתת לך את הבמה, סגנית השר, ולפני כן נתחיל מהסרטון של משרד החוץ.

[הקרנת סרטון]

(נושאת דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

תודה. משפחות החטופים היקרות, משפחות החללים היקרות, המשפחות שלנו. שגרירים נכבדים ואורחים נכבדים. קודם כול, אני אשמח להודות לך, פנינה תמנו שטה, יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה ושוויון חברתי, על כינוס הדיון החשוב הזה. היום אנחנו מתכנסים לציון היום הבינלאומי לחיסול האלימות נגד נשים. היום הזה קורא לכל הקהילות הבינלאומיות לחזק את המחויבות לסיום האלימות נגד נשים בכל צורותיה. זה יום שמוקדש להרהור, העלאת מודעות והשראה לפעולות – פעולה שחייבת להביא כבוד לנשים שנתונות לאלימות ברחבי העולם – ודרישה לצדק. היום הזה הוא בעל משמעות עמוקה, אבל בשנה הזאת זה אישי במיוחד לאנשי ישראל.

ב-7 באוקטובר 2023 חמאס ביצע מעשה זוועה של טרור. תקיפה ברברית שלא כוונה לחיים של אזרחים ישראליים תמימים אבל גם פגעה בליבת ההגינות האנושית. האלימות שבוצעה על ידי חמאס גם כוונה לנשים ישראליות – בנות, אימהות, סבתות. זו הייתה פגיעה בערכים שאנחנו, בעולם המתורבת, מקדשים. קדושת החיים, כבוד אנושי והזכות הבסיסית של כל הנשים והילדות. אירוע ה07 באוקטובר והחודש העוקב היו תזכורת חדה להשפעה חסרת הפרופורציות שיש לאלימות על נשים וילדים, ספציפית בזמנים של קונפליקט. שוב, מזכירים לנו שבזמנים של קונפליקט אלה הנשים שמשלמות מחיר בלתי נסבל. ביום הזה מעשי הטרור של חמאס כוונו לנשים בדרכים שכמעט כואבות מידי מכדי להבין.

נשים מכל הגילאים סבלו זוועה בלתי נתפסת. הן נתקפו באכזריות, נאנסו, נרצחו ונחטפו. ביניהן הייתה עמית סוסנה – גיבורה שהעדות שלה פורסמה ב"ניו יורק טיימס" במרץ האחרון – עומדת כתזכורת לזוועות שנחשפו אליהן החטופים. עמית, שנחטפה מביתה בכפר עזה, תיארה איך היא סבלה אלימות מינית בזמן שהייתה בשבי. במילותיה שלה היא שיחזרה איך אוימה תחת נשק והותקפה מינית בידי השובה שלה. היא תיארה את הרגע המצמרר, אחרי שנתנו לה להישטף בפעם הראשונה לאחר שבועות, השובה שלה הכריח אותה וביצע בה מעשים של אלימות מינית.

"לא הייתה לי שליטה על הגוף שלי או על הנפש שלי", היא אמרה. השקפה רודפת של הטרור הפיזי והפסיכולוגי שהיא חוותה. עמית היא נשמה אמיצה. היא דיברה על התקיפות שחוותה ועזרה לעורר מודעות לאיומים שמפניהם ישראל הזהירה ברגעים שעקבו לחטיפה של כל כך הרבה אנשים – גברים, נשים וילדים. כאשר אנחנו מציינים את היום הבינלאומי לחיסול אלימות נגד נשים, אנחנו צריכים לזכור שעמית היא רק דוגמה אחת. יש כמה כאן איתנו, אבל לא יכולות לסבול את הכאב של שחזור הטראומה שהן חוו. חלקן, יותר מידי מהן, הושתקו לנצח – הוצאו להורג על ידי המחבלים של חמאס. על חלק לא שמענו מכיוון שהן נמצאות בשבי חמאס במשך 415 ימים.

ביניהן, בין 101 חטופים וחטופים, יש 13 נשים, שנגנבו מהמשפחות שלהן, הבתים שלהן והחיים שלהן. עלינו לשאול את עצמנו מה הן מרגישות, מה הן סובלות. השאלות האלה חייבות להישאר איתנו. אסור לנו להישאר אדישים לגורל שלהן. לעולם אסור לשכוח מה קרה אף פעם, וגם עלינו לא לאפשר לעולם להפנות מבט מהכאב והסבל שהנשים האלה חוות. עוד שאלה שעליה להדהד בליבנו ונפשנו היום, היא גורלם של שני בנים, אריאל וכפיר ביבס, שנחטפו בעצם כתינוקות, בני 4 שנים ו-9 חודשים, בהתאמה. כפיר עכשיו חי בשבי במשך יותר זמן מאשר שהיה אי פעם חופשי.

זה לגמרי קשור ליום הבינלאומי הזה מפני שכמו שכל אמא תגיד לכם וכל אישה תגיד לכם, שהדרך הגרועה ביותר להבעית אישה היא לתלוש את התינוקות שלה ממנה ולהחזיק אותם בשבי כמו חיות. היום הזה הוא הזדמנות לדרוש – תשחררו את התינוקות שלנו. במשך השנה החולפת משרד החוץ החל בקמפיין להעלאת מודעות לאלימות שנשים ישראליות חוו בזמן הזוועות שבוצעו על ידי חמאס. אנחנו מחפשים לא רק להאיר על הפשעים האלה אלא גם לקרוא לפעולה. פעולה שדורשת לקיחת אחריות, צדק, ולסיום החזקת אחינו היהודים בשבי. השנה, כמו בשנה הקודמת, הנושא של היום הבינלאומי לחיסול אלימות נגד מינית קורא לסולידריות.

בזמן שבו תמיכה לישראל היא הכי קריטית אי פעם, אני קוראת לכם, נציגים של המדינות שלכם, לזכור את הנשים הישראליות שסבלו ושסובלות, ולקרוא לאומות שלכם להפנות את הלחץ שלהם על המפלצות. על אלה שבחרו לרצוח, לאנוס, לשרוף ולהרוס. השנאה שכוונה התקפה נגד אזרחים ישראליים, גונבת סיוע הומניטרי שמסופק על ידי ישראל והעולם, ויוצאת רעב בעזה. ה"פרוקסיז" של איראן חטפו 250 אנשים, ישראלים וזרים. בני אדם. ואז מנעו מהם לא רק את החופש שלהם אלא גם את האוכל, התרופות ואור השמש, ובחלק מהמקרים רצחו את החטופים בדם קר. לאחר 7 באוקטובר, נשים ישראליות, במיוחד אלה שנחטפו בידי חמאס, עומדות בחזית הצער שלנו. אנחנו מקדישים את היום הזה עבורן. אלה שנרצחו, אלה שעדיין בשבי ואלה שסובלות בדרכים שאנחנו בקושי יכולים להבין.

כל עוד הנשים האלה נשארות בשבי הגורל שלהן נשאר בחזית המאמצים שלנו. נחישות ישראל להביא אותן הביתה היא בלתי מעורערת. עד שכל אישה וכל חטוף יגיע הביתה אנחנו לא נפסיק להילחם עבורן. זה לא עניין של סוגייה לאומית, זו סוגיית זכויות אדם שדורשת את תשומת ליבו המלאה של העולם. לישראל יש את המחויבות והזכות להגן על אנשיה ולעשות את כל הדרוש על מנת להביא אותם הביתה. עלינו להרים את הקול, עלינו לפעול. כי עד שכל אישה וכל חטוף יגיע הביתה אנחנו לא נעצור. תביאו את הבנות שלנו הביתה. תודה.

(נושאת דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

תודה, סגנית שר החוץ. אני עכשיו אמשיך בעברית עם תרגום סימולטני, מאחר שהפגישה הזו משודרת בטלוויזיה ישראלית.

(נושאת דברים בעברית)

אני עוברת לעברית כדי שגם מי שצופה בנו מהבית יוכל לעקוב. אני רוצה לברך את השגרירים שנמצאים איתנו. השגריר Anatoly Viktorov, שגריר רוסיה; מר Fedor Georgi, מזכיר ראשון בשגרירות רוסיה, שמתלווה אליך; כבוד השגריר Nikolaus Lutterotti, שגרירות אוסטריה; הגברת Ana Sálomon, שגרירת ספרד – שלדעתי זו הפעם השנייה שאת נמצאת איתנו – תודה רבה לך; Per Egil Selvaag – אני מקווה שאני לא טועה בהגיית השמות, ואם כך קורה אני כבר מביעה את התנצלותי, – שגריר נורבגיה; מר Radu Ioanid, שגריר רומניה; הגברת Adina Miron Candrea, מזכירה ראשונה של רומניה, שמתלווה אליך; הגברת Sonya McGuinness, שגרירת אירלנד; שגריר שוויץ שנמצא איתנו גם כאן; וכל יתר הנציגים של השגרירויות.

אני חושבת שהמפגש הזה, בדיוק כמו המפגש הקודם בשנה שחלפה, הוא אחד החשובים ביותר. השיח הוא לא רק פנים-ישראלי. כפי שאמרתי גם בנאום שלי, כל העולם צריך לעמוד יחד ולהיאבק בטרור, באלימות מינית כנשק לטרור, בחטיפת ילדים ונשים כנשק לטרור. ועלינו לעשות הכול ביחד כדי להחזיר אותם הביתה.

אני רוצה, בבקשה, לאפשר לפרופ' יפעת ביטון, נשיאת האקדמית אחווה. ממובילות המאבק להכרה בפשעי המין שחמאס ביצע ביום הטבח. עם דוח מקיף שהיא והצוות שלה הובילו. בבקשה. מדובר בדוח חדש ומאוד מקיף.

[הקרנת מצגת]

(נושאת דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

תודה רבה, יושבת-הראש תמנו-שטה, על כל המסירות שלך לניהול הסוגייה של הפשעים המיניים שחמאס ביצע נגד ישראליים ב-7 באוקטובר. אנחנו יודעים שזה דבר שנמשך שהאחיות שלנו חוות. בעיקר האחיות שלנו אבל לא רק. אני רוצה להתנצל בפני המשפחות היקרות שכאן. ליבנו איתכם. העבודה הזו מוקדשת לכם ולהשבת אחיותינו מהידיים האכזריות של המחבלים האלה. מה שעשינו התחיל, אולי לא הייתי אומרת 7 באוקטובר, אבל ב-8 באוקטובר בהחלט. הסתכלנו על הזוועות ועל מה שקרה – קבוצה גדולה של גברים חמושים, עם צמא לדם ושנאה מכף רגל ועד ראש, נכנסים למדינת ישראל. בדרכם הם פוגשים נשים במצב בו הן לא מוגנות ומנצלים את זה לחלוטין.

אז אנחנו יודעים שעד 4 בדצמבר כמעט לא הייתה שום הכרה ואפילו הכחשה על ידי גופים בינלאומיים, כמו גם ארגונים שמנהלים תעמולה, והתנהגות פרו-טרוריסטית מהסוג הזה. הם עדיין מכחישים את העובדה שזה קורה. שזה קרה מאז 7 באוקטובר ועוד נמשך. הדברים השתנו קצת ב-4 בדצמבר, אבל כשחזרנו מהאו"ם, כשניסינו להתייחס לסוגייה הזאת ולהעביר את המסר שאלה התנאים שבהם אנחנו צריכים להוכיח משהו שכל כך קשה להוכיח, אפילו בתנאים רגילים. כשחזרתי לישראל הקמנו צוות של חוקרים. שלושה מהם כאן: ורדית, שיר והודיה. כולן עושות את זה בהתנדבות יחד איתי. החלטנו שמה שאנחנו צריכים להסתכל עליו זה התהליך שבו נאבדו הראיות.

כי זה היה האתגר העיקרי שפגשנו בו – "איפה הראיות שלכם? תראו לי את הראיות שלכם, זה לא הגיוני, אנחנו מדברים על ביצוע כזה נרחב של פשעי מלחמה, פשעי מלחמה מיניים – איך אין לכם את כמות הראיות שהייתם מצפים לה כדי להוכיח דבר שכזה?". אז הכוונה שלי הייתה לא רק להוכיח שזה בלתי אפשרי בשבילנו כישראלים שיהיו לנו הראיות האלה, שייאספו ויאורגנו תחת תנאים כאלה כאוטיים. זה דבר פמיניסטי אוניברסלי שהוא מובן מאליו, שאם ככה אנחנו מסתכלים על מתקפות טרור מעכשיו, ועל פשעים מיניים שנעשו תחת מעשה טרור ספציפית, אז אנחנו משאירים נשים בשטח חשופות לא רק למחבלים אלא גם לטרור של לא להיות מוכרות ושהנזק שבוצע להן לא יהיה מוכר.

אז מה שעשינו זה קודם כול לבסס את העובדה שיש לנו סוג חדש של התקפות טרור בהן מחבלים הצליחו להשיג שליטה מוחלטת על אזרחים ולייצר כאוס מוחלט, ודרך זה לגרום למחסור חמור בראיות. זה הסוג החדש של טרור שכולנו נחווה. זה לא רק דבר ישראלי-פלסטיני. בכלל. זה משהו, זו הדרך שהתקפות טרור הולכות בה מעכשיו. בגלל זה, מה שאנחנו חיפשנו וחקרנו רלוונטי לכל המדינות בכל רחבי העולם, בטח למדינות מתפתחות אבל גם למדינות ליברליות, מערביות, כמו ישראל, שעלולות ליפול לאירועים זוועתיים מהסוג הזה. השינוי הקונספטואלי העיקרי שצריך לקרות הוא שאפילו בזמן מתקפת טרור חד פעמית דברים כאלה יכולים לקרות.

היו שמועות על מה שקרה בתיאטרון בטאקלאן בפריז – אף אחד לא בדק לעומק בדיוק בגלל שלא הייתם חושבים שכל מה שלמחבלים אכפת ממנו זה להרוג ושמשהו כזה עלול לקרות – זה עלול לקרות וזה כן קרה כאן בישראל. מה שאנחנו צריכים לעשות זה לשנות את הכלים שיש לנו. הכלים המשפטיים, הכלים הקונספטואליים, כשאנחנו מסתכלים על הוכחת פשעים שכאלה – אנחנו צריכים להטיל את נטל ההוכחה על ארגון הטרור ולא להשאיר את זה לקורבנות שבקושי שרדו, שכל כך קצת מהם הצליחו לשרוד. ולאלה שלא שרדו אין אף אחד שידבר עבורם. זה סוג חדש של אתגר או משוכה שעלינו להתגבר עליה.

הייחודיות של פשעים מיניים לעומת פשעים אחרים היא ברורה ביום-יום – על אחת כמה וכמה כשזה בתוך התקפת טרור, זה הרבה יותר קשה לאסוף ראיות, להוכיח את מה שקרה. ייסדנו רעיון של אלימות מינית כמשהו רחב מאוד – אנחנו לא מתפשרים על אונס בלבד. העולם שאל אותנו כמה נאנסו – אלימות מינית היא לא רק על זה. זה גם יכול להיות עינוי מיני. העובדה ששמים אותך בחדר עם גבר לבד היא כל כך מאיימת, הפחד מלהיאנס הוא מספיק כעינוי מיני. אז זה אנחנו יודעים, כמו שסגנית שר החוץ אמרה, שבחלק מהמקרים זה הפך למשהו חומרי.

התוצרים של המחקר הם, קודם כול, מה שאנחנו מחפשים זה לעשות צדק עם הקורבנות. לא רק בישראל אלא גם במקומות אחרים. זה בהחלט משהו שהקורבנות של 7 באוקטובר זכאים לו בצדק. לא רק מאיתנו אלא גם מכל העולם ככלל, שמחפש צדק. יש שינויים פרקטיים וקונספטואליים שאנחנו מציעים בדוח, מתוך הבנה שזה קודם כול הולך להיות הסוג החדש של טרור, וגם מציעים מדיניויות ופרקטיקות על מנת לא לאבד ראיות בקנה מידה שכזה באירועים עתידיים. אנחנו מתמודדים בעיקר עם מגיבים ראשוניים ומשניים. המחקר עצמו או הדוח, אני אראה לכם אחר כך, ניתן לקרוא אותו גם באנגלית אבל כמובן בעברית. יש שם כמה המלצות שאנחנו בהחלט מתכננים להטמיע.

אבל, אני חושבת שאלא אם העולם ומדינות אחרות רואות את מה שקורה ואומרות בעצמן שלא נאפשר לארגון טרור להרוויח מהכאוס שהם גורמים ולשים את כל נטל ההוכחה על הקורבנות ועל המדינה שסבלה את הפשעים הזוועתיים נגד האנושות שהם ביצעו, אז זו הדרך – עלינו לא לחפש פשעים מיניים אלא לחפש אינדיקציות לפשעים שכאלה. ואלא אם יש סיבה מספיק טובה יש לציין שהפשעים האלה צוינו, אלא אם ארגוני הטרור האלה יוכלו איכשהו להוכיח אחרת. יש כל מיני המלצות למדיניות ופרקטיקות שמצוינות בתוך הדוח, אני לא אעבור על הפרטים. תוכלו לראות כמה דוגמאות כאן.

אני רוצה להודות לכל המגיבים הראשוניים שעזרו וסייעו בניסיון להצלת חיים והבאת הגופות חזרה למשפחות. יש לנו אפס ביקורת עליהם, כי אנחנו יודעים מה המחיר שנלקח מהם בהיותם בקו הראשון, שהם חוו וראו את כל הזוועות שאחרי. מה שאתם רואים כאן זה בחור, שהוא ארוס של הודיה, שהוא שירת כבר מעל 300 ימים במילואים. אני מקדישה את הדוח כמובן לכל הקורבנות של ה-7 באוקטובר וגם לשניים מקרובי המשפחה שלי, גיבורים שרצו לתוך האש. שניהם היו פעילים למען השלום, למרות שהם היו חיילים בדרגות מאוד גבוהות. הם רצו לתוך האש כדי להציל חיים של אזרחים. אני חושבת שזה מה שהם היו רוצים בצוואה שלהם – לאפשר לנו לנסות להביא תקווה מתוך הזוועות שקרו לנו. יש כאן מידע ליצירת קשר. הדוח יהיה זמין עבורכם. תודה רבה.

תודה, פרופ' ביטון. בהמשך אנחנו נשמע עוד מומחים ומומחיות. נציגת פורום "דינה" תהיה איתנו כאן. אבל, תחילה, נמצאת איתנו אישה יקרה, מירב טל. מירב, תודה שאת כאן. מירב נחטפה יחד עם בן זוגה, יאיר יעקב, מהממ"ד בניר עוז. עברת ימים מאוד קשים.

ושני ילדיו של יאיר, כן.

ושני ילדיו. ואת פה עם הבן שלך.

הבן שלי, כן. למזלי, לא נחטף.

נכון. זה טוב לראות אותו. את התמונות של החטיפה שלך אף אחד מאיתנו לא שוכח. אחרי שהפציצו עם מטען חבלה את הממ"ד.

הבאתי את הסרטון, הנה אפשר לראות.

בנס את נשארת בחיים אחרי מטען החבלה.

נכון.

אנחנו מודים לך שאת כאן.

בשביל השגריר הרוסי שלא שמע – אני אחזור על הדברים: נמצאת איתנו אישה יקרה, מירב טל, שנחטפה עם בן הזוג שלה ושני ילדיו לעזה. תמונות מאוד קשות, אחרי שהפציצו את הבית עם מטען חבלה. היא בנס ניצלה ונחטפה ועברה ימים מאוד קשים. אנחנו יכולים לומר, ואמרתי את זה גם בנאום, הרבה מאוד עדויות קשות אבל עם אומץ לב אדיר של נשים שחזרו במתווה הראשון, שופכות אור על כמות הסבל, ההתעללות, הפגיעה המינית, ההרעבה.

אני נותנת לך את זכות הדיבור.

אפשר לשדר את הסרטון?

עובדים על זה. ברגע שיהיה מוכן נשדר אותו.

אוקיי. אז אני הייתי 53 ימים בשבי. נחטפנו מקיבוץ ניר עוז, מהבית, עם פיג'מה. שני ילדיו של בן זוגי נחטפו, בני 13 ו-16. היו לבד. לא ביחד, כל אחד לבד עם מחבלים, 52 יום. הרעיבו אותנו כל הזמן, לא היה לנו מים, לא היה חשמל. זה לא פחד; זה אימה להיות שם. איימו עלינו כל הזמן עם נשקים. מבחינה סטרילית, היינו עושים שירותים אחד על השני. אי אפשר להוריד את המים, כי אין מים.

איימו עלינו, לקחו אותנו ביום השחרור שמונה שעות עם שקית ניילון על הראש ומסקנטייפ סגור, מסכה על הפנים, והצוואר למטה, ככה ברכב שמונה שעות. עם שישה מחבלים ברכב. לא יכולנו לדבר ולא להגיד שכואב לי הצוואר ואני לא יכולה לנשום. שמונה שעות נסענו כך ברכב כדי להגיע לבית חולים נאצר. לבית חולים. ושם היינו אצל החמאס עוד חמישה ימים. אני הייתי עם הג'יהאד האסלאמי.

אני כבר לא מבינה איך עדיין לא שוחררו החטופים. באמת. אנחנו לא יכולים להשתקם. מי שחזר לא יכול להשתקם כי חלק מהאחים שלנו עדיין יושבים שם בשבי. וזה ילדות צעירות, וזה גברים מבוגרים, וזה ילדים קטנים שעדיין יש שם. העינויים הם ללא הפסקה. העולם צריך לעשות הכול, אבל הכול, כדי להוציא משם את האנשים.

בן זוגי עדיין חטוף ונמצא בעזה. רצחו אותו בקיבוץ וחטפו גופה. גופה. ואני רוצה לספר לכם איך ידעו שהוא נרצח – הראו לי סרטון פשוט של בלתי מעורבים שמרביצים לו, בועטים בו. ואבא אחד לוקח ילד בן 8 כדי שיבעט בגופה. ככה, כדי שיהיה מחבל כמוהו. זה הבלתי מעורבים שנמצאים בעזה.

אז לי היה נס, אבל מבחינתי הנס לא הושלם עד שלא כולם חוזרים. אנחנו באמת לא יכולים להשתקם. אני, הילדים שלי מלווים אותי במשך שנה. הם לא יכולים ללמוד, הם לא יכולים שום דבר. וכל מי שחזר לא יכול לחזור לתפקוד.

ואני רוצה גם לדבר על זה שהילדים שלנו והאחים שלנו הם גם נפגעי איבה. הם לא כלולים. לא צריך להקשות על מי שחזר עוד יותר. גם ככה אנחנו סובלים. אני רוצה לספר לכם שאני כל יום קמה ב-03:00 או 04:00 כי יש לנו סיוטים. אי אפשר לישון כשהאחרים לא חזרו. ילדים קטנים מקבלים התקפי חרדה, לא יכולים לנוח, לא יכולים להתקיים, לא יכולים לחזור לשגרת בית ספר. שום דבר. אין שגרה.

העינוי הוא פשוט גיהינום. זה לא סתם שאומרים גיהינום. להיות לצד המחבלים, לא לראות אור. לא לנשום כמו שצריך. בחיים לא ידעתי שהגוף שלי יכול לרעוד ככה. אתם באמת מדברים ומדברים שנה, ואני מבינה שכל אחת פה אישה, צריכה באמת לעשות הכול קודם כול בשבילה. מה שמטריד אותי זה הילדות שם בעיקר. ברור שכולם. אבל, רק מלדעת שיש לי בת הם רצו להתחתן איתה. בת 26. אז תחשבו מה עובר עליהן.

ומספיק כבר עם דיבורים, צריך מעשים. אנחנו לא רוצים לשמוע יותר. אנשים בחוץ, נמאס להם מאיתנו. הסבירה לי הפסיכולוגית למה יש אנטי אלינו. יש לי פסיכולוגית מדהימה. היא הסבירה לי שיש במשפחות ילדות שנאנסות על ידי האבא או הסבא. יש משפחות, לא הרבה, אבל יש משפחות שלא רוצים לשמוע את הצרה הזאת בבית. זה גדול עליהם. לוקחים את הבעייתיות, את הילדה, ומוציאים אותה מהבית. ככה אני מרגישה שחברי כנסת למיניהם עושים פה לחטופים, אם זה "תקצרי", אם זה משהו אחר. לא בא להם לשמוע אותנו יותר.

אז אנחנו כל פעם נבוא, ומתי שאני אוכל אני אבוא. והמשפחות פה כבר עוברות התעללות, כאילו לא מספיק התעללו בנו האויבים שלנו. לדעת שחלק מהדם שלי, שסמכתי על ישראל, אני הייתי בטוחה שישראל תוציא אותי. לא חשבתי שזה יהיה 53 יום, חשבתי שזה יהיה שבועיים. אז כל פעם אמרתי שבוע-שבועיים, וזה מה שהחזיק אותי. שבוע-שבועיים. אבל, לדעת שזה 416 יום, מה זה?

אני כבר חזרתי לפני שנה. ביום חמישי זה שנה מהרגע שחזרתי. די. תעזרו, באמת.

אני רוצה שהם יראו את הסרטון.

זה הסרטון של חטיפתה של מירב.

[הקרנת סרטון]

מצמרר. מהמיטות, מהבתים. באור יום.

מהמיטות, כן. בן זוגי פצוע. לקחו אותו, פצעו, רצחו אותו בדם קר. סתם.

אני רואה את החטופים שאינם בחיים עוד ומוחזקים על ידי חמאס.

עכשיו אני רוצה להודות לך, ד"ר איילת שחר לוי, שאת איתנו. אני רואה שזה יום לא פשוט לך. כל יום הוא לא יום פשוט. אמא של נעמה לוי. בבקשה.

(נושאת דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

שלום, שמי איילת. אני אמא של נעמה לוי, אחת מהבנות הצעירות שעדיין מוחזקות בשבי בידי חמאס. היא נחטפה ב-7 באוקטובר. היא הייתה בת 19, היא עכשיו בת 20. הסרטון שלה נחטפת כבר נראה באותו בוקר, בשעה 10:00 או 10:30 הוא כבר שוחרר על ידי חמאס. רואים אותה נגררת מהשיער שלה באכזריות, מהחלק האחורי של ג'יפ למושב האחורי. אזוקה, מדממת. המחבלים יורים באוויר, צועקים. סרטון אלים מאוד. צילומים אחרים שוחררו אחר כך, של חמש הבנות שנחטפו מנחל עוז. איך המחבלים מדברים איתן, משאירים אותן שם מעל שעתיים אזוקות כנגד לקיר בזמן שהן מתפללות, בזמן שבנות אחרות שנרצחו שוכבות שם, מתבוססות בדם של עצמן, ממש לידן.

רגעי האימה האלה מאוד קשים לתפיסה כל פעם שוב ושוב, אבל אני אומרת לכם את זה היום כי אני חושבת שזה צריך להיאמר עד שכולן חוזרות. הבנות האלה, הנשים והגברים האלה, הם בחיים והם בשבי. חלקם מתים וצריך להחזיר אותם גם כן. אני חושבת שלצד המודעות שצריך לעורר שוב ושוב, ואנחנו יודעים שאין מודעות בעולם, אני חושבת שזו האחריות של המדינה שלנו להחזיר אותנו, אבל זו העבודה שלכם בתור דיפלומטים, בתוך אנשי העולם, בתור נציגי העולם ומתוך היותכם כאן בישראל, זו העבודה שלכם לוודא שזה בראש סדרי העדיפויות של כל מנהיגי העולם, ושהעולם לא ישתוק לגבי זה.

העולם לא יכול להמשיך לשתוק על הזוועות האלה ועל האלימות הזו שממשיכה להתרחש כל יום, 416 ימים. אז התמונות האלה שראינו עכשיו ושראינו מה-7 באוקטובר, ממשיכות לרוץ עוד ועוד כל יום. אנחנו לא יכולים להיות בשקט. וזו העבודה שלכם, תעבדו בזה. תגרמו לזה לקרות, תגרמו להם לחזור הביתה, תחזירו אותם הביתה. שיהיה הסכם חתום כדי שנוכל לראות את הילדים שלנו בבית. ואם אנחנו מדברים על היום הזה של לחימה באלימות נגד נשים, אני רוצה לומר שאנחנו האימהות, והתינוקות שלנו נלקחו מאיתנו. זו אלימות צרופה. אני מודה לכם על ההקשה ואני מודה לכם על העבודה שאתם עשיתם ושתעשו.

תודה, איילת. אני רוצה לברך גם את יושב-ראש המחנה הממלכתי, חבר הכנסת בני גנץ, הרמטכ"ל לשעבר, שאתה הצטרפת אלינו. לברך גם את חברת הכנסת שלי טל מירון, שנמצאת ומסורה לנושא.

ירדן גונן, אחותה רומי, נמצאת בשבי. את מוזמנת לדבר בעברית או באנגלית. מקווה שערוץ הכנסת שמו גם תרגום לטובת דוברי העברית.

אני רוצה להתחיל ולהתנצל מכל המשפחה החדשה שלי על המילים הראשונות שאני הולכת להגיד, אני אף פעם לא נהנית להגיד את זה אבל חייבים לשמוע את זה, אז אני מצטערת עליכן.

(נושאת דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

ראיתי אותם משחקים עם כדור. כדור מדמם. אחרי כמה דקות הבנו שזה לא כדור. ראינו אישה מדממת. אישה שכרתו את השד שלה ושיחקו אותו כדורגל. הייתה אישה שנורתה בין הרגליים כמה פעמים. לא רק אישה אחת, זה היה דפוס חוזר. ראינו אישה שתקעו סכין בין הרגליים שלה, במפשעה. ורואים שיש כמה פציעות דקירה. לא רק אישה אחת, זה היה דפוס חוזר. נשים וגברים שנשרפו ישירות באיברי המין שלהם ובפנים שלהם. לא רק מעטים, אלא דפוס חוזר. אישה אחת, היה להם מספיק זמן ומספיק רצון, לתקוע שלושה מסמרים באיבר המין שלה. שלושה. אלה רק כמה דוגמאות, רק פסיק מכל העדויות שיש לנו מזק"א – קבוצה של אנשים מתנדבים שמגיעים לזירות שכאלה, ומאנשים ששרדו מהקיבוצים או מהפסטיבל.

אלה אותן מפלצות שעשו את זה לנשים ולגברים ב-7 באוקטובר, אבל הם אותם מפלצות שמחזיקים את אחותי עכשיו. יש לנו יותר מידי עדויות מהשבי של מה שהם עשו לנשים ואיך הנשים האחרות לא יכלו לעזור. לא הסכימו להן אפילו להתחבק. אפילו חיבוק.

(נושאת דברים בעברית)

עברנו שנה של זוועות. שנה של חוסר ביטחון מתמשך. שנה שבה ניסינו להיאבק באלימות כלפי נשים, אבל בפועל כל אישה ואישה בארץ ובעולם הרגישה על בשרה את חוסר הביטחון, הכאב, הפחד, הלחץ, הבחילה, הזעזוע, האיום, הזלזול, חוסר הנשימה, הנטישה. ועוד יותר מידי תיאורים שלפעמים לא מוצאים להם את המילים. כל זה קורה והעולם שותק. יש הוכחות מצולמות למה קרה ב-7 באוקטובר לנשים, לגברים. והעולם שותק. יש עדויות של נשים שהשתחררו שמספרות על פגיעות מיניות שבוצעו בהן או בנשים לידן.

(נושאת דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

והעולם שותק. מה קורה עם העולם? אם העולם ירשה לעצמו לבטל קבוצה אחת של נשים, לא להגן עליהן בגלל מה המוצא שלהן או הדת שלהן, אי אישה אחת בעולם שבטוחה עכשיו. זה אומר שהם יכולים לעבור על כל אחת ואחת מכן, מאיתנו.

אני רוצה לבקש מכם – תדמיינו את אחת הנשים האהובות עליכם בעולם, אולי אחותכם הקטנה, אם יש לכם. תדמיינו איך אתם יכולים להתקשר אליה, אתם יכולים לפגוש אותה, אתם יכולים לחבק אותה, אתם יכולים לצחוק איתה, אתם יכולים לבשל איתה, אתם יכולים לנסוע ברכב איתה. אתם יכולים להכין לה אוכל, אתם יכולים לצפות בסרטים איתה, אתם יכולים לצאת לטייל. לי אין את זה במשך 416 ימים. אין לי את זה. ולא רק שאין לי את זה, היא מוחזקת בידי טרוריסטים. ואני רק יכולה לדמיין ולהרגיש בעצמות שלי מה הם עושים לה.

ואפילו אם הם לא נוגעים בה, רק להיות שם, לא להיות מסוגלת לדבר עם המשפחה שלך. תדמיינו אם זו הייתה אחות שלכם. ובבקשה, תביאו אותה חזרה הביתה בחיים. אותה ואת כולם. כי אם לא נביא אותם הביתה אין עתיד למדינה הזאת ולעולם הזה. זה אומר שנתנו לטרור לנצח, לרמוס אותנו.

(נושאת דברים בעברית)

אני מתגעגעת לסיגריה לפני שיעור ריקוד, ושאנחנו מתחרטות עליה אחר כך כי אנחנו לא נושמות. אני מתגעגעת לזה שהיא גונבת לי את המכונה להורדת שיער ברגליים ואני רודפת אותה שעות אחר כך. אני מתגעגעת לקבל תמונות רנדומליות עם ג'וני כי התחשק לך לעבור דרכי לפני העבודה. אני מתגעגעת לחזור הביתה ולראות אותך ישנה על הספה עם קערה של פתיתים לידך. אני מתגעגעת לשמוע את התלונות על כאבי בטן, את הנחירות מניתוח מחיצות שלא עבד, את העצבים הלא קשורים שלך פתאום כשבא לך להוציא. אני מתגעגעת לצחוק המתגלגל והמדבק שלך שבא ברונדלים וגורם לנו להיחנק שעה. לזה שאת האחות הכי אחות והכי זורמת שיש. שתמיד מתקשרת לבקש עזרה בחניה בתל אביב או בבחירת סוג נקניקיות בסופר.

מתקשרת לשאול איך להפעיל את מכונת הכביסה, ואחרי יומיים מתקשרת לשאול למה יצא לך כתם, וזה בכלל כי השארת את הבגדים הרטובים במכונה כל הזמן. אומרת לי שאת מקווה שהמגבת תספיק להתייבש לפני שתצטרכי להתקלח, כי רק עברת לדירה ויש לך רק מגבת אחת. מתגעגעת לחפש איתך שירים באמצע הלילה, וכמובן שאת תמיד מוצאת אותם. מתגעגעת לקפה בבוקר, רגוע, או לימים שקמתי מוקדם לבית החולים וב-11:00 את שולחת לי שאת בטיול עם ג'וני.

אני כל כך מתגעגעת, אחותי. אני מתגעגעת שזה שורף, שאי אפשר לנשום, שאי אפשר לקלוט, אי אפשר להכיל. מתגעגעת כל כך ומתוסכלת ברמות שזה כל כך יותר מידי זמן, שאני מרגישה שזה מעבר לפינה אבל זה עדיין לא קורה. אני יודעת שזה יקרה, אני יודעת. אבל עד מתי תצטרכי לסבול שם?

מתי תקבלי את החיבוק האוהב שכל כך מגיע לך? אני מרגישה את החיבוק של רומי בידיים שלי ואני יודעת שזה קורה. אבל, בשביל שזה יקרה אני צריכה את כולכם. את כולכם ביחד איתנו. די כבר לפיצולים האלה. די כבר לשיסוע. זו הצלת חיים.

(נושאת דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

זה להציל את החיים שלהם אבל זה גם להציל את החיים שלנו, של כולנו. ואת החיים של הילדים שלנו. אז, בבקשה, תגרמו לזה לקרות.

(נושאת דברים בעברית)

ותודה לפנינה שאת תמיד נותנת לנו מקום ועושה הכול, שהקול שלנו ושלהם יישמע.

אנחנו איתך, אנחנו איתכם. אני יודעת שמיום ליום זה נהיה יותר קשה. כמו שאמרת שאת מאמינה שהיא תהיה כאן בבית – אסור לנו לוותר על התקווה. תודה על דברייך, שבאים מהלב וחודרים אל הלב.

בבקשה, חבר הכנסת בני גנץ, יושב-ראש המחנה הממלכתי.

אני מבקש ראשית להודות לך, פנינה. להודות לכם, המשפחות, שממשיכות בצדק ובטבעיות להיאבק על דבר שהוא כל כך צודק והוא כל כך טבעי. ותודות לכל אחד מהשגרירים והשגרירות, והנציגים שהגיעו לכאן. אני מאמין שאתם מגיעים לכאן ממקום של אכפתיות מאוד עמוקה. ברשותכן, כמה מילים באנגלית.

(נושא דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

אני חושב שהמאבק באלימות נגד נשים ספציפית, הוא מובן חשוב מאוד בכל חברה מתקדמת, בכל חברה דמוקרטית, ולמעשה בכל חברה מצליחה. כל מקום שבו יש אלימות בחוק ובאלימות נגד נשים ספציפית הוא כישלון מלכתחילה. אז זו לחלוטין מטרה כללית חשובה. אבל, עכשיו אנחנו מתמודדים עם משהו הרבה יותר דחוף. המאבק לחנך את החברה ברחבי העולם נגד אלימות זה מאבק ותהליך ארוך שנים. לחטופים ולנשים בשבי אין את הזמן הזה. דברים חייבים לקרות מיידית. לשחרר אותם. ואני חושב שאין מקום לאינטרסים, יהיו אשר יהיו. אני חושב שאין מקום לשיקולים פוליטיים, יהיו מה שיהיו. אני לא חשוב אפילו שיש רגע לא נכון לדבר על צדק כולל. יש צדק מיידי שחייב לקרות, וזה אומר להוציא אותם משם. ואף אחד לא יכול להראות סימפתיה לשום דבר אחר מאשר להוציא אותם.

אנחנו מסתכלים על מה שקורה בעזה – כן, אנשים סובלים בעזה. אני זוכר מה היה מצב האנשים בעזה ב-6 באוקטובר, ולצערי, אני יודע מה קרה שם ב-7 באוקטובר. עכשיו, אני לא מחפש אחר נקמה כי אין משהו שאני יכול לעשות שיספק את תחושת הנקמה שלי כמו שהייתי רוצה. כל מה שאכפת לי ממנו זה הביטחון שלנו לעתיד, החוסן בעתיד, וכן, גם לרווחתם של האנשים בעזה. אם יש מישהו שנולד שם אתמול בלילה, ואני מניח שיש מישהו שנולד שם אתמול בלילה, הוא זכאי לחיות חיים טובים. אבל, בשביל שזה יקרה הם חייבים לחזור הביתה מייד. כי לא לפני זה אנחנו נוכל לעשות משהו שיעשה טוב לאנשים שלנו, או גם לאנשים של עזה.

אז אני מתחנן בפניכם, אם אתם רוצים לראות שיפור בעתיד בתחום הזה, ואנחנו כן רוצים לראות שיפור בעתיד בתחום הזה, כולל האנשים בעזה, המלחמה הזאת חייבת להיפסק. והיא לא יכולה להיפסק אלא אם האנשים האלה יחזרו הביתה. ואני מבקש מכם להמשיך לעבוד עם הממשלות שלכם ולהדגיש שוב ושוב שאין מקום לאינטרסים ושיקולים כלליים. זו זכות מאוד בסיסית ומיידית, להחזיר את החטופים האלה הביתה. כדי שנוכל לאפשר לכולם לחזור לחיים שלהם. אז תודה שבאתם, תודה על הפעילות שלכם ותודה על כל מה שאתם עושים. אני חושב שזה חשוב. תודה רבה.

תודה, חבר הכנסת בני גנץ, יושב-ראש המחנה הממלכתי. אני רק אומר שזה אפשרי. זה בר השגה. אנחנו זוכרים כבר, זה שנה לשחרור של החטופים במתווה הראשון. נשים וילדים. ואני יודעת שזה אפשרי, כי כשאתה היית בקבינט המלחמה וגדי אייזנקוט ידענו להוביל למתווה שמשחרר עשרות, יותר מעשרות חטופים בחיים.

אנחנו תכף נאפשר את הסרטון לבקשת האימהות של החטופות, להקרין את הסרטון של החטיפה שלהן. אבל, לפני כן, אני רוצה לאשר לך, יחי יהוד. הוא אבא של ארבל יהוד, שנמצאת בשבי. בנו, דולב, נרצח וגופתו נחטפה לעזה. חשוב לי, באמת כדי לסייע למשפחות, זה דיון עם השגרירים. חשוב לנו שיתוף הפעולה, ולכל מי שנמצא כאן מאוד אכפת, כדי שנוכל לפעול ביחד בזירה הבינלאומית. בבקשה, יחי.

תודה רבה. שמי יחיאל יהוד. אני אבא של דולב, שנרצח ב-7 באוקטובר, שיצא בתור חובש בקיבוץ ניר עוז לטפל בפצועים שנשמעו זעקותיהם. פצועים שנפצעו מירי הטילים. אני אבא של נטע, ששרד את הטבח עם ביתו התינוקת אלם. המחבלים לא הצליחו לפרוץ אליו. הם לא הצליחו גם לפרוץ לממ"ד של סיגל, אשתו של דולב, שהייתה בחודש התשיעי להריונה, עם שלושה ילדים קטנים. ואני אבא של ארבל.

ארבל נחטפה מהממ"ד בקיבוץ ניר עוז יחד עם אריאל קוניו, בן זוגה. את הסיפורים, סיפורי הזוועה והתיאורים, אתם שמעתם לאורך כל השנה. וגם עכשיו אתם שומעים פה. אני לא רוצה להכביר במילים על הסיוטים שאנחנו עוברים על מה שארבל עוברת בתור אישה צעירה בת 29.

ב-21 ביולי השנה ציינו את יום הולדתה ה-29. אני חושבת שכל אחד שעשו לשמוע את הבכי החרישי של יעל, אשתי, ואת יבבות הכאב שלה כשל חיה פצועה, שבאות ממעמקי הבטן שלה, יכול להבין מה זה סבל, מה זה ייסורים של הורים שמחכים לילדה שלהם. והייסורים האלה הם כאין וכאפס לעומת הייסורים שהיא עוברת. אתם רואים אותי בן אדם, לכאורה, שלם, אבל שניים מאיבריי נגדעו. אחד מהם עדיין שותת דם. האחד הזה זאת ארבל. אני מבקש מכם שדרך הממשלות שלכם תלחצו על ממשלת ישראל להוביל להפסקת המלחמה בעזה ולהחזיר את החטופים.

אנחנו נמצאים פה בוועדה לקידום מעמד האישה. ב-21 בינואר השנה ביקרה אותנו בביתנו השרה מאי גולן, השרה לקידום מעמד האישה. שמעה את הסיפור שלנו, התרגשה מאוד, חיבקה, בכתה, והבטיחה שתפעל בכל כוחה לשחרר את ארבל ואת יתר הנשים והילדים והגברים והזקנים והפצועים. והיא לא נמצאת פה היום. ואני שואל ומחכה לתשובה הזאת, גבירתי יושבת-הראש, פנינה, שהתשובה הזאת תגיע גם לוועדה שלך באחת הישיבות הבאות. אני שואל אותך, מאי גולן, השרה לקידום מעמד האישה, מה עשית בכדי לקדם - - -

היא מגיעה לכאן מחר. החלטתי להפריד את היום לציון מאבק נגד האלימות, מה שקשור לשגרה והאלימות שגואה בצל המלחמה, אל מול הכנס הזה, שצריך את המקום שלו. ולכן, זה יהיה מחר. אם תרצה אתה מוזמן להגיע. היא תהיה, השרה.

אני רק אשלים את הדברים שלי.

נציגת המשרד נמצאת כאן, המנכ"לית, מירב שטרן.

אוקיי, אז אני שואל, מה עשית, כבוד השרה, מאז ה-21 בינואר, בכדי לקדם את מעמדה של ארבל מאישה שבויה לאישה חופשיה? לזה אני מחכה, לתשובה הזאת. וגם מה את מתכוונת עוד לעשות, ומה מתכוונת ממשלת ישראל עוד לעשות. תודה רבה לכם.

תודה רבה, יחי. אני רוצה, בבקשה, להקרין, לבקשת האימהות של התצפיתניות שנחטפו, שנמצאות כאן. נקרין את הסרטון, בבקשה.

[הקרנת סרטון]

מצמרר.

חברת הכנסת, שלי מירון, בבקשה. אני רוצה לאפשר לחברי כנסת ברצף ואז לעבור שוב למשפחות. אם אפשר כל אחד בקצרה, תודה.

(נושאת דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

תודה רבה. קשה מאוד לדבר אחרי סרטון זוועתי כזה שמראה מה המשמעות של רוע באמת. עברו 416 ימים מאז 7 באוקטובר. עדיין יש לנו 101 חטופים. לירי, נעמה, אגם, רומי, דורון, דניאלה, קרינה, אמילי, שירי, ארבל, עופרה, רומי וענבר עדיין שם. 13 נשים. אתם יודעים, אני אמא לילדה בת 18. היא באותו גיל כמו הבנות האלה. כל פעם שאני רואה את הסרטונים האלה או כל חומר אחר, אני חושבת על בתי. וכל האורחים הנכבדים פה, אנחנו מבקשים מכם להסתכל על הבנות האלה ולחשוב על הבנות שלכם. תודה, פנינה, על הכנס החשוב הזה. תודה לכם, אורחים נכבדים ושגרירים, שבאתם לפה. זה מאוד חשוב שתדברו ותביעו את מה שאתם רואים כאן ברחבי העולם.

הקדשתי, אני חושבת, את כל המשאבים שלי, הזמן שלי, החיים שלי, במהלך השנה הזאת, לדיבור על החטופים שלנו, ובעיקר על הנשים החטופות שלנו ברחבי העולם. דיברתי בפרלמנטים שונים ברחבי העולם. ביססתי את הקבוצה למען החטופים ואת הקבוצה למען נשים שעברו אלימות מינית. לפני כמה חודשים היה לנו כנס ממש כאן בכנסת, אני רואה שאת/ה מהנהן/נת כי היית כאן, ואני מודה לך על זה. ביססנו את הקואליציה הגלובלית עבור נשים שעברו תקיפות מיניות ברחבי העולם, ואת ההכרה שתקיפות מיניות משמש כנשק מלחמה. הקואליציה הגלובלית הזו היא לא רק על נשים ישראליות אלא נשים ברחבי העולם. אתם יודעים, אנחנו, כחברי כנסת, אנחנו נלחמנו לצד ארגוני נשים ברחבי העולם; UN women, Me Too וארגונים אחרים, לפני המלחמה.

כשהמלחמה פרצה וגילינו מה קרה לנו עמדנו לבד. כולם שתקו. אף אחד לא עמד לצידנו. והרגשנו נבגדות כנשים. הרגשנו שהעולם לא מדבר ומביע את מה שהוא צריך. אני חושבת שלאף אישה ברחבי העולם מגיע לחוות אלימות מינית. זה לא משנה מה הדת שלך או מה המוצא שלך. 13 הנשים הצעירות האלה, הן רק 13 אבל זה 101 חטופים שצריכים לחזור הביתה. הקריאה שלנו אליכם היא לדבר בקול על החטופים שלנו, להיות מעורבים ולעורר מודעות לנושא הזה. אתם יודעים, כולם מדברים על סיוע הומניטרי לעזה – החטופים שלנו לא קיבלו שום סיוע הומניטרי. הצלב האדום לא ביקר אותם. אין לנו מושג מה קורה איתם. ואנחנו צריכים שתהיו מעורבים. זו צורה חדשה של טרור, בואו לא נטעה.

זו צורה חדשה של טרור, זה לא רק איום ישראלי, זה איום לכל העולם ולכל העולם החופשי. אנחנו צריכים להתייחס לזה כאל נושא ביטחון לאומי. אני אשמח לקרוא לכם להצטרף לקואליציה, ולהצטרף אלינו, חברי הכנסת, שעושים הרבה למען המטרה הזאת. אנחנו צריכים את העזרה שלכם. בבקשה, תביעו את קולכם. תודה.

תודה. חבר הכנסת, סימון דוידסון, בבקשה.

תודה, גבירתי היושבת בראש. אני פונה לשגרירים שנמצאים פה. שגרירים ושגרירות. אנטולי, שגריר רוסיה בישראל, אני נולדתי בברית המועצות, בליטא. בשנת 1972 עלינו לארץ. כל המשפחה שלי נרצחו בשואה. הגענו לפה כי זו המדינה שלנו. המדינה של העם היהודי. אני רק חושב לעצמי, אם היו עושים ברוסיה את מה שעשו לנו ב-7 באוקטובר. אני רק חושב מה היה קורה לכל מדינה, השגרירים הנמצאים פה, אם היו עושים את זה במדינה שלכם, לילדים שלכם, למשפחות שלכם. ואני מבקש מכם, מכל אחד ואחת שנמצאים פה, כשאתם חוזרים למשרד שלכם, למדינות שלכם – העולם חייב לדעת מה עברנו ומה אנחנו עוברים במדינת ישראל.

יושבים מולכם הורים שהבנות שלהם והבנים שלהם נמצאים מתח לאדמה יותר משנה, ללא אוכל, ללא מים. נאנסים, נאנסות. נרצחים. והעולם בשלו. תוקפים אותנו בתקשורת. כמעט בכל מקום בעולם עושים צעדות ענק נגד מדינת ישראל. ואני יושב פה במדינת ישראל, כיהודי שעלה לארץ, שהמשפחה שלו נרצחה לפני שמונים שנה, ואני אומר ששום דבר לא השתנה. אנחנו פה, במדינת ישראל, ב-8 באוקטובר, הרגשנו כמו לפני יותר משמונים שנה. כאילו שוב עברנו את השואה. ואבא שלי בן 85, על היד שלו יש קעקוע "7.10.2023" עם דגל מדינת ישראל. במקום מספר של השואה שלא עשו לילדים יש לו את הקעקוע על היד.

אז אני מסתכל על כל אחד ואחד. יש לכם כוח. ואנחנו צריכים את העזרה כדי להחזיר את הילדים שלנו הביתה לפני שזה יהיה מאוחר מידי. תודה.

תודה. נמצאות איתנו גם חברות הכנסת יסמין פרידמן ונעמה לזימי. תחילה, אני רוצה לאפשר לחנה, דודתה של ענבר היימן, שחטופה בעזה. בבקשה.

כן. תודה רבה. ענבר היא דור שלישי לשואה. ב-7 באוקטובר בזמן חדירת המחבלים ענבר נסה על נפשה כאשר שני תושבים עזתיים חמושים בסכינים רודפים אחריה במשך שעתיים. בכל פעם היא מסתתרת והם מגלים אותה. והם ממשיכים במרדף כאילו היו במרדף צייד, עד שמגיעים מחבלים רכובים על אופנוע. מחבלי חמאס חמושים, מקיפים אותה. ענבר קופאת על מקומה, בוכה, רועדת. והם יורים בה ומנקבים את גופה הטהור, כאילו והייתה ברווז במטווח. אישה צעירה לא חמושה מול כיתת יורים. ענבר קורסת ללא רוח חיים והם רוקדים בצהלות סביבה כשהיא מוטלת על הרצפה בלי טיפת חמלה. ארבעה מחבלים נתעבים גוררים אותה כמו חפץ ומעלים אותה על אופנוע כשראשה שמוט לאחור. גופה מרוסס בכדורים וידיהם מגואלות בדמה.

מאז, ענבר, שהייתה בחורה חיונית, הפכה לשקופה וחסרת חשיבות בעיני המדינה. ודמותה כמעט נמחקה. ענבר אחת מ-13 נשים חטופות בעזה. אני אצל הוריה יום-יום ואני רואה את הגסיסה הנפשית שלהם, אני רואה איך שהם מצטמקים עוד ועוד, איך שהם מאבדים אחיזה בחיים, איך שהם סובלים, איך שהם מסויטים מהזוועות שעברה הבת שלהם. לענבר כבר אין קול לדבר, אבל אני כאן לזעוק את זעקתה על האלימות הקשה שעברה.

גם אנחנו, המשפחה חווים התעללות יום-יום. 416 ימים שלא מאפשרים לנו מנוחה וקבורה, לא מאפשרים לענבר שלנו לנוח בארץ ישראל. 416 ימים שלאמא של ענבר אין קבר לבכות עליו. כבר 416 ימים ש-101 חטופים וחטופות בעזה. אני מבקשת מעל במה זו – החזירו לנו את כולם. את כולם יחד. את החיים ואת הנרצחים. כי לאף אחד כבר אין זמן. תודה.

תודה, חנה. נמצאות איתנו ניצה וורדה, שתי סבתות שגורלן נקשר בצער רב בשל האירוע של ה-7 באוקטובר. ניצה אביגדורי, כלתה ונכדתה נחטפו והושבו לארץ. ורדה בן ברוך, הסבתא של עידן אלכסנדר, שעדיין חטוף. ניצה, בבקשה.

שמי ניצה אביגדורי. סבתא של נועם, שנחטפה יחד עם אמא שלה, שרון, ועם עוד שבעה מבני המשפחה שלנו. הם היו בבארי, נחטפו, אחרי שהם באו לחגוג את חג המשק ולהיות עם המשפחה. היום לפני שנה זה היה יום שהתאריך שלו, כמו תאריכים אחרים חשובים בחיים שלנו, חקוק לי בנשמה ובלב כיום של שמחה ושל אושר שאני לא יכולה לתאר, את החיבוק החם שהיה לי עם הילדה הזו ועם שרון באותו חדר בבית חולים תל השומר. עד היום, להגיד את האמת, כל פעם שאני נפגשת איתה וכל פעם שאני מחבקת אותה, ואנחנו מתחבקות, ואני לא יכולה לשכוח את התחושה הזאת. אותה תחושה שאני רוצה שתהיה לכל סבתא, לכל אמא, לכל אבא, לכל קרוב משפחה.

התאריך הזה אצלנו, מבחינתי, הוא תאריך של התחדשות המשפחה. המשפחה חזרה להיות שלמה. מגיע לכל אחת ואחת מהמשפחות להתאחד, להיות שלמים. אם עם האחיות, אם עם הבנות, אם עם האבות. מי שצריך את השיקום שלו בארץ יקבל את השיקום בארץ. אני פונה שוב, עם כל ההתרגשות שאתם שומעים בקול שלי, גם למי שצריך לדאוג לזה כאן בארץ, שכולם יודעים מי זה, וגם כמובן לכל העולם. תעזרו לנו. תעזרו לנו. תעזרו להם. אנחנו, במשפחה שלנו לא גמרנו את השמחה בזה שהם חזרו. אנחנו ממשיכים להיאבק ואנחנו ממשיכים לדבוק במטרה הזו. אנחנו רוצים שכולם, כולם יחזרו. תודה רבה.

תודה, ניצה. ורדה, סבתא של עידן, בבקשה.

ניצה, את זכית לקבל את הילדים הביתה ואני מתפללת שגם אנחנו נזכה לקבל את עידן שלנו הביתה, חי וקיים. אנחנו יודעים שעידן, החמאס חטפו אותו חי מהבסיס שהוא היה בו, ליד ניר עוז. עידן אזרח אמריקאי, הוא התנדב לצבא. הוא חייל גולני מגדוד 51. עידן התנדב לשרת את המולדת שהוא מאוד אוהב. הוא נולד בישראל אבל בגיל חודשיים אני לקחתי אותו על ידיי לארצות הברית.

אני הקול של עידן. עידן עכשיו נמצא אי שם, אני לא יודעת אפילו היכן. אבל אני מתפללת, כמו שדוד המלך התפלל כשהוא היה במצוקה, כשהוא היה במנהרה. תפילה לדוד: "קולי אל אדוני אזעק, קולי אל אדוני אתחנן, אשפוך לפניו שיחי, צרתי לפניו אגיד, בהתעטף עליי רוחי ואתה ידעת נתיבתי, באורח זו אהלך טמנו פח לי, הבט ימין, וראה ואין לי מכיר".

ככה מרגישים החטופים. אין להם אף אחד שם. "אבד מנוס ממני אין דורש לנפשי". אף אחד לא מבקש אותם, אף אחד לא דורש אותם. ואני מבקשת מכם בשם אמא של עידן, יעל, הבת שלי, תחזירו את עידן הביתה חי וקיים. כך אנחנו רוצים לקבל אותו ואת כל החטופים והחטופות. 101 חטופים וחטופות. שיגיעו הביתה במהרה. מתחננת לפני בורא עולם ולפניכם, כמו עני בפתח, שיחזרו הביתה במהרה לשלום. אמן.

תודה. שירה אלבג, אמא של לירי אלבג. לאורך כל הכנס לא רצית לדבר. אני יודעת שזה קשה, זה לא פשוט.

שלום לכולם. אתם צפיתם בסרטון של חמש הבנות התצפיתניות. הסרטון הקשה. במיגונית שחמאס השתלטו עליה נרצחו 16 בנות. הבנות החטופות שלנו: לירי, קרינה, נעמה, אגם ודניאלה – נשארו בחיים. הן ישבו שם במשך שעתיים במיגונית עד שחמאס, ראיתם, הובילו אותן בשמחה ובששון לעזה. הן התקבלו שם בשמחה וצהלה ברחובות עזה. את לירי פגשו החטופים ששוחרו. במשך 40 יום היא עברה ארבעה בתים של אזרחים. היא חייה שם עם אזרחים שכלאו אותה בחדר, בבית עם ילדים ששמרו עליה מחוץ לחדר. העולם צריך להבין מי חטף אותם. לא רק חיילי חמאס, גם אזרחי עזה, ששמרו עליה ועינו אותה בחדר שהיא הייתה סגורה בו, ולא נתנו לה לאכול ולא נתנו לה לצאת לשירותים.

הכריחו אותה לשבת על הרצפה קשורה, ולא נתנו לה לדבר ולא נתנו לה לבכות כשהיה קשה והתגעגעה לאמא שלה. העולם צריך להבין, ואתם פה, אני פונה אליכם כשגרירים, זה גם בידיים שלכם. בעיקר בידיים שלכם לפנות לחמאס ולהגיד להם לשחרר אותם לאלתר, את כל החטופים והחטופים שנמצאים כבר מעל שנה. אנחנו יודעים שלירי, מהיום ה-40 ירדה למנהרות ומאז היא נמצאת במנהרות, כבר יותר משנה. גם במנהרות היא פגשה חטופים ששוחררו – אין שם אור. הם בחושך מוחלט. אין שם אוויר, יש שם לחות, אין להם הלבשה. את הבגדים שלהם, אחרי שהם מכבסים הם לובשים רטובים כי אין שם איפה לייבש.

היא לא ראתה אור שמש כבר שנה שלמה. שכל אחד ידמיין 24 שעות שהוא לא רואה אור שמש, מה קורה לו. שנה שלמה החטופים והחטופות נמצאים שם במנהרות, גוססים. וזה בידיים שלכם, להוציא אותם החוצה עכשיו. לא מחר, לא מחרתיים. זה אפשרי. זה אפשרי, בשבילנו, בשביל העולם וגם בשביל תושבי עזה. בשביל כולם. תודה.

תודה רבה. קובי בן עמי, אח של אוהד בן עמי, חטוף בעזה.

שלום לכולם, אני אח של אוהד. רז הייתה צריכה לבוא לפה היום, אבל לצערי היא באשפוז יום.

רז, אשתו שהייתה חטופה ושוחררה במתווה ראשון.

כן. היא לא יכלה להגיע. רז שוחררה מהשבי אחרי 54 יום.

אני אקריא איזה משהו קצר מנאום שהיא אתמול נאמה: "אם היו מבינים באמת מה זה להיות 54 ימים במנהרות מוקפים במחבלים, אין סיכוי שהיו נותנים לנו להישאר שם 415 ימים. אני והבנות עושות כל שאנחנו יכולות כדי להחזיר את אוהד ואת כל החטופים. אבל בסוף זה בידיים של ראש הממשלה".

ואני רוצה מפה לבקש מכולם, כל אחד בתחומו, לזעוק את הזעקה שלו לראש הממשלה ולממשלה ולעזור לנו לשחרר אותם. אנחנו לא יכולים לשבת פה בחיבוק ידיים ולהמתין, חס וחלילה, לאונס הבא בשבי או לרצח הבא בשבי. אנחנו לא יכולים לעשות את זה.

רז הייתה שם, רז יודעת מה התנאים שם. וכולנו יודעים, ושמענו מכל גורמי המקצוע שהם לא ישרדו שם עוד חורף. הם ימותו אחד אחרי השני ולא נקבל אף אחד בחיים. ואני פונה שוב לכולכם, לכל מי שיכול לעזור. אני אעשה את זה בקצרה – להחזיר לנו אותם הביתה. את החיים לשיקום ואת הנרצחים לקבורה.

ולך, פנינה, תודה רבה על כל מה שאת עבורנו, זה לא מובן מאליו. תודה רבה.

אין צורך להגיד תודה. תודה, קובי.

בעצם מה שהיה חשוב לי לאפשר ביום הזה, כבוד השגרירים והשגרירות, והנציגים של השגרירויות, זה לאפשר את השיח הבלתי פורמלי, יש לומר. מצד אחד, הכנס הזה נערך בכנסת באולם שהוא פורמלי, של ועידות, אבל את הקולות האלה, אני בטוחה שרבים מכם פגשתם משפחות, אבל את הקולות האלה באופן האותנטי הזה עם המצוקה הקשה הזו, שנה לאחר המתווה האחרון, שאנחנו לא מתקדמים עם העסקה, עם האמונה והרצון הטוב שלכם, והאמונה בכם שיש לכם את היכולת להיות שותפים ולהפעיל את הלחץ הנכון והראוי להשבתם – אני חושבת שאת השיח הזה אי אפשר לפגוש בצורה כזאת במקום אחר.

אני אאפשר לך, ענבל, בקצרה. אנחנו נאפשר גם לשגרירים את הזמן, למי שירצה מכם להגיב, לדבר ולראות מה עושים יחד. בבקשה, ענבל.

שלום, שמי ענבל, אני בת הדודה של טל שוהם. לפני שנה בדיוק, ב-25 בנובמבר כמעט כל המשפחה שלי שוחררה. טל עדיין שם. אשתו, עדי, כתבה כמה מילים שהיא ביקשה שאני אקריא. אבל, לפני כן, אני רוצה בבקשה ובמחילה לבקש פה לזכור שגם הגברים בשבי עוברים התעללות מינית. אני מבקשת סליחה מהמשפחות שהבנות שלהן שם. בן דוד שלי לא יכול להיות בהריון, אבל אנחנו יודעים מעדויות שגם גברים עוברים התעללות מינית, פיזית ונפשית. ואני מבקשת שגם את זה כולנו נזכור. לא, כמובן, במקום, אלא בנוסף. לדעת שגם הגברים שם. סליחה.

כותבת כמה מילים עדי, אשתו של טל: "שנה – היום, כמו בכל יום בשנה האחרונה אין מנוח. בעזה, בכל רגע של כל יום דריכות, הישרדות, תסריטים ותגובות, ערנות מלאה לכל פרט במרחב. אין מסכים ואין מיסוכים. הגנה עליהם בתודעתי, הגנה עליהם בגופי. ובארץ, מהרגע שחזרנו, מהרגע בו נווה ויעל שמו ראש על כרית במיטה בישראל, ידעתי לראשונה מזה חמישים ימים: הלילה הם יחיו.

"כל מאודי, כל תשומת ליבי הופנתה לשני נתיבים. נתיב אחד קשור בהחזקה של הילדים. בנתינת מרחב ומקום לכל מה שעולה, ותאמינו לי – עולה. בנוכחות המלאה יחד איתם, בדרך המפותלת והמרובדת הזו. נתיב שני קשור במאבק להצלת חייו של טל, בזעקת הדחיפות המיידית מעל כל שולחן, בהשמעת קולו וקולם של החטופים באזני מי שאמונים על חייהם, בהבהרת הסכנות המרובות שמכירה טוב מידי, בהנכחה של הממד האנושי של טל כאדם, של נווה ויעל שמתמודדים עם הבלתי נתפס וזקוקים לאבא שלהם, לקרקע שלהם, בהנכחה של קדושת החיים.

"בנתיב הזה הכול מרגיש קריטי, דחוף ומיידי. עמוס ודחוף. אין רגע דל לא מפוזר, אין צפייה בנטפליקס. כבר שנה אין מנוח. בכל רגע של כל יום ישנה דריכות מלאה וחשיבה בלתי פוסקת מה עוד לא עשיתי, איזה כיוון עוד לא מוצה, מה עוד ניתן לנסות. ובמישור הפנימי, חיפוש מתמיד אחר חיזוק האמונה, התפילה והתקווה. ההחזקה של האפשרות הטובה, המחויבות להבטחה של החיים של טל. השנה הזאת, כרצף ללא ממד זמן, ללא התרחקות מאירוע שקרה בעבר, ללא אפשרות להביט אחורה אפילו לא למרחק סנטימטר. אני עדיין בתוך ההתרחשות הזו, שמתקיימת בעצימות גבוהה מתמדת."

את זה כתבה עדי.

זה (מציגה תמונה) טל עם הילדים, נווה ויעל, שחזרו אחרי חמישים ימים וצריכים את אבא ביחד איתם. הם לא רק שלנו. הם המשפחה שלנו, הם גם שלכם. הם ילדי העולם החופשי והם צריכים להיות בבית.

תודה רבה, ענבל. ענבר גולדשטיין.

(נושאת דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

אני אעשה את זה באנגלית בשבילכם. רציתי להיות מנומסת, אבל אני לא חושבת שאחרי 416 ימים אני יכולה להיות. אני רוצה לספר לכם את הסיפור של ה-7 באוקטובר דרך העיניים של חן גולדשטיין אלמוג, שנהייתה אלמנה. היא איבדה את בעלה ואת בתה הבכורה. היא נחטפה עם שלושת ילדיה האחרים ושוחררה לפני שנה – מחר. היא לא היחידה, אבל היא היחידה שהיא המשפחה שלי. חן היא גיסתי, ואחי ואחייניתי נרצחו, והאחרים נחטפו. העולם עדיין עומד בשקט, בידיעה של סוג האלימות שנשים, ולא רק נשים, עוברות שם. הן חשופות להתעללות פיזית, מנטלית ורגשית. הן מוזנחות. כשהעולם עומד בשקט העולם מאשר הזנחה. לכן, העולם מזניח אותן על ידי שתיקה, והעולם מאשר ומקבל על ידי שתיקה.

ואפילו יותר גרוע – העולם נותן לגיטימציה רק על ידי שתיקה. אני לא יכולה להחזיר אותם. אתם כן. אני לא יכולה. אז אל תשבו ותדברו – תעמדו ותעשו. תוודאו שכולנו נקבל את האנשים בחזרה. אגם, האחיינית שלי, אמרה שכשאתה מוחזק בשבי אתה משוחרר פעמיים – פעם ראשונה כשאתה משוחרר והפעם השנייה כשהשאר משוחררים. הם לא. הם עדיין לא, במשך 416 ימים. זה הגיוני? איך אפשר בכלל להביט בעיניים, בידיעה שזו המשמרת שלנו. אני מצטערת, זו המשמרת שלכם. אני רק אזרחית, מי אני? אבל האם אתם תחיו עם עצמכם בשלום בידיעה שיכולתם לעשות משהו אבל לא עשיתם? אז אני מבקשת מכם שוב – אל תשבו ותדברו אלא תעמדו ותעשו.

תביאו אותם חזרה כדי שאנחנו נוכל לבנות את החיים שלנו, שנוכל לבנות את המדינה שלנו. שנוכל לחיות כאן מבלי להרגיש מחוללים. תודה שאתם כאן ושאתם מקשיבים. אני לחלוטין לא לוקחת את זה כמובן מאליו. אבל, אני צריכה שאתם תעבירו את זה הלאה ותעזרו לנו, כי אנחנו לא יכולים לעשות כלום – אתם כן. תודה.

תודה, ענבר. אני רוצה לאפשר לריטה גיבסון, חברת הנהלה של פורום "דינה", פורום מקצועי, לסכם. ואז אנחנו נאפשר לשגרירים ולשגרירויות שרוצים לשתף אותנו, להגיב. וכמובן גם לנציגים שנמצאים, לא רק לשגרירים אלא גם לנציגי השגרירויות. בבקשה, לעשות את זה קצר כי אנחנו לא עומדים בזמנים, חשוב היה לי לשמוע כמה שיותר מהמשפחות שהגיעו.

צוהריים טובים, יושבת-ראש הוועדה. במחילה מכל המשפחות, תודה שאתם פה, ובתקווה שכל זה יועיל לכם ולאוהביכם.

(נושאת דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

שגרירים נכבדים ונציגים מכל המדינות, תודה שאתם כאן איתנו היום, על שאתם מקשיבים לנו. לכל עמיתיי מכל ארגוני החברה האזרחית, שאנחנו עובדים יחד. אין לי את הזמן להכיר בכל אחד – תודה על העבודה המשותפת איתנו. תודה על ההזדמנות להציג בפניכם את העבודה שפרויקט "דינה" עושה.

פרויקט דינה מורכב מקבוצת נשים מסורות, מומחיות בתחום המגדר והחברה האזרחית. לקחנו את השם שלנו מהסיפור התנ"כי על דינה, שהאונס שלה הוא הראשון שמתועד בתנ"ך. היא סמל להכרה בכל הקורבנות להתעללות מינית לאורך כל ההיסטוריה.

המילה "דינה" בעברית גם יכולה להיות מפורשת כ-החוק שלה או הצדק שלה. אנחנו לוקחות את זה כמחויבות שלנו. לקחנו על עצמנו להיאבק להכרה ולצדק עבור הקורבנות של ה-7 באוקטובר, אלה שבחיים, אלה שמתו. אלה שסבלו בדרכים נוראיות ולכל החטופים, החיים והמתים. למה אנחנו מתכוונים בהכרה? לצערי, אנחנו עדיין צריכים להיאבק, למרות העובדה שיש מספיק ראיות ומספיק עדויות, אנחנו עדיין מתקשים לקבל הכרה שהפשעים האלה באמת קרו. פעלנו ביעילות בהבאת, והיא הייתה פה, הנציגה המיוחדת לאלימות מינית בקונפליקטים של האו"ם.

היא דיווחה שהיא מוכנה לעמוד לצד העובדה שאלימות מינית שקשורה לקונפליקט בוצעה ב-7 באוקטובר, וגם בקשר לחטופים – היא כתבה בפורום שלה "אנחנו מוצאים שצורות שונות של אלימות מינית שקשורה לקונפליקט, כולל אונס ועינוי מיני, ואכזריות מינית, לא אנושית ומבזה, עדיין מתמשכת בקרב החטופים". זה היה בינואר, שהיא כתבה זאת. אנחנו רק יכולים לדמיין מה קרה מאז. החטיפה והחזקה של חטופים היא פשע בינלאומי. יתרה מכך, כמו כל אלימות מינית שקשורה לקונפליקט, זה מופנה לא רק לאינדיבידואל אלא לכל הקהילה של האינדיבידואל. זה טרור מיני. זה לא רק בשביל לפגוע, לבזות ולחסל אינדיבידואליים. שלא יהיה ספק, זה נועד לפגוע, לבזות ולחסל קהילות שלמות.

למרות זאת, רוב ארגוני זכויות אדם בינלאומיים בחרו לשתוק, וחלק ממשיכים להכחיש שמשהו מזה אי פעם קרה. הרבה מדינות ומוסדות רשמיים מתנהגים באופן דומה. להכחיש שהפשעים האלה בכלל קרו, לסרב להכיר במעשים של אלימות מינית כפשעים נגד האנושות, על ידי התעלמות מהחטופים, על ידי סירוב להכיר בחמאס כארגון טרור, הקהילה הבינלאומית שולחת מסר מאוד מסוכן לקבוצות הטרור – אתם יכולים להתחמק מזה. אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים בעולם החדש ואנחנו נעמוד מהצד. זה לא יעזור למטרה הפלסטינית. על ידי תקיפות מיניות – אחד מהסמלים לחיים, הסמל להמשכיות שלנו – חמאס שולח מסר של מוות לא רק לקהילה הישראלית אלא לכולנו.

אנחנו קוראים לעולם להוקיע את חמאס, ארגון טרור שמונע על ידי אמונות דתיות קיצוניות ושנאה. אנחנו קוראים לכם להוקיע פשעים ולהביא את המבצעים לצדק. למה אנחנו מתכוונים בצדק? הכוונה של אלימות מינית בקונפליקט היא שונה ומובדלת ממה שלצערי מוכר כ"אונס רגיל". עלינו להרחיב את ההגדרה וההבנה שלנו את הפשעים של אלימות מינית שקשורה בקונפליקט. אנחנו לא יכולים יותר להטיל את האחריות האינדיבידואלית של כל אדם ואדם. עלינו לפתח, כמו שפרויקט "דינה" עושה, דוקטרינה של אחריות משותפת. לפיה האחריות לפשע היא על כל אחד שהשתתף במתקפה, כולל אלימות מינית, ללא קשור לתרומתו הספציפית.

המסקנה ההפוכה היא אבסורדית. זה יגרום לקטיעה. זה אומר שאם לא יכולים לזהות את התוקפים כי המתקפה הייתה כל כך מהירה או בגלל שהם רצחו את הקורבנות, או בגלל שהחטופים הוחזקו במקום חשוך שכוח אל שבו הם לא יכולים לראות מי מחזיק אותם, אז אין שום דרך להעמיד אותם לדין. אז אין דבר שאנחנו יכולים לעשות, אם אנחנו מחזיקים בתפיסה של אחריות אינדיבידואלית. אנחנו עומדים על כתפיהם של ארגוני זכויות אדם ואקטיביסטיות פמיניסטיות שסללו את דרכנו, אבל אנחנו מחויבים לעשות שינויים נחוצים בנרטיבים לאומיים ובינלאומיים, ובדוקטרינות חוקתיות.

צדק נועד להיות אוניברסלי ובלתי מנוצח. אני מצטערת שאני צריכה לומר זאת אבל זה נראה שכן – צדק אמור להיות אוניברסלי ובלתי מנוצח. אם פשעים מיניים הם פשעים בינלאומיים אז זה לא משנה מאיזו מדינה הקורבן, בין אם אנחנו אוהבים או לא אוהבים את הממשלה שלו, בין אם אנחנו מסכימים או לא מסכימים עם הקונפליקט. אם פשע הוא אוניברסלי אז הוא אוניברסלי, והאחריות היא של כולנו לקיים את זה. אנחנו קוראים לכל הארגונים ברחבי העולם לנטוש את העמדה שלהם של סלקטיביות מוסרית. בבקשה, תיישמו את היוקרה, השפעה ומימון לטובת פעולה למען כל הנשים. הביאו פושעים לדין.

אנחנו בפרויקט "דינה" נשמח מאוד לתרום ולעבוד איתכם בפיתוח דרכי חשיבה חדשות אלה, ובדרכים הכל-כך קריטיות האלה להבאה לצדק, בעולם שמשתנה סביבנו בזמן ש-101 חטופים נשארים במנהרות חשוכות, חלקם בחיים וחלקם כבר לא. הם מחכים שכולנו נבין על מה העולם הזה.

(נושאת דברים בעברית)

שתי מילים בעברית. תודה לכל המשפחות. באנגלית קראתי לצדק אוניברסלי. זה לא משנה מי הקורבן. אם מישהו קורבן, אם מישהו חטוף, אז הרי הוא חטוף וקורבן.

תודה רבה לך, לפורום "דינה". אני אומר משהו שהוא מאוד קשה. זה קורה יותר לנשים שחורות סביב העולם ולנשים יהודיות. יש לי בדיחה גרועה שאני אומרת שהתברכתי בשניהם.

אני רוצה לאפשר לכם, לשגרירים והשגרירות, למי מכם שרוצה לשתף אותנו, גם על הרשמים שלכם מהמפגש עם המשפחות. וכמובן, למי מכם שרוה לשתף על מה עושה המדינה שלכם כדי לעזור לשחרר את החטופים ולהביא אותם הביתה, ומה עוד לפנינו, כדי שהם יגיעו כמה שיותר מהר. יש מי מכם שרוצה לפתוח? גם מהנציגויות של השגרירויות. מר ראדו יואניד, שגריר רומניה.

(נושא דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

צוהריים טובים, גבירותי ורבותיי. אני אשמח לשתף איתכם כמה מחשבות ולדווח לכם משהו על הטרגדיה של ה-7 באוקטובר. קודם כול, אני מבין כנראה טוב יותר מכל העמיתים שלכם והעמיתים שלי כאן על מה שקרה ב-7 באוקטובר, מכיוון שעבדתי במשך 31 שנים במוזיאון השואה בוושינגטון. אז אני יודע משהו על הטרגדיה של העם היהודי וההיסטוריה שלו, אולי אפילו יותר מעמיתיי הדיפלומטים.

עכשיו, לגבי ה-7 באוקטובר, אני רוצה לומר שהיו – אני מצטער על שימוש במונחי עבר – 21 חטופים. מתוך 21 החטופים האלה יש 4 שנחשבים חיים, 2 גברים ו-2 נשים: דורון שטיינברכר ורומי גונן – דיברנו על הנשים. אני רוצה לתת להן כבוד. במיוחד מאחר שהאירוע הזה מוקדש להן.

יש לנו 3 אזרחיות רומניות שמתו ויש לנו 11 אזרחים ישראליים ששוחררו. ולבסוף, יש לנו 6 אזרחים של ישראל וגם של רומניה שנרצחו ב-7 באוקטובר. הסטטיסטיקה היא קרה וחסרת נשמה. אני רוצה לומר לכם שרומניה עשתה ככל יכולתה ועושה ככל יכולתה כדי לשחרר את בני הערובה. את חלק מהדברים עדיף לא להגיד בפומבי ובפני התקשורת מפני שזה יכול להזיק.

עכשיו, אני אגיד לכם מה אני חושב, כי זה הסגנון שלי. אני חושב שישראל היא אחראית לחטופים האלה, שבתקווה עדיין חיים, וגם אנחנו אחראים. הנשיא הרצוג אמר אתמול שאי-שחרור החטופים הנותרים הוא כשלון יום-יומי, וזה נכון גם לגבי רומניה. תודה רבה.

(נושאת דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

תודה, השגריר ראדו, על המילים המדויקות שלך, תודה רבה. השגרירה אנה, בבקשה.

(נושאת דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

תודה רבה שהזמנתם אותנו. הלוואי ויכולתי להחזיר אותם. אני מניחה שכולנו כאן, שאין לנו אהובים שחטופים בעזה, יש לי שני בנים וכל הזמן אני מדמיינת איך אני הייתי מגיבה אם הילדים שלי או אמא שלי או אחותי היו שבויים שם בעזה, איך הייתי מסוגלת לקום כל בוקר או להמשיך לנשום או לא לאבד את השפיות שלי. הלוואי שיכולתי להחזיר אותם.

אנחנו, השגרירים, לא יכולים לעשות את זה בעצמנו, אבל כמובן שאנחנו יכולים, מאחר שאנחנו חיים פה ואני רואים בעינינו את הסבל ואת הצער ואת המצב, ואנחנו יכולים לדמיין בעצמנו כי אנחנו רואים את הסרטונים ואנחנו מדברים עם האנשים, וביקרנו בקיבוצים. אז מה שאנחנו יכולים לעשות זה לנסות להעביר את זה למדינות שלנו. אנחנו מודעים ומבינים לגמרי את הבקשה שלכם.

גם אם לא התבקשנו, זו חובתנו, זה מה שאנחנו צריכים לעשות – להעביר את זה למדינות שלנו. אי אפשר להמשיך ככה. אנחנו חייבים להחזיר את כולם. אז אני רק רוצה להבטיח לכם שתמיד, כבר במשך יותר משנה, זה מה שאני עושה. אני בטוחה שזה מה שכל העמיתים שלי עושים – מעבירים ומסבירים למדינות שלנו על המצב. הם עושים את הכי טוב שלהם כדי לסיים את זה ולהביא הביתה 101 חטופים. תודה.

(נושאת דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

תודה, השגרירה אנה. שגרירת ספרד. בבקשה, שגריר רוסיה.

(נושא דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

תודה. שמי אנטולי ויקטורוב. אני שגריר רוסיה. אני לא יכול לומר שאני אסיר תודה מפני שזו פגישה מאוד קשה, זה מאוד קשה לשמוע ולראות את הקרובים של החטופים. האימהות, אבות, האחים, האחיות והילדים של אותם ישראלים שעדיין, לצערי הרב, כבר יותר מ-400 ימים, מוחזקים בידי טרוריסטים בעזה. אני לא כאן כדי לשווק את המאמצים של רוסיה כי זה לא בטיחותי, אבל אני כן אשמח להזכיר כמה דברים.

קודם כול, כמובן שרוסיה מגנה כל צורה של טרור. במיוחד מה שקרה ובוצע בידי אנשי חמאס ב-7 באוקטובר, כשהרגו אזרחים, חטפו אזרחים. ביצעו כל מיני סוגים של אלימות ורצח. זה בלתי מתקבל לחלוטין. הבהרנו את זה מההתחלה. וכמובן, כשגריר המדינה אני יכול לאשר שאנחנו דורשים את שחרורם המיידי של כל החטופים. אני חושב ששווה להזכיר שבעקבות המאמצים שלנו, המאמצים של ההנהגה הרוסית והדיפלומטים, שני נשים ישראליות, אירנה טטי ילנה טרופנוב. הן שוחררו לפני הרבה זמן, אבל עדיין, הן שוחררו בנובמבר האחרון בזכות הקשרים והצעדים שעשינו.

אני יכול להגיד שבעקבות המאמצים שלנו שלוש נשים נוספות שוחררו. ואני אשמח גם לומר שאנחנו, הדיפלומטיה הרוסית, תורמים לכך שישוחררו. דיברנו עם האנשים בתפקידי המפתח בצד השני, אנחנו בקשר מתמיד איתם. אני מדבר על גליה טרשנסקי, נערה שאביה היה אזרח רוסי. אני מתכוון לספיר כהן, שהיא כלה של סשה טרופנוב. ואני מדבר על יפה אדר, ניצולת שואה.

כמובן שאנחנו, הדיפלומטיה הרוסית והצבא באזור, באופן נרחב, מעולם לא ויתרנו ואנחנו נמשיך במאמצינו. אני לא יכול לחשוף הרבה פרטים על המאמצים שלנו, אבל אני כן יכול לאשר שאנחנו, בפדרציה הרוסית, מוכנים לנקוט באמצעים רדיקליים. כל דבר שתלוי בנו, אנחנו מוכנים לקחת. ועוד דבר אחד. בבקשה, אל תיקחו את זה בציניות, אבל לתחושתי, כדיפלומט, ותאמינו לי שאני דיפלומט מנוסה, אני לא בחור צעיר, עכשיו זה נראה שהחטופים שעדיין שם בעזה, שהם נהיו חטופים בפעם השנייה - עכשיו הם בני ערובה של משחקים פוליטיים ושל שיקולים פוליטיים. אני לא רוצה להפנות את האצבע המאשימה על אף מדינה או על אף אחד אחר, אבל אני חושב שזה הזמן להשיג הפסקת אש מיידית. כי זה קשה להמשיך לדאוג לחייהם של החטופים בעזה עד שהחטופים יחזרו. תאמינו לי, זה מאוד קשה.

אני חושב שזה הזמן לבסס הפסקת אש, לגשת לסוגיות הומניטריות דחופות ולשחרורם של החטופים – שזו סוגייה הומניטרית דחופה מאוד. כי החורף מגיע וזה מאוד קשה לדמיין מה התנאים שהחטופים הישראלים ישרדו במנהרות. מבלי לנקוט באמצעים מידיים גורלם יעמוד בסכנה גדולה מאוד. מבחינת המאמצים שלי כשגריר אני יכול להבטיח שאנחנו נמשיך כל מאמץ למען תרומה לשחרורם של החטופים. זו סוגייה הומניטרית מאוד חשובה. ותסלחו לנו אימהות, אחים, אם לא נקטנו באמצעי שהיה דרוש, אבל אנחנו חשבנו שאנחנו עושים את המקסימום שלנו. תודה.

(נושאת דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

תודה רבה, שגריר רוסיה, ויקטורוב. אני שמה לב שרבים מכם מכירים את השמות.

(נושאת דברים בעברית)

שמתי לב שרבים מכם מכירים את השמות. בשלב הזה הגיע הזמן גם לעלות הילוך. זה אומר שאתם מלווים ושאכפת לכם, ואתם עם מעורבות גבוהה כדי להפעיל לחץ על שחרור החטופים. ועל זה אנחנו מעריכים אתכם. אבל, אנחנו בשלב שאם אנחנו לא מפעלים את הלחץ גם מישראל, שהיא האחראית הראשונה על החזרת החטופים – מי שאחראי על שלומם הוא החמאס, אבל כפי שאמר השגריר ראדו, בסוף זו גם האחריות של העולם. אני חושבת שעכשיו זו ממש נקודה קריטית, שאם אנחנו לא מחזירים אותם, רבים מהם בסכנת חיים ממשית.

[צעקות]

(באנגלית) זה הכאב.

כמו שאתם רואים, זו תקופה מאוד קשה. זה אבא של חטופה.

כן, בדיוק. (באנגלית) הפגנה כנה של כאב.

(נושאת דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

שגרירת אירלנד Ms. Sonya McGuinness, בבקשה.

(נושאת דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

תודה, גבירתי יושבת-הראש. לצערי, אין לי מילות ניחומים. אבל, אני לא רוצה שלא להביע את הערכתי העמוקה עבור המעשים האמיצים שלך, גבירתי יושבת-הראש, ושל המשפחות, ואיך הן עושות כל שביכולתן, ולהראות את הסולידריות שלנו. אנחנו, כמובן, קוראים לשחרור החטופים בכל הזדמנות. אבל, אני חושבת שאת לגמרי צודקת, שזה חשוב בשבילנו להמשיך להביע את הסולידריות שלנו עם הנשים הקורבנות לאלימות. אחת האימהות כאן היום אמרה לנו די בחדות "זו העבודה שלכם". אני רוצה להבטיח לכם שאנחנו מבינים וזוכרים שזו בהחלט העבודה שלנו. אני מודה לך על שכינסת אותנו. תודה.

(נושאת דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

תודה, השגרירה סוניה. בבקשה, שגריר נורבגיה.

(נושא דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

תודה רבה, גבירתי יושבת-הראש. גבירתי יושבת-הראש, חברי הכנסת היקרים, ויקרים אלה שהיו חטופים ושהם משפחות החטופים. במרץ זכינו לארח את איגוד ומרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בישראל. הצגנו את הדוח לקהילה הדיפלומטית בתל אביב, על מה שקרה מבחינת האלימות המינית ב-7 באוקטובר. מאז עבדנו והמשכנו להעניק תשומת לב לסוגייה הזו. יש כמה דברים שהם ברורים – חטיפת בני ערובה ואלימות מינית הם בלתי חוקיים. אנחנו דורשים, כמו המדיניות האחרות כאן, שהחטופים ישוחררו. ואנחנו מנסים לעשות מה שאנחנו יכולים כדי לתרום מבלי לדבר על כל דבר שאנחנו עושים. מאחר שהייתי אחראי על עבודת שחרור החטופים הנורבגיים, רק רציתי להדגיש כמה חשובות אתן, משפחות החטופים.

אני מעודד אתכם להמשיך את הלחץ ברשתות החברתיות, להשפיע על דעת הקהל בבית ובחו"ל. ולא פחות – להמשיך את הלחץ על הרשויות האחראיות כאן, כמו שעשיתם היום. זה מאוד חשוב לנו, שיושבים בממשלות, שיהיה את הלחץ הזה, על מנת שנוכל להמשיך לתעדף את העבודה הזו במשך הזמן. תודה.

(נושאת דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

תודה רבה. שגריר אוסטריה, ניקולאוס, בבקשה.

(נושא דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

תודה רבה. רציתי לדבר למשפחות החטופים ולהודות להן על שדיברו איתנו ובאו לכאן, גם אחרי 416 ימים שאתם באים לכאן כל יום. זה מתיש, זה קשה, זה לא פשוט בשבילכם לעשות את זה. אני לא יכול לדמיין אפילו את הסבל שאתם עוברים. אני מעריץ את האומץ שלכם ואני רוצה להודות לכם על כך. המסר השני שלי הוא שאני שמעתי אתכם, שמענו אתכם, הבנו מה ביקשתם מאיתנו. את הקריאה שלכם לסולידריות, הקריאה שלכם להקרמת הקול, הקריאה שלכם לעמוד ביחד, הקריאה שלכם לשמירה על הרשויות שלנו מעורבות – אני יכול להגיד רק בשם המדינה שלי, שאנחנו עושים את זה. ענבל, בת דודתו של טל שוהם, היא גם אזרחית אוסטרית. אז אנחנו מעורבים.

רק לפני שבוע ראש הממשלה נפגש עם המשפחה, גם גלעד קורנגולד. הנקודה היא שהוא חיזק שוב פעם, והוא עושה את זה באופן קבוע, שנושא שחרור כל החטופים נשאר עדיפות במדיניות החוץ שלנו. יש לנו שליח ראש ממשלה מסור, שפשוטו כמשמעו יושב דלת ליד ראש הממשלה. הוא עובד ללא הפסקה על נושא החטופים. ובזה אני רוצה להבטיח לכם את הסולידריות שלנו ואת המאמצים המתמשכים שלנו כדי לעשות הכול כדי להחזיר אותם כמה שיותר מהר. תודה.

(נושאת דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

תודה רבה, השגריר. השגרירה סלאבנה.

(נושאת דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

תודה רבה. קודם כול, אני רוצה להודות לכם על הפגישה הזו. אני מאמינה שזה חשוב להיפגש ולדבר על החטופים. אני מצטרפת לעמיתיי בהערצה למשפחות. אני ממש מעריצה את הכוח שלכם. אני יודעת שאתם צריכים להיות חזקים, אבל זה לא משהו שאני לוקחת כמובן מאליו. אני גם מצטרפת לעמיתיי במסר לסולידריות.

לגבי בולגריה, היינו ואנחנו ממשיכים להיות עם ישראל מתחילת הטרגדיה הנוראה הזאת של ה-7 באוקטובר. יש לנו 2 חטופים, שנחשבים חיים, עדיין בעזה. דניאלה גלבוע, שראיתי תמונה שלה היום, וגם מתן אנגרסט.

(נושאת דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

בדרך כלל, אמא שלה מגיעה לכנסת, אבל לצערי היום היא לא הגיעה.

(נושאת דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

כן, היא אישה מאוד חזקה. היא יכולה להיות דוגמה לכל אחד מאיתנו.

ובגלל ששמענו חלק מהדיווחים והמצגות שהוצגו היום, אני רוצה להבטיח שלפחות כל המדינות שנוכחות היום, אנחנו מכירים במה שקרה ב-7 באוקטובר, אנחנו כן מכירים בטרור, בהתעללויות, באלימות המינית. אנחנו לא הפסקנו לדבר על זה. זו אחת השאלות שמוצגות בפניי בפגישות שלי עם ראש הממשלה, הנשיא. אנחנו מגנים וממשיכים לגנות את המעשים שארגון הטרור עשה.

אני כאן גם רוצה להשתתף לעמיתי הרומני, ולומר שאנחנו אחראיים ושאנחנו צריכים לעשות יותר כדי לשחרר את החטופים, אבל ישראל היא גם אחראית. ואנחנו צריכים להמשיך לעבוד ביחד כדי להשיג את מטרתנו ולהחזיר את החטופים עכשיו.

תודה.

(נושאת דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

אני נציגה של אקוודור.

(נושאת דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

תודה שאת כאן איתנו.

(נושאת דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

תודה רבה. קודם כול, אני רוצה לפנות אליכם, המשפחות, ולומר לכם שאני מאוד מצטערת על מה שאתם והמשפחות שלכם עוברות. אני יודעת שאין מילים שיכולות לתאר את הכאב הנוראי הזה שאתם בוודאי מרגישים. אני רציתי להגיד לכם גם שאני אמא לשניים. שני ילדים יהודים גם כן, כך שהלב שלי איתכם. וגם אני לא יכולה לדמיין שמשהו כזה יקרה להם. לגבי המדינה שלנו והעמדה שלנו, אקוודור תמכה בישראל מאז ה-7 באוקטובר, מאז היום הראשון. אנחנו כמדינה מעולם לא היינו שקטים. הנשיא שלנו, דניאל נובואה, גינה את ההתקפה הנוראית הזאת ועל הזכות של ישראל להגן על עצמה כנגד טרוריסטים, בשנה שעברה.

שר החוץ שלנו לאחרונה ביקר את ישראל, בספטמבר השנה, והיה בקשר עם המשפחות. הוא גם ביטא את הסולידריות של המדינה שלנו. מאז תחילת המלחמה המדינה שלנו עמדה לצד ישראל, גינתה את המתקפות הזוועתיות האלה. ישראל עמדה, ואנחנו נמשיך לעמוד לצידכם בדרישה לשחרורם של החטופים בקהילה הבינלאומית. ובחזרה שוב למשפחות – תמשיכו לדבר, תמשיכו לשתף, תמשיכו לדחוף. תפעילו לחץ על הקהילה הבינלאומית. תודה.

(נושאת דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

תודה רבה. מרב מיכאלי, לשעבר ראש מפלגת העבודה.

(נושאת דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

כן, תודה. קודם כול, תודה לכל השגרירים. הנוכחות שלכם כאן היא חשובה ביותר ומשמעותית עבורנו. אני בטוחה שעבור כל המשפחות ועבור כל מיני ישראלים שכל הזמן נלחמים לשחרור והחזרתם של החטופים. עכשיו, אנחנו מדברים, אני לא רוצה להגיד שזה קל, אבל זה נפוץ לדבר על ההתעללות המינית בנשים, זה פחות נפוץ לדבר על התעללות מינית בגברים. אבל לא צריך להניח שזה לא קיים, כחלק מההתעללות וכחלק מהסכנה הנוראית שהחטופים שלנו נמצאים בה.

אני גם רוצה לומר שתמיד הייתי באופוזיציה של בנימין נתניהו, לא רק בממשלה הספציפית הזו, ואני הראשונה לדרוש שהוא ייקח את האחריות על החטופים, אבל זה לא לוקח מהאחריות של אלה שמחזיקים אותם קודם כול. שחטפו אותם, מלכתחילה. שרצחו. ושממשיכים להתעלל בהם.

וזה לא לוקח מהאחריות של כל מדינה שרואה את עצמה כחלק מהקהילה הבינלאומית, לעשות כל דבר בכוחה על מנת לעזור לשחרר אותם. והדבר האחרון, ברשותך, פנינה, זה לומר שהיום הזה, 25 בנובמבר, זה היום הבינלאומי שבו שוב פעם, פעם בשנה מכירים במגפה הזאת של אלימות נגד נשים שמתרחשת בזמן שאנחנו מדברים, בכל מקום. בבתים, בחצרות, בפארקים, במוסדות השונים, במגזר הפרטי. יש לנו עדיין דרך ארוכה לעבור עד שניפטר מהמגפה הנוראית הזאת ונצעד לכיוון שוויון אמיתי. מפני שאלימות היא תמיד תוצר של אי-שוויון.

ולצערי, מה שאנחנו מתמודדים איתו, בין יתר הדברים בטרגדיה הזאת, זה ההפגנה של חוסר שוויון גדול עבור נשים בכל מקום בעולם. אז תודה שוב, על הפגישה החשובה הזאת. אני בטוחה שכל אחד כאן מחויב להילחם למען שוויון ולמיגור אלימות, איפה שלא תהיה.

(נושאת דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

תודה רבה. חברת הכנסת, לימור סון הר מלך.

תודה. אני אדבר בעברית. אני אנצל את ההזדמנות הזאת לזעוק את הזעקה שכל אזרח במדינת ישראל היום חש באופן רגעי, על בסיס רגעי, כל שנייה, כל דקה. כאב של משפחות, כאב של אנשים, כאב של הורים, של אחים, של אחיות, של בני דודים, של בני דודות, ש לדודים. כאב שהולך עם מדינת ישראל באופן מאוד איום ונורא. אין מילים אפילו בכלל לספר על הכאב הזה ועל ההתמודדות הזאת. אני אנצל את ההזדמנות הזאת רק בשביל לבקש. אנחנו באמת רואים את ההזדהות הזאת ואת הנכונות ואת השותפות לכאב שמדינת ישראל מתמודדות איתו, אבל זה לא מספיק. צריך לראות איך כל אחד מכם מוצא את הדרך לעשות כל מה שהוא יכול כדי שהם יחזרו הביתה. ויש לכם, יש לכם את כל מנופי הלחץ.

מנופי הלחץ לא צריכים להיות מופעלים על מדינת ישראל, הם צריכים להיות מופעלים על האויבים, על אותם גורמי רשע שפשוט מזהמים את העולם שלנו בכל כך הרבה רוע. צריך להפעיל עליהם את מנופי הלחץ. כל אחד צריך לעשות כל מה שהוא יכול כדי שהם יחזרו הביתה, בעזרת השם.

תודה רבה.

פנינה, אני חייב להגיד משפט. לימור, מנוף הלחץ הכי גדול זה ראש המפלגה שלך, איתמר בן גביר, שעצר ומונע. חייבים לשים את זה על השולחן. זו צביעות. זו פשוט צביעות.

לא, אתה הופך את זה לדיון פוליטי.

זה פוליטיקה. מה, זה לא פוליטיקה?

אתה חושב שיש מישהו - - -

איתמר בן גביר עצר ועוצר את העסקה.

חברים.

אנחנו פונים אליהם? ראש המפלגה שלך, איתמר בן גביר.

אנחנו חושבים שיש דרך.

חבר הכנסת דוידסון, חברת הכנסת לימון סון הר מלך.

זו הסיטואציה.

הגיעו לפה משפחות.

קשה לי לבלוע את זה אפילו.

תודה.

אני רוצה שתשמעו לסיום בחורה צעירה שנלחמת כבר חודשים ארוכים. היא ומשפחתה לא זכו לקבל חזרה את כרמל גת. אישה יוצאת דופן. שי, אנחנו נשמח שתגידי כמה מילים לשגרירים ולשגרירות. מאוד חשוב לי שהמשפחות שכבר מגיעות לפה ועושות את המאמץ, שקולן יישמע. בבקשה, ואז אנחנו נסכם את הכנס הזה.

(נושאת דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

תודה, פנינה. ותודה, שגרירים, שאתם כאן היום גם כן. אני מכירה רבים מכם. אני מכירה אותך, ניקולאס, סבינה ואנה מריה. פגשתי את כולכם כאשר שניים מבני משפחתי היו עדיין בחיים. ב-7 באוקטובר שניים מבני המשפחה שלי, כרמל וירדן, בשנות ה-30 לחייהן, נלקחו כבני ערובה מבית בקיבוץ בארי. והיום, 25 בנובמבר, לפני שנה, זה היה יום של תקווה. כי שני נערים חטופים חזרו כחלק מהעסקה, יחד עם 105 אנשים שחזרו חיים. והם אמרו לנו שכרמל, בת הדודה שלי, בחיים. ולא רק שהיא בחיים, היא שמרה אותם בחיים בשבי. כרמל הפגינה התעלות. היא מצאה כוחות מדהימים בתוכה.

ובזמן שהיא גוועה ברעב, החופש נלקח ממנה, היא לא ידעה מה הולך לקרות מחר לגוף שלה, לנפש שלה, לחיים שלה, ולשני הנערים שהיא לקחה תחת חסותה להציל – היא הצליחה להציל את נשמתם, להשאיר אותם שפויים. בשבי היא הייתה עושה איתם יוגה כדי לנסות להשאיר אותם שפויים ולקחת חזרה שליטה, את השליטה שהייתה לה על המודעות שלה, על הגוף שלה, ועל שני הצעירים האלה, בן 13 ובן 17. ועם התקווה הזאת המשכנו, ולאחר 4 ימים נוצר החיבוק הזה. זו ירדן, שחזרה לבת שלה. תסתכלו על בת ה-4, כשהיא מקבלת את אמא שלה בחזרה. תסתכלו על בעלה, מסתכל על אשתו ועל בתו, מתחבקים.

זה מה שאנחנו עדיין מקווים לו אחרי 416 ימים. ואני רוצה לומר לכם שכרמל המשיכה עם התקווה הזאת במשך 328 ימים. היא שרדה. ואתם רואים אותי כאן היום, אישה בת 29, בדיוק כמו ארבל, הבת של יחי, ואתם אולי רואים שאני ובני המשפחה פה לא ישנו הרבה זמן, או מרגישים אשמים כשאנחנו אוכלים או מחבקים את השותפים שלנו או את ההורים שלנו. אבל, מה שאתם לא רואים זה שכל בני המשפחות האלה מסתכלים עליי והם רואים סימן אזהרה. סימן אזהרה כי אחרי 328 ימים 6 האנשים הצעירים האלה הוצאו להורג במנהרה. ביניהם כרמל. אז אני הסיוט הכי גרוע של כל אדם כאן. זה הגורל שאנחנו חייבים להימנע ממנו.

המילה הזאת לא נאמרה מספיק – היום עסקה מחזירה אנשים בחיים לחבק את משפחותיהם. ולפספס עסקה מביאה אותנו לבריכה של דם. זו בת דודתי היום, בריכה של דם במנהרה. היא נורתה מספר פעמים, וכך גם הירש ועדן ואלמוג ואורי ואלכס, ועוד 21 אנשים שנרצחו במהלך 416 הימים האלה בשבי. הם נחטפו בחיים, יכולנו להציל אותם, והם נרצחו שם. ואני רוצה לשאול אתכם היום שאלה אחת – מה אתם הייתם עושים אם הייתי אומרת לכם רק יומיים לפני הרצח שלהם שזה הולך לקרות, מה אתם הייתם עושים? אני מבקשת מכם לעשות את זה היום עבור האנשים שיושבים כאן.

יחי עדיין יכול לחבק את בתו, קובי עדיין יכול לחבק את אחיו, ירדן יכולה לחבק את אחותה, ענבל יכולה לחבק את בת דודתה. מכבית יכולה לחבק את בני דודה, התאומים גלי וזיוי. הם עדיין יכולים לקבל אותם בחזרה. ומה אני הייתי עושה? אם הייתי יודעת שזה הולך לקרות תוך יומיים הייתי באה לפה והייתי מדברת איתכם. כי אתם האכזבה שלי ואתם התקווה שלי. כי בדיוק כמו שכרמל מצאה את הכוחות בתוכה להתעלות על היכולות שלה. אתם יודעים, היכולות שלנו הם לשרוד. כולנו יכולים לשרוד. הם עושים את הכי טוב שלהם כדי לשרוד. אבל אנחנו צריכים להשקיע יותר מאמץ, לעשות מעבר למה שאנחנו עושים עכשיו, בדיוק שהיא עשתה למען הגנה על אנשים שהיו בלחץ ולהחזיר אותם.

תחזירו אותם הביתה, באמונה, בחיים. תודה.

תודה רבה.

אני גם רוצה להודות לכם, השגרירים והנציגים. לכם, השגרירים, אני רוצה להודות מעומק הלב. ולהודות לנציגים של שגרירויות פינלנד, נפאל, דרום סודן, שגרירות סין, שגרירות סלובניה, צ'ילה, קרואטיה, זמביה, אסטוניה, אקוודור, פולין, טנזניה, ונציג משלחת האיחוד האירופי לישראל ושגרירות רואנדה. אני מודה לכולכם שהגעתם לכאן. בתקווה שאנחנו נפגשים בפעם הבאה עם בשורות טובות ושהחטופים והחטופות ישובו הביתה. תודה רבה.


הישיבה ננעלה בשעה 12:37.