פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



2
הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
25/11/2024


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 88
מישיבת הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
יום שני, כ"ד בחשון התשפ"ה (25 בנובמבר 2024), שעה 11:34

בטיחות ילדים בדרכים - לציון שבוע הבטיחות בדרכים

חברי הוועדה: אלי דלל – היו"ר
אושר שקלים

ואליד אלהואשלה
בועז טופורובסקי
יואב סגלוביץ'
יוסף עטאונה

איתן הקר - מנהל תחום אגף רשויות מקומיות, משרד התחבורה

אורית לוריא כהן - סגנית מנהל אגף בטיחות וזהירות בדרכים, משרד החינוך

אריאלה לברטי הכטלינגר - מדריכה ארצית מרכזת זהירות בדרכים, משרד החינוך

רפ"ק יונתן נגר - קצין זה"ב ארצי, המשרד לביטחון לאומי

אסנת אלגום מזרחי - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

יוחאי וג'ימה - ראש מינהל ביטחון ותפקידים מיוחדי, מרכז השלטון המקומי

עמיחי רחמים - סגן ראש מועצה אזורית בנימין

אינעאם אלמדהון - מנהלת אגף הסברה לחברה הערבית, הרשות הלאומית לבטיחות בדרככים

ליאת קרביץ דיין - מנהלת אגף הסברה, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים

ליאור סימן טוב - מנהלת תחום חינוך וקהילה, עמותת אור ירוק

ליעד קייקוב - רכזת מדיניות וקשרי ממשל, עמותת אור ירוק

עדי פרטוש - מנהלת אגף קשרי חוץ וממשל, בטרם - המרכז הלאומי לבטיחות ולבריאות ילדים

אדיר בנימיני - סגן ראש עיריית נתניה, ראש ועדת תכנון ובנייה

ישראל גנון - יו"ר ארגון נהגי האוטובוסים

גאיה שיף - נציגת מועצת התלמידים והנוער הארצית

קרני שילד - נציגת מועצת התלמידים והנוער הארצית

ד"ר חנה קטן - רופאה בכירה, שדולת הנשים החרדית והדתית

יוסף אבי יאיר אנגל - סבא של אופיר אנגל שהיה חטוף בעזה ושוחרר לאחר 54 ימים

גלעד שוהם - אבא של טל שוהם החטוף בעזה

אסתר בוכשטב - אימו של יגב בוכשטב שנחטף ונרצח בעזה

אליה אבוטבול - גיסו של איתן מור החטוף בעזה

ריקי ברוך - גיסתו של אוריאל ברוך שנרצח וגופתו מוחזקת בעזה

סיגלית שטרית - מנהלת הרשות העירונית לבטיחות בדרכים, כפר סבא, מרכז השלטון המקומי

תמי ברנע

חבר תרגומים, מיטל פורמוזה


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.



בטיחות ילדים בדרכים

חברים בוקר טוב. השבוע הוא שבוע בטיחות בדרכים ואנחנו מקיימים ישיבה על בטיחות בדרכים בנושא של ילדים ונוער. לפני זה אני רוצה להתפלל לשלום חיילי צה"ל וכוחות הביטחון, רפואה שלמה לפצועי צה"ל ושכל החטופים שלנו יחזרו בשלום הביתה. וכמובן האחים ביבס, שתמונותיהם נמצאות פה.

משפחות החטופים, אני מבקש לעשות כרגע רשימה ולא באמצע ולא אחרי. אני רוצה פשוט לרשום מראש, שלא תהיה אי הבנה, שאחר כך כן נתתי לדבר או לא נתתי. יש פה את אנגל, את אסתר בוכשטב, גלעד, חנה קטן ואיליה אבוטבול. יש עוד מישהו שרוצה לדבר? ריקי.

יושב-הראש, בוקר טוב. יש לי רק בקשה. אני חושב שראוי לפתוח ישיבה, כל ישיבה, בכמה חטופים יש בעזה וכמה עברו מהיום שנחטפו. כי זה כבר לא הרגשה, זה כבר די אמפירי. אני בדקתי כאן, יש מסה גדולה מאוד של אנשים שנבחרו.

אני אתן לך. אתה רשום אצלי פה?

אבל זה לא. שיהיה נוהל.

תדבר בזמן שלך. בוא, תן לי לנהל את הישיבה. בסדר?

בוודאי, בוודאי, אני לא רוצה לנהל את הישיבה, אבל זה ראוי מאוד. 416 יום היום ו-101 חטופים.

אני אתן לך את הזכות לדבר.

תודה.

בבקשה, אנגל.

416 ימים עברו מאז יום השואה של ה-7.10 ועדיין 101 ישראלים חטופים נמצאים בידי הארגון הקיקיוני שגדל וצמח בעזרתו הנדיבה של ראש הממשלה מר הפקרה. שמי יוסף אבי יאיר אנגל, אני סבו של אופיר אנגל שחזר מהתופת החמאסית לאחר 54 ימים של טרור פסיכולוגי קשה.

ביום שישי כ"ט בנובמבר נציין שנה לחזרתו. אופיר שהה בגיהינום יחד עם אבי חברתו לאחר שנחטפו יחד מביתם בבארי. אבא יוסי שרעבי נהרג מאש כוחותינו לאחר 97 ימים וגופתו עדיין אי שם בעזה. ביום חמישי נציין בבית הכנסת בבארי 11 חודשים למותו. אופיר, נכדי היקר, קם כל בוקר עם רגשות אשם מדוע הוא שוחרר והאחרים לא.

היום 416 ימים אחרי שואת ה-7 באוקטובר, אי אפשר לעמוד בלי לחוש בושה, כאב ואכזבה על המחדל ב-7 באוקטובר. והכישלון המתמשך באי החזרת החטופים ולנוכח הליקויים בהתנהלות המלחמה המתמשכת, בהיעדר בהירות אסטרטגית ובהיעדר קידום תוכנית מדיניות להשלמת ההישגים הצבאיים. הכישלון של אי החזרת החטופים הוא מחדל מדיני ואנושי והוא כישלון בהגשמת ערכי מדינת ישראל המחויבת לאזרחיה. הכשלון והמחדל בהחזרת החטופים, משולב עם הדמוקרטיה הפגומה שהתפתחה אצלנו בשנים האחרונות. אילו הדמוקרטיה הישראלית הייתה משקפת את ערכיה האמיתיים של ישראל לא היינו מגיעים למצב שבו רוב העם רוצה לעשות צדק ולהחזיר את החטופים ואילו הממשלה בראשות נתניהו, מר הפקרה, למעשה נשענת על רוב פרלמנטרי פורמלי בעל אינטרסים אישיים וממשיכה להכביד ולעיתים לסכל הסדרים והצעות להחזרת החטופים.

מצב זה של גישה שלילית להחזרת החטופים באה לידי ביטוי בפרשה הביטחונית החמורה של הפעלת אדם שלא קיבל אישור ממוסדות ביטחון כנהוג, שעבד צמוד לראש הממשלה ועסק בפעילות שגרמה בהליך החזרת החטופים. מצב זה הגיע לשיאו בפיטורי שר הביטחון יואב גלנט, בין השאר בגלל המחלוקת על העסקה, ההשתמטות וועדת החקירה. במקומו מינה מר הפקרה איש ללא כל ניסיון וידע בתחום הביטחון, שכבר ביום הראשון הצהיר כי ניצחנו את החמאס ואת החיזבאללה. רחמים עליו ועלינו.

ישנו קו מחבר בין כשל דמוקרטי וכשל אי החזרת החטופים. ישנו קו מחבר בין אי החזרת החטופים והכשל של אי מינוי ועדת חקירה כתוצאה מהכשל הדמוקרטי. 416 ימים עברו כשעדיין אין אשמים במחדל הנורא ולא הוקמה ועדת חקירה ממלכתית כי מר הפקרה לוחץ בכוח להעביר חוק שלא תקום ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את האירועים שהוא עמד בראשם. כנראה שהוא יודע למה.

עד לאן ניתן לרדת נמוך מבריחה מאחריות לאומי? 416 ימים עברו, כמה ימים עוד יעברו עד שכמה מכם, חברי הכנסת מהקואליציה, תקומו ותעשו מעשה כדי להציל את 101 החטופים ואת החברה הישראלית מאבדון. מבלי לפחד על אובדן הכיסא המרופד בכנסת. האם נאומו בן תשע הדקות שהוקלט ופורסם בשבת האחרונה, כן בשבת, ואתם הח"כים שומרי השבת, שכה דואגים לשמירתה לא אמרתם מילה. ממשלת רבין הראשונה נפלה כי F16 נחת חמש דקות אחרי כניסת שבת. הממשלה נפלה בגלל שהדתיים הפילו אותה. וכאן כלום, אף אחד לא מדבר מילה.

זה לא מעביר בכם צמרמורת הדבר הזה? האם באמת אתם מאמינים שכל העולם אשם במחדלים ורק מר הפקרה הוא הצדיק בסדום? עד מתי נצטרך להגיע לכאן מידי שבוע ולזעוק את זעקת החטופים ומשפחותיהם ולתבוע מכם, חברי הכנסת, שתעשו משהו להציל את המדינה?

תודה אנגל. בבקשה גלעד.

שלום, שמי גלעד. אני אבא של טל שוהם, בן 39, נחטף מקיבוץ בארי שבא לבקר יחד עם הילדים שלו, הנכדים שלי נווה ויהל, בן שמונה ובת שלוש וחצי. עדי כלתי נחטפה, גם אמא שלה, דודה שלה ובת הדודה שלה, ושלושה בני משפחה נרצחו.

אני שמח כאן לראות בני נוער. תדעו לכם שלרוב מה שאתם לומדים בבית ספר, במיוחד בכמה שנים האחרונות לא שווה שום דבר. זה שיעור האזרחות היחיד שאתם צריכים לזכור. שזה מקום דמוקרטיה כאן, אמור להיות. לטובתכם, אתם דור העתיד, אוקיי? ואתם צריכים לשמור על המקום הזה בחוזקה תמיד ולעד.

מה שלא קורה עכשיו, אדוני יו"ר הוועדה, נמצאים כרגע 101 חטופים בעזה כבר 416 יום. מחציתם, כפי שראש הממשלה אמר, כבר לא בין החיים, חטופים נרצחים. מחציתם הוא אמר חיים, ואני אומר הם קבורים בחיים במנהרות 50 מטר. ובמקום הזה, במקום הנפלא הזה שנקרא כנסת ישראל, שלכאורה כל מי שנמצא כאן ונבחר אמור לעבוד עבורנו, עבור המדינה, עבור האזרחים. והיום מדברים על ילדים. ילדים זה הדבר הכי חשוב, זה הנכס הכי חשוב שיש לנו. ועדיין יש לנו שני ילדים בעזה. יש לנו שני ילדים בעזה, כפיר ואריאל, כבר 416 יום ולאף אחד בבניין הזה לא מעניין. ובכוונה אני מסתכל עליכם, תזכרו, שיעור אזרחות. לאף אחד בבניין הזה לא מעניין שעדיין כפיר ואריאל בעזה. כמובן לא מעניין אף אחד. יש נרצחים, יש חיים.

חוץ ממך. אתה היחיד שמעניין אותו.

אל תדבר ככה לאבא של חטוף.

חברים, אני מבקש, זה לא ויכוח.

רגע, רגע, סליחה.

אני מבקש.

אז בוא רגע.

סליחה, גלעד, אני מבקש. אני לא פותח פה דיון. כל אחד אומר את מה שיש לו. אני מבקש, אם לא אז להפסיק.

לא, רק אני אגיד לו בשורה התחתונה.

לא, אני לא רוצה שתענה לו.

כבר דיברנו על זה.

אני לא רוצה שתענה לו. בבקשה.

לא רק לי אכפת.

יש לך משהו להוסיף גלעד?

כן, בוודאי שיש לו משהו להוסיף.

בבקשה.

כיוון שאנחנו מדברים על ילדים, אז הנכדים שלי חזרו לפני שנה והמצב במקום שילך יותר טוב ויהיה שיקום, אי אפשר לשקם אותם, אי אפשר לשקם את כלתי. הנכדה שלי שואלת 'סבתא, כשאבא יחזור הוא יהיה זקן?' היא בת ארבע. 'האם כשאבא יחזור הוא יהיה זקן?', 'למה הרגו את סבא אבשל?', סבא אבשל זה הסבא השני שלהם. 'אמא, למות זה כואב?'. אלה ילדים שהיו בעזה וכאן ואנחנו מחכים ומתפללים שיחזרו החטופים שלנו. אין שום שיח על זה כבר שלושה חודשים שאף אחד לא מדבר על זה.

נודע לנו בבית משפט העליון על ידי הפרקליטות שייצגה את מר בנימין נתניהו ראש הממשלה שהוא מקבל החלטות לבד. הוא הקים גופים לא חוקיים, אוקיי? יש גופים חוקיים איך לדון בנושא של חטופים והוא דן בהם לבד והוא מקבל את ההחלטות לבד. עכשיו כל אחד יעשה חשבון אם זה טוב למשפחה שלו, אם זה טוב לעתיד של המדינה שלו או לא. וראש הממשלה שלנו כרגע עסוק בהמון דברים, חוץ מלשחרר את החטופים. והזמן שלהם קצוב. ומי שיש לו משהו להגיד שיבוא, יהיה אומץ, יגיד בחוץ. אני אדבר איתו ואני אסביר לו.

גם אני איבדתי אחיין בצוק איתן, אז אף אחד פה לא יכול להיתלות עליי. וזה היה לפני 10 שנים. ואני אומר את זה גם עבורכם. לא עושה אף אחד. וכאשר פרופ' חגי לוין לפני חודש פרסם מה קורה לחטוף אחרי שנה שהוא מאבד כל מסת שרירים ומאבד את כל האפשרויות שלו, הוא במנהרה חשוכה, אי אפשר אפילו לדעת אם הוא מדבר עם מישהו, בלי אוכל, בלי מים. מה קורה לו. ונכנס עכשיו חורף, בלי שום אפשרות לעבור את החורף בשלום. אנחנו יודעים אם יש להם בגדים, שמיכות או משהו כזה?

ומה קורה לחללים אחרי שנה? הם נעלמים. לא יישאר זכר. וגם היום צה"ל מודה שהוא כבר לא יודע איפה כולם. וכאן מה דנים כאן במקום הזה? בואו לוועדות אחרות. על מה דנים? על אגרות, על מזגנים, על איפה להציב כוורות זה, שום דבר על החטופים. בשביל זה אני אומר יושב-הראש, מן הראוי שאתה בתור חבר במפלגה השלטת כאן תוציא הוראה או תוציא בקשה שלא מתחילים שום ועדה, לא משנה מי יושב כאן, בלי להודיע כמה חטופים יש וכמה ימים עברו.

אני מודיע לך שממשלת גרמניה לא פותחת שום דיון בלי להודיע כמה היא תומכת בעם היהודי ותומכת במדינת ישראל.

תודה גלעד.

אתם יכולים לצחוק.

תודה גלעד. אסתר בוכשטב, שאני כואב את כאבך. תודה שבאת.

רק כאן לא עושים את זה.

שמי אסתר בוכשטב, אני מקיבוץ נירים. אני נמצאת פה כי אני תמרור אזהרה, לצערי. לצערי אני תמרור אזהרה בגיהינום הזה שאנחנו חווים מה-7 באוקטובר.

ב-7 באוקטובר התעוררנו לסיוט הכי גדול של חיינו בצבע האדום הראשון שהיה בבוקר, 6:29, צבע אדום שלא נגמר. יום שהתחלנו אותו בהבנה שנרצחים אצלנו אנשים, נרצחים אצלנו בכל העוטף, באופקים, בשדרות, בכל הדרום. עוד לא הבנו שיש גם מסיבת נובה. את זה הבנו רק בערב.

תוך כדי היום הנורא הזה גם הבנתי שהבן שלי ואשתו נחטפו. הם נעדרים, הם לא קראו לזה חטופים באותו יום, הם קראו לזה נעדרים. אנחנו היינו לבד שם ביום הזה. ואחר כך אני אדבר גם על ועדת חקירה ממלכתית, אני רוצה לא לשכוח.

אבל אני פה היום כי הבן שלי ואשתו נחטפו ולשמחתי הרבה רימון אשתו חזרה במתווה הראשון, כי חוזרים רק בעסקה. אפשר לחזור בחיים רק בעסקה. הבן שלי נשאר במנהרות החמאס. הוא נשאר שם, הוא היה בריא, הוא היה במצב בריאותי סביר עם כל הזוועה שהייתה שם הוא היה במצב סביר כשרימון יצאה. אנחנו ציפינו והיינו אופטימיים שהמדינה תעשה הכול כדי להחזיר אותו. אבל לא, המדינה לא עשתה. המדינה לא עשתה עסקה כי היו כל מיני דברים אחרים, שיקולים אחרים, לא שיקולים טהורים. לא היו שם שיקולים מוסריים וטהורים.

הבן שלי נרצח על ידי החמאס כשהצבא התקרב למנהרה שלהם. ואני מאמינה שהצבא התקרב כי הוא לא ידע שהם במנהרה שם באזור. כשהצבא התקרב החמאס פשוט הוציאו אותו להורג, אותו ואת החטופים האחרים שהיו איתו במנהרה. ואנחנו נכנסנו לתוך מעגל נוסף של טרור פסיכולוגי שהחמאס עשה עלינו. ואני מזכירה שהמשפחות עוברות טרור פסיכולוגי שאני לא יודעת אם מישהו פה יכול להבין מה זה טרור פסיכולוגי. כשאנחנו נמצאים בכיכר החטופים בעצרת קופצת פתאום תמונה של יגב עם הודעה של החמאס שהוא לא בין החיים. והצבא שלנו אומר לנו אנחנו לא יודעים, אנחנו לא יודעים להגיד לכם כן, אנחנו לא יכולים להגיד לכם לא. וככה במשך חודשיים היינו בחוסר ודאות עם תקווה בלב, אבל עם פחד נוראי. פחד עצום.

אחרי חודשיים אמרו לנו שכנראה יגב לא בין החיים. ואחרי עוד חודשיים הודיעו לנו סופית שיגב לא בין החיים. ואחרי חודש יגב הובא לקבורה בנירים. וזה כאילו סיפור שנגמר בטוב, כי הוא הובא לקבורה, הוא לא נשאר שם זרוק בעזה. אבל בתוך הגיהינום יש הרבה רמות. אז אנחנו ברמה הטיפה יותר טובה, שיגב וחיים פרי ונדב פופלוול ועוד אחרים הובאו לקבורה. אבל אנחנו בגיהינום, כי זה לא סוף טוב.

ואני רוצה להגיד שאנחנו החלטנו כמשפחה כשיגב הובא לקבורה, ישבנו במשפחה, כי כבר לא הייתה לנו שבעה, כי את השבעה ישבנו חודש קודם. תבינו גם את התהליכים. קודם ישבנו שבעה ואחר כך הבאנו אותו לקבורה. ואז אמרו לנו אתם כבר לא צריכים לשבת שבעה, זה מיותר. אז יום למחרת נפגשנו, עשינו פגישה משפחתית ואמרנו אחד לשני מה אנחנו עושים עכשיו? והדבר היחידי שידענו להגיד בצורה הכי ברורה שאנחנו ממשיכים במאבק להחזרת החטופים, כי אין לנו זכות מוסרית לא להיות במאבק הזה וללכת הביתה ולנסות לשקם את חיינו.

אז אנחנו לא משקמים את חיינו. אני כבר לא עובדת, אני לא יודעת כמה זמן. מה-8 באוקטובר בשנה שעברה. ואני פה, אני פה כל שבוע. והיום אני אמרתי שאני לא אגיע, אבל לא הייתי מסוגלת. קמתי בבוקר ובאתי לפה. כי אני חושבת שאני תמרור אזהרה בשביל כולכם, לכל חברי הכנסת, חברי הממשלה, לכל מי שיש לו סמכות, אבל הוא מתבלבל באחריות. יש לכם סמכות לעזור לנו להוציא את החטופים שנשארו שם עוד בחיים. וגם את הנרצחים להביא אותם לקבורה באדמת ישראל, כי זאת זכותם. וזאת חובתכם. ואני לא מצליחה להבין את הממשלה הזאת.

ואני לא מצליחה להבין את החוצפה של מישהו שבא ומנסה להעביר חוק נגד ועדת חקירה ממלכתית. אני לא מצליחה להבין איך אתם חושבים שאפשר להמשיך להפקיר, אחרי שהפקרתם אותנו ב-7 באוקטובר. ואני רוצה להסתכל פה בעיניים של כל מי שצחקק פה כשגלעד דיבר. אתם מבינים מה זה להיות מופקרים? אז אנחנו מופקרים מה-7 באוקטובר ב-6:29. ואנחנו ממשיכים להיות מופקרים על ידי כל האמירות האלה שלא צריך ועדת חקירה ממלכתית, אלא ועדת חקירה פוליטית. זה לא יכול להיות.

והדבר הכי מופקר זה החטופים שעדיין שם ועדיין אתם לא מבינים שצריך לעשות כל מעשה להביא אותם ולא לעשות שום דבר אחר. ואין לכם זכות לעשות שום דבר אחר חוץ מאשר לטפל בחטופים, כדי שלא עוד חטופים יהיו במצב של יגב ושאר החטופים. תודה.

תודה אסתר. ד"ר חנה קטן.

שלום שלום, תודה רבה. אני מדברת בתור אימהות הלוחמים. אני קודם כל רוצה לדבר בשם האימהות של הלוחמים עצמם. לי אישית יש שמונה לוחמים. שבעה מילואימניקים ואחד שעכשיו התגייס לסדיר לשריון בעוד שבוע בדיוק. בעזרת השם שהשם ישמור עליו. אני קצת עייפה, כי אני לא ישנה בלילה. אני חושבת שהמשותף לכל האנשים פה זה שהם לא ישנים בלילה, כל אחד מסיבותיו הוא. כולנו בשביל כולם. מאוד כואבת את החטופים, את כולם. כולם אחים שלנו. כואבת את הפצועים, כואבת את כל המשפחות של הנופלים, פורום גבורה שנמצאת פה.

אני רוצה לומר כמה דברים. דבר ראשון, לגבי הנושא של החזרת החטופים והחזרת החיילים הביתה, כי החיילים נמצאים בעזה גם וכמובן בסיטואציה אחרת, כבר שנה וחודשיים וגם בצפון והגיעו מים עד נפש. המלחמה הזאת לא נגמרת. משהו שאנחנו עשינו עד עכשיו כנראה לא עובד נכון. אני סבורה, ואני חושב שככה סבור גם פורום תקווה, שהחזרת החטופים יכולה לקרות רק אם נשנה אסטרטגיה ואם אנחנו נגיע למצב שבו אנחנו מכניעים את האויב ולא נכנעים אליו. וזה צריך לעשות מהר ולא לאט. אפשר לעשות את זה וצריך לעשות את זה.

הדבר השני הוא לא לסכן את חיי חיילינו, שנמצאים במצב שבו ניתנת עזרה הומניטרית יום יומית לאויב שלנו. זה מחזק אותם, הם מקבלים את כל מה שהם צריכים. העזתים לא מקבלים את מה שראוי שהם יקבלו, למרות שגם הם אויבים. ובכל מקרה הדבר הזה מסכן את החיילים שלנו, מסכן את החטופים שלנו, מסכן את האזרחים שלנו. וזה דבר שלא הומניטרי בעליל.

אני רוצה להצהיר שהנושא של השוויון בנטל הוא דבר שגם אני ודומיי שותפים לו מאוד. יש גבול לכמה אפשר לשאת על הכתפיים. הבנים שלנו כבר שנה וחודשיים, גם הילדים, גם הנכדים שלי, יותר מ-40 נכדים לא רואים את אבא כמעט. הוא נכנס לשירותים הם מתחילים לבכות שאולי הוא בורח, כי אבא לא נמצא. הוא לא הולך איתם לא לבית הספר, הם חוצים את הכביש בלי אבא. זה מאוד לא בטוח בדרכים. והם מחכים שכבר יגיע הביתה. הם אמנם לא, ברוך השם, בעזרת השם יחזרו בשלום. הם יודעים שאבא עושה משהו חשוב, שאבא רוצה להחזיר את החטופים ואבא רוצה להחזיר את השלום ואת השקט, בצורה של ניצחון ולא בצורה של כניעה.

אבל זה קשה, ברמה היום יומית זה לא קל להיות בלי אבא כל כך הרבה זמן. משפחות מאוד גדולות, עם נשים שמתפקדות כמו גיבורות, לא מקטרות. אבל יש גבול כמה אפשר למתוח את החבל וזה לא מוסרי, זה לא מוסרי. זה נגד התורה. זה נגד התורה שכל העם מכל המגזרים, אני לא מציינת מגזר מסוים, שייך גם ללוחמה. ללוחמה. אפשר לפלח ולראות בדיוק כמה לוחמים יש ומאיזה מגזרים הם מגיעים. וזה חייב להיות משהו שכולנו מתגייסים לתוך העניין הזה ורק כך אנחנו באמת נוכל לנצח. אנחנו ננצח. אנחנו ננצח. אנחנו פירוש כבר מנצחים. אנחנו מכסחים אותם גם בלבנון וגם בעזה. כל חייל שחוזר מספר סיפור אחר לגמרי. הוא מספר סיפור של ניצחון. הוא מספר כמה אנחנו מתקדמים בלוחמה, כמה אנחנו בפירוש משיגים מטרות. אבל צריך לעשות יותר. ובעזרת השם נעשה ונצליח.

תודה רבה. אליה אביטבול.

אליה, שלום. אני אליה, גיסו של איתן מור שחטוף בעזה יותר מידי זמן. אנחנו כבר לא סופרים, אנחנו כל יום שעובר שורדים יותר ויותר. משתדלים להיאחז באמונה ובתקווה שהם יחזרו.

הסתכלתי פה על התמונות של החטופים וראיתי את העיגול הכחול הזה של "שוחרר" ואני ישר חשבתי אשכרה זה עוד לא קרה. איך עדיין הם שם? איך עוד לא הצלחנו להחזיר את כולם? כמה אני רוצה לראות את העיגול הכחול הזה פה על התמונה של איתן, שיחזור כבר. הוא וכל שאר החטופים.

מדינת ישראל צריכה תעוזה. אם אנחנו נצליח לפעול בדרכים יצירתיות ובעוצמה אנחנו נצליח להחזיר את החטופים. חטופים יחזרו הביתה. אם אנחנו ניקח להם שטח, אם אנחנו נפעל דרכם בדברים שהם שוברי שוויון, שהם לא חשבו עליהם. שהם מבינים שכל רגע שהם מחזיקים בחטופים זה נזק עצום בשבילם. אנחנו חייבים לעשות דברים שהם יוצאי דופן. הסיוע ההומניטרי, כמו שהיא אמרה לפני כן, איך הדבר הזה עדיין קורה? יש עתירות לבית המשפט העליון שהסיוע לא מספיק. חמש עתירות, סוגים שונים, אתמול היה הדיון האחרון. מה נסגר? אנחנו מאכילים אותם, מחיים אותם, כדי שהם ימשיכו אחרי זה לתקוף אותנו?

לפני רגע היינו בוועדת המשנה לחבל התקומה. אם אנחנו רוצים תקומה אנחנו חייבים באמת להשמיד אותם, להרוג אותם. רק ככה באמת אנחנו, בדרכים יצירתיות כמובן. רק כך אנחנו נצליח להחזיר את החטופים. רק ככה איתן יחזור הביתה.

אשתי בבית כל יום, אשתי אחותו, כל יום בבית קמה עם חור עצום בלב. כל יום היא מצפה מחדש אולי היום נשמע איזה בשורה חדשה, אולי היום יהיה איזה אות חיים, שיחזור כבר, משהו. אנחנו מדינת ישראל צריכים לפעול בעוצמה. אם אנחנו נפעל בעוצמה וביצירתיות, בלי לפחד מה העולם יגיד, בלי לפחד מה ארצות הברית תגיד, לא משנה ממשל ביידן, ממשל טראמפ. כשאנחנו נראה שאנחנו לוקחים את הדברים האלה בידיים עד הסוף אנחנו נחזיר את כל החטופים. אם אנחנו נמשיך להגיד 'לא, לא יתנו לנו. יעשו לנו, ייקחו לנו' – הם לא יחזרו. לא משנה איזה ממשל. אפילו דווקא בממשל שהוא יותר עוין לנו אנחנו צריכים להראות שאנחנו קובעים, כי יש פה חיים של בני אדם שצריכים לחזור הביתה. ועוד חיים של חיילים שנלחמים כדי להשיב את השקט ולהשיב את החטופים. אם אנחנו לא נפעל בעוצמה הם לא יחזרו.

אני מחזק את ידי הממשלה, תמשיכו לפעול בעוצמה וביצירתיות. ואל תעצרו רגע ותורידו את הרגל מהגז, כי רק כך אנחנו נצליח לראות את כולם ולשחרר את החטופים. תודה.

תודה רבה. ריקי, בבקשה.

אני ריקי ברוך, אני גיסתו של אוריאל ברוך. אוריאל בן 35, נשוי ואבא לשני ילדים קטנים, הגדול בן תשע והקטן חגג החודש שש. אוריאל בילה בנובה ובדרכו הביתה הוא נורה ונחטף. אנחנו לא ידענו מה המצב שלו, לא ידענו, אפילו לא הייתה ודאות לזה שהוא חטוף ורק כעבור שישה חודשים הודיעו לנו שהוא ככל הנראה נרצח וגופתו מוחזקת בידי החמאס.

אם כבר מדברים פה על ילדים, אז הילדים של אוריאל אין להם את הדבר הכי בסיסי, כמו שכבר ציינו פה לפניי, שזה בעצם לדעת איפה אבא, מה קרה לאבא. אין מקום אפילו לבכות עליו. אין כלום, פשוט תלשו את אבא מהחיים שלהם ברגע אחד. בלי שום תשובה שמניחה את הדעת, לא עלינו הגדולים, המבוגרים שמנסים להבין את הסיטואציה ובטח ובטח לא לילדים קטנים שנקלעו למצב שהוא לא הגיוני בעליל בשביל אף אחד.

אנחנו כבר בתוך הסיוט הזה למעלה משנה. העם שלנו כבר עייף, החיילים שלנו שנלחמים בגבורה גם כבר רוצים הביתה, רוצים לשקם את החיים שלהם. נהרגים לנו פה מידי יום אזרחים, חיילים. ואנחנו לא רואים את הסוף. אנחנו מבקשים להשיב את החטופים הביתה והתשובה היא שזה לא יקרה עד שלא נכניע את החמאס. אני גם מאמינה בזה, צריך להכניע אותם. הם צריכים לדעת שיש מחיר למה שהם עשו לנו ושזה לא יכול לקרות שוב. אבל לדעתי אנחנו הולכים באיזה שהוא מסלול שלא מוביל אותנו להכנעה. ככל שנהרוג בהם יותר הם יתרבו יותר, לצערי הרב. על כל מחבל שנהרג קמים מאות מחבלים חדשים שרוצים לבוא ולנקום את דמו. אנחנו צריכים לחשוב איך להביס את הרוח שלהם, איך להכניע אותם מנטלית. איך לתת להם להבין שכל מה שהם עשו וכל מה שהם נלחמים עבורו, שזה בעצם אדמות, זה לא היה שווה. הם רוצים אדמה, אנחנו ניקח להם אדמה. אנחנו נספח את השטחים שלהם למדינת ישראל. אנחנו נצהיר בעולם שיותר אין עזה. כל השטחים שישראל נתנה להם יחזרו לישראל. אולי ככה הם יבינו שלא היה כדאי להם לעשות את ה-7 באוקטובר ועוד ימים נוראיים כאלה. אולי ככה הם יבינו שכדאי להם להחזיר את החטופים הביתה, כי הם משלמים מחיר שהם לא רצו לשלם והם לא מוכנים לשלם. ואולי ככה יהיה לנו איזה שהוא קלף מיקוח מולם, כי כרגע אין לנו כלום. לא מעניין אותם כלום. אנחנו מכים בהם ומכים בהם והם מתרבים.

אנחנו צריכים לחשוב על שינוי אסטרטגי, שינוי מחשבה, ולעשות את זה במיידי. אין לנו עוד יום אחד, אין לנו חמצן, אין לנו כלום. אנחנו עומדים במקום. החיים של כולנו נעצרו, של כל המשפחות, של כל העם שלנו. הגיע הזמן שתעשו צעדים, שתיקחו אחריות על העם שלנו ותעשו דברים שייתנו פה את ההכנעה האמיתית של חמאס ויחזירו לנו את החטופים הביתה עוד היום. תודה רבה.

תודה ריקי. 30 שניות הפסקה. יש סרטון שמישהו ביקש?

(מוקרן סרטון)



(הישיבה נפסקה בשעה 12:04 ונתחדשה בשעה 12:05.)

השבוע הוא שבוע בטיחות בדרכים. אנחנו מתכנסים היום לדיון חשוב בנושא בטיחות ילדינו בדרכים. הנתונים שבפנינו על ידי עמותת אור ירוק מציגים תמונה מדאיגה במיוחד. שנת 2024 היא השנה הקטלנית ביותר לילדים. ואם אנחנו לוקחים את השנה מנובמבר שנה שעברה, זאת אומרת מיום זכויות הילד לפני שנה והיום, אנחנו מגיעים לנתונים הרבה יותר גרועים.

36 ילדים, 36 משפחות שעולמן חרב עליהן. אני לא מוכן ולא רוצה להסתכל על זה כמספר סטטיסטי. אלה החיים של הילדים שלנו, אלה החיים של העתיד שלנו. כשאני מסתכל על הנתונים דבר אחד בולט במיוחד: רוב הילדים נפגעו כהולכי רגל. בדרך הכי פשוטה, כשהם הלכו ברחוב או במעבר חצייה. ודווקא בשעות אחר הצהריים, כשהם חוזרים מבית הספר או כשהם יוצאים לשחק, הם נמצאים בסיכון גבוה. יותר מזה, חלק גדול הם גם מהמגזר הערבי לצערי.

אנו ניצבים בפני אתגר משמעותי שדורש פעולה מיידית של כל הגופים: משרד החינוך, משרד התחבורה, רלב"ד, משטרת ישראל. אנחנו לא יכולים להמשיך בצורה הזאת. לא מספיק לדבר על זה. קיימנו כמה ישיבות בשנה שעברה וגם השנה. ואני חושב שאנחנו צריכים לתת יותר תשומת לב, יותר התייחסות, יותר תקציבים. ומשרד האוצר נמצא איתנו גם בזום. וכמובן נשמע את כל הגורמים. ואני חושב שאנחנו צריכים באמת להיצמד לתוכניות. כי יש תוכניות בכל מקום. אבל להיצמד, ליישם אותן, כדי שבאמת אנחנו נוכל להיות אנשי בשורה ולהקטין כמה שיותר את הפגיעות של הילדים.

אני רוצה לתת לחברי בועז טופורובסקי זכות דיבור כי הוא אמור לצאת. בבקשה.

תודה אדוני יושב-הראש. לצערי אני כבר צריך לצאת. אני רק יכול כבר לסכם לך את הדיון: אין בשורה. כל מה שיגידו לך כאן זו עבודה בעיניים. האוצר לא יוסיף תקציבים. לא רק זה, גם קוצץ תקציב החינוך של הרלב"ד ושל משרד החינוך, יבואו כאן, יש כאן מאגף חינוך לזהירות בדרכים. קוצץ.

אני אגיד לך יותר מזה, אגף החינוך לזהירות בדרכים נמצא בגסיסה. בגסיסה, לקראת הרס של כל מה שבנו כאן בחינוך לזהירות בדרכים. תשתיות בדרכים סביב בתי ספר ומערכות חינוך זה מאוד פשוט – איפה שיש כסף החיים שווים יותר. איפה שאין כסף שם יש יותר הרוגים, שם המדינה לא משקיעה. שם יש בלי סוף סקרים שעושים סקרי בטיחות שרואים שיש שם סכנה לילדים. ואיזו הפתעה, ילדים מתים.

לממשלה לא אכפת. יש תוכניות, הממשלה אפילו לא דנה בהן. היא לא אומרת שזה התוכנית שלה, היא לא מיישמת אותם והיא לא מתקצבת. אין אכיפה ואין לצערי שום עתיד טוב לבטיחות ילדים בסביבות בתי ספר ובכלל ילדים בדרכים. הדם של ילדים מופקר. וכל מה שיגידו לך כאן, בגלל שאני מאוד מאוד בקיא בעניינים. ולא סתם התפטרתי מוועדת המשנה לבטיחות בדרכים. זו עבודה אחת גדולה בעיניים. ילדי ישראל מופקרים הן על ידי ממשלת ישראל והן על ידי חלק מסוים מהפקידים שנשארים בתפקידם וממשיכים ביום יום בעבודה הזאת כשהם יודעים שהם מקבלים כסף ולא עושים מספיק, בלשון המעטה, בשביל החיים של הילדים. תודה.

תודה בועז. אני יודע כמה הנושא הזה אכפת לך. אנחנו נראה מצגת כרגע.

אפשר שתי מילים?

בבקשה יואב. קודם כל אני מודה לחברי הכנסת שהגיעו, אם זה יואב סגלוביץ', הוא יישא כרגע דברי, יאמר כמה דברים. ואם לחה"כ ואליד אלהואשלה.

כמה דברים בפתח, כי מדובר באמת על הנתון המזעזע של 36 ילדים. אבל צריך להסתכל תמונה יותר רחבה. הגם שאב או אם נהרג החיים של הילדים נהרסים. זה לא רק בהקשר הזה. וצריך להסתכל על התמונה הגדולה היא הרבה יותר חמורה. 22% עלייה בתאונות דרכים בשנה הזאת. גם שנה קודמת הייתה שנה רעה. כשאתה בודק אחורה אנחנו 15 שנים אחורה נזרקנו בזמן. כשאתה בודק מדוע – זה פשוט לא מעניין. זה לא נושא. שרת התחבורה לא עוסקת בזה. השר לביטחון לאומי לא עוסק בזה. אתה מנסה לשכנע אנשים לעסוק בזה אז אתה רואה את ספר התקציב, אתה רואה שזה ירד בצורה דרמטית. זה פשוט לא נושא.

אני פונה דווקא אליך כחבר קואליציה. אני לא יכול לשלוט בעניין הזה, אבל תקציב המדינה הולך להיות. ואם זה לא יהיה אנחנו נגיע לשנה הבאה לא ב-22%, זה נכון גם למשטרה, זה לא נושא גם במשטרה. אם היה חסר ניידות לפני שנתיים או שלוש, היום חסר יותר. זה לא יעד. כשהדבר הוא לא ידע הוא לא מטופל על ידי הממשלה, זה לא קורה.

ואני אגיד, יש חוט מקשר בין מה שאמרו קודם משפחות החטופים לבין תאונות דרכים לבין מה שקורה בפשיעה. כל מה שקשור לחיי אדם לא מעניין. חיי אדם של החטופים לא מעניינים את הממשלה הזאת. העלייה בפשיעה בחברה הערבית, בחברה בכלל ובחברה הערבית בייחוד. אנחנו 216 נרצחים בחברה הערבית. אנחנו נגיע לנתונים של 2023, הנתונים הכי גרועים שהיו אי פעם. 130% עלייה במעשי רצח. 22% בתאונות דרכים. המשותף לכל: חוסר אכפתיות לחיי אדם. אני אומר את זה בצורה הכי ברורה, הכי קשה. חוסר אכפתיות שמתבטא בסוף. זה לא נמצא בשיח, זה לא נמצא בממשלה. אני שואל אותך מתי ראש הממשלה עשה דיון על תאונות דרכים? עזוב עכשיו 2024. 2023 – לפני המלחמה.

שזה גם הוראות החוק.

מה עם שרת התחבורה? אין כלום שנעשה. שום דבר. אני אומר לך, תפעיל את השפעתך על הממשלה. כי אני כלו כוחותינו. הדברים האלה אני מדבר עליהם שנתיים. שום דבר לא זז, לא משרד התחבורה ולא המשרד לביטחון פנים. וזאת התוצאה.

לכן אין להתפלא, וזה לא משנה איזה מצגת יציגו, ואני מכבד את כל בעלי המקצוע שבאים להציג. אבל התחושה הכללית היא כישלון מתמשך ואף אחד לא אומר עד כאן. ואני אומר, הכנסת הזאת, הכול עובר. הכול עובר. אני עכשיו רץ אליך מוועדת חוקה. שם הדיון הכי חשוב בעולם זה עכשיו להתעסק עם לשכת עורכי הדין. אתה חבר בקואליציה, זה נשמע הגיוני בתקופה הזאת? אנחנו נמצאים בטרלול. חיי אדם לא חשובים לממשלה הזאת. זה הכול.

תודה. ואליד, אתה רוצה לומר משהו לפני שניכנס למצגת?

אחרי המצגת.

אחרי המצגת. בבקשה. דרך אגב, הגיע פה אורח, סגן ראש עיריית נתניה, אדיר בנימיני, שהוא יושב ראש ועדת תכנון ובנייה, עוסק בנושא כבישים, מדרכות, כל מה שקשור בפיתוח. תודה רבה. אני גם נותן קרדיט לרשויות המקומיות, ואני יודע כשהנושא חשוב גם לרשות המקומית הרבה דברים גם זזים. אז יש פה הרבה מאוד היבטים והרבה מאוד שחקנים בנושא הזה. בבקשה, מי מציג?

אני אציג. תודה רבה אדוני יושב-הראש, צהריים טובים. אסנת אלגום מזרחי ממרכז המחקר והמידע של הכנסת. לפני שאנחנו נצלול למצגת, מצגת קצרה ואני רוצה גם להשאיר את הצגת הנתונים לארגונים נוספים שהגיעו לכאן, נציין רק בהמשך למה שנאמר כאן שבאמת כל הנושא הזה בכלל של היפגעות ילדים הוא חלק מנושא רחב של עלייה מאוד מאוד חדה, כשאנחנו מדברים על מבט של שני עשורים אחורה, לא רק עשור, שני עשורים אחורה. מספר ההרוגים הכולל בתאונות דרכים נכון להיום בבוקר, ותמונת המצב באתר הרלב"ד לצערנו כל הזמן מתעדכנת והמספר עולה. אנחנו מדברים על 388 הרוגים בתאונות דרכים באופן כללי. עלייה של 21%., 359 תאונות.

בכל הגילאים, צריך להבהיר.

בכל הגילאים, בדיוק. בכל הגילאים. 388 הרוגים מתחילת שנה. כלומר ינואר ועד אמצע נובמבר.

למעלה מ-20%.

למעלה מ-20%. זה מספר שיא בשני העשורים האחרונים. אנחנו אפילו עוד לא סגרנו שנה, לצערנו. והחשש האמיתי הוא שהמספר הזה יעבור את ה-400 הרוגים עד סוף השנה. החורף גם עוד לפנינו. והנתונים הם נתונים מאוד קשים.

בתוך זה, כשאנחנו מדברים היום, כי אנחנו פה באמת כדי להתמקד בילדים, אז בתוך זה יש לנו רק השנה, לפי מה שאני הבנתי מאור ירוק, 37 ילדים הרוגים, רק השנה. כאשר למעשה זה 10% ממספר ההרוגים.

זה מתחילת השנה. אבל אם לוקחים נובמבר-נובמבר הבנתי שזה למעלה מ-50 ילדים.

כאן אנחנו מדברים בכלל על תמותת ילדים, לא רק בתאונות דרכים. אנחנו צריכים להסתכל על שני סוגים של נתונים: יש תמותת ילדים כוללת, שזה למעלה מ-100 מילדים מאוקטובר עד נובמבר. ויש תמותה בתאונות דרכים מאוקטובר של שנה שעברה, שזה 57 ילדים.

נציין גם שהנתונים של ארגון "בטרם" שמפרסמים באמת בכל שנה את הדוח, מתייחסים גם לנוער.

אגב, אני רוצה להודות לארגון "בטרם", שבאמת מביא את הנתונים וגם עוסק בהימנעות. תודה.

נכון, גם במניעה. אז עדי תתקן אותי, אם אנחנו מדברים גם על ילדים וגם על נוער.

הימנעות זה הממשלה, מניעה זה הם.

ילדים ונוער, כלומר מגיל 0 עד גיל 17, כי גם הנוער הם נהגים צעירים וגם הם רלוונטיים לגמרי לדיון שלנו. זאת אומרת יש לנו ילדים מ-0 עד 14 ויש גם את בני הנוער שזה עד גיל 17.

נכון. אני רק אציין, סליחה, שארגון "בטרם" התייחס לילדים ובני נוער. בעצם כל הנתונים שלנו הם מגיל לידה עד גיל למעשה 18 פחות יום. זה הטווח מבחינתנו כשאנחנו מסתכלים על ילדים, ילדים ובני נוער.

אני חושב שצריך לחלק את זה לשניים, ואני אסביר גם את עצמי. לא תמיד אני רואה את הנתונים בחלוקה מסוימת. אבל 0-14 זה נכון ו-14-18. כי 14-18 זה כולל גם את כל נושא האופניים החשמליים, הקורקינטים.

נכון, כלים רכובים, נכון.

שמי עדי פרטוש, אני מנהלת את אגף קשרי חוץ וממשל בארגון "בטרם" לבטיחות ילדים.

אנחנו כמקבלי החלטות וגם כדי לקבל המלצות חשוב מאוד לדעת את נושא הגילאים. וגם כמובן בחלוקות שונות למיניהן. כי אני אזכיר לכם, לפני למעלה מ-10 שנים, כאשר דובר על הנושא של הקורקינטים והאופניים החשמליים עוד אפילו לא הייתה חובה עם הנושא של הקסדה ולא היה בכלל רישיון ולא הדרכה ולא שום דבר אחר.

אז אני יכול לומר גם לזכותי שלא הייתי בכנסת. הייתי בוועדות, הייתי מגיע מהשלטון המקומי. ואני חייב לפרגן פה למיטל להבי, סגנית ראש עיריית תל אביב, שביחד נלחמנו על הרבה מאוד חוקים ולשמחתי הדברים התקדמו. אבל הדברים האלה באמת לוקחים זמן ולאט. ולכן חשוב גם לראות 0-18, אבל בחלוקה של ארבע שנים, שאלה הגילאים שהם באמת מאוד פעילים ופעלתנים בכל הנושא של אופניים וקורקינטים.

וקבלת רישיון נהיגה.

קבלת רישיון ונהג חדש. בבקשה, סליחה.

חשוב ואני בהחלט מסכימה. לגבי ילדים, אם נתמקד רגע באמת בקבוצת הגילאים הצעירים של 0 עד 14, אז באמת לפני שאני צוללת למצגת נציין רק שבאמת ילדים הם קבוצת סיכון גם בעיקר בגלל שהם בדרך לבית הספר וחזרה הם נמצאים, אם אנחנו מדברים על תוך תחומי הרשויות המקומיות, באזורים שבהם החיכוך בין הולכים רגל לבין כלי רכב הוא מאוד גדול, בשעות הלחוצות בדרך כלל של הגעה לבית הספר וחזרה מבית הספר. וילדים עצמם, המאפיינים הייחודיים, גם הפיזיולוגיים, אבל גם הקוגניטיביים שלהם, הופכים אותם להיות עוד יותר חשופים לסכנת פגיעה. בין אם זה נטייה להתפרץ לכביש או לקחת סיכונים או הערכת מרחב, הערכת סיכונים. וגם בין אם הם קטנים ואז הנהגים עצמם פחות רואים אותם. לכן אנחנו נראה שהרבה מההיפגעות זה באמת כהולכי רגל בתוך התחום של רשויות מקומיות.

(הצגת מצגת)

אז אם נדבר בכלל על מקרים של היפגעות, למעלה מ-50% זה תאונות דרכים. כשדיברנו על הנתונים קודם של 57 ילדים ובני נוער, מתוכם 26 נהרגו כהולכי רגל. שזה, שוב, למעלה מ-50% מהנפגעים בנסיבות האלה.

אם נמשיך הלאה, אני רוצה רגע שנדבר בכלל על מספר ההרוגים. כמו שאמרנו, המספר הכולל של הרוגים בתאונות דרכים בכל אחת מהשנים בעשור האחרון הוא בממוצע 350, כאשר 30 ילדים בממוצע נהרגים בכל שנה. זה 10%, קצת פחות, קצת יותר. והשנה לבד, לצערי הגרף, העמודה של 2024 כבר מתעדכנת מאז ל-388 הרוגים. כאשר בשקופית הבאה אנחנו נראה באמת את מספרי הילדים ההרוגים בתאונות בכל שנה, גילאי 0 עד 14. כשסימנו בעיגול שלוש שנים בולטות: 2019, שבה נהרגו 34 ילדים. שנה שעברה 35 ילדים. ולצערנו השנה אנחנו כבר עוברים את השיא השלילי הזה של 37 ילדים, ששנת 2020, שנת הקורונה, בולטת במספר נמוך יותר של ילדים שנפגעו, בגלל גם הירידה בנסועה שחלה באותה שנה.

אם נעבור הלאה אנחנו יכולים לראות פערים בין החברה היהודית לבין החברה הערבית. כשאנחנו לוקחים כאן מדד גם של הרוגים וגם של פצועים קשה בתאונות, ביחס ל-100,000 ילדים. אנחנו יכולים לראות שבשנים האחרונות בחברה הערבית גם נפצעו וגם נהרגו בתאונות דרכים פי שלושה ילדים.

הסיבה היא ברורה, אין תשתיות. אין מדרכה, אין כבישים.

וזה בדיוק מה שאנחנו מגיעים אליו.

אני הייתי פשוט ביישובי הנגב וגם בצפון ויש קושי גדול. אתה לא יכול להגיד לילד תעבור במעבר חצייה, למרות ששם זה רוב התאונות. אבל אין מעברי חצייה.

אין מעבר חצייה.

ואתה לא יכול לומר לילד תעבור במדרכה, כי בכל כפר ערבי אין מדרכות. ובכפרים הבדואים בכלל אין, לא מדרכה ולא כביש, הכול דרכי עפר. והולכים לבתי הספר ברגל. אני חושב שפה המדינה חייבת לעשות משהו כדי שבאמת נוכל להשקיע בתשתיות.

היא עשתה, היא קיצצה. היא קיצצה בתשתיות. היא פירקה את תוכנית 550, היא עשתה ירידה של 18% לשלוש שנים. זה מה שהיה, אלה העובדות.

אם אנחנו נמשיך הלאה אנחנו נראה שהפערים הם לא רק בין המגזרים, שהם פערים מאוד גדולים. הפערים האלה הם גם בתוך תחומי ערים.

זה גם נכון. סליחה, תראו, אומר לי פה חברי ובצדק, כן, יש פה גם נושא של נהיגה, לא רוצה להגיד, אבל תראו, מחנים את הרכב בתוך חצר הבית. ויש עם זה נהיגה ברוורס. כמו שיש לא מעט דברים שקשורים, אני לא רוצה עכשיו להטיל את כל האשמה רק על הנהג, שהוא בדרך כלל זה על ידי בן משפחה, שאנחנו רואים את זה לא מעט. אבל אין ספק שצריכה להיות פה גם הסברה וגם תרבות אחרת.

גם בזה קיצצו.

יואב.

תראה, אני באתי לפה לא בשביל הוועדה של חיבוקי. אני אומר לך את העניין, יש פה נתונים זוועתיים כי הממשלה לא מכינה תוכנית. ונציג משרד התחבורה צריך לשאול מה הוא עושה עם זה.

יואב, אנחנו כמובן נשמע את כולם. אבל אני רוצה להגיד לך, תראה.

אני כבר עייפתי מהדיונים. אני רץ בכמה ועדות אותו דבר 'הממשלה תעשה'. הממשלה עושה הפוך.

יואב, אני רוצה להגיד לך עוד דבר אחד. תראה, אני הייתי בשלטון המקומי. ואנחנו מדדנו כל שנה איפה נפגעים. והיו לנו שנים של באמת נפגע אחד או שניים, באופן כללי, לא ילדים, שנפגעו בשנה. ושנה אחת זה עלה לתשעה. ובדקנו את עצמנו. מה ראינו? ראינו שרוב הנפגעים הם אנשים מבוגרים בני 70 ומעלה. מה עשתה הרשות? ואני הייתי אחראי על זה, סגן ראש העיר, הייתי אחראי על נושא התחבורה. מה עשינו? לקחנו את הנתונים, הלכנו לבתי דיור מוגן ועברנו ממקום למקום ונתתי הרצאות, אני באופן אישי. זה לא היה צריך להיות תקציב. אני לא מדבר רק על תקציב. זה נכון, אני מסכים עם כל מה שאתה אומר. אני רק אומר שיש הרבה מאוד שחקנים שיכולים לעשות מעשה.

שחקנים לא במשחק, הם לא במשחק. הם לא באים. היינו בוועדות, לא סתם בועז אמר את מה שהוא אמר. תקשיבו, עייפנו. אנחנו את העובדות יודעים, התוכניות קיימות. הן לא מתוקצבות, זה לא מעניין. את ראש הממשלה זה לא מעניין.

תרשה לי רגע.

זה כואב להגיד.

אתה יודע מה? לא צריך לעניין את ראש הממשלה, בסדר? אני אומר שאנחנו, גם ברשויות המקומיות, כשאני מסתכל על מה ברשות מקומית כמו נתניה כשהיה אכפת לראש העיר והיה אכפת לסגן ראש העיר, הצלחנו להוריד את תאונות הדרכים.

מעולה. אני רק רוצה שיהיה אכפת להם, זה הכול.

זהו, אז אנחנו, אני אומר עוד פעם, זה לא רק שחקן אחד, זה הרבה מאוד שחקנים.

אני מכיר את כל השחקנים בעולם הזה, השחקנים לא על המגרש. הם הלכו למגרש אחר. הם לא הלכו למגרש של הצלת חיים. ואני אומר עוד פעם, צריך פשוט להביא את האנשים, להגיד להם מה עשיתם? כי שואלים אותם בכל מקום, הם אומרים לא עשינו.

אני לא מתווכח, כי אני חושב שאתה צודק בהרבה מאוד דברים. מצד שני, גם במסגרת הקיימת אפשר לעשות דברים. תודה.

בבקשה, המשך המצגת.

כן, אנחנו כבר נסיים. כמו שאמרנו, פערים יש לנו גם בתוך תחומי הרשויות המקומיות בין ערים. במסמך שלנו שפורסם כחומר רקע אנחנו בדקנו גם לפי מחוזות וסתם לצורך הדוגמה לקחנו שלוש ערים גדולות בפילוח יחד עם הלמ"ס. בדקנו את מספר הילדים שנפגעו ואנחנו יכולים לראות למשל שירושלים ניצבת במקום הראשון, 13% ילדים נפגעים. כמובן שזה גם תלוי בהרכב האוכלוסייה. ככל שהאוכלוסייה יותר צעירה אז גם סטטיסטית יותר ילדים ייפגעו. אבל אנחנו יכולים לראות שהנתונים הם גם קשים בתוך הערים עצמן, חיפה, תל אביב ובערי הדרום. בערי הדרום יש פער מאוד גדול ביחס למחוזות אחרים.

אז אם נגיע לקראת סוף המצגת, שזה בדיוק הנושאים הכי חשובים שקשורים למדיניות ולתוכניות פעולה, יש לנו למעשה כשאנחנו מדברים על ילדים בפרט ועל בטיחות בדרכים בכלל, אנחנו מדברים על שלושה אפיקי דת מרכזיים. כולם בתוך תחומי הרשויות המקומיות, אבל לא רק. אז זה גם הנושא של אכיפה, גם הנושא של חינוך והסברה, שדיברנו עליו קודם. והנושא של טיפול בתשתיות, בדגש על מקומות רגישים כמו למשל בקרבת מוסדות חינוך. בין אם זה מוסדות חינוך ובין אם זה מוסדות דיור מוגן, אגב, גם קבוצת בני 65 פלוס הם קבוצה שמצויה בסיכון להיפגעות מוגברת.

בשנים האחרונות, לצערנו, אנחנו רואים שיש כמה חסמים מרכזיים שקשורים בדיוק ספציפית לתוכניות האלה. באמת כמו שהוזכר כאן, הקיצוץ התקציבי שחל גם בנושא של תוכניות החינוך התעבורתי. אני אציין בהקשר הזה תוכנית אחת מאוד בולטת, שזה הנושא של התוכנית שנלמדת דווקא בכיתות י', תוכנית התיאוריה. מה שבעצם מקנה פטור לשלוש שנים ממבחני תיאוריה. זו תוכנית שמאוד הצליחה. היא רצה כבר אם אני לא טועה משנת 2017. בשנה האחרונה נבחנו בה 100,000 תלמידים, שזה בעצם 4,400 כיתות מתוך 5,000. זה כמעט מגיע ל-100% הצלחה גם במבחן הזה. ולצערנו, דווקא במר 2024 התקבלה החלטה לקצץ כ-5 עד 6 מיליון שקלים מהתקציב שהרלב"ד מעבירה למשרד החינוך לצורך התוכנית הזאת. וזאת דווקא תוכנית שמאוד הצליחה ושכבר הוכחה בה הצלחה. וכאן באמת גם לדברי גורמים במשרד החינוך זה מעמיד את המשך התוכנית בסיכון גבוה.

יש פה מישהו מהרלב"ד?

כן.

שלום. בתוכנית הזאת שמשרד התחבורה מקצץ לכם, האם יש כספים שמשרד התחבורה פועל מחוץ לרלב"ד? כי הם לפעמים אומרים לי שהם מתקצבים את הרלב"ד, אבל פעילות שהייתה של הרלב"ד מתבצעת בכסף של משרד התחבורה. האם אני ברור?

אני חושבת שכן. אני ליאת קרביץ דיין, מנהלת אגף הסברה. ביחס לקיצוץ בחינוך התעבורתי אני יכולה להגיד שהושת על הרלב"ד קיצוץ מאסיבי השנה ונאלצנו לקצץ גם את החינוך התעבורתי. זו בהחלט תוכנית דגל שאנחנו מאוד מאמינים בה ושותפים בה. לגבי השאלה שלך אני יכולה לבדוק ולחזור עם תשובה.

תודה. אני מבקש לרשום את זה.

אני אציין רק עוד נושא נוסף שגם בו חל קיצוץ מאוד משמעותי בשנים האחרונות ויש לו השלכה ישירה על בטיחות של ילדים וזה הנושא של משמרות הזה"ב, שזה גם נמצא בתחום האחריות של משטרת ישראל. למעשה גם התוכנית הזאת התחילה מתקנים של 40 מדריכות או מדריכי זה"ב שמעבירים את ההכשרה לילדים בכיתות ה' ובכיתות ו' הם אמורים להיות מוצבים בפועל. בשנים האחרונות חל קיצוץ משמעותי בתקנים של השוטרים, כשזה בעצם מגיע בשנת 2024 לתשעה.

הרוב זה מתנדבים.

לא רק, היו שוטרים.

יש מדריכים שזה בעצם בדרך כלל שוטרות. אבל זה הכול מבוסס בדרך כלל על מתנדבים שמגיעים בבוקר.

אני נציגת משרד החינוך, אורית לוריא כהן, סגנית מנהל אגף זה"ב ואורח חיים בטוח. הנושא של משמרות הזה"ב שאנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם קצין זה"ב ארצי במשטרת ישראל מתחלק בעצם לשני חלקים. לא על מתנדבים. יש את החלק שמתייחס לנושא ההכשרה, שזה בעצם החלק העיוני שמקנה לתלמידים - - -

זה ההסברה בתוך הכיתות וכך הלאה. נכון.

בתוך הכיתות. ואת החלק המעשי בעצם שדורש ביצוע על ידי שוטרת, שוטרת בלבד, על פי חוק.

שזה בדרך כלל בבוקר.

בבוקר לרוב, כן. כשלאור הקיצוץ שבוצע בתקני השוטרות גייסנו את רכזי ורכזות הזה"ב לתת את המענה הנדרש בהיבט ההדרכתי בתוך הכיתות. אז יש פער תמיד בין היקף הכיתות שהוכשרו לבין היקף הכיתות שהוצבו בפועל ועל זה יושב הדבר.

וזה נמצא אצל המשרד לביטחון פנים.

משטרת ישראל, נכון.

יש לכם מושג בכמה זה קוצץ?

לאומי, ביטחון לאומי.

ביטחון לאומי, כן.

בכמה זה קוצץ?

בוקר טוב.

לא, כי אני רוצה לפנות לשר, אני רוצה לדעת בדיוק מה.

בוקר טוב. שמי יוני נגר, אני מטעם המשטרה, קצין זהירות בדרכים ארצי. אני אחראי על כל ההדרכות בבתי הספר בארץ. רק לסבר לכם את האוזן, מתוך 4,200 ומשהו מוסדות חינוך שרשומים בארץ, יש רק 2,100 פלוס מינוס שמאושרים להדרכות. כלומר, שפוטנציאל. זאת אומרת שבית הספר נבדק ומעטפת הבטיחות תקינה. וזו הבעיה בעצם, שמעטפת הבטיחות, התקציב למדרכות, לתמרורי ג7, מעברי חצייה, שהכול מתוקנן.

דרך אגב, משרד התחבורה מתקצב כמעט כל רשות שמבקשת לטפל בנושא של סביבת בתי הספר. ואני אומר לכם, לפני פתיחת שנת הלימודים, שלושה חודשים לפני, היינו עושים סקר ליד בתי הספר ומגישים למשרד התחבורה ומקצים סכומים לטיפול בנושא הזה. השאלה אם הרשויות עושות את זה. מי פה מהשלטון המקומי? יוחאי, כן.

הן עושות את זה. אבל הכסף שמגיע בדרך כלל, על פי רוב, זה על צביעה ודברים כאלה.

לא, זה לא רק צביעה. זה גדרות ביטחון, זה פסי האטה. תראה, אני לא חושב, אני זוכר, עוד פעם, אני מדבר על לפני שנתיים. כשבאתי למשרד התחבורה עם דברים ברורים, שזה אומר מעקה בטיחות, זה אומר מעבר חצייה, זה אומר פסי האטה. כשנתנו דברים מפורטים משרד התחבורה אישר את זה כמעט ללא עוררין. זה היה בדרך כלל בין מיליון למיליון וחצי.

בדרך כלל.

אבל כשאתה בא עם נתונים, כשאתה בא עם משהו שאתה הולך לעשות אותו, מיידי. אז אני שואל, האם יש הנחיות לרשויות לבצע, לקדם?

על פי רוב הרלב"ד עושה כל שנה סקר ברשויות המקומיות.

יוחאי, רק לתקן אותך, הסקר קורה אחת לשנתיים והוא קורה בכל מוסדות החינוך.

בסדר. אז אני אומר, מה שאנחנו מקבלים מהרלב"ד, אנחנו מקבלים קובץ שלם של כל הרשויות שעברו את הסקר הזה. זה עובר לרשויות המקומיות. הרלב"ד גם עושה אחר כך על זה איזה שהיא בדיקה לראות מה התקדם ומה לא, לצורך המימוש.

דרך אגב, התקציב הזה בא ממשרד התחבורה ישירות ולא מהרלב"ד.

כן, כן, לא מהרלב"ד.

וזה לא לכולם.

עוד פעם, אני כבר אומר לך.

אני אומר לך שלא.

כל רשות, תשמע.

הרי הדברים האלה לא מהיום ולא מאתמול.

סליחה. האם יש רשות שהגישה בקשה באמצעות הרלב"ד ולא קיבלה?

אלי, אני לא יודע.

אני רוצה לדעת, אבל זה התפקיד שלך.

אני ממשרד התחבורה, אני אשמח להתייחס לנושא.

אני רק רוצה להגיד משהו. יש עוד איזה שהוא פער. לא תמיד בית הספר איפה שהוא נמצא, במיוחד בבתי ספר ותיקים יותר, מאפשר לעשות את כל מה שאתה מדבר. גם מדרכות, גם את הגדרות וכל מה שקשור לזה, כי לפעמים בית הספר נמצא במקום שהוא בכביש מאוד מאוד צר ודברים כאלה. ושם, אני מחבר את זה בסוף לכול. כי בסוף כשאתה בא לאשר בית ספר, לצורך העניין, אז אני אומר, הפרוגרמה לא יכולה להיגמר בגדר של בית הספר.

ברור לי, הסביבה. בוא, אני מכיר את זה היטב. אבל השאלה אם אנחנו מבקשים, האם הרשות ביקשה?

הרשויות מבקשות לפי נקודות חמות שקיימות ברשויות המקומיות.

והאם יש רשויות שביקשו ולא קיבלו?

אני לא יודע להגיד לך.

אז תבדקו.

אני לא יודע להגיד לך עכשיו אם יש רשויות.

זה התפקיד שלכם.

בסדר.

אז תראו, את הסקר הזה בדרך כלל עושים במאי, תוך חודש ימים. ואז מעבירים את זה. אני לא נתקלתי במצב שהייתה איזה שהיא בעיה בטיחותית ולא קיבלתי עליה מענה. אני חייב לומר.

אתה יהלום.

לא, יכול להיות. אבל אני אומר שהרשות, תראו, הכול זה עניין של אכפתיות. יכול להיות מצב שלממשלה פחות אכפת. יכול להיות שבמשרד התחבורה, ואני לא רוצה באמת לומר, אבל שמי שבעצם הוא הלקוח. הלקוח זה יכול להיות בית הספר, זה יכול להיות הרשות המקומית. זה יכול להיות מי שאחראי על הנושא הזה ברשות המקומית. וכשיש אכפתיות וכאשר עושים סקר והסקר גם הוא לא צריך לעלות מי יודע מה, הוא כמעט ולא עולה. זה על ידי אנשי הרשות שעושים אותו. זה דרישות או מבתי הספר או מוועדות התנועה שמאשרות את זה ומעלים את זה הלאה.

באמת, אני לא זוכר שהייתה איזה שהיא בעיה של מעקה בטיחות, של פסי האטה או כל דבר אחר. לכן אני חושב שתפקיד השלטון המקומי לבדוק האם יש רשות שלא קיבלה, למה היא לא קיבלה, האם נעשה סקר שם. אלה דברים שהם צריכים להיות די ברורים. כי מי שמכיר הכי טוב את הסביבה ואת הסכנה בסביבה זה רשות המקומית וגם מנהלי בתי הספר.

זה עובר דרך מטות הבטיחות ברשויות המקומיות. כאן נשאלת השאלה גם מה הקריטריונים לתקצוב של כל מטה בטיחות ברשות מקומית. זו גם שאלה.

כן, סליחה.

רק לעשות סדר. אריאלה לברטי הכטלינגר, משרד החינוך, אגב זה"ב, נגישות ואורח חיים בטוח. בכל מוסד חינוכי קיימת ועדת בטיחות בית ספרית. היא מורכבת ממנהל המוסד החינוכי, רכז זה"ב, רכז בטיחות. בתוך אותה ועדה בשנה שמתקיים בה סקר אחת לשנה, שנה כן שנה לא, משלבים בתוך זה את הרלב"ד, את נציג מטה הבטיחות ואת המשטרה ובעצם ביחד מבצעים את הסקר הזה שחוזר בחזרה לרלב"ד ומבוקר שם אחרי תיקון הליקויים במידה ויש ליקויים. תודה.

תודה.

אני רוצה להוסיף, ברשותכם, שבמערכת החינוך יש תוכנית שנקראת מעטפת הבטיחות הפיזית. מעטפת הבטיחות הפיזית, אם מעטפת הבטיחות האישית באה להקנות את הידע, מיומנויות, המערכים בתוך הכיתה, מעטפת הבטיחות הפיזית באה להסדיר את כל הכאוס שדיברת עליו קודם בכניסה וביציאה. יש חוזר מנכ"ל מסודר שמנחה את מנהלי בתי הספר ואת רכזי הזה"ב להיות שותפים.

רגע, אבל אני שואל רגע על הנתונים.

שנייה רגע, אני רק ברשותך אסיים את המשפט.

לא, חשוב לי התשובה על הנתונים ,לא מעשים. 4,000 בתי ספר, 4,000 ומשהו, אומר פה נציג המשטרה שרק 2,200 מבחינתו מאושרים.

זה משמרות הזה"ב.

השאלה שלי פה לוועדה לפעם הבאה, מה עם ה-1,800?

זה בהיבט של משמרות הזה"ב. בסדר?

לא, לא, לא רק בהיבט של משמרות זה"ב.

לא, לא, היא דיברה רק על משמרות זה"ב. על ההדרכה.

אני שואל עוד פעם, מה עם ה-1,800?

1,800 צריך לבדוק אותם פרטנית על ידי רשויות מקומיות.

יופי, אז היא תקבל תשובה פה.

במסגרת אותה ועדה נדרשת כדי לוודא שמבחינה בטיחותית התלמידים לא עומדים בפני סכנה. זה מה שחשוב לנו כרגע, שהתלמיד יגיע, ייצא מביתו ויחזור בשלום.

ומי מעביר את זה הלאה? נניח שוועדת הבטיחות בתוך בית הספר מצאה שיש סכנה. לאן זה עובר?

זו ועדה בראשות הרשות המקומית. אז יוחאי, אני חושת שכדאי שאתה.

אני אסביר על משמרות הזה"ב. שנייה, שנייה, יש פה מכבסת מילים. שנייה, תן לי שנייה אלי.

אני אתן לך.

לא, אתה מגלגל הכול.

לא, אני לא מגלגל.

לא, זה כולם מגלגלים פה. אני אגיד לך, תראה. הסיפור של משמרות הזה"ב, בואו נגיד אותו ככה על השולחן, כולם יודעים, התקציב היה ברלב"ד בהתחלה והרלב"ד הייתה מתקצבת את משטרת ישראל כל פעם מחדש לגבי התקנים. מה שקרה, עשתה טעות הרלב"ד והעבירה את הכסף בתקציב הבסיסי של משטרת ישראל. ומכאן זה התגלגל לאיפה זה התגלגל.

כמו שאתה מכיר מאבטחת מוסדות חינוך, בהתחלה היו ניידות יפות, כתוב עליהן מוסדות חינוך. לאט לאט הן נעלמו. ומה אמרו? אמרו שהשוטר המקומי הוא זה שיעשה את ההדרכות ברשויות. עכשיו השוטר המקומי עסוק בהמון המון דברים אחרים, רק לא בהדרכות של משמרות הזה"ב. לכן הפער הוא קיים. הפער הוא גדול.

אתה מדבר על השיטור הקהילתי.

אני מדבר על משמרות הזה"ב.

כן, משמרות הזה"ב, שיש פה קיצוץ של חצי כמעט, 50%.

יותר.

אז לכן אותו שוטר שאמור לעשות את ההדרכות בבתי הספר לא מספיק להגיע, כי יש לו עוד המון דברים אחרים לעשות. וזה הפער הגדול. זה הכול. ואם ייקחו את הכסף חזרה מהמשטרה על התקנים שנתנו ויחליטו או שזה חברה חיצונית עושה את זה, לתת פיקוח של המשטרה והרלב"ד והכול יהיה בסדר ויהיה על זה מעקב, הכול יהיה בסדר.

מאחר ואני קצת מכיר את הדברים, אני רוצה לחלק אותם לשניים או לשלושה. יש נושא של משמרות הזה"ב, ששם בעצם חסרות קרוב ל-2,000 או 1,800 כיתות שאין בהן הדרכה. ועל זה אני אפעל מול המשרד.

יש הדרכה, אין הצבה.

אין הצבה. יפה. ופה זה בעצם כסף שהיה ברלב"ד, ניתנו למשרד לביטחון פנים וכנראה זה לא עובד, ועל זה צריך כמובן לטפל ולכן נרשום את זה בפרוטוקול.

יש נקודה אחרת, שאני מדבר שאין מדרכות לגמרי אז אין ספק שזה מתקציב פיתוח ולעיתים גם הרלב"ד משתמש בזה. אבל כשיש ליקויים בתוך מדרכה, בדרך כלל זה הרשות המקומית. או שאם חסר מעבר חצייה, אז גם פה, רשות מקומית פלוס הרלב"ד, שבדרך כלל ועדת תנועה בכל רשות או מועצה מקומית יש ועדות תנועה שהן מחליטות האם לשים מעבר חצייה, האם לשים תמרור ילדים בדרכים, האם לשים משהו מואר. כל הדברים האלה. ופה זה סקר שאני הייתי עושה אותו כל שנה במאי. ולכן אני כותב את זה בפרוטוקול ואני מבקש יוחאי, אתם תבדקו האם יש רשויות שעשו סקר.

אני אשתדל.

בסדר, תראו, אתם יכולים להוציא מסמך האם נעשה סקר. עכשיו אנחנו באוקטובר. אז אם נעשה סקר במאי והרשויות לא קיבלו או שלא נענו או שדברים שאולי היו בתחום הרשות והרשות לא ביצעה, או שזה היה בתחום משרד התחבורה ומשרד התחבורה לא ביצע, אלה דברים שאנחנו צריכים לדעת. כי אז אתה גם מעלה את המודעות של הרשות. כי לא תמיד הרשות יודעת שהיא צריכה לקבל את הכספים גם מהרלב"ד. בסדר?

לא, היא לא מקבלת מהרלב"ד.

או שהרלב"ד מבצע.

משרד התחבורה.

או שהרלב"ד, זה לא משנה. זו פעילות, זה לא משנה איך לקרוא לזה.

פעילות זה דבר אחר, זה תקציב אחר.

בואו נסיים עם המצגת, אני מתנצל. סיימתם?

סיימנו. רק דבר אחרון, זה הכול נכנס בכול. צריך להבין שיש פערים בכמה תחומים. דיברנו קודם גם בנושא של משמרות הזה"ב, גם בנושא של תוכניות חינוך. החינוך התעבורתי שנלמד בכיתות י' זו הייתה רק דוגמה אחת, חל קיצוץ גם בעוד תוכניות חינוך. וגם בנושא של תשתיות, כל הנושא של מעטפת בטיחות כמו שצוין קודם, הרלב"ד עורכת בכל שנה את הסקר של כשלי בטיחות ובשנה האחרונה, וזה מתחבר בדיוק למה שדיברנו קודם, התגלה שלמעלה מ-50% מבתי הספר לא מופעל בהם מערך משמרות הזה"ב מסיבה כזו או אחרת. אם זה ממחסור בתקנים, אם זה בגלל המעטפת הבטיחותית עצמה.

הנושא האחרון שהוא גם מתקשר ומתחבר לזה ישירות אלה הפערים שהתגלו בין בתי ספר בחברה הערבית וגם בחברה החרדית. ומכאן גם עולה הצורך בתוכניות ייחודיות שמותאמות ספציפית גם לבתי הספר האלה.

ואכיפה.

תודה רבה.

ואכיפה. שכחתם דבר קטן, פערים אדירים באכיפה, הידרדרות של כמה שנים.

נכון.

אני אשמח להתייחס.

כן, בבקשה.

רשמתי לי פה כל מיני נקודות שעלו ואני אשמח ככה לשים את הדברים על השולחן. בהתייחס לשכבת הגיל שדיברת על כל המיקרו מוביליטי, אופניים חשמליים וקורקינטים ורכינוע וסגוואי יש תוכנית מיוחדת שנכתבה. ומופעלת בחלק קטן מכיתות ט', כהכנה לאותו גיל מתבקש על פי חוק, גיל 16 ומעלה, שהם רשאי לרכוב על הכלים הללו. יש תקציב חסר, אפרופו הדברים שאמר חה"כ טופורובסקי, שלא מאפשר לנו להרחיב את התוכנית לכלל שכבת הגיל.

בהיבט של החברה הערבית, לצד הקושי בתשתיות תקינות בטיחותית, יש מענה חינוכי ומותאם בכל התוכניות שלנו. יש כיתות שלומדות בצוותים, צוותי חינוך, הטמעה והסברה, שפועלים באופן מאוד מאוד הדוק ומותאם. יש שיתוף פעולה מצוין עם הרלב"ד, עם משטרת ישראל, לטובת הנושא הזה. גם החברה החרדית, זה נכון.

סביב מוסדות חינוך, אני רק רוצה להשלים את דבריי שהתחלתי קודם בנודע למעטפת הבטיחות. מעטפת בטיחות פיזית. בנוסף על משמרות זה"ב בתוך אותה מעטפת בעצם יש התייחסות לכל המרכיבים שרלוונטיים לדרך אל ומהמוסד החינוכי. ממערך היסעים ומהליכה ברגל והדרך הבטוחה של הילד או הילדה אל המוסד החינוכי. ומערך היסעים על כל הסוגים השונים: מהסעות פרטיות, מאורגנות, תחבורה ציבורית. וכל הנושא הזה ממופה אצל רכז זה"ב והמענה ניתן בהתאם לצורך הפרטני של כל בית ספר ובית ספר.

בהקשר של מפקד הבטיחות שמבוצע בשיתוף עם הרלב"ד אל מול הרשויות המקומיות, בסופו של דבר זה מזוקק אל רכז הזה"ב בתוך המוסד החינוכי שממפה בפועל את הדברים ומעלה את הממצאים, כדי שאפשר יהיה באמת לפעול ולתקן את הדרוש תיקון.

דבר אחרון, חינוך תעבורתי זה בסוף תהליך הלמידה, החינוך התעבורתי הוא צבוע רק שכבת י'. נוסף על החינוך התעבורתי יש המון המון תוכניות לחינוך לבטיחות בדרכים גם בכיתות היסודי.

יש גם מ-א' עד ג'.

נכון. חינוך לבטיחות בדרכים. חינוך תעבורתי זה רק ב-י' וזה מקנה לתלמיד בסוף תהליך הלמידה חמש שנים ולא שלוש.

דרך אגב, באיזה רשויות מתנהל מדריכים בדרכים? או שזה כבר לא מתנהל?

מדריכים בדרכים?

כן. שזה עם אופניים לגילאי ג', ד', ה'? לא מכירות את זה? זה בבית ספר יסודי.

זה תוכנית חיצונית לדעתי, לא של המשרד. זה ספק חיצוני שמפעיל.

אוקיי.

סדר גודל של כ-4,700 כיתות סיימו את שנת הלימודים תשפ"ד וכאמור הקיצוץ בהיקף של 5 מיליון ככל הנראה לא יאפשר להפעיל אותה בהיקפה המלא בשנה הזאת. אני חייבת לומר שבחינת התיאוריה כן משרד החינוך כן מצא את המימון והיא כן תתקיים השנה. אז אנחנו מנסים.

אוקיי, בסדר, טוב שאמרת את זה. השאלה לגבי הממ"מ, האם סיימתם את המצגת?

כן, אני סיימתי.

תודה רבה. יש פה מצגת של "בטרם", נכון?

של אור ירוק.

אור ירוק, בבקשה. "בטרם" יש פה מישהו?

כן, אני נציגת "בטרם", אני אשמח לדבר אחר כך.

בסדר גמור. סליחה, סליחה, חה"כ ואליד אלהואשלה ביקש ממני כבר בתחילת הישיבה ואני מתנצל. הוא בדרך כלל עדין וצנוע, אז בבקשה.

קודם כל תודה לכולם ותודה גם ליושב-ראש הוועדה. אני מבין את הנכונות ואת הצורך והניסיון של יו"ר הוועדה תמיד לעזור ולסייע לילדים, גם כיושב-ראש ועדת זכויות הילד. אבל אנחנו רואים גם במשך שנים, במשך שנים מגיעים כאן לוועדה, מציגים דוחות והמספרים רק עולים.

אני רוצה להגיד לכם שזו מדיניות, עניין של מדיניות. כאשר אנחנו רואים שהמספרים מזנקים למעלה גם בתאונות דרכים, גם פגיעות בילדים, גם בפשיעה. ידידי יואב דיבר על זה. אנחנו רואים שברגע שהממשלה מקצצת תקציבים, מה אתם מצפים? שהמספרים ירדו? לא, המספרים ימשיכו לעלות כי זה לא מעניין אף אחד בממשלה הזאת.

לכן חשוב מאוד שיהיה שינוי בתפיסה של הממשלה איך להתייחס לדברים, איך להתייחס לחיי אדם, איך להתייחס לאזרחים. לא יכול להיות שהערבים מככבים בפשיעה, לצערי הרב כמובן, וגם בתאונות דרכים וגם במספר הילדים ההרוגים בתאונות דרכים ליד בתי ספר. 22 ילדים ב-2023 מתוך 35. ולכן יש צורך דחוף להתערב. אני חושב שצריכה להיות תוכנית אחרת למשרד התחבורה על מנת להסתכל על התמונה הכוללת של כל מה שקורה במדינה מבחינת תאונות דרכים יש עלייה של 21%. וחשוב שמשרד התחבורה ייחשב מסלול מחדש בכל מה שקורה בעניין תאונות דרכים.

אני רוצה להגיד לכם שהשבוע הבאנו הצעה לוועדת חקירה פרלמנטרית על הפשיעה, על הרצח בתוך החברה הערבית. הממשלה דחתה את ההצעה הזאת. אני גם חושב שאם אנחנו נביא הצעה על מה שקורה בתאונות דרכים הממשלה גם תדחה אותה, כי הם לא רוצים שאנחנו ניכנס ונדע בדיוק למה הדברים האלה קורים. האם השרים עושים את תפקידם כמו שצריך או לא. לכן אנחנו תולים תקווה בפקידים, הפקידים שנמצאים בתוך המשרדים הממשלתיים לעשות ולנסות כמה שיותר על מנת שאנחנו נצליח להוריד את המספרים האלו. זה מה שאנחנו צריכים. אנחנו לא צריכים שרים שיושבים, מחלקים את התקציבים כמו שהם רוצים, בלי ביקורת, בלי פיקוח. אנחנו רוצים שהמספרים האלה ירדו, גם בתאונות הדרכים וגם בפשיעה, כי מדובר בחיי אדם. תודה.

תודה ואליד. בבקשה, אור ירוק. דרך אגב, המשרד של אור ירוק, כשהייתי בעיריית נתניה הם היו שכנים.

נכון, היינו שכנים ממש. גם היום אני רוצה גם להודות ליושב-ראש הוועדה ולמנהלת הוועדה על קיום הדיון הזה. על קיום הדיון החשוב הזה, כי אנחנו מדברים היום על מצב חירום. מצב חירום בכבישי ישראל, בכלל, כמו שאמרה אסנת מהממ"מ. החשש הוא לא סתם שיהיה לנו מעל 400 הרוגים השנה, כי אם מסתכלים על 365 הימים האחרונים נהרגו בהם 427 בני אדם. זאת אומרת, הרבה יותר מ-400, כאשר כל אדם הוא עולם ומלואו.

(הצגת מצגת)

ואם אנחנו מסתכלים על הילדים, אז בשנה שעברה ישבנו פה בוועדה ונחרדנו מהמספרים. כי בשנה שעברה נהרגו 35 ילדים בתאונות דרכים. זה היה המספר הגבוה ביותר ב-13 שנים. היום לפני שנגמרה שנת 2024 אנחנו מדברים כבר על 37 ילדים ויש לנו עוד חודש לפנינו. המספרים האלה הם המספרים הכי גבוהים ב-14 השנים האחרונות והם לא נורמליים. אולי אני אתקן את עצמי, זה לא מספרים. אלה ילדים, משפחות, הורים שאיבדו את היקר להם מכול, תוך כדי שאנחנו מבינים שתאונות דרכים הן לא גזרת גורל. ועדיין ישבנו פה שנה שעברה והמספרים, ילדים רק מתים בכבישים.

מה הסיבה העיקרית למצב שבו יש עלייה?

זו תוצאה של הזנחה רבת שנים. כמו שכדי לטפל בתאונות הדרכים אנחנו מדברים על תוכניות ארוכות טווח, אז גם ההחמרה הזאת היא תוצאה של הזנחה ארוכת טווח. המון שנים, מאז 2005 לא הייתה פה תוכנית לאומית לבטיחות בדרכים שאושרה ותוקצבה. תשתיות לא מחודשות כמו שצריך. אנחנו מדברים על קיצוצים, אם זה בחינוך ואם זה בתשתיות ואם זה במוקדי סיכון ואם זה לאגפי זה"ב דרך משרד התחבורה או הרלב"ד. זאת אומרת, המון קיצוצים שבסוף מביאים אותנו למספרים האלה ולנתונים שוברי הלב האלה.

וכדי באמת לבחון את הנתונים ולהבין איפה כדאי להתמקד, כי השמיכה קצרה והיא רק מתקצרת, התקציבים ממשיכים להתקצץ, למרות שההרוגים ממשיכים וממשיכים למות בכבישים. אז כדי שבאמת נדע איפה להתמקד עשינו פילוח של האוכלוסיות הפגיעות ביותר.

האוכלוסייה הראשונה שאני רוצה להתמקד בה היא באמת אוכלוסיית הולכי הרגל. בקרב ילדים 54% מהילדים שנהרגו השנה, בשנת 2024 נהרגו כהולכי רגל. נהרגו כהולכי רגל כי אולי הם לא מודעים לסכנות של הכביש, אולי לא רואים אותם. אולי ההורים שלהם היו עסוקים ולא היו להם את הכלים להתנהל בדרך. אחד מארבעה נהרג ברכב. נהרג ברכב שאולי הוא לא היה קשור כמו שצריך ברכב, אולי היה היסח דעת, אולי ההורים היו בהיסח דעת. אלו האוכלוסיות שבעיקר בעיקר צריך להתמקד בהן.

שימו לב שגם יש 8% של נהרגים בכלים חשמליים. כמו שאמר יושב-ראש הוועדה, בתאונות דרכים אנחנו מדברים על ילדים 0 עד 14. גיל 0 עד 14. זה אומר 1 מכל 12 ילדים שנהרג נהרג על כלי חשמלי שהוא לא היה אמור להיות עליו.

האוכלוסייה הבאה שאני אתייחס אליה זאת אוכלוסיית הפעוטות. פעוטות זה גיל 0 עד 4. מחצית מההרוגים בשנת 2024 בקרב ילדים היו פעוטות. זה נתון מצמרר. ילדים שלא הספיקו להתחיל את החיים שלהם. וצריך לחשוב טוב טוב איך עושים הכול, הכול כדי להציל אותם, הכול כדי למנוע בדיוק את הדברים האלה.

עוד עניין שמעניין להסתכל עליו הוא ש-35% מהילדים היו בגיל הגדול יותר 0 עד 14. זה הגיל שבו מתחילים לחצות לבד את הכביש. גיל שנהיים בו עצמאיים יותר. ופה צריך לשאול האם באמת עשינו את הכול כדי להביא לילדים האלה את הבסיס להתנהלות בחיים עצמאיים.

עוד גרף זה גרף שאני יודעת, הוא קצת מבלבל. כי אם מסתכלים רק על החלק הירוד פה באוכלוסיית ילדי ישראל אפשר לראות שבערך אחד מכל ארבעה ילדים בישראל הוא מהחברה הערבית, 23%, רק אוכלוסיית ילדים. אבל אם מסתכלים, בוחנים את מספר ההרוגים, בוחנים רק את מי שנהרג בגיל הזה 0 עד 14, אז אנחנו מדברים על 70%. זאת אומרת שילדי החברה הערבית נהרגים פי שלושה יותר מחלקם בילדי ישראל. זאת אומרת הגרף, תראו, הוא כמעט הפוך בצבעים שלו.

לכן אלה שלוש האוכלוסיות בתוך מגזר הילדים, בתוך אוכלוסיית הילדים שאנחנו ממליצים להתמקד בהם וקודם כל לפתור את זה, כי שם המצב אפילו יותר חמור.

וזה שומר על אותה חלוקה? אם זה למשל ברכב, אם זה בחצייה?

כן אני יכולה להגיד שרוב הילדים נהרגו כהולכי רגל בכל המגזרים. וגם בקרב פעוטות.

זאת אומרת זה פחות או יותר אותם נתונים, אבל החלק היחסי של המגזר הערבי הוא גדול יותר, פי שלוש.

כן, פחות או יותר. אם אני מפרקת את זה אחרת אז יש דברים אחרים. יש כמובן את הדוח שלנו, דוח עמותת אור ירוק שנשלח לוועדה בחומרי הרקע, שהוא סוקר את פני העשור האחרון.

הכול באתר.

הכול באתר הוועדה.

גם שלחנו לח"כים וגם הכול באתר.

פה אני סוקרת את נתוני שנת 2024, הדוח סוקר את כל העשור האחרון.

פה גם נתוני העשור האחרון, איפה כדאי להציב את הכוחות שלנו. אז כמו שבאמת אמרה אסנת מהממ"מ אפשר לראות, השעה הכי מסוכנת לילדים, 35 ילדים נהרגו בעשור האחרון בשעה 14:00. ממש אפשר לראות שמהשעה 12:00 עד שעות הערב המספרים מאוד הולכים וגדלים. למה? דרך אגב, עם מסתכלים על השעה 7:00 עד 8:00, השעה שמגיעים למוסדות החינוך, אלה השעות בהן הילדים מסתובבים בחוץ. ובקורלציה מאוד דומה לשעות שבהם הרבה נהגים מאוד לחוצים. לחוצים להגיע בבוקר למשרד, גם כהורים וגם ככלל הנהגים. לחוצים לחזור. שימו לב בשעה 17:00-18:00 יש גם עלייה. אנחנו מדברים פה על שעות בין ערביים, מתחיל להחשיך. הילדים בהמון המון אנרגיה אחרי חוגים, בדרך לחוגים. לפני ארוחת ערב, ממהרים לשעת המקלחות. ואלה השעות שצריך עוד יותר להתמקד בהן.

אם אנחנו משווים את מדינת ישראל למדינות אירופה, בעשור שלם רוב מדינות אירופה הצליחו לצמצם את מספר הילדים ההרוגים בתאונות דרכים. ובישראל אנחנו רואים אפס אחוז שינוי. עכשיו, האפס הזה הוא לא באמת אי שינוי, כי העולם השתנה בעשור הזה. יש יותר טכנולוגיות בטיחות, חגורות ומושבי הבטיחות בטוחים יותר וטובים יותר. התשתיות השתפרו, אם אנחנו מדברים על יותר רמזורים, אפילו צבע של המדרכות שלעיתים צובעים פה. ופה אין שינוי במספר הילדים ההרוגים.

יותר מזה, כמו שהראינו בתחילת הדיון, אנחנו בשיא של 14 שנים של ילדים שנהרגו. אפשר להשתפר.

ובישראל יש גם יותר ילודה ולכן צריך עוד יותר לתת לקבוצה הזאת.

נכון. עוד דבר שמראה לנו הגרף, מעבר לאוזלת היד זה שאפשר. אפשר לעשות שינוי. הנה, כל כך הרבה מדינות עושות שינוי. אפשר. ואמרו פה עוד לפניי ואני ארחיב גם על הפתרונות. ואני שמחה שאמרו הרבה פה את הפתרונות, כי זה אומר שהפתרונות ידועים. זה אומר שהפתרונות ידועים ואפשר בשתי ידיים לתפוס ולהתחיל לפעול.

אז זה באמת חלק קטן מסקר מעטפת בטיחות שהוא כולו מוצג בדוח של העמותה שכמובן נשלח לוועדה, כפי שנאמר. שמראה בעצם את החומרה של התשתיות בסביבת בתי הספר. ב-50% מבתי הספר אין פסי האטה. זה אומר שאם הילד עכשיו נופל לו הכדור והוא מתרגש והוא מבולבל, ואנחנו יודעים, ילדים הם פחות בוגרים ופחות מבינים את הסכנות והרבה יותר אימפולסיביים ופזיזים. אז הנהג יהיה לו הרבה פחות תשתיות שיעזרו לו לבלום ולעצור, כמו פסי האטה. כי גם הנהגים חוטאים בטלפונים ובלחץ שדיברנו עליו קודם.

מהירות הנסיעה לא מוגבלת ל-30 קמ"ש, כפי שקורה ברוב מדינות אירופה, שהורידו את מספר הילדים ההרוגים. מעברי החצייה לא מסומנים באופן תקני באחד מכל שלושה בתי ספר. שזה אומר שלא הילדים יודעים שיש מעבר חצייה, לא הנהגים יודעים שיש מעבר חצייה. בטח כשאני מדברת על זה שבקושי רואים את הילדים הרבה פעמים כי רכבים חונים סמוך למעבר החצייה, כי נורא ממהרים בבוקר.

ועוד נתון שהוא קריטי, שבאחד מחמישה בתי ספר, כמו שדיברנו פה מקודם, בכלל אין מסלול הליכה תקין ליד בית הספר. אין מדרכות. שלא לדבר על זה שכמעט חצי מבתי הספר בתי הספר לא מאושרים מבחינת תשתית לביצוע של משמרות זה"ב שתכף אני אגע בהם.

חשוב לי להבהיר שכל הפתרונות שאני אציג פה הם בסופו של דבר מעגליים. כי ככל שהתשתיות יהיו בטוחות יותר ומותאמות יותר ויהיה מסלול בטוח לילד להגיע מהבית אל בית הספר, כך פחות הורים ירגישו את הצורך להביא את הילדים שלהם לבית הספר ברכב, תפחת כמות המכוניות.

יש למשל את התוכנית של אוטובוס מהלך, שזה לא אוטובוס, אלא פשוט כיתה שלמה. אלה דברים שלא עולים כסף, זה עניין של באמת חינוך. המחנכת בדרך כלל יכולה לצאת בבוקר, לאסוף את הילדים האלה ולהגיע לבית הספר. יש הרבה מאוד דברים שצריך ליישם.

נכון מאוד.

לצערי זה לא רק כסף. אני אומר את זה, כי אני מכיר את זה היטב.

אני מסכימה. ולכן אני אומרת, המענה הוא צריך להיות הוליסטי. חד משמעית. צריך גם לעשות את המאמץ מצד בית הספר.

גם וגם, נכון.

נכון.

אם אפשר, אני רוצה לתת גם לאחרים. יש עוד משהו במצגת?

כן. אכיפה, אני לא אגע בזה יותר מידי, כי זה בדיוק מה שדיברנו פה על משמרות זה"ב, על הצורך במשמרות זה"ב. רק לסבר את האוזן, מ-2016 עד לשנת 2022 ירדה כמות שוטרות הזה"ב ב-75%. מה שמראה באמת בקורלציה למספרים הגבוהים.

מאיפה הנתון הזה?

מדוח המבקר שיצא במאי האחרון.

מאיזה שנה לאיזה שנה?

מ-2016 ל-2022. שנת הלימודים 2022-2023.

אוקיי.

רק כן חשוב לי להגיד שלמשמרות הזה"ב, מעבר לשמירה האקטיבית באמת על סביבת מוסדות הלימוד, הליווי של ילדים צעירים, יש השפעה חינוכית לטווח ארוך. אנחנו מדברים גם על העצמאות שמרגיש אותו ילד בכיתה ו' שכבר אחראי על אחרים, גם על תפיסת השוטר, שוטר התנועה בעיניי הילדים. אנחנו רגילים לפגוש את שוטר התנועה כשאנחנו מקבלים דוח וזה קצת פחות נעים אולי. אבל כאשר פוגשים את השוטר במערכת החינוכית, מבינים שהשוטר פה כדי לשמור על החיים שלנו, אנחנו נתפוס את כל התפקיד שלו קצת אחרת ונבין שהוא פה בשבילנו.

אכיפה בסביבת מוסדות חינוך, אם זו אכיפה דיגיטלית, בגלל שאנחנו מכירים את חוסר של סד"כ במשטרה ובין אם זה אכיפה נוכחת של שוטרים שם, כדי למנוע את כל הבלגן בסביבת בתי הספר, שאני בטוחה שכל ההורים פה מכירים בשעות האיסוף, בשעות הפיזור לבתי הספר.

בכל הנוגע לחינוך אני רוצה לתת לליאור סימן טוב, שהיא מנהלת מחלקת חינוך וקהילה בעמותת אור ירוק לדבר באמת על ההשפעה החינוכית החשובה של בטיחות בדרכים. תודה רבה.

תודה רבה ושלום לכולם. אני אדבר רגע על חינוך, בסדר? אנחנו כעמותת אור ירוק באמת רואים משמעות מאוד מאוד גדולה לנושא של חינוך. דיברנו קודם על תשתיות ודיברנו על אכיפה, אבל כן גם חינוך ז3ה משהו שצריך לעשות וליישם.

אני אגיד שהרציונל שלנו שחינוך הוא בעצם כלי. הוא כלי נוסף כדי לצמצם את תאונות הדרכים בישראל, תאונות דרכים בכלל. דרך החינוך אנחנו בעצם מצליחים להקנות לילדים ידע ומיומנויות וערכים. החינוך עצמו אנחנו צריכים לעשות אותו כתהליך, להבין שהוא תהליך מניעתי שצריך לקרות בשגרה במהלך יום יום בכל פלח גיל מסוים, בכל קבוצה, בכל סוג של מוסד כלשהו. אנחנו לא צריכים לחכות למצב חירום. ועוד פעם, ליעד אמרה את זה קודם, אנחנו היום נמצאים במצב חירום. אז אין סיבה להגיע לדבר הזה. גם אם נגיע ליום שנממש את חזון אפס הרוגים ולא יהיה פה כלום אנחנו עדיין צריכים לקיים את החינוך, אנחנו עדיין חייבים לתת לו מקום, מניעה אקטיבית.

מבחינת תוכניות חינוכיות, עלו פה מקודם גם הנושא של תוכניות חינוכיות. אנחנו דואגים להפעיל תוכניות חינוכיות באמת בכל הפלחים. אם זה בגני ילדים, ביסודי, בחטיבות ובתיכונים, בבלתי פורמלי, בחינוך המיוחד, נוער בסיכון, גם בקרב נוער עובר חוק וגם בקרב מבוגרים עוברי חוק, הורים, קהילה ואזרחים ותיקים.

אני רוצה רגע להתמקד בנושא של ילדים, של גילאי 0 עד 14, שרלוונטי לנושא של בטיחות בדרכים. אנחנו מפעילים מספר תוכניות ובתוך התוכניות שלנו אנחנו מממשים את מעגל המניעה. מעגל המניעה מורכב אצלנו מכמה שלבים. בתור התחלה אנחנו רוצים להטמיע הרגלים. כמו שאנחנו מחנכים את הילדים שלנו מגיל קטן להרגל מסוים של לקום בבוקר ולצחצח שיניים, אותו דבר אנחנו צריכים להרגיל את הילדים שלנו גם להתנהגות בטוחה. אז הטמעת הרגלים. זה חלון הזדמנויות שבו אנחנו בעצם מעצבים את הילדים שלנו, את הנער, את דור העתיד, איך הם יתנהגו לאורך כל השלבים בחיים שלהם בדרכים.

הקניית ידע, לתת להם את הידע הנדרש בנושא הזה. לא לכולם יש את הידע וזה התפקיד שלנו לעשות את זה, של כולם. העלאת מודעות, את המודעות לסכנות, את המודעות למצב וחיבור לערכים. חיבור לערכים שאנחנו עכשיו נכנסים, לצורך העניין, לגני ילדים או לבתי ספר, היום הרבה פעמים הנושא של בטיחות בדרכים הוא כאילו נושא כזה שיושב בצד. זה לא אמור להיות ככה. אנחנו אמורים לחבר את זה לערכים היום יומיים שלנו. אם אני עכשיו אלמד ילד בגן הילדים או בבית ספר יסודי לתת זכות קדימה או לראות את האחר, זה בסוף יתחבר להם לערך של לראות את האחר ולראות את הזולת וגם בכביש אני צריך לדעת לעשות את זה. ואם מגיל קטן אני אלמד את הילדים לעשות את זה ואני אשריש בהם את ההרגלים האלו זה גם ישפיע על איזה נהג הוא יהיה.

ליאור, זה ברור. השאלה איך אתם מעבירים את זה. אתם כעמותה, האם אתם בקשר עם בתי הספר? האם אתם בקשר עם משרד התחבורה, משרד החינוך?

כן, אנחנו בקשר עם בתי ספר.

באיזה צורה אתם נותנים את הכלים כדי שיישמו? כי אתם עמותה, אין לכם את כל היכולות שבעולם, זה ברור לי.

נכון. אנחנו עמותה ולצערנו בדיוק בגלל זה אנחנו לא מצליחים להגיע לפריסה מאוד מאוד רחבה כמו שהיינו רוצים שזה יהיה בפועל. אנחנו בקשר עם בתי ספר באופן ישיר. אנחנו בקשר עם שלטון מקומי. אני יכולה להגיד דוגמה את נתניה שהיינו בכמה בתי ספר ומסגרות חינוך ועוד הרבה מוסדות רחבים וערים. אבל זה לא מספיק.

יש אפשרות לקנות את התוכנית שלכם דרך גפן?

כן. כל התוכניות שלנו מאושרות משרד החינוך, מאושרות הרלב"ד, נמצאות בגפן. ואנחנו באמת מנסים ושואפים להגיע לכל מסגרת אפשרית.

אם אפשר פשוט להתקדם קצת, שניתן גם לאחרים.

אין בעיה, אני כבר מסיימת. דיברנו על חיבור לערכים והחזרתיות, שזה אומר שאנחנו בעצם צריכים לעשות את זה כאיזה שהיא תוכנית. בסדר? אם זה תוכנית שנתית בגן, בבית ספר, בכיתה מסוימת ואם זה חזרתיות לאורך כל החיים. בסוף המאפיינים שלנו משתנים.

יש מקומות שיש בהם גם מגרשים לבטיחות.

נכון, מרכזי הדרכה לבטיחות בדרכים.

מרכזי הדרכה. אני חושב שבכל עיר, אני רוצה להמליץ. בכל עיר, הרשות, הרשות מפעילה את זה.

זה מתוקצב הרלב"ד.

הרשות מפעילה גם. חבר'ה, לא משנה מי כרגע. אני ממליץ שבכל עיר, בכל יישוב יהיה מרכז לבטיחות בדרכים לילדים שיבואו לבקר שם, יקבלו את החוויות. יש כלי רכב שהם נוסעים בהם, אופניים. ממש מרכז הדרכה. זה פשוט דבר מדהים.

נכון.

בזמנו הייתה גם מסילת רכבת שעוברים, היום אין את זה. אבל גם מחסומים וכך הלאה. זה פשוט חוויה להיות במקומות האלה עבור הילדים. עוד משהו?

כן. שאלת מה עוד אנחנו עושים. אז מבחינת מה אפשר לעשות, אני נותנת דוגמה של זה"ב בגן, תוכנית שאנחנו מקיימים אותה כבר מספר רב גדול מאוד של שנים. שבעצם מגיע מתנדב שהוא אזרח ותיק. הוא מגיע פעם בשבוע באופן קבוע לגן ילדים ומעביר שם תוכנית שלמה של בטיחות בדרכים. אני אראה לכם סרטון מאוד קצר של מתנדב, איש מדהים שעושה את העבודה הזאת מתוך השליחות האישית שלו, אחרי שאיבד שתי בנות בתאונת דרכים והחליט לקחת את הדברים לידיים.

(מוקרן סרטון)

זו דוגמה לאיך זה נראה בשטח. מאוד משמעותי, מאוד חוויתי. היינו שמחים להגיע ליותר. אני אתייחס בקצרה לנושא של רכזי זה"ב שעלה פה מקודם.

ממש בקצרה.

בכל אחד מתוך ארבעה בתי ספר אין רכז זה"ב ואני חושבת שהתפקיד הזה הוא תפקיד מאוד משמעותי. כשאני מגיעה לעשות הדרכות שהן הדרכות העשרה ותוספתיות לבסיס שהמורה מקיים, אני רואה את הפער בין תלמידים שיש להם רכז זה"ב בבית ספר וחווים תוכנית חינוכית מסודרת לבין בתי ספר שלא. תלמידים שלא. ואני חושבת שהתפקיד של רכז זה"ב הוא תפקיד מאוד מאוד משמעותי והוא מציל חיים. ויש מקום להעצים אותו ולתת לו יותר נפח ומשמעות ונוכחות.

הדרכות הורים. דיברנו קודם על הנושא של פעוטות. יש לי שאלה, הורים צעירים שמגיעים בדרך כלל רצים לעשות קורס של עזרה ראשונה, כי הם נורא מפחדים שחלילה הילד שלהם ייחנק או יקרה לו משהו והם לא ידעו לתת את המענה. מה עם תאונות דרכים? גם שם המצב קשה. למה שם ההורים לא רצים לעשות איזה שהוא קורס הדרכתי. אנחנו נותנים מענה כזה, יש מקום לדבר הזה. הייתי ממליצה מהמקום האישי שלי, ההורים האלה הולכים, נפגשים בטיפת חלב, אולי שם לתת להם עוד איזה שהיא הדרכה. להנגיש להם את הידע ואת הכלים הנחוצים.

הנושא האחרון זה מענה מותאם. חשוב להתייחס גם לחינוך המיוחד ואם זה לגילאים השונים ואם זה לפלחים השונים. מקודם דיברנו פה גם על החברה הערבית. גם שם כן צריך לתת את המענה המותאם, מענה שהוא מותאם תרבות, מותאם גיל, מותאם מאפיינים. אם זה מיקום: קיבוץ, עיר, אי אפשר לעשות את אותה הדרכה או את אותה תוכנית בכל מקום.

צודקת.

לא, לא, שנייה. לא אומרים תרבות. מה זה תרבות?

לא, היא אמרה מותאם. אל תיכנס.

לא, לא, לא. כן, מותאם למקום אין בעיה.

ואליד, כשהיא אמרה מותאם לקיבוץ זה לא, תראה, מה קורה בקיבוץ? בקיבוץ אין הבדל בין מדרכה לכביש.

ברשותכם, לסיכום אני רק רוצה להראות לכם איך זה נראה מהמבט של הילדים שבסופו של דבר הם החשובים לנו מכל.

(מוקרן סרטון)

ואני קוראת לכל מי שיושב פה בוועדה, בואו ביחד נציל את הילד הבא. בואו בשנה הבאה נשב ונשבח את הפעילות שעושים ולא את העלייה במספר הילדים ההרוגים. תודה רבה.

תודה רבה לאור ירוק, על פועלכם. יושב לימיני סגן ראש העיר אדיר בנימיני, בבקשה.

שלום לכם. יש יתרון לדבר בסוף, כי רוב הדברים כבר נאמרו, אז אני לא צריך לחדד אותם. אבל היה נושא אחד שבולט בעיניי שהוא לא כל כך נדון פה. אני שייך לדור שהיה הולך ברגל לבית הספר וגם בחום, גם בקור, גם בגשם וגם בחמסין ואף פעם לא היה אבא תביא אותי או אבא תסיע אותי או אמא תיקחי אותי. לא היה לנו את זה. ועדיין הייתה לנו הסברה מאוד טובה. ואני מדבר לאו דווקא על ההסברה שהייתה בתוך בתי הספר. אני מדבר דווקא על ההסברה שקיבלנו באמצעות הטלוויזיה החינוכית, שהייתה מאוד אפקטיבית, כי היינו קהל שבוי בעצם, לא היה משהו אחר לראות.

דובי דוברמן.

משרד התחבורה מימן תוכניות ייעודיות לנושא של בטיחות בדרכים ולא היה משהו אחר לראות, אז ראינו. היום אנחנו מדברים על דור אחר. דור שצורך תכנים בצורה שונה מאוד מהדור שלנו ולא שמעתי מישהו שמדבר על יצירת תוכן שמותאם לדור הזה. תוכן שהוא יכול להיחשף אליו באמצעות הרשתות החברתיות, שם הוא מבלה את מרבית זמנו.

אני חושב שדווקא זה המקום לקלוט אותו, כי שם הוא נמצא. ואם אפשר יהיה ליצור תוכן שיעניין אותם ושירתק אותם כן אפשר להגיע אליו באמצעי ההסברה האלה. זה הרבה יותר אפקטיבי מכל שיעור פרונטלי שעושים בבית הספר.

הדבר האחרון שאני רוצה לומר כאן, לנציגי השלטון המקומי וגם חברי הכנסת הנוכחים, דעו לכם שבחוק ההסדרים הקרוב יש כוונה לבטל את הוועדה העירונית לבטיחות בדרכים כוועדה מנדטורית סטטוטורית ולהפוך אותה לוועדה וולונטרית. כמובן, מי כמוכם יודעים שזה יחליש את הוועדה הזאת בצורה משמעותית. אני קורא לכם באמת להוציא את הוועדה הזאת מסל הוועדות העירוניות המנדטוריות.

דרך אגב, גם את הוועדה לזכויות הילד.

וגם הוועדה לאיכות סביבה, שמאוד יקרה לליבי.

מסתבר שיש הרבה מאוד ועדות שהן הופכות להיות וולונטריות מכל מיני סיבות. אחת הבעיות גם אצלי, הוועדה לזכויות הילד ברשות המקומית הולכת להיות לא ועדה - - -

לדעתי צריך להיאבק בזה.

אבל דרך אגב, גם ועדת התנועה מעולם לא הייתה חובה.

נכון, אבל זה רשות עירונית, זה משהו אחר.

כן, בבקשה. חבר'ה, אני אתן לכולם.

אני רק רוצה להגיד שאנחנו ראינו כאן נתונים שהם נתונים קשים מאוד. כאשר אנחנו רואים כמעט כל שנה יש עלייה בתאונות הדרכים, במיוחד גם בילדים. אני חושב שאדוני יושב-הראש צריך לעשות מעשה ולזמן את שרת התחבורה כאן לישיבה.

אנחנו נשאל שאילתה גם.

כן, אפשר שאילתה, אבל טוב תעשה אם היא תגיע לכאן ותיתן תשובות. נשמעו פה מספרים מחרידים. ילדים נהרגים ברחובות.

לפה הייתי שמח שהמנכ"ל יגיע.

גם המנכ"ל, אבל אנחנו צריכים לקבל תשובות על הכול, כל הנתונים האלה.

הרלב"ד מגיע. המנכ"ל הגיע?

יש מנכ"ל חדש שנכנס היום.

לא משנה חדש, ישן. תראו, אם לישיבה כזו המנכ"ל של הרלב"ד לא מגיע, לא בסדר. באמת לא בסדר. כי מה זה הרלב"ד? הרשות לבטיחות בדרכים. ואם הוא רוצה שאנחנו נעזור לו, הרלב"ד רוצה שהכנסת תעזור לו ותיאבק וכך הלאה, אז הוא היה צריך לבוא לפה. זה המינימום. לצערי אני אומר את זה.

אז מי הגיע מרלב"ד?

ליאת, מנהלת אגף הסברה. הייתה פה מירי מנהלת אגף חינוך שיצאה לדיון בוועדת חינוך על החינוך התעבורתי. ונמצאת פה נציגה נוספת.

אינעאם אלמדהון, אני מנהלת אגף הסברה לחברה הערבית.

מאה אחוז, תודה.

אנחנו נשמח להתייחס.

בוודאי. דרך אגב, סיימנו את כל המצגות? יופי, תודה. בבקשה.

אני רק מבקשת להתייחס בשם משרד החינוך, כי אני צריכה לעבור לוועדה של חינוך.

היא בדיוק התחילה. משפט אחד ואנחנו ניתן לך.

זה בסדר, ליאת, אם אני אתייחס לרגע?

כן, כן.

תודה רבה. קודם כל אני רוצה לנצל, להגיד תודה על השותפות שלנו המלאה עם הרלב"ד ועם אור ירוק, אנחנו באמת עובדים ביחד. רק כמה הבהרות קטנות: התוכניות גם של הרלב"ד וגם של אור ירוק הן תוכניות משלימות לתוכניות של משרד החינוך. תוכניות של משרד החינוך מקבלים כל ילדי ישראל, התוכניות האחרות הן באמת תוכניות בעלות כספית.

רכזי זה"ב – בבתי הספר היסודיים יש בכל בתי הספר היסודיים רכזי זה"ב בתוך מסגרת הסכמי אופק חדש, הם מקבלים על זה גמול מלא. ובכל בתי הספר היסודיים יש את הדמות הזאת.

אז רגע, אז הנתון שקיבלנו קודם שאומר שב-70% מבתי הספר אין אותם, זה לא נכון?

עכשיו אני אתייחס ל-30% החסרים. מדובר על העל יסודי. שם בעצם זה לא נמצא בהסכמי השכר שנקראים עוז לתמורה. ובעצם מי שמתקצב את זה זה אנחנו, מתקציב אגף זה"ב ההולך ופוחת.

הדבר השלישי זה כן להבהיר שקיימות לכל תוכניות הלימודים שלנו מקבילה מותאמת תרבותית לחברה הערבית ולחברה החרדית. ואני מתנצלת שאני עוברת לשם. ליאת, שוב תודה.

האמת היא שחברי הכנסת הערבים בדרך כלל לא אוהבים את המילה תרבות. אז צריך להיזהר במילה הזאת. זה לא רק תרבות, זה עניין של התנהגות. אז צריך באמת להיזהר.

קיבלתי.

כי מה שבעצם אנחנו אומרים שהתרבות כאילו מביאה ליותר, חס וחלילה, וזה פוגע בהם.

ברור לכבוד יושב-הראש שהכוונה כמו שאמרת שבקיבוץ התרבות של ההליכה בדרך היא שונה מתרבות ההליכה בירושלים או במרכז תל אביב.

תודה. בבקשה.

אני רק אוסיף ואגיד שההתאמה למגזרים היא כבר ברמת הנושא שבוחרים לעסוק בו. לא תמיד נושאים שרלוונטיים לילדים במגזר החרדי והערבי, וגם כמובן לטון ולדרכי ההגעה.

אני רוצה רק להגיד משהו. נאמר כבר רבות על חינוך ותשתיות, אני לא אוסיף. חינוך הוא כמובן מרכיב קריטי ביצירת משתמשי דרך בטוחים. אבל בסופו של דבר האחריות לבטיחות בדרכים היא גם של הורים ונהגים. וכאן אני מתחברת גם למה שאמר אדיר ואני רוצה קצת לפרט על ההסברה שאנחנו ברלב"ד עושים להורים ולנהגים כדי בסופו של דבר לשמור על הבטיחות של הילדים.

באמת עיסוק אינטנסיבי ומתמשך, כל הזמן. כמובן במגבלות התקציבים שלנו והיכולות שלנו. בנושא של ילדים אנחנו מדברים המון על חגורות בטיחות, על רכיבה, גם על כלים חשמליים וגם על כלים אחרים לילדים צעירים יותר. חצייה בטוחה, בדגש על ילד עד גיל 9 ותכנון מסלול בטוח. יש לנו פעילויות ברדיו כל הזמן, גם ברדיו החרדי וגם למגזר הכללי. עוד מעט אינעאם תרחיב קצת על החברה הערבית.

יש לנו המון פעילות בדיגיטל, פעילות מותאמת גם לבני נוער שנמצאים שם ולצעירים. ערוצים בטיק טוק, באינסטגרם, בפייסבוק. אנחנו כל הזמן מייצרים תכנים כדי להישאר רלוונטיים.

אבל זה תכנים ממומנים? כלומר, זה מגיע אליהם באופן מטורגט או שזה רק מעלים?

לא, אנחנו כן מטרגטים וכן מקדמים בכסף את התכנים לקהל מטורגט. שוב, כמובן, בהתאם לנושא, לתקציב וליכולות שלנו. למשל סביב החזרה ללימודים מידי שנה אנחנו מעלים קמפיין גדול ביחד עם שותפים ממשרד החינוך, עם התוכנית הלאומית לבטיחות ילדים, עם משרד התחבורה. כל הזמן אנחנו מייצרים תכנים.

לגבי החרדים גם עבורם אנחנו באמת מייצרים הסברה מותאמת. אנחנו עובדים עם משרדי פרסום חרדים, כדי להבין רגע איפה הנושאים הרלוונטיים יותר להם. איך לדבר איתם, איך לפנות אליהם. הם למשל פחות צורכים דיגיטל, אנחנו נמצאים כל הזמן ברצף על גבי לוח השנה באירועים משמעותיים להם בפרסומים בעיתונות החרדית, שזה עדיין כלי מדיה מאוד חזק במגזר החרדי לעומת המגזר הכללי. בתחנות הרדיו החרדיות. זהו.

תודה. אינעאם, בבקשה.

אני אינעאם אלמדהון, מנהלת אגף הסברה לחברה הערבית ברלב"ד. במסגרת תפקידי אני פועלת לחיזוק המודעות ושינוי התנהגות בנושאי בטיחות, בהתאם למגמות ההיפגעות בחברה הערבית. כאן אני אגיד, אם לא מותאם, אבל ייעודי מאוד.

ייעודי מבחינת גם הנושאים, גם המקומות, אנחנו כן מפנים קמפיינים רק לדרום, בהתאם למשל לבעיית דריסת חצר ומתאימים עוד תכנים לאזורים שונים. אנחנו עובדים על קידום מסעי הסברה לאורך השנה, מתמקדים בנושאים כמו מקומות משחק, הליכה וחצייה, חגירה והתקני ריסון, האטה בסביבת ילדים. ואנחנו מפנים את זה בחלקם להורים, בחלקם לנהגים בסביבת ילדים ולילדים באופן ישיר.

אבל תאונות חצר זה קשה מאוד להסביר לילד מגיל לידה עד 4. ורוב התאונות זה תאונות חצר.

נכון. ובגלל זה אנחנו כן מדברים על אחריות הורית ועל מודלינג. מסבירים להורה שהוא המודל חיקוי לנהג הבא. לכן מדגישים את עניין האחריות ההורית בכל הקשור מגיל 0 על חגירה וריסון ועד לדריסות חצר וכאלה.

בתוך המהלכים האלה, אני אביא דוגמה לקמפיין של חגירה, שעשינו במשך שנים והגענו להצלחה. כשפנינו להורים הבנו שזה קהל צמא להסברה. וכשאמרנו להם לפני שש שנים כך עושים את החגירה, זו החשיבות, זו המגמה, הגענו לתוצאות מאחוז חגירה של פחות מ-50% להיום מעל ל-80%. ואנחנו נעשה תכף מחקר להעריך את המצב ולפעול בהתאם.

חשוב לי להדגיש שאנחנו גם לאורך השנה מתייחסים לכל החגים, לכל המועדים החשובים, כולל החזרה לבית הספר, אבל גם כולל התייחסות לרמדאן למשל, שם יש הרבה קשב לכל סוג של הסברה. ואנחנו שם מתייחסים מאוד ממוקד לבעיות שיש בתוך החודש הזה. אני אסתייג מהמילה בעיות, לכל הסוגיות שעולות, כמו השפעות הצום על הנהיגה, על המקומות הסואנים בעיר לפני ואחרי הצום, סביבת המסגד והחנייה ליד הבתים שקרובים למסגד. והדגש הכי חזק זה על הולכי הרגל והילדים ומקומות המשחק. כי אחרי שבירת הצום הילדים משחקים באזור שנחשב בטוח, שהוא סביבת הבית ולא מקומות משחק מוסדרים.

במשך השנה אנחנו גם, כמו בדיגיטל בהסברה הכללית, אנחנו עושים קמפיינים של מקבילים, גם בדיגיטל בכל הרשתות, כל הפלטפורמות וכן ברדיו ושלטים עירוניים. שוב, אנחנו גם עם אוזן קשבת לשטח. אם עולות בעיות כמו הילדים שעולים על כלים חשמליים מתחת לגיל המותר אנחנו גם שמים דגש על זה.

בחינוך כשאנחנו עושים קמפיין כמו קמפיין החגורות למשל אנחנו מתזמנים פעילות חינוכית שהיא מותאמת לילדים. השנה עשינו למשל בכיתות ג' בפריסה ארצית בכל החברה הערבית יחידת לימוד שהתייחסה לכל החגירה, המסלול הבטוח לבית הספר, ילד עד גיל 9 לא חוצה לבד וכן הלאה.

דרך אגב, אתם משתפים גם את הילדים בהדרכות? אני אתן אולי דוגמה. באחת התוכניות שציינתי קודם, אז במדריכים לדרכים היו לוקחים שניים או שלושה ילדים מהכיתה, נותנים להם הדרכה והם היו מדריכים לילדי הכיתה. שזה פשוט היה נותן גם לילדים עצמם. ואני רוצה אחר כך לשמוע גם את מועצת התלמידים.

כן, חשוב. אנחנו כן רואים בילדים סוכני שינוי, כך שבתוכנית כמו זו שהייתה מקבילה לחגירה אנחנו בסוף הפעילות, בסוף יחידת הלימוד הזאת שהתפרסה על פני שישה שיעורים חילקנו חולצות - - -

אבל תראי, יש דברים שאפשר גם לעשות, למשל חידון בנושא בטיחות בדרכים.

עשינו משהו דומה.

ומי שזוכה מקבל אופניים.

זהו, עשינו משהו דומה.

אלה דברים שהם קטנים, אבל זה נותן איזה שהוא תמריץ לילדים ללמוד, לראות את הדברים מקרוב. אלה דברים באמת קטנים, שאני חושב שאפשר לקדם אותם במסגרת משרד החינוך, במסגרת הרלב"ד. אני באמת חושב שאנחנו, יש הרבה שחקנים. ומה שלא נעשה תמיד זה יגיע לתקציב. אבל אני תמיד מסתכל גם כשאין תקציב. אני מסתכל על נושא החינוך. ואני חושב שהחינוך הוא אחד הכלים, ולא משנה במה. הלא תראו, כאשר מדברים על נושא של פרח מוגן, זה לא עלה כסף, אבל זה היה חינוך. אותו דבר עם החגורה. אני כשאני לוקח את הנכד שלי בן פחות מארבע , איך שהוא נכנס לרכב ואני מתחיל, ישר הוא אומר לי חגורה. באופן אוטומט. אז כך שהחינוך הוא מאוד מאוד חשוב בנקודה הזאת.

נכון. אנחנו באמת בשיתוף פעולה עם משרד החינוך עשינו בסוף הפעילות הזאת באמת חילקנו חולצות, כך שהילד יוצא החוצה לקהילה וזאת הייתה המטרה שלנו לעודד שיח גם בתוך הבית. מה זה החולצה הזאת? מה זה החגירה, בשביל מה, איך ולמה? ואז הוא סוכן שינוי לכל מה שהוא למד בשטח ביחידת הלימוד.

וכן גם הוא יוצא, אנחנו יודעים שהילד בחברה הערבית יוצא מיד לקהילה, מהבית כבר כל הסביבה של בית הספר היא הקהילה שלו. וזה הפך אותם לסוכני שינוי.

משפט אחרון.

אני אשמח, אקווה שהמשאבים המתוקצבים להסברה בחברה הערבית, שאני מאמינה מאוד שהיא עובדת עם ההורים. אם אנחנו עובדים בצורה סדרתית, בצורה מתמשכת וקבועה אנחנו יכולים להשיג תוצאות. אשמח שהמשאבים המוקצים להסברה לחברה הערבית יהיו מתמשכים וקבועים, כי אנחנו רואים שלפעמים תוכנית 550 מתעכבת, לא מגיעה, וזה פוגע הרבה בפעילות שלנו.

תודה רבה אינעאם.

תודה.

עמיחי רחמים, בבקשה. סגן ראש מועצה אזורית בנימין.

צהריים טובים לכולם. עמיחי רחמים, אני שמח מאוד על המפגש ואני שמח על הדיון החשוב הזה. אני רוצה להודות לך יושב-הראש על קיום הדיון וכמובן גם לצוות הוועדה. ובראשית הדברים אני כן אודה גם לרלב"ד, משרד התחבורה ומשרד החינוך על השותפות לדרך. אנחנו במועצה רואים את השותפות שלהם באופן מאוד מאוד הדוק על מנת לקדם את הבטיחות בדרכים. אני אציין רק שעם אור ירוק עדיין אין לנו שותפות ואני אשמח לקדם את זה מיד אחרי הדיון.

במילה אחת אישית, אני הגעתי לעולם הזה של התעסקות בזהירות בדרכים באירוע, לשמחתי אפשר להגיד הוא לא היה משפחתי ברמה האישית הקרובה, אבל הבת שלי למדה עם חברה טובה שמשפחתה חוותה תאונת דרכים מאוד קשה, משפ' צינמן משבות רחל, בסמוך ליישוב שלי, ליד היישוב עלי. תאונת דרכים בכביש 60, שאח של החברה לא חזר מהכביש, בן 6, שלא התחיל את כיתה א', מתן צינמן. שלושה ילדים נוספים נפצעו קשה ואם המשפחה נפצעה קשה. מאז אני לקחתי על עצמי להיות הפה שלהם על מנת לדאוג שכמה שפחות משפחות יחוו את הטראומה שהם חוו.

אני חצי שנה בתפקיד ואני לומד עוד את האירוע, אבל משתדל ללמוד מהר. אני יכול להגיד שגם אחרי הדיון הזה, אני יכול להגיד ברמה הכללית שאצלנו לפחות ביו"ש הנתונים הם לא מדויקים ולא קיימים.

שאלה, בעצם כל הסטטיסטיקה שהעליתם זה לא כולל את יהודה ושומרון.

זה כולל את יהודה ושומרון, למעט האוכלוסייה הערבית ביהודה ושומרון.

כולל את יהודה ושומרון, לא כולל תאונות של פלסטינים עם פלסטינים.

הבנתי, תודה.

לכן כשאנחנו מסתכלים על הנתונים אנחנו רואים 140 ילדים ביהודה ושומרון, אבל זה כמו הנתון של ירושלים באוכלוסייה יהודית. וכמובן האוכלוסייה היהודית בירושלים היא פי שתיים מאשר ביהודה ושומרון, שבה המספר הוא זהה, 141 ילדים. אז אפשר להבין שהמצב שלנו הוא לא נותן סיבה לשיר והוא צריך מענה ומענה דחוף.

אני יכול להגיד גם ש-20% מהנפגעים הם ילדים, זה מהנתונים של הממ"מ. זה מספר הרבה יותר גבוה כמובן מכל מה שקורה בשאר המחוזות. ולכן אני אומר, אנחנו צריכים להמשיך ולפעול בצורה עקבית ומשמעותית.

איך עושים את זה? אז א', אנחנו במועצה שלנו לא מחכים לתקציבים ולא מחכים שאף אחד יעשה בשבילנו. יש תוכנית עבודה שנקבעה, אסטרטגית, תוכנית עבודה עם שותפים. הגדרנו ארבעה תחומים מרכזיים של עשייה: גם עבודה לאכיפה אל מול משטרת ישראל, משטרת התנועה ביהודה ושומרון, גם נושא של לקדם את כל מה שקשור לחקיקה כי ביהודה ושומרון יש לנו גם בעיות חקיקה קשות. דברים שלא הוחלו, מה שקורה במדינת ישראל הקטנה לא הוחלו בהכרח ביהודה ושומרון. אלה דברים שעוד צריכים טיפול מול המינהל האזרחי. הדבר השלישי זה כמובן כל מה שקשור לתשתיות, שגם בנושא הזה יהודה ושומרון אנחנו בפערים גדולים. תכף אני אדבר על זה בהקשר של סביבה בטוחה. והדבר האחרון זה הנושא של חינוך ופה אנחנו כמובן מסתייעים בשותפים לדרך.

בהיבט של יישובים או בתי ספר וסביבה בטוחה. אנחנו בבנימין 82,000 תושבים, עם 50 יישובים, 62 בתי ספר. אני יכול להגיד שלפחות מהבדיקה שלנו, ועשינו תהליך של סקר בקיץ הזה, אנחנו עם שלושה בתי ספר עדיין עם סביבה מסוכנת. אנחנו מקבלים תקצוב וסיוע ממשרד התחבורה ודרך הרלב"ד קיבלנו הקיץ תקציב, תכף אני אגיד את המספר. אבל אנחנו עדיין עם שלושה בתי ספר שאני יכול להגיד היום עם נורות אזהרה ודגלים אדומים שהרימו הורים מבתי הספר ואומרים האירוע של תאונת הדרכים הוא רק עניין של זמן עד שילד ייפגע ליד בית הספר. ואנחנו פה באירוע הזה לא מחכים וגם כן משתדלים מאוד מאוד לקדם, גם בעבודה מול המינהל האזרחי וגם מול משרד התחבורה.

באופן כללי אני יכול להגיד שבקיץ הזה קיבלנו 140,000 שקלים לסביבה בטוחה. זה הסכום ך-62 בתי ספר ו-350 מעונות. זה כמובן טיפה בים ולא מספיק. אבל יחד עם זאת, אנחנו שמחים על כך ואנחנו ננצל את זה. אני יכול להגיד עוד הערה ספציפית לשנה הזאת התקציבים הגיעו מאוד באיחור. גם בגלל תקציב המדינה, גם בגלל התקציבים של המועצות. ואנחנו רק עכשיו משלימים את הפערים עם אותם 140,000 שקלים.

לסיום אני רוצה להגיד שני דברים: אחד, אני מבקש שהוועדה הזאת תשתדל לפעול כמה שיותר על מנת להשאיר את התקציבים הקיימים לחינוך בדרכים, בעבודה מול משרד האוצר על מנת שהתקציבים האלה יישארו. אני חושב שהדרך לעשות את זה זה גם להביא איזה שהוא גרף שמראה או נתונים שמראים כמה עולה עכשיו לטפל במשפחה שנפגעה בתאונת דרכים. שבנה נהרג או שבתה נפצעה קשה וזקוקה לטיפול צמוד. העלות היא גבוהה מאוד כמובן למדינת ישראל, לביטוח לאומי. אני חושב שההשקעה בחינוך עשויה להניב פירות מאוד מאוד גבוהים בנושא הזה ולחסוך הרבה מאוד עלויות.

הדבר השני, אני מציע שבאמת גם משרד התחבורה בשנים הקרובות ימשיך וישקיע בסביבה בטוחה. אני מציע שברשותך כמובן נעביר את הדיבור גם לנציג משרד התחבורה שעוד לא דיבר כאן. ותודה רבה על קיום המפגש הזה. אנחנו מקיימים חידון ראשון בנושא לכיתות ו' במועצה אזורית בנימין לקראת חודש מרץ. נשמח לראותך שם, תקבל הזמנה.

תראה אותי, בכיף אני אגיע.

נשמח מאוד. תודה רבה.

אנחנו גם באור ירוק זכינו לעבוד גם ביהודה ושומרון, בהמון בתי ספר בהמון מחוזות ואנחנו נשמח לשתף פעולה, כמו שאמרתי מקודם.

זה בסדר. אני רוצה לתת זכות דיבור גם לאחרים. בבקשה.

איתן הקר, משרד התחבורה, אגף רשויות מקומיות. אני אתן נתונים של 2022. תקצבנו פרויקטים בקרבה של מוסדות חינוך, 134 פרויקטים בסכום של כמעט 70 מיליון שקלים. אלה פרויקטים שהרשויות הציגו. זאת אומרת, אלה צרכים שעלו מצד הרשויות. וככל והרשות עמדה בקריטריונים אנחנו תקצבנו.

עוד דבר שאני יכול לומר, שגם בהיבט של מוקדי תאונות דרכים זה לאו דווקא בקרבה של מוסדות חינוך, אז ב-2022 תקצבנו 150 פרויקטים בעלות של 105 מיליון שקלים. ומעבר לזה, מידי שנה, כל מה שאמרתי עד עכשיו זה בעצם פניות של הרשויות באמצעות קול קורא.

מה שציינת קודם זה ב-2022.

כן, נכון.

וב-2023 הייתה ירידה?

לא, ב-2023 ו-2024 זה דו שנתי. אנחנו לקראת סוף התקצוב של זה, אבל כן מבחינת התקציבים התקציבים צומצמו.

בכמה? אם אתה אומר לי שב-2022 היה 70 מיליון, אז צריך להיות ב-2023-2024 לפחות 140 מיליון.

אז יש לנו ב-2022 היה לנו אני חושב שסביב ה-200 וב-2023-2024 יש לנו בערך 130. אלה בערך הסכומים.

לא, לא הבנתי.

היה 200 מיליון ב-2022.

אמרת לי 70 קודם.

לא, סך הכול. אני אתן רגע תמונה כללית. יש 25 מיליון שמשרד התחבורה מתקצב את כלל הרשויות, בלי שהן מבקשות. זה לטובת תקציב העסקה, סימון והתקנים. כלל הרשויות מקבלות.

מעבר לזה יש תקציב של קול קורא שהרשויות בעצם מגישות בקשות. מי שעומד בקריטריונים מקבל. אז סך הכול, זאת אומרת גם התקציב היזום וגם התקציב שהרשויות מבקשות ב-2022 היה - - -

בקול קורא יש matching?

כן. תכף אני אגע בנושא ה-matching.

יוחאי, פה חשוב מאוד שתבדקו אצלכם.

גם לזה אני יכול - - -

אני יותר מזה עשיתי. ביקשנו את הקובץ של משרד התחבורה, מה שהוא תקצב. ושלחנו לרשויות לוודא שהם תיאמו. השנה משרד התחבורה לא מוכן את הקובץ הזה.

אז אני אומר ככה.

אני אשמח לקבל אותו.

אני אומר ככה: ב-2023-2024, סתם מבחינת נתונים, מתוך 180 רשויות אופציונליות שיכלו להגיש בקשות הגישו רק 140. זאת אומרת אני לא מגלגל הכול לרשויות, אני רק אומר שזה בסוף זה שותפות של הרשויות. אם הרשויות לא מעלות את הצרכים אנחנו לא יודעים.

ברור, זה מה שאמרתי קודם.

דבר נוסף שגם צריך לקחת בחשבון זה שבסוף משרד התחבורה מתקצב את הרשויות המקומיות. הרשות המקומית בסוף צריכה להוציא את זה לפועל. ואם הרשות המקומית לא מוציאה את זה לפועל זה בסוף עומד לפתחה.

מה שאתה אומר לי לא מנצלים את התקציב?

חלק מהרשויות לא מנצלות את התקציב. גם מה שאנחנו נותנים באופן יזום בלי שהם מבקשים, חלקן לא מנצלות את התקציב.

אני הבנתי ממך שבשנת 2022 סך כל התקצוב עמד על כ-200 מיליון.

נכון.

וב-2023-2024?

130 מיליון.

על השנתיים? על השנה ועשרה חודשים.

כן. צריך לזכור שהייתה התאמה ב-2024 בעקבות כל המצב, עשו התאמה.

יש לי שאלה, האם למשרד התחבורה או לרלב"ד יש תוכנית של שלוש, ארבע, חמש שנים קדימה, עם תקצוב?

תוכנית אסטרטגית כאילו?

לא יודע איך תקרא לזה. אסטרטגית, טקטית, תוכנית פשוטה שאומרת מה צריך לעשות, כמה מקציבים ליד זה, מה לוח הזמנים ומול זה מה יכולה להיות הירידה.

אנחנו בהחלט הגשנו תוכנית לאומית, לא קשורה רק לתשתיות. תוכנית לאומית לבטיחות בדרכים. הוגשה לממשלה, לכנסת. העקרונות שלה מוסכמים.

היא מיושמת?

יש לה עלויות תקציביות.

לא, היא לא מיושמת. 50/30. על זה נקראת התוכנית, אבל זה 50/30.

עד שנת 2030 להפחית ב-50% את מספר ההרוגים.

היא לא תוקצבה השנה?

לא, לא. התוכנית כתוכנית לא תוקצבה. חלקים ממנה יכול להיות שיושמו, אבל היא לא תוקצבה.

לא, כי אם אני רוצה לשאול שאילתה לשרת התחבורה, מה אני שואל? האם יש תוכנית? זאת שאלה ראשונה. במידה ויש, האם היא תוקצבה? במידה ולא תוקצבה, למה? אלה השאלות שאני צריך לשאול?

מדובר על תוכנית לאומית, בוודאי שכן. כן, כן.

לא, תעזרו לי, אני שואל. אני לא משתמש בשם של כל אחד מכם.

חד משמעית. אם מדובר על תוכנית לאומית לפתרון המצב, כן, חד משמעית. או אפילו תוכנית ייעודית לילדים.

לא, אני שואל, האם יש תוכנית? את מכירה אותה?

יש תוכנית שיצאה בשנת 2021 תחת השרה רגב. היא אושרה בממשלה למיטב ידיעתי. היא לא תוקצבה עד היום.

חלקים ממנה.

- - - לשאול בפרוטוקול את משרד התחבורה האם יש תוכנית. נמסר לנו שיש תוכנית של 50/30. האם היא מיושמת, האם היא מתוקצבת?

להבנתי גם אחרי שיצא דוח מבקר המדינה במאי האחרון שעוסק בבטיחות בדרכים נאמר שיהיה עדכון לתוכנית. אבל טרם פורסם עדכון כזה.

אני מבקש שתעבירי לנו נתונים בנושא הזה, בסדר?

בטח, בוודאי.

לגבי התוכנית.

חלקים מהתוכנית תוקצבו בדרכים כאלה ואחרות. השנה היה פיילוט של אשכולות, בשנה שעברה, שהיה חלק מהתוכנית הזאת. אבל שוב, התוכנית כתוכנית לא תוקצבה.

אוקיי.

התוכנית הדבר החשוב בה שהיא תהיה הוליסטית. ולכן חלק פה חלק שם זה חשוב, אבל.

טוב. סליחה, בבקשה. אני רוצה את מועצת התלמידים. בבקשה.

היי, אני קרני שילד, ממועצת תלמידים והנוער הארצית ואני רוצה לגעת פה בכמה דברים שעלו וגם בדברים שלא עלו.

כשתהיה תוכנית או אם תהיה תוכנית, אנחנו כמובן מאוד רוצים, אנחנו חושבים שאין באמת מספיק חינוך ואין לבני נוער מספיק ידע בנושא. מה שעלה פה זה תוכניות בכיתות א' עד ג', משמרות זה"ב. אני הפעם היחידה שאני למדתי זהירות בדרכים הייתה בכיתה א', למדנו על תמרורים וזהו. לא היה לי יותר שום דבר.

מאיפה את?

אני מראשון, בת 14. וכן, הייתי מפקדת במשמרות זה"ב.

נדמה לי שבראשון יש מגרש הדרכה אם אני לא טועה. נכון? יש. היית בו פעם?

לא, לא היינו בו. טוב לדעת. אז זה מה שאני בדיוק אומרת, שאין מספיק מודעות.

כי הייתה בעיה איך להביא את התלמידים ותקצוב לאוטובוסים או בהסעות. זאת הייתה הבעיה, ולא ההדרכה ממש.

זה בערים אחרות.

אוקיי.

ערים אחרות באות לראשון לעשות את זה. גם בירושלים, כמה רשויות יש בהן. אז הן מקבלות תקצוב על האוטובוסים ומי שמקבל זה אותו מרכז.

אז ממש ליצור תוכניות ומערכי שיעור שייכנסו לבתי הספר.

רגע, יש פה שאלה.

בכיתה ו', כשהיית במשמרות זה"ב, כשאת עצמך עמדת עם העצור הזה. לא הדריכו אתכם?

לא הדריכו אותך?

בכיתה ה'.

זהו, אז הסבירו לנו, אבל מתוך בית הספר, לא הייתה שום פעילות חיצונית.

לא היה שוטר?

לא.

אוקיי. רגע, בת כמה את? באיזה כיתה?

אני בת 14, בכיתה ט'.

אוקיי.

אז ממש ליצור תוכניות. ומישהו נגע פה מקודם בזה שחשוב לשתף את התלמידים. אז זה אחד הדברים הכי חשובים. אם התלמידים ירגישו מספיק מעורבים.

אז אם אני רוצה לסכם את מה שאת אומרת או פחות לחזור עליהם, את אומרת זה חינוך, לערב את התלמידים. איך לערב את התלמידים, באיזה צורה?

בין אם זה חידון, בין אם זה פעילות שתסביר להם את זה. אבל חשוב גם לשים לב שזה לא מישהו שבא לדבר מלמעלה. שזה מישהו שבא ומדבר איתנו בשפה שלנו.

יחד.

בדיוק, יחד איתנו. בגובה העיניים שלנו.

דרך אגב, אני עשיתי את זה, רק לידיעתך.

ולא איזה שהיא הרצאה או משהו שבא מלמעלה, כי זה פחות יעבוד.

שמתי עליי חולצה, אותה חולצה של הילדים. והדרכתי ושיחקתי איתם ורכיבת אופניים שעשיתי. מה לא, מזל שיש לי תמונות.

אז אני רוצה להתחבר פה רק לעוד כמה דברים קטנים שאמרו. אז אני כן חושבת שצריך לתת דגש על הדבר הזה. גם קמפיין רשת, הרלב"ד דיברו על זה. אז גם אני חושבת שזה מאוד מאוד חשוב. כי בסוף יש לנו פה את הקשב של הנוער ושל הילדים בידיים ואנחנו ממש יכולים לנצל את זה לטובה ולשמור על הבטיחות בדרכים פה.

צריך לשים לב שהחינוך היום, גם החינוך בכיתות י', לקראת התיאוריה והכול, זה לא רק על הנהגים. זה על הדור הבא וזה שנים קדימה. זה גם לשמור על הבטיחות של הילדים, גם לדאוג לצמצם את כל הפגיעה ואת מספר ההרוגים, הנפגעים. זה גם לדאוג לדור הבא של המדינה.

תודה רבה. היה חשוב לשמוע אותך, תודה.

עדי פרטוש, מנהלת אגף קשרי חוץ וממשל בארגון "בטרם" לבטיחות ילדים.

קודם כל, באמת תודה על קיום הדיון. הוא באמת חשוב, בעיקר שהוא בא בטיימינג של שבוע בטיחות בדרכים. ואנחנו שמענו שתופעת תאונות דרכים היא תופעה שכיחה והיא באמת מהיעדים החשובים ומהאתגרים החשובים שניצבים בפני החברה בישראל. וכאשר הזרקור ניצב פה על ילדים זה הופך את זה לעוד יותר ממוקד וחשוב.

אני אגיד שילדים נפגעים בארבע זירות: בבית, במרחב הציבורי, במוסדות חינוך ובדרכים. אבל רוב התאונות והתמותה קורות בדרכים כמו שראינו. ולכן כל כך חשוב להתייחס לילדים על כל התכונות המאובחנות והשונות שלהם והמאפיינים השונים שלהם. הם יותר נמוכים, הם פחות צפויים בהתנהגות שלהם, הם לא יודעים לאמוד מהירות ומרחק כמו מבוגרים. וגם לעיתים הם באמת נוטים לבחון יותר גבולות ולקחת סיכונים. הם לפעמים נוטים להתאפיין בהתנהגות סיכונית, בעיקר כאשר מדובר בגילאים יותר בוגרים של בני נוער. לכן אנחנו מסתכלים על נתונים עד גיל 18. ברור שצריך לפלח את זה, כמו שציינת, כל ארבע שנים. אבל כן חשוב להתייחס גם לגילאים שמ-15 עד 18.

אני דיברתי על חלוקה, אני רוצה פשוט שתהיה תמונה יותר מדויקת. מגיל לידה עד 4, מ-4 עד 14 ומ-14 עד 18. אני חושב שאם תהיה חלוקה כזאת וכולם יהיו בעצם שותפים לחלוקה הזאת, ימדדו לפי החלוקה הזאת אז נוכל אחר כך גם למדוד את זה הרבה יותר טוב בהמשך.

אז לחלוטין, אנחנו מתחברים מאוד למה שאתה אומר. אני אומרת שרק מבחינת הנתונים אנחנו יודעים להסתכל כל ארבע שנים. אבל בוודאי שעל הפלחים ואיך מגיעים לשכבות הגיל ואיך עושים פעילויות ותוכניות התערבות כדי שיותאמו לכל גיל ולכל המאפיינים, ברור שנכון להסתכל על זה בחלוקה שאמרת.

התחלתי להגיד שאם מסתכלים רק על שנת 2024 שעוד לא נגמרה, כבר על פי הנתונים שלנו 48 ילדים איבדו את חייהם בתאונות דרכים. שוב, כאמור, זה מגיל לידה עד גיל 18. ואני אגיד מתוך המספר הזה 40% מהילדים שנהרגו בתאונות דרכים הם בגילאי 0 עד 4 ו-77% מהתאונות שקרו קרו בדרכים עירוניות, בתוך המרחב הרשותי והמוניציפלי. ואת הדברים האלה ואת הנתונים האלה צריך לקחת ולעשות תוכניות ומהלכי הסברה ותיקון תשתיות שהוא מוכוון לתוך הנתונים והוא מותאם אליהם.

דיברנו גם קצת על זה שעיקר ההיפגעות היא בתאונה כהולכי רגל ואחרי זה כנוסעים ברכב. אז גם לכל מאפיין כזה צריך לנקוט במהלכים הנכונים הן מבחינת הסברה וחינוך, הן מבחינת התשתיות וגם מבחינת מי קהל היעד. מתי ההורים ומתי התלמידים והצעירים עצמם. אם זה אמרתי בתשתיות בסביבת מוסדות חינוך ואם זה גם ללמד ולתרגל הליכה נכונה.

היו כאן המון התייחסויות לנושא של חינוך והסברה, אני לא אוסיף. אני רק ארצה להתחבר למה שציין סגן ראש עיריית נתניה. אנחנו ב-"בטרם" גם מאוד מאמינים שצריך לפנות לילדים בכל גיל באפיקים שהם נכונים אליהם. לכן כדוגמה אנחנו פיתחנו אפליקציה שקוראים לה ללכת על בטוח שהיא מלמדת ילדים לתרגל וללמוד בעצם את ההליכה הנכונה ויש בה מרחב שמותאם לילדים ומרחב גם להורים. וכך הם יכולים בעצם להתממשק וללמד את זה.

משפט אחרון שחשוב לי כן להעיר, כי הוא צוין טיפה בתחילת הוועדה טיפה נגעת בזה, אבל כן נשים על זה דגש. זה סוגיית הדריסה בסביבת הבית.

אני אגיד שבחמש השנים האחרונות 19 ילדים מהמגזר הבדואי נדרסו בסביבת הבית וזה נושא שהוא נפוץ בעיקר במגזר הזה. היא נובעת בעצם מחוסר הפרדה, כמו שצוין, בין מרחב הפנאי והמשחק למרחב הנסיעה והחניה. והרבה פעמים הילדים משחקים וההורה יוצא מהחניה וקורה מקרה מצער שהוא פשוט דורס את הילדים.

גם כאן יש את ההיבט התשתיתי, גם כאן יש את ההיבט של המניעה מבחינת הסביבה. אבל גם מבחינת הסברה וחינוך למודעות. זאת אומרת, ברגע שההורה נכנס לרכב ההורה השני, לרוב זה האבא שנוסע והאמא צריכה לקחת את הילדים ולשמור אותם עד שהאבא ייצא מהחניה.

לכן לסיכום, באמת חשוב לשים את הדגש על כל שכבות הגיל, על כל הרכיבים ועל כל האספקטים. ותודה על הדיון ששם במרכז את הילדים.

תודה. יש לנו בזום את סיגל. שלום סיגל, מנהלת הבטיחות. תגדירי בדיוק את תפקידך לפרוטוקול.

שלום כבוד יושב-ראש הוועדה ותודה על ההזדמנות. סיגל שטרית, מנהלת בטיחות בדרכים בעיריית כפר סבא.

אני רוצה להתייחס למספר דברים שאתם נגעתם עוד מההתחלה. היו כאן ממש ערבובי דברים בין משרד החינוך לבין הרלב"ד לבין המשטרה. ברמת העיקרון ניהול הבטיחות בדרכים בתוך רשות מקומית מתבצעת על ידי מנהל המטה של בטיחות בדרכים. הוא בעצם מתכנן את כל העבודה של זהירות בדרכים בתוך העיר בנושאים של חינוך, אכיפה, תשתיות, קהילה והסברה.

אבל זה רק ברשויות הגדולות והבינוניות למיטב ידיעתי.

כן, זה לפי אחוזים כמובן. אבל זה כאן לא העניין. יש הרבה אנשים שהם גם נמצאים בתפקידים נוספים. אני רוצה להגיד ולהתחבר באמת גם לנושא שאור ירוק דיברו וגם ארגון "בטרם" שאני גם איתם בקשר, העניין הוא נכון מאוד לבצע פעולות הסברה והטמעה בצורה שיטתית החל מגיל הרך ועד העל יסודי, כולל. כמובן שמנהלי בטיחות בדרכים מבצעים פעולות לא רק במסגרות החינוך הפורמליות, גם הבלתי פורמליות, גם באזרחים ותיקים וכו'. אבל כאן זה לא המקום.

מה שלי חשוב באמת להדגיש זה הנושא של משמרות הזה"ב. משמרות הזה"ב אכן בארבע שנים האחרונות, מאחר והתקציב קוצץ במשטרה, לא מאפשרים נגישות יותר קלה למדריכים להגיע ולהכשיר את התלמידים. כאן בכפר סבא אני מאוד דואגת שכן, כי אני דאגתי שמש"קים שלנו יצאו להכשרה על מנת שקודם כל בעיקר כפר סבא משמרות הזה"ב כן יעבדו. אבל אם אני מסתכלת על כלל הארץ אני חושבת שצריך להיות כאן השקעה והחזרה של התקציבים למדריכים על מנת שבאמת השוטרים יעבירו את ההכשרות לתלמידים, יפחית את תאונות הדרכים בזמן ההגעה של התלמידים וגם בזמן של היציאה.

אני רוצה להגיד שב-20 שנה האחרונות בכפר סבא, אנחנו אני חושבת מהראשונים והמובילים בתחום של מעבירי הדרך. היום אנחנו בפריסה של 50 מעבירי דרך ברחבי העיר, שבעצם הם משרתים את התלמידים בבוקר ובצהריים להעביר תלמידים. אנחנו לא מקבלים על זה תקציב מהרלב"ד. התקציב של הרלב"ד עצמו קוצץ מאוד לסכום ממש זעום שאני לא חושבת שניתן לעשות איתו משהו.

אבל כמו שאתה אומר יושב-הראש שלא תמיד צריכים תקציבים, אז אכן אני משתדלת מאוד לעשות דברים שהם יצירתיים יותר. לכתוב תוכניות עבודה, לפזר ציוד יותר בבתי הספר והרכזות וצוותי החינוך בעצם מבצעים אותם. כל הנושא של מעטפת בטיחות, סקרי תשתיות. מ-2010 אני מבצעת סקרי תשתיות ולא ממתינה למעטפת הבטיחות שבשנים האחרונות משרד החינוך והרלב"ד החליטו לעשות את זה דרך רכזות הזה"ב. פה בכפר סבא זה לא מתבצע דרך רכזות הזה"ב אלא אני מבצעת את זה, כי זה עניינים שמשלבים הרבה דברים ולאו דווקא ב-300 מטרים שמשרד החינוך מבקש. אני עושה פשוט על כל העיר. יש לי מיפוי של כל התלמידים מאיפה הם מגיעים, מהבתים שלהם.

סיגל, אם אפשר לקצר וממש להתרכז בדברים החשובים.

דיברתי על משמרות הזה"ב שמאוד חשוב, על המעטפת בטיחות שאנחנו עושים. על חינוך תעבורה, רצוי מאוד שימשיך. הוא היה בפיילוט, הוא הופץ בשנתיים האחרונות והוא באמת הראה מגמה של הבנה של החשיבות של בני נוער, שהם בעצם הנהגים הצעירים שלנו, שברגע שהם מקבלים חינוך תעבורה אחת לשבוע לאורך שנה זה לא אותו דבר כמו שאתה לומד תיאוריה וממשיך עם זה הלאה.

חשוב לי באמת להדגיש שהצורך בתקציב למניעה וחינוך מאוד חשוב. גם בנושא של תשתיות, מה שמשרד התחבורה דיבר, אז הוא מדבר על פרויקטים שותפים לדרך. ויש את סקרי תשתיות, התקציב של סקרי תשתיות.

סיגל, משפט אחרון. כי אנחנו דיברנו על רוב הדברים פה. כי אני צריך לסיים ב-14:00, אני חייב להעביר את החדר.

אין בעיה. כל הנושא של טיפול בנושא תיקון וליקויים מטופלים בתוך הרשות.

הנושא של ניהול בטיחות בדרכים הוא צריך להיות משולב כולם ביחד, על מנת שבאמת הדברים יקרו. ושיהיה בהצלחה לכולם.

אוקיי, תודה רבה. יש לנו את משרד האוצר בזום? הם לא היו בכלל? זה לא בסדר.

אני אשמח להוסיף משהו, אם אפשר בינתיים.

כן?

בהרבה ערים מתפתחות יש קילומטראז' מסוים ואז בגלל שהן מתפתחות אז הן לא יכולות להוסיף קווי תחבורה בגלל הקילומטראז' בעצם. ואז זה בעצם פוגע בהתניידות של התלמידים והנוער ומסכן אותם. ובעצם גורם להם להגיע, זה ממש מסכן אותם. צריך לשים לזה לב. וגם בחברה הבדואית שדיברנו על זה שאין ממש.

מכיר את זה, זה נכון. אנחנו נבדוק אם משרד האוצר נמצא על הקו. אם לא, אני רוצה להודות לכולם. אנחנו נעשה עוד ישיבת מעקב בדרג הרבה יותר בכיר, כדי שבאמת נוכל לבדוק מה ניתן לעשות, באיזה צורה. אני חושב שהדבר הכי נכון באמת לבנות תוכנית לטווח ארוך. לראות שבתוכנית הזאת מה עושים, איך מיישמים אותה, מה התקציב שלה ולשמור ולא כל שנה מורידים או מעלים תקציב כזה או אחר. אני חושב שצריך להיות משהו שהוא ברור, כי כמות תאונות הדרכים בכלל ובילדים בפרט פשוט לא הגיונית.

שלא לדבר שממשלה, לא משנה אם זה דרך הביטוח הלאומי, דרך משרד הרווחה או כל דבר אחר, היא משלמת פי כמה וכמה על ההרוגים, אנחנו לא מדברים על הפצועים. צריך להבין, זה לא רק הרוגים, יש הרבה מאוד פצועים ונפגעים. שזה דבר שאחר כך חיים איתו כל החיים בצורה מאוד מאוד קשה. תארו לכם, אני הייתי עד להרבה מאוד ילדים שנפגעו בתאונות דרכים ונשארו צמח. יש מקרה שמכיר אותו היטב מנתניה, שפשוט זה הרס של משפחה שלמה.

אני מודה פה לכולם, תודה רבה לכם.


הישיבה ננעלה בשעה 14:00.