פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



31
ועדת העבודה והרווחה
18/09/2024


מושב שני


פרוטוקול מס' 275
מישיבת ועדת העבודה והרווחה
יום רביעי, ט"ו באלול התשפ"ד (18 בספטמבר 2024), שעה 11:10

הצעת חוק עבודת נשים (תיקון מס' 65) (היעדרות בן זוג בשל אשפוז פג), התשפ"ד–2024, של ח"כ ינון אזולאי

חברי הוועדה: ישראל אייכלר – היו"ר

אברהם בצלאל
ינון אזולאי

דקלה חורש - לשכה משפטית, זרוע העבודה, משרד העבודה

שרית יהודאי - מנהלת תחום חוק עבודת נשים, מינהל הסדרה ואכיפה, משרד העבודה

ציונה חקלאי - מנהלת אגף מידע, משרד הבריאות

מעווייה כבהה - אגף רפואה, משרד הבריאות

גיל הכהן - רפרנטית תעסוקה אג"ת, משרד האוצר

אורי כץ - עורך דין בלשכה המשפטית, משרד האוצר

עופר מנדל מעיין - עו"ד בלשכה המשפטית, משרד האוצר

עילם שניר - רפרנט ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים

אירית יונה - מנהלת מחלקה, המוסד לביטוח לאומי

יהודה הריס - לשכה משפטית, המוסד לביטוח לאומי

סיגל סודאי - מנהלת המחלקה המשפטית, איגוד לשכות המסחר

מוריה ברבי - ראש תחום ראש עבודה פרטי, התאחדות התעשיינים

ישי פולק - יו"ר ועדת העבודה, נשיאות המגזר העסקי

לי סיגל - משפחות החטופים

איתי סיגל - משפחות החטופים

צביקה מור - משפחות החטופים

יעקב סוקול - פורום הגבורה

חנה כהן - משפחות החטופים

שמעון אור - משפחות החטופים

ענת מימון

ענת כהן שמואל

אליחי כנפו

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

הצעת חוק עבודת נשים (תיקון מס' 65) (היעדרות בן זוג בשל אשפוז פג), התשפ"ד–2024, של ח"כ ינון אזולאי

שלום וברוכים הבאים לישיבת ועדת העבודה והרווחה – ט"ו באלול התשפ"ד–18 בספטמבר 2024. אנחנו דנים היום בנושא הצעת חוק עבודת נשים (תיקון מס' 65) (היעדרות בן זוג בשל אשפוז פג), הצעה של חבר הכנסת ינון אזולאי. אני מתנצל שאני מפריע לחבר הכנסת אברהם בצלאל.

אין מה להתנצל, אני במקום ינון אזולאי.

אתה מציע.

אני גם.

מדובר פה בילדים שנמצאים בפגייה וההורים צריכים לטפל בהם. חברי הכנסת ינון אזולאי, אברהם בצלאל וחברים נוספים מציעים שיאפשרו ימי חופשה גם לאבא – שיוכל גם הוא להיות עם הילד בפגייה. בקשנו שלא להפלות את הילדים שנמצאים בפגייה ולא נולדו פגים, אלא שנולדו חולים או שצריכים להיות שם. יש לנו נתונים חשובים מאוד בעניין הזה, כלפי האוצר ואחרים. אבל לפני שניכנס לדיון, כמנהגנו, נאפשר למשפחות החטופים שבקשו לדבר. הראשון שבהם לי סיגל, בבקשה.

שמי לי סיגל, אח של קית', גיס של אביבה. יושב הראש מכיר אותי לפחות מבחינת זה שהגעתי לכאן. כולם צריכים להכיר את הסיפור, נחטפו מקיבוץ כפר עזה – אביבה חזרה ביום ה-51, בשבוע של הפסקת האש, המהלך הדיפלומטי היחידי שיצא לפועל. אני לא אוהב לציין מספרים, אז לא אציין, אבל הרבה יותר מדי זמן עבר כשאח שלי עדיין ועזה. הוא ועוד חטופים וחטופות במספר גדול מדי, יותר מדי חטופים לא בחיים שאנחנו צריכים להחזיר לקבורה מכובדת; יותר מדי חטופים, אני מקווה שאח שלי בין החיים, שצריכים לחזור לשיקום. סביב השיקום שלהם, המדינה, העם יכול להתחיל להשתקם.

אין מלים. אני דברתי עם צביקה מור, ואמרתי שאין מלים, כולנו משתתפים בצער של כולם, משפחות שכולות, אני מכיר את חנה – עצוב, עצוב, עצוב. כולכם מכירים אותנו מבחוץ, אבל לא מבפנים.

מבפנים אנחנו הרוסים, אנחנו לא בסדר, בלשון המעטה; אנחנו לא יודעים מה התפקיד שלנו. אנחנו דואגים למשפחה הגרעינית שלנו; אנחנו דואגים למשפחה המורחבת – משפחות החטופים; אנחנו דואגים למשפחה המורחבת – המשפחות השכולות; אנחנו דואגים למשפחות הותר לפרסום, שאנחנו לא יודעים מחר עוד איזה שם יצטרף; ואנחנו לא יודעים מה לעשות.

אני שומע מחברי כנסת שאין לנו מה לתרום, אנחנו לא לא בחדר של מקבלי ההחלטות. אתם כן בחדר הזה, אתם כן יושבי-ראש הוועדות, חברי ועדה, משתתפים בדיונים, מקבלים איזשהן החלטות – גם בתוך הסיעות, ואח שלי עדיין חטוף בעזה.

המדינה עדיין בטראומה, איזושהי גאווה מאתמול בלבנון, אולי, זה לא מחזיר את אח שלי, זה לא מחזיר חטופים, זו לא אסטרטגיה, זה איזשהו מהלך מבריק, אבל זו לא אסטרטגיה. אני לא מקבל נקם כאסטרטגיה; אני לא מקבל מהלכים מבצעיים, שיותר מתאימים לסרט, של לחלץ את אח שלי. אני לא רוצה את זה, אנחנו לא רוצים את זה, אנחנו לא רוצים לסכן חיים של חיילים וחיילות, אנחנו לא רוצים לסכן את החיים של אח שלי או אף חטוף או חטופה. אנחנו רוצים שנגיע להסכם ונחזיר אותם במהלך דיפלומטי, ואם יש סיבה לחזור למבצעים צבאיים ומהלכים, שעוד פעם יותר מתאימים לסרט מאשר לחיים – בבקשה – תמשיכו, אבל רק אחרי שאח שלי וכל החטופים חזרו, תודה.

תודה רבה. חנה כהן.

שלום לכולם. אני הדודה של ענבר היימן, שנחטפה במסיבה בנובה, ונרצחה בכניסה לעזה.

אני שמעתי את הסיפור של קית' – בן אדם מבוגר שנמצא בשבי. אין לי מה להגיד, אבדנו את זה כמדינה עם ערכים. כואב לי להגיד, אני לא מרגישה בכלל שאני - - - אני מזועזעת כל פעם מחדש, עד כמה אפשר להישאר אדישים מסיפורים.

ענבר שלנו, חשבנו שהיא בחיים הרבה מאוד זמן – 70 יום, אחר כך הבנו שענבר נרצחה עוד באותו יום. ענבר הופקרה על ידי מדינת ישראל, אני אומרת מדינת ישראל, כי היו פה הרבה גורמים אשמים, ואני מאשימה אותם בהפקרות של 7 באוקטובר.

הופקרה, נרצחה, והיום היא מופקרת שוב על ידי מדינת ישראל בכך שהיא מתפוררת בעזה. אנחנו לא יודעים בכלל איפה היא קבורה בעזה, איפה היא נמצאת בעזה, מה נשאר מענבר שלנו אחרי 11 חודשים – הילדה היפה הזו.

שבו שבעה, ישבנו שבעה בלי קבר, בלי גופה – איפה נשמע כזה דבר? שואה, וענבר היא דור שלישי לשואה. שואה עלי אדמות במדינת ישראל שנת 2023. והשואה הזו ממשיכה, אין לה סוף, אפילו לא אמצע, יש לה רק התחלה. אנחנו תקועים באותו היום. אני מבקשת ממדינת ישראל לא להפקיר את התושבים שלה פעם שנייה. תחזירו אותם הביתה, די, הותשנו עייפנו.

אמנם ענבר לא בחיים, אבל אתה בן אדם יהודי, אתה יודע מה זה כבוד המת, אתה יודע מה זה פדיון שבויים. אתה כבן אדם דתי יודע עד כמה יש לזה ערך ביהדות.

11 חודשים אנחנו נרצחים עם ענבר יום-יום, שעה-שעה, דקה-דקה. אין לנו חיים, החיים שלנו הסתיימו. תצילו את מי שאפשר להציל, ותצילו ואת ההורים של ענבר, כי גם ההורים של ענבר נרצחים כל יום. אני רק תוהה אם חלילה וחס, הרב אייכלר, הבת שלך הייתה מתגוררת בעזה 11 חודשים, איך היית מרגיש, תעמיד את עצמך במקומנו. תעשה הכול שכולם יחזרו – חיים ונרצחים, כי גם לנרצחים יש את הזכות הבסיסית להיקבר באדמת ארץ ישראל. תודה רבה לך.

תודה רבה. אנחנו נעבור לנושא של הדיון?

אני רשום אצלכם.

אני מתפלא, אתה לא רשום אצלנו, נרשמת?

אני גם נרשמתי.

נכון, אתה איתי? יחד עם לי, איתי בבקשה.

רגע, הרב אייכלר, לפני שאנחנו ממשיכים מאוד אודה לך אם תגיב על הדברים שאמרתי.

כבר הגבתי אתמול.

אני לא הייתי פה אתמול.

אז אני - - -

מאוד אשמח שתגיב, שתגיד שאתה רוצה ושאתה מתכוונן להחזיר לנו את החטופים שלנו – את כל 101 החטופים.

אני אגיב בסיום הדברים של החברים פה.

אני אשמח מאוד.

איתי בבקשה.

צהריים 348. לצערי אני מכיר את המקום הזה יותר מדיי טוב, ובא לפה הרבה, כמעט מדי שבוע, כאשר הכנסת פתוחה. שמי איתי סיגל, בן של לי, אחיין של קית' ואביבה, שנחטפו מהממ"ד שלהם בכפר עזה לפני 348 יום.

אני רוצה להשתתף בצערן של משפחות החיילים והחיילת שנהרגו בפעילות בעזה – לוחמים ולוחמות אמיצים ואמיצות שמגנים עלינו יום ולילה, ומנסים באיזשהו אופן להחזיר את החטופים והחטופות הביתה, ואת תושבי הצפון והדרום לביתם.

אנחנו בחודש אלול של שנה מעוברת, קבלנו עוד זמן כדי להתכונן לסליחות. יש לנו על הרבה לבקש סליחה, ואני רוצה לבקש סליחה מעדן, כרמל, אלמוג, אלכס, הירש ואורי זיכרונם לברכה, ששרדו 11 חודשים בשבי, במנהרות בתת תזונה ובתת מים, שנרצחו כי צה"ל היה קרוב מדי. ולצה"ל לא היה את המודיעין ואת התבונה, כנראה, לא להתקרב לשם ולמנוע את זה.

אני רוצה לבקש גם סליחה מהמשפחות שלהם שלא יזכו לחבק אותם, ומכל עם ישראל שלא הצלחתי, שלא נלחמתי מספיק, ובטח לא נלחמתי כמוהם – 11 חודשים במנהרה חשוכה, בתת תנאים, עם שתן בצבע שחור – כולנו יודעים מה אנחנו צריכים כדי שהשתן שלנו יהיה שחור. 11 חודשים הם שרדו שם, ויכולנו להציל אותם, אבל לא הצלנו אותם. אז אני מבקש סליחה, ומקווה שהם סולחים לי.

ואני רוצה לחזור על משהו שאבא שלי אמר, שזה אולי ישקע פה, ואולי יעבור מהחדר הזה לחדרי חדרים, שהוא מקווה שאח שלו בחיים. נסו לדמיין את עצמכם אומרים: מקווה שאח שלי בחיים, מקווה שאח שלי שמור במנהרה בעזה, ואולי צה"ל לא יעבור שם במקרה, ואני לא אומר צה"ל בקטע של להשמיץ, אני מאוד מכבד את צה"ל ואת הפעולות שלו, אבל אני באמת חושב שאם אנחנו רוצים לצאת מהברוך הזה, אנחנו צריכים עוד דברים חוץ מצה"ל. צה"ל הוא חזק, ויודע לעשות דברים מדהימים ביחד עם שב"כ והמוסד, וראינו את זה בלבנון, בין אם אלה היינו אנחנו או לא, כנראה אנחנו, כי היו כבר בכירים שהספיקו לצייץ את זה בטוויטר שלהם. אנחנו זקוקים פה מדיני חזק, בשביל שאני לא אשב פה ואבקש סליחה מאבא שלי ומאביבה דודה שלי אם לא נצליח להחזיר את דוד שלי. אז אני מבקש שתעשו הכול ותעבירו את זה לחברי הסיעות ולראש הממשלה – נחוץ פה מהלך מדיני בשביל להחזיר אותם חיים. אנחנו רוצים אותם חיים ולא בארונות.

תודה רבה. שמעון אור.

תודה רבה. אני דוד של אבינתן אור, הייתי אצלך כבר לא פעם ולא פעמיים לצערי. אחי התאום ירון הוא אבא של אבינתן. הוא נחטף יחד עם נעה ארגמני, נעה ארגמני חזרה כידוע, אבל אנחנו לא יודעים עליו כלום.

אני רוצה לנצל את זה שגם אתה נמצא פה, וגם חבר הכנסת אברהם בצלאל מש"ס ומיהדות התורה. אני יודע שיש לחצים שנעשים, כל אחד בצורה שלו, גם להגיע מול הבית של חברי הכנסת – שלכם, ואני יודע שיש גם מול הבית של דרעי אני יודע שיש הפגנה קבועה.

בתור אחד שמכיר את הנושא של פדיון שבויים, והתנאים לפדיון שבויים, וגם בתור אחד שמבין מה זה דת, אפילו הקביעה מאימא יהודייה, נלמד משלושה מלים בפסוקים, וכשלומדים משהו מהפסוקים, לא יעזור שום דבר – יהודי יהיה מאימא יהודייה, גם אם יהיו 1,000 פסיקות מ-1,000 מקומות – שלוש מלים בתורה יקבעו את העתיד שלנו, מי אנחנו ומי הלאום שלנו.

אותו הדבר גם לגבי חמאס. כשכתוב לחמאס בקוראן שאת סביבתו ברך – אלה שלוש מלים ביחס למעבר של הנביא מוחמד ממכה למסגד הקיצון, שאת סביבתו ברך. בשלוש המלים האלה נקבעה הקדושה באסלאם של לבנון, סוריה וכל ארץ ישראל.

מי שיודע את הערך של דת, יודע שלא יעזור כלום, הם לא ישנו. ברגע שזה הקדש – וקף של האסלאם, אנחנו מבחינתם לא אמורים להיות פה. יש נבואה של אחמד יאסין מהקמת חמאס – 40 שנה כנגד 40 השנים שבני ישראל הלכו במדבר. ב-2027 לא אמורה להתקיים, ולכן בגלל זה חמאס לעולם לא היה אמור ולא מעוניין להחזיר את החטופים – לא בעסקה ולא בצורה אחרת. כל ההגעה שלו למשא ומתן, מטרתה היחידה היא לאותת לעזתים ולעולם – אני חמאס מושל בעזה, לא ישראל. הם יכולים להפציץ, להרוג את הניה, ולעשות מה שהם רוצים, אבל בסופו של דבר אני זה שמחזרים אחריו, וזאת הטעות שעושה ממשלת ישראל, שמשחקת לידיים של חמאס, שאין לו שום מטרה להחזיר את החטופים.

כל מה שאומרים לכם על עסקה עכשיו, פדיון שבויים, הכול שטויות – זה לא יהיה. לחמאס פשוט אין מטרה כזו. הוא משתמש בחטופים כדע להגיע לחזון שלו – ליצור כאוס במדינת ישראל, וזה חלק מתהליך ההשמדה. שום דבר אחר – לא פדיון שבויים, ולא נעליים, ולא עסקה עכשיו. ושלא ישתמשו בתורה שלנו כדי ללחוץ עליכם, כי זה לא מגיע לשום מקום – הפוך, מי שהולך לעסקה עכשיו הורג את רוב החטופים, כי חמאס לא מעוניין בעסקה אחת כוללת עכשיו, הוא רוצה במפגיע שני חלקים לעסקה. חלק ראשון – מעט חטופים, ואחרי כן הם חוזרים למשילות על פילדלפי, על ציר נצרים ולקבל את מיליון החוזרים, ואחרי כן נרדוף אחריהם עשר שנים, כמו שאמר לי השר דרמר, עשר שנים יהיה משא ומתן ולא נקבל אותם, ואנחנו נאכל אחד את השני, וזה חלק החזון.

אז מה שלוחצים עליכם לעסקה עכשיו ולפדיון שבויים לא יהיה, ואנחנו צריכים להגיע מתוך הסתכלות של תורה על הדברים, ולא מתוך לחץ שעושים מתחת לבית. ואני חייב להגיד לך, השר אברהם בצלאל - - -

חבר הכנסת.

חבר הכנסת, טעיתי. אנחנו מנסים לפגוש את השר דרעי ארבעה חודשים, אני מנסה מפסח לפגוש אותו, ופורום תקווה מנסים לפגוש אותו כדי לפתוח את זה, את הדברים האלה. אנחנו לא מצליחים להגיע לפגישה אתו. למה? כי אנחנו חרדים, אנחנו חרדים על הלחץ הזה, על הפאטה מורגאנה הזו.

דבר אתו שייקבע פגישה. אנחנו לא יושבים מתחת לבית, אני לא יושב תחת הבית של אף אחד. למה שאשב מתחת לבית? מה אני מצפה שחברי הכנסת ישברו בגלל שאני יושב להם תחת הבית ויעשו דבר לא נכון להם? למה שהם חושבים? אני לא חושב שזו הדרך הנכונה, אבל אני כן רוצה פגישה, אני כן רוצה להסביר. אז בבקשה תבקש ממנו. ואני אומר גם לחבר הכנסת ישראל אייכלר - - -

הנה, אתה פה, אתה אומר אצלי מה שאתה רוצה, זה בסדר גמור, כך שלא צריך להוסיף דברים נוספים.

אני לא מוסיף דברים נוספים.

לא, בדברים שלך אתה יכול להוסיף, אבל לא פגישות נוספות ודרישות נוספות.

אוקיי, בסדר גמור.

לא שיש לי בעיה, אני יכול לפגוש אותך בכל שעה.

אבל את יושב-ראש סיעת ש"ס אני לא פוגש פה.

יש לך פה את אברהם בצלאל.

אני מבקש מכם, שכשאתם בודקים את האפשרויות, כמו עסקה, תבדקו את זה עד הסוף, תבדקו במלים הקטנות, תבדקו מה קורה אחרי מהלך אחד - -

אני רוצה לאפשר לעוד אנשים.

- - אחרי מהלך שני ועל פי זה תפסקו. תודה רבה.

תודה רבה. צביקה מור, בבקשה.

שלום. אני מאוד שמח על מה שקרה אתמול בלבנון, אבל לא בגלל שאני אוהב לראות אנשים הרוגים או פצועים – ממש-ממש לא, אלא שאני שמח על כך שאויבינו מושמדים, שהרוע הזה בעולם – הרוע הצרוף הזה שיש לו רק מטרה אחת להשמיד אותנו, מאבד מכוחו. על זה אני באמת שמח, בוודאי שכן.

מעבר לזה, אני גם זוכר, שלמרות שהבן הבכור שלי חטוף, אני חי בתוך מדינה, עם מיליוני אזרחים שרוצים גם הם לחיות בביטחון, ולכן המדינה לא יכולה להתעסק כל הזמן בצביקה, כי יש פה מדינה שצריכה לחיות.

עכשיו אני מציע תכנית – איך להחזיר את החטופים תוך 24 שעות. נא להקשיב: למה אנחנו חיים בארץ הזו? אני מציע שנגיד לעולם שאחרי 120 שנות טרור ערבי, אחרי 120 שנות טרור, אלמנות, יתומים, פצועים, כשלא רואים את הסוף – גם הנכדים והנינים שלנו יצטרכו להילחם בערבים, בפיצוצים של אוטובוסים ודקירות סכין, כי הערבים לא זנחו את הדרך שלהם, אז למה שנמשיך להיות כאן?

בואו נגיד לאמריקאים שיימצאו לנו מקום טוב בארצות הברית, מקום עם אקלים טוב, משהו ככה ליד המיסיסיפי – מקום פורה, גדול פי 20 ממדינת ישראל, ונחיה שם את החיים שלנו, מה הבעיה? מה? אי אפשר לחיות חיים יהודיים בארצות הברית? אין אוכל כשר בארצות הברית? אי אפשר לבנות ישיבות ואוניברסיטאות? בטח שאפשר, למה לא? תחשבו על זה רגע, אם אנחנו מחפשים את הרווחה והעושר של כל אחד מאתנו למה להיות פה, זה המקום הכי גרוע להיות בו. מה כואב לכם, ההיסטוריה? מה הבעיה ניקח אבלן מהכותל נעשה שם כיכר, ניקח אבן ממערת המכפלה, מקבר יוסף, מקבר, ניקח ת המנורה מפה – מהכנסת נשים שם, וככה נזכור את ההיסטוריה שלנו. למה להיות כאן במקום המדמם הזה?

צביקה, לפעמים כששואלים שאלה ארוכה מדי, המאזין - - -

תודה, חבר הכנסת, אייכלר.

הנה אני מסביר.

לא, אני רוצה להסביר משהו. לפעמים השאלה הארוכה והמנומקת היטב נכנסת למוח של הבן אדם יותר מהתשובה, אז אם תשאל יותר מדי פעמים את השאלה, אנשים יחשבו אולי הוא צודק.

כן, אבל עכשיו אני מסביר את העניין. אני לא שאלתי על העניין בציניות, כי אני חושב שהשאלה הזאת שווה דיון נוקב – מאוד נוקב. הסיבה שחזרנו לארץ והסיבה שאנחנו נלחמים עליה, היא לא כדי שלצביקה יהיו חיים טובים ומאושרים – זה גם, אבל זו לא הסיבה הראשית. הסיבה הראשית היא כדי שעם ישראל יחזור לבימת ההיסטוריה, בשביל זה חזרנו לכאן – על זה דיברו אבות הציונות דברו, על זה הם ציטטו את דברי הנביאים.

כשאבותיי באו לארץ ישראל, הם לא באו כדי לעלות על במת ההיסטוריה, הם באו לחונן את עפר הקודש, לחיות בארץ ישראל בארץ אבותיהם באמונה בקדוש ברוך הוא באמונה ובציפייה לגאולה למשיח צדקנו לא בשביל לעלות על במת ההיסטוריה, סתם, אני מתקן, זה מה שקרה אצלנו במשפחה, יכול להיות שמשפחות אחרות באו בשביל זה.

כן, חבר הכנסת אייכלר, אני מבקש שתזמין אותי לכוס קפה ונדון בעניין באריכות רבה.

סגרנו.

אני בלי סוכר, בבקשה. בכל אופן - - -

צביקה בניואנסים.

בכל אופן הארץ הזו דורשת מלחמה, ומלחמה זה כמו אהבה, אין דבר כזה חצי אוהב – זה או שאתה אוהב או שאתה לא אוהב, זה אפס ואחד. גם מלחמה זה אפס ואחד – או שאתה נלחם או שאתה לא נלחם. עד היום זה לא מספיק בכלל, אנחנו רואים את התוצאות. חמאס מוכן לשלם בינתיים את כל המחירים שאנחנו גובים ממנו – סימן שזה לא מספיק, זה ברור. אז צריך לשעות משהו אחר, ומהמשהו האחר אנחנו פוחדים. אנחנו פוחדים לפגוע חזק מדי באויב כבר כמעט 30 שנה; אנחנו פוחדים להרעיב את האויבים שלנו; אנחנו פוחדים להעניש אותם קולקטיבית, ולכן מאז שאני ילד מספרים לי על המפגע הבודד שאף אחד לא מצליח לתפוס אותו, אז ממשיכים להירצח פה אזרחים, מה יהיה?

זה התיקון שאנחנו צריכים לעשות גם בנושא החטופים – להתחיל מצור שהם ירגישו מצוקה – אין להם שום מצוקה – המחסנים שלהם מלאים, כי הם גונבים את המשאיות, איזו מצוקה? למה שהם ירצו לעשות אתנו עסקה?

אנחנו צריכים לעשות תיקון, אפרופו חודש אלול, תיקון, ותשובה, וחשבון נפש, בדבר הזה. כדי להציל את האזרחים שלנו עלינו לעשות כל מה שצריך כדי שהאויב ייכנע, גם אם זו תהיה אכזריות גדולה, כי האזרחים שלנו הם קודש קודשים, אזרחי האויב שרוצה לשחוט אותנו כקליפת השום, ורק כך נוכל לחיות פה בביטחון. תודה.

יעקב סוקול, פורום הגבורה.

שלום לכולם, קוראים לי יעקב סוקול, אני אח של ישראל סוקול. ישראל שלנו נהרג לפני שמונה חודשים בעזה. באותו יום, וכמעט באותו רגע, יחד עם עוד 20 חברים שלו, שנהרגו כאשר הבניין שהכינו לפיצוץ קרס כתוצאה מפגיעה של טיל RPG .

ישראל ו-20 החברים שלו, הם מייצגים נאמנים של כל העם הזה – עם של אזרחים, חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון – גיבורים כולם אחד-אחד, שכבר כמעט שנה מאז שמיני עצרת – 7 באוקטובר, יצאו להילחם במלחמה שנכפתה עלינו על ידי אויב אכזר, שהראה שהוא התגלמות הרוע על פני האדמה.

הם יצאו עם מטרה אחת: להשמיד את הרוע הזה, כדי לתקן את העולם, כדי להגביר את הטוב, כי להשמיד את הרוע זה להגביר את הטוב. זו הייתה המטרה שלהם, שלצערנו הם לא הצליחו לסיים.

עכשיו, כן, מלחמה זה דבר קשה, למלחמה יש לה מחירים כבדים מאוד בכל משאב שאפשר להעלות על הדעת – בחיי אדם, בנפשות אדם, ולא צריך להסביר לאף אחד כמה זה כואב וכמה אנחנו לא רוצים להילחם. הבעיה היא שחוסר הרצון להילחם מנוצל עד תום על ידי האויבים שלנו בשביל להתגבר על חשבוננו. אנחנו רואים כמה חוסר הרצון הזה להילחם, כמה הרצון הטבעי הזה רק לחיות ולעשות טוב בלי לחשוב על זה שצריך בשביל לפעמים זה גם להשמיד את הרוע, את המחיר שאנחנו משלמים על כך, אנחנו רואים כבר שנה שלמה ברחובות שלנו, בתקשורת שלנו ולצערנו אנחנו רואים את זה גם בבתי הקברות שלנו.
כן, יש לנו פה מלחמה שאנחנו צריכים להילחם. אנחנו לא נלחמים מתוך ששון אלי קרב, לא מתוך תאוות נקם, אנחנו נלחמים למען החיים – שלנו, האחים שלנו, של הילדים שלנו, של ההורים שלנו, של הסבים והסבתות שלנו, וכן, גם למען החיים של הנופלים שלנו.

הנופלים שלנו מסרו את החיים שלהם למען המטרה הזו של הגברת הטוב, בואו נסיים את מה שהם לא הצליחו, בואו ניתן לחיים שלהם משמעות. בשביל זה צריך לשנות את צורת הלחימה מן היסוד. צריך להכות באויב איפה שכואב לו, לא איפה שהיה כואב לנו, וזה אומר מצור על עזה. זה בלתי נתפס – הכנסת הסיוע ההומניטארי הזה במירכאות כפולות ומכופלות, שזה פשוט סיוע לחמאס – סיוע לאויב בעת מלחמה, שפשוט מגיע אליו ישירות. מצור, הפסקת הסיוע והחזקת השטח על מנת לשנות את המציאות מן היסוד – רק כך נוכל לחסל את הרוע הזה, להגביר את הטוב, כדי שנוכל לחיות חיים של אמת, של קדושה והתקדמות. תודה רבה.

תודה רבה. הבטחתי לדודה חנה, שאגיד שוב מה שאמרתי אתמול, ואני חייב לומר ששמעתי את שני הצדדים, אם אני נכנס לעומק העניין, הוויכוח הוא האם יש אפשרות לשחרר אותם. לדעת אנשים ששמעתי פה אין אפשרות כזו, לדעת משפחות – משפחת קית' לפחות, יש אפשרות לשחרר אותם ולא משחררים.

לא אם יש אפשרות לשחרר, האם יש התכנות לעסקה.

הסברת מאוד יפה, שהם לא אוחזים בזה, וסתם אנחנו מתווכחים עם עצמנו עם דבר שהצד השני לא אוחז בו. לעניין הזה אני לא צריך לתת תשובות, כי זה ויכוח עובדתי.

אמרתי אתמול, ואני אומר גם היום, החלטת הסיעה שלנו, ונדמה לי שזו גם ההחלטה של סיעת ש"ס. אם וכאשר תהיה הצעה מעשית שכן אפשר, ותהיה שאלה באיזה מחיר, יש לנו שני עקרונות: פדיון שבויים זה חשוב מאוד, ומה שיותר חשוב ודחוף הו פיקוח נפש. פה משולבים פדיון שבויים ופיקוח נפש יחד – שכל שעה וכל יום שהם נמצאים שם הם סכנת חיים, לכן נתמוך בכל הצעה שממשלה תביא בפנינו להצעה מעשית לפדיון ושחרור השבויים, אני מקווה שזה יהיה במהרה בימינו אמן. זאת העמדה שלנו.

יש לי שאלה אליך, מר אייכלר: כשאתה מדבר על פדיון שבויים אני מבינה שאתה מדבר על חיים?

פדיון שבויים ופיקוח נפש זה ודאי חיים, אבל אם שאלת אותי בשם האישי שלי, אני רוצה לציין שאבא שלי זכרונו לברכה – מנשה אייכלר, רוב הפעילות שלו במלחמות ישראל הייתה – היה לא ארגון שנקרא חברה קדישא כבוד המת.

כן.

את הזכרת את כבוד המת, וזה היה המוטו שלו, הוא הכניס את זה בציבור כשזה עוד לא היה כל כך ברור. הוא היה במלחמות ממלחמת השחרור, דרך מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, ואפילו כשהוא היה אדם מבוגר מאוד במלחמת לבנון הראשונה, הוא היה בא עם השיירות כדי לשמור על כבוד המת, גם לחלץ פצועים, אבל בעיקר כבוד המת. אני צריך להרחיב יותר, גדלתי על העניין של כבוד המת – המאבק הגדול נגד ניתוחי מתים וחילול כבוד המת, כל הדברים האלה נעשו אצלנו בבית, כך שאני יודע במה מדובר, ומרגיש את זה, ומקווה בעזרת השם שגם החיים יחזרו בשלום, וגם אלה שנשארו שם יביאו אותם לקבורה בקבר ישראל עד שיקומו בתחיית המתים.

אם שאר מהם משהו.

מה שיישאר, אני הייתי בלוויות ש - - -

ואם מהמשפחות שלהם יישאר משהו, אתה יודע.

שאלת, קיבלת תשובה.

אני הייתי מציעה לכם, מר אייכלר, כן?

אני לא חשבתי לפתוח בשיחה.

אני הייתי מציעה לך לדגול בעסקה כוללת, ואם אתם לא יכולים להגיע לעסקה כוללת שתכלול גם את הילדה שלנו, אז תעשו את הכול כדי להגיע לעסקה כוללת, כי הילדה שלנו היא קורבן. אני לא מוכנה שתקרבנו אותה פעם שנייה. לא מוכנה לזה. אני רוצה את הילדה שלנו, בדיוק כמו שאלה רוצים את החיים שלהם. ואם אתה מדבר על הצלת נפשות, אז תציל את המשפחה שלי, שנרצחת כל יום מחדש מה דעתך?

אני מסכים אתך.

ואם אי אפשר להגיע לעסקה כוללת, אז תלחצו את חמאס שיסכים להגיע לעסקה כוללת. אני מאוד מצטערת מר אייכלר.

את מצטערת בצדק.

כן, ואני אגיד לך את זה עוד פעם. אני רוצה את הילדה שלי בחזרה. לא מוכנה שתצילו חלק ותפקירו חלק. גם אם לא נעים לך לשמוע את זה.

למה? אני אמרתי לך - - -

וגם אם יש אנשים שלא נעים להם לשמוע את זה.

גם לי לא נעים, זה מצער, אבל אמרתי לך על מה גדלתי.

זה לא משנה על מה גדלת. אני יכולה להגיד לך איך אנחנו מתפוררים כמשפחה כל יום.

תודה רבה. אנחנו עוברים לדיון שלשמו התכנסנו בעניין הילדים בפגיות. אשמח מאוד שתהיה ישועה ולא נצטרך - - -

חנה מדברת מדם ליבה, אבל כשהיא מדברת על עסקה כוללת היא מתכוונת להגיד שהדאגה גם לחיים וגם למתים - -

ברור לי.

תבוא בעסקה אחד מול חמאס - -

אני בעד.

- - שלמעשה מנסה כל הזמן לחלק בעסקאות.

כן ברור שלזה התכוונתי.

עכשיו נעבור לנושא עבודת נשים, בקשר לתינוק שנולד בלידה מוקדמת. היות ואנחנו רוצים להתקדם לקריאה שנייה ושלישית, נתחיל מיד בעמדת הממשלה. היועצת המשפטית תציג את מה שכבר עבר.

אני אגיד שתי מילים?

בבקשה.

שתי מילים במעבר חד. דבר ראשון אני רוצה לחבק את משפחות הנופלים: דניאל, עמית, דותן לוחמי גבעתי שלצערנו איבדו את חייהם, נלחמים, ולצערנו זה כואב מאוד, ולצערנו גם הפרמדיקית אגם שגם קיפחה את חייה. אנחנו מחבקים את המשפחות ומקווים שהם יהיו אחרוני הנופלים שלנו. די, כבר אי אפשר, קשה כבר לשמוע כל יום עוד ועוד ועוד. לא נתפס ולא נגמר וכל אחד הוא עולם ומלואו, אנשים שלא הצליחו עדיין להקים בתים, בלי דור המשך, שזה דבר - - - נקווה שנעשה משהו לפחות לעילוי נשמתם. קצת נתחזק, קצת אחדות, קצת להסתכל על הדברים היפים יותר שיש לנו במדינה הזאת ובעם הזה, נקווה שנעשה משהו בשבילם.
מילה אחת על החוק הזה. מסיפור אישי אני יכול לומר שאני פג, אני עכשיו לא פג, אבל נולדתי פג. אם אגיד את זה אנשים לא יאמינו. אני תאום, נולדתי להורים, שקלתי קילו ומשהו כשנולדתי בחודש שביעי. אימא שלי סיפרה לי שבמשך שלושה חודשים, אבא שלי היה כל לילה בבית החולים, ההורים שלנו לא עזבו אותנו, אימא שלי הייתה כל היום, אבל אבא שלי היה נותן לה כל לילה ללכת לישון, כי בסוף היא צריכה להחליף אותו בבוקר להיות אתנו. גם בשבת אבא שלי היה הולך ברגל שלוש פעמים עם החלב של אימא שלי לתת לנו טיפת חלב במשך שלושה חודשים.

למה אני אומר את זה? החוק הזה אולי לא יתקן להורים שלי, הם לא יקבלו את הזמנים האלה, אבל אין ספק שזה חוק חשוב מאוד. אני רוצה לברך את ינון אזולאי שהגיש את החוק, וגם אני כאחד שהציע את החוק הזה. בסוף זה לא רק הפגים עצמם, אלא עוד סיבות שאנשים נמצאים בפגיה ממחלות אחרות, לא רק שנולדו פגים. אני שהדבר הזה חשוב מאוד, הוא חייב להיות על חשבון ימי מחלה ולא ימי חופשה. אין שום סיבה שאנשים יוציאו את ימי החופשה שלהם. החופשה היא בשביל שבן אדם יוכל לצאת מעבר לימים הרגילים שהוא תקוע אתם. כך אני רואה את פני הדברים האלה. אני יודע שמראש הבקשה הייתה של 30 יום, אנחנו מסתפקים גם ב-23 ימים, אבל אין ספק שזה חוק חשוב מאוד, הוא ייתן קצת אור לאנשים שסך הכול הקדוש ברוך הוא מנסה אותם קצת, נותן עוד ניסיון קטן, והם רוצים לשמור ולדאוג לילדים שלהם, לפגים האלה שנמצאים בפגייה, לתת להם את מירב ימי חופשה – גם לאבא עצמו, לכן סיפרתי את הסיפור שלי. אני חושב שאצל הורים שמתחלקים כל הזמן בין הבית לבין בית החולים, הבעל ודאי צריך להיות חלק, ולכן הוא יקבל את הימים האלה, תודה רבה.

אני חוזר על מה שאמרתי קודם. אני חושב שנעשה פה אי צדק, אם נפלה בין ילדים שנולדו פגים ונמצאים בפגייה, לבין ילדים שצריכים להיות באשפוז בפגייה, נגביל את זה לפגייה, כי אחר כך זה נושאים אחרים כדי להשוות בין פג לפג. ואני מאחר לכל הפגים שבלי עין הרע יגדלו כמו אברהם בצלאל.

אבל לא יהיו בפוליטיקה, שיהיו אנשים טובים.

לא, בבריאות.

שיגדלו בגודל, כן.

אגב יש לי חבר גבוה ורחב מאוד, וכשרוצים להעלות חיוך אומרים: אתה יודע שהוא היה פג, אז יש דבר כזה.

כן זה הסיפור, שלוש חודשים, אני לא אספר על התלאות, חור בריאה מפה וסיפורים שם, ימים מטלטלים מאוד, אבל אנחנו פה ברוך השם. וזה הרבה מסירות של ההורים, אני אומר את זה בכוונה. אני רואה את ההורים שלי, וגם הרופאים אמרו את זה אחר כך: זה שההורים היו כל הזמן בצמוד והילדים היו רואים את זה, נתן את התקווה. ורואים את זה כל הזמן, גם אצל חולים, שברגע שדבקים במטרה ודואגים זה נותן לבן אדם לחיות עוד, אז תודה.

ברשותך היועצת המשפטית.

רק אזכיר שהצעת החוק של חברי הכנסת דיברה על עובד שילדו נולד פג, ולתת לו אפשרות להיעדר 30 ימים על חשבון תקופת המחלה או ימי החופשה שלו לפי דרישת העובד. בהכנת הצעת החוק לקריאה ראשונה - - -

איך ידעת, קבלת ביפר?

אם הייתי מקבל ביפר כנראה שלא הייתי פה.

זה היה הנוסח שעבר בקריאה טרומית – 30 ימים על חשבון ימי מחלה או ימי חופשה. לקראת הקריאה הראשונה, לאחר דין ודברים, ירד מספר הימים 23 ימים, כנקבע ש-15 ימי ההיעדרות הראשונים יהיו כדין חופשה שנתית, ו-15 הנותרים יהיו כימי מחלה. בנוסף הצעת החוק דיברה על מי שנולד פג ונשאר באשפוז בבית החולים לאחר הלידה. במהלך הדיון, כבר אז, דובר על זה שלקראת שנייה ושלישית, כלומר השלב בו אנו נמצאים כרגע, צריך יהיה קודם כל ללבן ולדון על מי זה יחול – אם רק על פג, ואם כן איך נגדיר פג – הגדרה רפואית, הגדרת ביטוח לאומי, כשנגיע לזה נדון או להרחיב את זה לכל יילוד שנשאר במחלקת טיפול מיוחד ביילוד ומחלקת טיפול נמרץ ילדים אחרי הלידה. עוד מעט נראה את הנתונים שהגיעו אלינו ממשרד הבריאות לגבי המספרים של כל אחת מהקבוצות. שאלה נוספת הייתה לגבי ימי ההיעדרות. כבר בדיון הקודם עלה הקושי ש-15 ימי ההיעדרות כחופשה שנתית הם מספר בעייתי, לא ריאלי, יש עובדים שאין להם את מכסת הימים האלה, וגם אם יש להם, השאלה היא אם הוועדה רוצה להכריח אותם לנצל קודם ימי חופשה שמיועדים למטרות אחרות, ורק אז יוכלו לנצל את ימי המחלה. עלתה גם האפשרות להוסיף את האפשרות לנצל או מחופשה או ממחלה או כחל"ת לפי בחירת העובד, ואז כל עובד יוכל לדעת איזו מכסה יש לו ויוכל לנצל אותה או לבקש לקבל את הזכות להיעדר, גם אם זה ללא תשלום, אם באמת אין לו מכסה כזו, או מסיבות אחרות.

זה יותר רלוונטי.

בנוסף כללנו כמה הוראות לעניין ניצול הימים, שגם הזקיפה יכולה להיות לסירוגין ולא בהכרח ברצף, אם מדובר בתקופות אשפוז ארוכות, שלא יהיה חייב לנצל את 23 הימים ברצף, אלא לפרוס את זה. בנוסף הוא יוכל להיעדר גם חלקי ימים ולבקש לנצל את הזכות הזאת. ואמרנו שבנוסף לימי ההיעדרות שיש לו, שקוראים להם חופשת אבהות – יום הלידה שיכול להיעדר לפי תקנות ימי מחלה, וחמישה ימים שהוא רשאי להיעדר לפי חוק עבודת נשים, ששלושה הם לפי ימי החופשה שלו ושניים מימי המחלה שלו, שזה נתון כבר היום לפי חוק עבודת נשים לכל אב שנולד לו ילד, אז זה יהיה בנוסף לאותם חמישה-שישה ימים שהוא כבר זכאי להם.

אלה ההוראות שעברו בנוסף על שתי הסוגיות עליהן דיברנו: מאיזו מכסה ועל מי זה יחול. אתה רוצה שנעבור לנוסח, או שקודם - - -

אם יש לנציגי הממשלה מה לומר אז נשמע, אם לא נתחיל להקריא. בבקשה.

קחו בחשבון שגם למעסיקים יש מה לומר בעניין.

במה אתם קשורים לעניין?

אולי נתחיל עם הנתונים?

מישהו משפה? המדינה משפה את המעסיקים על הימים האלה?

אולי כדאי שקודם נדבר - - -הנתונים שנבין על מה מדובר, מה ההתפלגות שלהם, כמה זמן הם שוהים באשפוז בדרך כלל, ואז מזה אפשר לגזור.

אתה רוצה לשמוע את הנתונים? זה מאוד חשוב.

אולי כדאי שנדבר על הנתונים, נשלים את החלוקה, נבין את ההתפלגות שלהם, על מי מדובר, ואז גם נבין מה המשמעות.

אתה הנציג של?

עילם שניר מיעוץ וחקיקה, זה רק הצעת ייעול לדיון.

משרד המשפטים, יד נציג לאוצר? אז חשוב שגם אתם תשמעו.

אז ביקשנו את הנתונים ממשרד הבריאות. קודם כל ביקשנו לדעת את מספר האשפוזים במחלקות לטיפול מיוחד ביילוד וטיפול נמרץ יילודים. אני אגיד את הנתונים של 2023, קיבלנו מ-2018. בשנת 2023 שי סך הכול 15,645 אשפוזים, וזמן השהייה הממוצע הוא 11 ימים, כלומר נמוך יחסית, כמעט 80% מהמקרים - - -

ה-15 אלף כבר כוללים את הפגים.

כן, כוללים את הפגים, כל סוגי האשפוזים, כלומר ש-80% מהמקרים הם של 12 ימי אשפוז סך הכול. לגבי פגים, מדובר על 2,000 בשנה.

פגים שהם פגים.

ממש, בהגדרה של מתחת ל-1.750 ק"ג, שם זמן השהייה הממוצע הוא 40 ימים. בנוסף מספר התינוקות עד גיל שנה שהיו באשפוז, בלי קשר לאשפוז הראשון של הלידה, הוא על 17,158 עד גיל שנה. אלה הנתונים. רואים שהפגים מהווים חלק - - -

את מדברת פה על סעיף שלוש: מספר התינוקות עד גיל שנה שהיו באשפוז, ללא האשפוז הראשון של הלידה.

הכוונה לאשפוז הרגיל.

כן. זאת אומרת שלא לזה.

אבל זה במהלך בשנה הראשונה.

בבקשה.

אני רוצה להוסיף תיקון למה שנאמר כאן, ציונה חקלאי ממשרד הבריאות, אני שלחתי את הנתונים, יש במחלקות לטיפול מיוחד ביילוד וטיפול נמרץ יילודים שזה הפגיות יש קרוב ל-16 אלף אשפוזים.

יותר קרוב ל-15 אלף, אבל בסדר.

15,645 לפי כללי - - -

זה בסדר, את צודקת, זה 100 יותר.

נכון שהשהייה הממוצעת היא 12 ימים, אבל אם אנחנו עושים את ההתפלגות בימים, כשהבוקר הוספנו התפלגות של עד שבוע, אז אפשר להגיד שעד שבוע זה קרוב למחצית, ומעל שבוע זה - - -

רק , 7,500 או 8,000.

בדיוק, שהם עד שבוע ומעל שבוע.

נתון חשוב.

עד שבוע ומעל שבוע. כי במחלקות לטיפול מיוחד ביילוד יש לא רק פגים עד 1,750 גרם, שאלה הכללים של ביטוח לאומי, שכך הוא מפצה את בתי החולים, אלא עם בעיות רבות נוספות, ללא קשר למשקל, יכולות בהחלט להיות בעיות.

בייחוד בלידה עצמה או בדברים כאלה.

זו נקודה מאוד חשובה. אלה שהם פגים ממש, השהייה שלהם מאוד גבוהה – 40 ימים.

שם אין חלוקה בין - - -

יש חלוקה – עד שבועיים זה 15% ומעל שבועיים זה - - -

לא כמו שראינו למעלה 50%.

אפשר לעשות את זה, שזו עוד נקודה חשובה לציין.

וב-17,158 יש עוד התפלגות?

אם תבקשו אני יכולה. זה מה שבקשו ממני וזה מה שהכנתי.

בסדר, תודה.

זה ילדים, תינוקות עד חצי שנה שהיו באשפוז.

כלומר שה-17 אלף זה מעל חצי שנה?

פה כתבת עד גיל שנה.

זה אומר שעד גיל שנה הם שהו בבית החולים? כל השנה? לא הבנתי.

לפרקים, תוך השנה הראשונה הם היו כך וכך ימים בבית חולים.

תינוקות בני עד חצי שנה שבשנה הראשונה היו באשפוז מתמשך, מעבר לאשפוז הראשון של הלידה.

אז זה עד חצי שנה, למה את קוראת לזה שנה?

עד חצי שנה.

אז באשפוזים ממושכים מעל שבועיים לכל תינוק, בלי קשר אם הוא פג באופן פורמלי או לא, אנחנו מדברים על בערך 3,000 ילדים, לעומת 2,000 פגים פורמלית, כשפגים פורמלית יש כשפגים פורמלית יש 20% בערך, 15%, 18% שלא מגיעים לשבועיים, זאת אומרת שפורמלית יכול להיות שהם פגים, אבל הם משתחררים אחרי כמה ימים, אני מניח, כי מצבם בסדר.

אם אפשר להתייחס.

בבקשה מה השם?

עורך דין מועווייה כבהה, מאגף רפואה, עובד גם עם ציונה ממשרד הבריאות. משנת 2013 אני אחראי על תכנית הכוכבים בפגיות, ועובד מול הפגיות והורי הפגים. אשמח גם להביא את קולם של הורי הפגים שנבצר מהם להגיע לפה היום, גם בגלל בעיות תקציביות של ההורים עצמם, שלא יכלו לוותר על ימי עבודה ולהגיע.

אתה עובד במשרד הבריאות?

נכון.

ואתה מייצג את ההורים?

אני מייצג את משרד הבריאות, אבל אני עובד, אני אחראים על תכנית הפגיות במשרד.

לא, אני שמח שאתה מייצג אותם, כי אתה צודק, אין פה, חוץ מבצלאל מישהו שמייצג.

כמו חבר הכנסת בצלאל גם אני נולדתי פג, אנחנו ארבעה פגים בבית, ו - - -

יש לי גם אח תאום דרך אגב.

שמעתי את עורכת דין ענת מימון שהציע את הצעת החוק. אני מציע שאולי נעצור טיפה ונחשוב טיפה מעבר למספרים. אני מברך הצעת החוק, כי זה משהו שאנחנו כבר מזמן חושבים שצריך לעשות בו תיקון ולתקן את העוול שנגרם ל - - -

כשאתה אומר אנחנו, הפעם זה הצד של ההורים לפגים, לא משרד הבריאות, כי משרד הבריאות היו מביאים את זה אם היו חושבים.

תאמין לי שגם כעובד משרד הבריאות, אני מדבר מה - - -

לא, אבל היו מביאים את זה.

אני חייב להגיד לכם משהו: אני מלווה הורים לפגים, אני נמצא כל יום וכל היום בפגיות, וחשוב מאוד גם שתבקרו ותפגשו את האנשים האלה.

גם הצעת החוק על חשבון על חשבון ימי מחלה או חשבון ימי חופשה לא תטיב עם הרבה הורים ומשפחות שאנחנו רוצים להיטיב אתם. אלה הורים ומשפחות שיושבים לפעמים חצי שנה, שנה או שמונה בפגייה, כי התינוק שלהם חטף זיהום, וברגע שהתינוק מזדהם, תקופת האשפוז הופכת לכפולה ומשולשת. צריך להבין שהרבה מהפגים האלה נולדים בפריפריה ומועברים למרכזי על במרכז, זה מצריך את ההורים להעביר את כל מרכז שלהם למרכז, לשכור בית. אין להם תמיכה של דיור בתוך בית החולים. לשכור בית, לדאוג למטפל או מטפלת לילדים האחרים בבית, לשלם בייבי סיטר. אני אומר לכם שאני מכיר משפחות לפגים שאיבדו את הפרנסה שלהם וירדו מתחת לקו העוני בגלל שנולד להם פג. אני חושב שבמדינת ישראל 2024, אסור שנרשה שדבר כזה יקרה, חבר הכנסת אייכלר.

בנוסף אני חושב שצריך להתייחס כאמור, לא רק לתינוק שנולד פג, אלא לכל לידת תינוק שמסיבות רפואיות כאלה ואחרות נשאר באשפוז בטיפול נמרץ ילדים או יילודים, לתקופה ממושכת. מאוד אשמח שאם צריך נבוא עם נתונים, נשב עם מי שצריך פה על נתונים יותר מדויקים, על תקופות ממושכות של אשפוז ממושכות, וכן להתייחס לתקופות – לחלק את הצעת החוק לפי תקופות אשפוז, כי פג שמאושפז שמונה חודשים, אני לא חושב שיתאימו לו 23 ימי מחלה, ולמשפחה זה טיפה בים.

בנוסף אני אומר לכם - - -

אם אתה מדבר על הבאת נתונים, הייתי רוצה לדעת נתונים ממדינות אחרות, ואסביר מדוע: יש במדינה הזו אמירה שמה שטוב לאירופה טוב לישראל, לוקחים הרבה סיכונים בשם האמירה הזו. אז בואו נלמד מאירופה, ניקח למשל מדינה כמו שוויץ, כי היוקר שם הוא כמו פה. אני רוצה שתביאו לנו נתונים ממדינות באירופה – כמה ימים הם נותנים לפגים ולמשפחותיהם, ובמה הם מסייעים למשפחות האלה במקרים האלה.

חבר הכנסת אייכלר, אנחנו נביא לך נתונים. עשיתי גם עבודות על ארצות הברית ואירופה לגבי מצב הפגיות, אבל בואו נעשה דיל: אני משווה את המדינה שלנו למדינות אירופיות?

כך אומרים לי כל הזמן, מה שטוב לאירופה, טוב לישראל.

אם אתה משווה גם למשל את חופשת הלידה.

הצענו בוועדות קודמות שבמקרים ממושכים של אשפוזים ממושכים, אפשר יהיה להתייחס לחופשת – אולי לתת לידה כפולה לאב ולאם או להוסיף את ימי חופשת הלידה ולא ללכת על ימי המחלה. בנוסף כיוון שמדובר בהצעת חוק מבורכת, אבל שיכולה מעט לגרום כאב להורי פגים שוחררו אתמול מהפגייה אחרי חצי שנה או שמונה חודשים, בנוסף לחוק שאי אפשר להחיל אותו רטרואקטיבית, אבל אפשר אולי באותה נימה לחשוב על מנגנון שיפוי או פיצוי אחורה.

קודם בואו נראה מה עושים מהיום והלאה, ואז נדבר על הרטרואקטיבי.

נתחיל לקבל ביקורת מהאוצר, זה פחות טוב.

אנחנו רגילים לדחיפות של האוצר.

זה בסדר גמור.

אני רוצה לאפשר למעסיקים לדבר. מה שמך?

מוריה ברבי, התאחדות התעשיינים. תודה אדוני. אין ספק, ונראה לי שכולם מסכימים בחדר הזה, בדבר חשיבות ההירתמות של שני בני הזוג ובן הזוג במקרה של אשפוז פג. אלא שמדובר בעוד הצעת חוק שכאשר מעבירים את הכובד לימי מחלה משיתה את הנטל על המגזר העסקי וגם פוגעת בציבור העובד. עולה פה השאלה, לאור העובדה שאנחנו מכירים בצורך, איפה ההשתתפות של המדינה? אני מתחברת לדברי אדוני ממשרד הבריאות, איפה המוסד לביטול לאומי? ולמה הצעת החוק הזו לא כוללת השתתפות של המדינה וסיוע לציבור?

קודם כל לא אמרנו שלא.

אני רוצה - - - אז אולי באמת - - -

נשמע את האוצר ותתני לנו התייחסות, מדברים על שבעה ימים, אז מה הנטל? מחצית מהמקרים הם שבעה ימים. גם לזה תתני התייחסות עד כמה זה בנטל.

אני רוצה להזכיר שלעובד יש מכסת ימי מחלה מסוימת, ככול שאני מאפשרת ניצול ימי מחלה כשהעובד עצמו לא חולה, אם חס וחלילה ייפול למשכב, הוא עשוי להיתקל בסיטואציה לא רצויה לשוק העבודה ולציבור העובדים שלו עצמו אין ימי מחלה, ואין לו איך לפרנס ולכלכל את עצמו. אז גם לשמור על מכסת ימי המחלה לעובד עצמו, כאשר הוא נופל למשכב, זה דבר שצריך לחשוב עליו. צריך גם להסתכל על שוק עבודה בכללותו, הנטל על המגזר העסקי הוא משמעותי. הנוסח הקודם שעמד בפני הוועדה, כאשר יש ניצול של ימי חופשה ראשית, ולאחר מכן של ימי מחלה מבטא איזון שרואה את כל הצדדים בנסיבות בהן הביטוח הלאומי והאוצר לא - - -

אני אשאל אותך איך את רואה איזון אם במחצית – שבעה ימים הוא ינצל את מכסת ימי החופשה שלו, איך את רואה איזון בין המעסיק לעובד?

אסביר: ימי מחלה הם ימים - - -

לא שאלתי על ימי מחלה, אלא איך את רואה את האיזון בהצעה הראשונה שהנחנו פה. הבנתי שהיה איזון שקודם כל חופשת מחלה ואחר כך - - - אבל כשמשרד הבריאות מביא את הנתון ושמחצית זה כשבעה ימים, אם אתן לו קודם כל לנצל את ימי החופשה שלו, איך את רואה את האיזון עליו את מדברת מול המעסיקים, איפה החלק של המעסיק פה?

האיזון הוא במובן זה - - - למעסיק יש ימי חופשה וימי מחלה. חשוב לשמור את ימי המחלה, והסברתי למה. ימי המחלה הם גם לא זכות שבהכרח המעסיק - - -

אגלה לך משהו? הבנתי למה, עכשיו תעברי אתי למה ששאלתי.

אתה משית פה נטל על המעסיק, ומטיל עליו את כל התשלום ויש לכך משמעות. אני גם רוצה להזכיר שלא כל המעסיקים במשק הם מעסיקים גדולים, חלקם קטנים.

אוקיי.

אני לא מבין, אתם הרי משלמים גם את ימי החופשה וגם את ימי המחלה, מה זה משנה לך מאיפה?

אבל אדוני, בימי המחלה משתמשים כשהאדם חולה, אבל הם לא ימים שאוטומטית משולמים, אלא רק כאשר יש צורך, ואלה ימים - - -

פה זה לא צורך? כשיש ימי מחלה לילד.

אין פדיון אוטומטי של ימי מחלה.

אני, את יכולה גם לשאול את החברים שיושבים לימינך או לשמאלך, אני אגיד לך רק דבר אחד: אני בעד המעסיקים, אבל צריך לשמוע את שני הצדדים. אמרת שני הצדדים, בואי נשמע את שני הצדדים.

ישי פולק, בבקשה.

ישי פולק, אני מנשיאות המגזר העסקי, אבל בגלל חילוקי דעות בתוך המגזר העסקי, אני מגיש את זה בשם התאחדות האיכרים, שם אני משמש כמנכ"ל.

אני אעזור לחבר הכנסת ינון אזולאי בהבנת השבועיים הראשונים: בסופו של דבר בשבועיים הראשונים יש לו את חופשת ההורות – שלושה ימי מחלה, לצורך העניין ונשארים רק ארבעה ימים בשבועיים האלה שצריך לדבר עליהם במושגי השלמה. אבעת הימים האלה, בין אם זה יהיה בהיעדרות ללא תשלום ובין אם זה יהיה על ימי החופשה זה מה שצריך להיות, השבועיים הראשונים - - -

הוא לא יכול להשתמש בארבעה-חמישה הימים האלה, כמו שהיא הזכירה כאן קודם, אנחנו מדברים על 23 הימים בנוסף לחמישה-שישה ימים.

אני לא מדבר כרגע על כלום. אדוני, אני מתנצל, אני לא זוכר את שמך.

אברהם.

אני לא מדבר על כלום בהקשר הזה. אני מנסה כרגע להסביר שהשבועיים הראשונים שהם הנסה הגדולה שמשחקת במגרש המשחקים של כלל האשפוזים – של ה-17 אלף מנתוני משרד הבריאות, ואני לא בעד להרחיב את זה לכל השאר, אני בעד להשאיר את זה ברמת הפגים, כי זה המקום הנכון בו אנחנו צריכים לשים את זה. אחרת אנחנו משנים את כל מארג יחסי העבודה ומחר בבוקר זה יהיה על 1,000 נושאים אחרים. אנחנו נשבש למעשה את מארג יחסי העבודה. חכו לי רגע, אני לא רוצה - - - כי אני עם הפרעת קשב וריכוז, ואני נשוי 33 שנה, אני לא רגיל לזה.

בסופו של דבר, כשאנחנו מדברים על השבועיים הראשונים המצב הקבוע היום הוא המצב הנכון, לא צריך לגעת בו. אני לפחות מדבר בשם הארגון שלי משבועיים קדימה. כשמדברים על שבועיים קדימה הגישה שלי אומרת שני דברים: קודם כל לעשות שילוב כדי לאזן. אין לי בעיה, כל מארג יחסי העבודה מדבר על איזון. אם מדברים על טיפול הוליסטי בבעיות אשפוז אנשים כאלה ואחרים, בין אם מחלות קשות ועד לילדים שהרגע נולדו, זה דבר שהמדינה צריכה לקחת על הצמה, זה לא משהו שאפשר להשית אותו על מארג יחסי העבודה. אבל ככל שאתם רוצים לעשות איזון במערכת הזאת, מן הראוי שההיעדרות שלו תהיה על בסיס חוק ימי מחלה, וברגע שעושים את זה על בסיס חוק ימי מחלה, אז כמובן שביום הראשון, השני והשלישי יש את האפס, 50, 50 בדבר הזה בגין היומיים הללו ושלושת ימי המחלה הראשונים, על בסיס הצבירה שלו, הדבר הזה יכול ללכת או על היעדרות ללא תשלום או על חופשה שנתית לפי מה שיחליט, ואז לאורך התקופה, הכוונה בתקופה, כבוד היושב-ראש היא שאם הוא השתמש רק בשבוע, אז לקח יומיים חופשה ושאר הזמן זה מחלה; אם שבועיים זה ארבע על עשר; אם שלושה שבועות בצורה הזו, עד למעשה שברוך השם הילד משתחרר מהאשפוז. אנחנו לא מדברים על השנה או על חצי שנה, אלא על הפגים בלבד, כי זאת הנקודה הקשוחה.

פגים זה 40 יום, להזכיר לך.

בגלל זה אמרתי לך לחלק את זה ברמת האיזון ובהתאם לצבירה, אם יש צבירה יופי, אפ אין מה לעשות. אבל אם זה בטיפול הוליסטי זה על חשבון המדינה, זה לא יכול להיות על חשבון מארג יחסי העבודה. אם לא זה צריך להיעשות בצורה כזו שהאיזון יישמר, כי רק כך יש את התמריץ שהעובד הזה יחזור למקום העבודה ולא יישאר בחוץ, ולא ייקח את כל התקופה. ולא לשכוח שאנחנו כמעסיקים נדרשים גם לוודאות במקום העבודה, ואם אנחנו יודעים שיש בעיה, נדע לדאוג לעובדים חליפיים; ואם אנחנו לא נוכל לעשות את זה אנחנו ניזוקים פעמיים, ולכן זאת עמדתי בעניין הזה, כי זו הדרך היחידה לרכך את הפגיעה שהייתה בהתחלה, כמו שאמרה היועצת המשפטית, ואת ההצעה השנייה, שאני חושב שהיא ראויה, אבל שמעתי את הצדדים פה בהקשר של הפגיעה המוחלטת ב-50% מהעובדים בהקשר הזה, ולכן הייתי אומר שאם אנחנו מדברים רק מהשבועיים והלאה, אפשר לחיות עם חלק מהדברים האלה במידה ועושים את זה באופן ששומר על האיזון. תודה.

יש פה מישהו מההסתדרות שמייצגים את העובדים, או ש - - -

אני ממשרד העבודה.

לא, אני רוצה מההסתדרות, יש שם שביתה היום?

לא יודעת.

למה אין מישהו שייצג את העובדים?

דרך אגב, גם אנחנו לא ידענו על הדיון - -

יש איזו תקלה באתר.

- - רק אתמול, והיום בשש בבוקר הבנו שאנחנו צריכים להיות פה.

אבל הזימונים הגיעו עד אליכם.

אנחנו הזמנו את ההסתדרות?

אנחנו לא קיבלנו, זו הייתה הבעיה, אבל אנחנו פה.

אז בפעם הבאה שההסתדרות תרצה להשבית את המשק, אני מבין שהם לא מייצגים את ההורים שיש להם ילדים בפגיות, כי הם לא באו לפה.

בכלל, אנחנו דיברנו על יותר, אז הם לא מייצגים כ-17 אלף הורים בשנה.

את כל החולים.

חשבתי שיבואו ויילחמו למען העובדים, יש להם כנראה אג'נדה אחרות.

סדרי עדיפויות.

אפשר להתייחס?

עכשיו משרד העבודה.

דקלה חורש ממשרד העבודה. נגיד שההסדר כמו שעבר בקריאה הראשונה, פוגע בעובדים, כי הוא דורש מהם באופן מאוד דיכוטומי, לקחת את כל ימי החופשה שלהם. כאשר אנחנו בכלל רואים שבמרבית המקרים הוא של 12 יום. 80% מהמקרים הם של אשפוזים של 12 יום. אנחנו לא חושבים שזו צריכה להיות כזו חלוקה דיכוטומית, זה צריך להיות לבחירת העובד בהתאם למה שיש לו. בשנה הראשונה עד החמישית יש לו בסך הכול 16 ימי חופשה ברוטו, נטו, אם אלה חמישה ימי עבודה, אלה סך הכול 12 ימים. כשאתה לוקח בחשבון גם שהוא לוקח את חופשת האבהות, וגם שמחייבים אותו לקחת את ימי החופשה האלה, זה בעצם להגיד לו שנגמרה כל המכסה של ימי החופשה שלו. והתכלית של חופשה שנתית שונה ממחלה מזו של מחלה, היא נועדה לרענן את העובד, לצבור כוחות ולחזור למקומות העבודה. אני כן מסכימה שצריך אולי למצוא את האיזון עם המחלה ולאפשר את הבחירה הזו, אבל אנחנו לא חושבים שהחלוקה הדיכוטומית נכונה.

כמה ימים יש בחמש השנים הראשונות?

16 ימים ברוטו.

כמה ימי מחלה יש?

מחלה זה יום וחצי לחודש עבודה.

עם צבירה מקסימלית במגזר הפרטי של 90 יום, ולכן הם ייקחו מחופשת מחלה ואף פעם לא ייקחו מהחופשה הפרטית.

משרד המשפטים בבקשה.

משרד האוצר.

משרד האוצר? זה אומר שאחרי משרד האוצר אין למשרד המשפטים מה לומר כבר מן הסתם.

לא, אני מתנצלת, אני חייבת לרוץ לוועדת כספים.

אין בעיה, את יכולה להגיד שאת מסכימה וזהו.

אבל עם בריאות סיימנו שם.

אני בנושא תעסוקה 36.

מה השם?

גיל, רפרנטית תעסוקה מאגף תקציבים. אני חושבת שאנחנו פה בעיקר כדי להגיד שצריך לבצע איזון, כי הנטל יושב על המעסיק, כמו גם על העובד, וצריך לשמוע פה את שני הצדדים ולהגיע להסדר ששניהם חיים אתו. אני חושבת שאם בוחרים להרחיב את הקבוצה, אז ההצעה של שבועיים ומעלה היא הצעה מאוזנת. לחלופין אם רוצים לתת בחירה חופשית בין חופשה, מחלה, חל"ת ולא לתת את הקדימות, אפשר לחזור לדין מחלה רגיל, כלומר שיום המחלה הראשון הוא על חשבון העובד, וכן הלאה. אני חושבת שאפשר להגיע להסכמות.

זה כן חל, היום הראשון והשני חל, פשוט אם הוא לוקח ואז חוזר לעבודה לשלושה ימים, ושוב לוקח יום מחלה שלא ייכנס שוב ללופ.

אבל זה בדיוק השמירה והאיזון שיחזור לעבודה ולא יעשה את זה בצורה כזו, אלא יצליח לנהל אירוע אם נשים לב. אחרת האינסנטיב הוא שהוא נשאר את ה-8,000 יום בחוץ וזהו.

ניסיתי לראות עם המציע, חבר הכנסת ינון אזולאי, מה אני מגיש בהסכמות, לאו דווקא הסכמות, אלא השלמות. אני מבין שגם המגזר העסקי מסכים שאחרי שבועיים הוא יוכל לבחור בין חופשת מחלה לחופשה. אתה דיברת רק על השבועיים הראשונים, נכון?

ממש לא. אמרתי שהשבועיים הראשונים מחוץ למשחק הזה, כיוון שהשבועיים הראשונים כבר מטופלים במסגרת החוק.

לא כל השבועיים הראשונים.

חסרים ארבעה ימים, שיחליט מה שהוא רוצה.

אמרת שלושה ימים.

אבל שבועיים זה 50% מכלל המאושפזים, זה מה שנקרא במסגרת ההתנהלות הרגילה. משבועיים ומעלה, העמדה שלי במסגרת חוק דמי מחלה. זה אומר שיום ראשון אפס, יום שני חצי, יום שלישי חצי.

כמה ימים?

הרוב לא מאושפזים שבועיים, אנחנו מדברים על מעט מאוד מקרים.

בסדר גמור, אם זה - - - זאת הנקודה.

5,000 - - - לאשפוזים ארוכים.

חברה, תבינו, בדבר הזה אני מחזיק את הנושא של משרד הבריאות, את המספרים אני כבר יודע. קודם לא ידעתי, עכשיו אני יודע.

ואז הוא אומר שוב מהיום ה-14 זה ייספר לו מאפס, ואז רק מהיום ה-16 או ה-17 הוא יקבל.

ואם הוא יצא או יחזור עד עוד פעם.

אז אנחנו לא נקבל את הסכמת המגזר העסקי, ממה שאני מבין.

אז אדוני, לכל הפחות ליצור לצור תמהיל בין חופשה שנתית לחופשת מחלה.

בואו נחשוב על משהו שאפשר. אנחנו באמת רוצים לעשות את זה בהבנה ביחד אתכם, כדי שזו תהיה בשורה שכולם יסכימו עליה, עד כמה שאפשר.

שהביטוח הלאומי ישפה את המעסיק. שהמדינה תשפה את המעסיק.

משרד האוצר, כמה שמתם פה?

אז כן, את זה הם לא אמרו.

אני שואל באמת, כמה אתם שמים פה?

באים אלינו ואומרים, יש בעיה, בואו תשלמו.

כשהצעתי את ההצעה הזו, אמרו לי שיש פה עלות של 12 מיליון בערך, נכון?

למי?

14 מיליון.

14 מיליון, אמרו בסביבות 12 מיליון.

סליחה, חבר הכנסת אזולאי, ה-12 מיליון עלות למי?

אני רוצה לשמוע מהם על מה הם דיברו.

אנחנו לא מכירים שיש עלות תקציבית ליישום הצעת החוק, היא גם לא עברה בוועדת השרים ככזו שיש לה עלות תקציבית.

את לא השאלה, השאלה היא כמה עלות יש על המעסיק.

את העלות על המעסיק אתה לא סופר?

לא, הבנתי שהמדינה על עלות תקציבית מתקציב.

השאלה היא כמה עלות כדי לראות אם הביטוח הלאומי מסוגל לשאת את זה, זו למעשה השאלה, שאלה נכונה מאוד.

להשית על המדינה את מה שאתם רוצים - - - על המעסיקים.

אם אפשר. חבר הכנסת ינון, עוד נקודה שאני חייב להתייחס אליה. אנחנו מדברים על אנשים עובדים. אנחנו מתעלמים טיפה מאוכלוסיות חלשות, כמו החברה הערבית והחרדית, שם יש אנשים שלא עובדים או אימהות ואבות חד הוריים וחד הוריות, שלא עובדים ואין להם לא ימי חופשה ולא ימי מחלה.

בסדר, אבל את זה אני לא יכול לעשות.

אבל אנחנו כן יכולים לעשות אם נערב את הביטוח הלאומי בנושא הזה.

אני מסכים אתך שזה יכול להיות טוב, אבל זה אירוע אחר, שאני לא יועד להיכנס אליו בחוק הזה, אני אומר לך את האמת. הייתי שמח להוסיף את זה, אבל נעה שוקרון שטיפלה בזה - - -

אני רוצה להגיד פה אמיר לגבי - - -

לפי מה שהוא אמר עכשיו פחות מ-5,000 אנשים.

אברהם.

אני מדבר לגבי 2,000 אנשים, נכון.

אני רוצה להגיד אמירה לגבי מה שאמרת עכשיו, וזו נקודה מאוד חשובה. ישנם הרבה אנשים שהם עניים, אין להם תעסוקה ואין להם כסף בקיצור, ואתה מדבר פה על כך שהאוצר יממן את המעסיקים ב-14 מיליון. אני רוצה ש-14 המיליון האלה ילכו למה שדיבר עליו נציג משרד הבריאות – למשפחות שאין להן.

קודם כל, אני אגיד, אדוני, שאני לא מתנגד שהאנשים העניים יקבלו את מה שאדוני רוצה, אבל בסופו של דבר מה שאתה אוצר הוא שאתה צובע שירות שהמדינה נותנת לאזרח, ולא יתכן שלאנשים העניים המדינה תיתן שירות לאזרח, שזה בסדר גמור, אבל אצל האנשים שעובדים ומרוויחים שכר מינימום, שהם לא רחוקים מהעניים, המעסיק ישלם. אני לא שותף של המדינה לא ברווחים ולא בהפסדים. הקטע של האיזון במארג יחסי העבודה הוא שונה מתפיסת - - -

דעתך נשמעה. דקלה בבקשה.

אני רוצה להתייחס לדברים של ישי מקודם, שאולי יכולים להוות נקודת איזון. אם אני מבינה נכון את הדברים של ישי, הוא אומר בואו ניקח את האשפוזים המשמעותיים שעוברים את 14 הימים, ונאפשר שם את הבחירה – בין אם חופשה ובין אם מחלה. אפשר אולי למצוא את נקודת האיזון הזו ו - - -

לזה אתם מסכימים?

עוד פעם? במסגרת חוק דמי מחלה, כן.

נתחיל את ספירת העומר מאחורי שבועיים, קלטנו בדיוק מה שהוא עושה.

נכון, וזה בסדר גמור.

רגע, מעל 14 - - -

זה בסדר גמור מבחינתך, אבל אני לא יודע אם היא הבינה אותך נכון.

היא מבינה אותי מצוין.

אולי היא חשבה שאחרי שבועיים אתה רוצה לתת אפשרות לבחור בין - - - מהיום הראשון בין מחלה - - -

במסגרת חוק דמי מחלה. לא שיניתי את דעתי מהרגע הראשון.

מה שהוא אומר, ישי תקן אותי אם אני טועה, חופשת מחלה, כשניצול המחלה יינתן בהתאם לחוק דמי מחלה, כלומר לא יאפשרו לעובד לקחת לסירוגין חופשה עבור מחלה.

הסירוגין אורג את זה, על מנת לארוג את הסירוגין צריך לתת את האיזון, אשם הוא לוקח לסירוגין, הוא מתחיל מהתחלה על מנת לשמר את האינסנטיב לחזור בחזרה.

עילם שניר מהייעוץ. אם אני מבין נכון, מה שאתה מציע הוא: בחוק ימי מחלה שי ארבעה ימים שאתה לוקח – על חשבון היום הראשון, החצי-חצי וה-100%, אתה אומר שאין לך בעיה שזה יהיה לסירוגין, אבל על כל ארבעה ימים, אם הם לא רצופים, סופרים מחדש, ואז זה מאזן. אומרים לעובד שאם ייקח חופשה, ואם יעדיף לנצל את ימי המחלה יקבל חצי או לא חצי, וזה תמהיל - - -

בשורה התחתונה אתה צודק. יש פה עניין של איזון בין המעסיק לעובד בנשיאת הנטל של הדבר הזה.

אני מבין, אבל כדי לדייק, אם, לצורך העניין, החוק יגיד שזה יחול על ילד שחייב להישאר בבית חולים בתקופה של מעל שבועיים, המשמעות הפרקטית של זה, היא שמי שלא הגיע לשבועיים, כמו שקורה היום בפועל, מסתדר – לוקח חופש - -

לפי החוק היום.

- - מעסיק נורמטיבי יאפשר לו, ואם הוא עובר את השבועיים, על ארבעת הימים האלה הוא יוכל לבחור כמו שאתה אומר, ויהיה לו בנק של ימים.

נכון, ואם זה ברצף, דרך המחלה, דה פקטו, בשלב הזה הוא יקבל כבר מהיום הראשון.

אז אתה אומר שזה מתמרץ אותו לקחת - - -

איך זה יכול להיות ברצף ימי מחלה?

הוא אומר שאם הוא ייקח בשבוע הראשון של חמישה ימים רק ימי מחלה, אז ביומיים האחרונים הוא יקבל כבר 100%.

אבל זה רק מעל 14 יום.

יש עוד - - - של מחלת ילד שהוא יכול - - -

אנחנו מדברים על היום ה-15 והלאה, אבל - - -

הסדרה לא מתחילה מהיום ה-14, הזכאות היא למי שעבר 14 ימי אשפוז.

נכון.

אבל מהיום השביעי הוא יכול להשתמש במכסת הימים הזאת.

מהתחלה?

מהיום השביעי, כי בשישה הימים הראשונים יש כבר מענה היום. בעצם היום השביעי-שמיני. אם ניקח את זה בשבוע עבודה של חמישה ימים, יש לנו ארבעה ימים בשבוע השני שהוא יצטרך להשלים, אז הוא יוכל להחליט אם לקחת חופשה או לקחת מחלה, ואם הוא יעשה את זה לסירוגין – למשל יום כן ויום לא, שייקח בחשבון שזה יאפס לו את הספירה לאחר ארבעה ימים, או שזה יתמרץ אותו לקחת יותר ימי מחלה כדי שלא יתאפס לו. זה מין איזון.

רק בשביל החופשה הוא צריך לקחת רואה חשבון.

כן, זה מכביד מאוד.

למה?

החשבונות, ממתי.

אגב, יכול להיות, יש 10% מתוך ה-100% שנמצאים מעל 30 יום באשפוז, יכול להיות שלהם אפשר לחשוב על לתת משהו יותר גמיש, כי הם באמת אלה ש- - -

אני אסביר את זה בעוד שיטה, ברשותך היועצת המשפטית, בסופו של דבר מה שאמר עילם - - -

לא, עדיף שתסביר לנו במה יש התגמשות מאשר - - -

אני אתן לך את הכלים להגיד לך איפה הדברים האלה מפחידים אותנו בעוד נושא. משרד הבריאות כבר היום נותן את האפשרות להוציא עד עשרה ימים בתעודת מחלה גם מהאינטרנט ולא דורש כלום. כבר היום אנחנו חשופים לכל מיני ניצולים, אבל, ראיתי את הפנים שלך, בסופו של דבר יש גם מחלת ילד, ובסופו - - -

אם אתה מדבר על ניצול זאת אומרת שאתה לא מאמין בעובדים שלך.

לא, זה אומר שאני רוצה לסגור פרצות שלא אמורות להיות.

במקרה הזה יש אישור.

אבל יש להם אפשרות להוציא - - -

ילד בבית חולים זה דבר שאפשר להוכיח.

זה בסדר גמור, אפשר להוציא מחלת ילד כבר בשבוע השני בארבעה ימים האלה.

יש לו עוד ילדים, יש לו שמונה ימי מחלת ילד ש- - -

אבל זה שומר על רצף ושומר על איזון במארג יחסי העבודה. זה אומר שאחרי השבועיים, ביום ה-15 הוא מקבל את זה החל מהיום הראשון, זה אומר שיש עוד התגמשות ביחס למה שביקשנו בהתחלה, אבל הוא מקבל כיסוי מלא.

אני מציע, בהתייעצות עם המציע ינון אזולאי, היות ואני רואה שאפשר לגשר בין המעסיקים לבין הממשלה, נסיים פה את הדיון, הוא יבוא אתכם בדברים, ואז כשתגבשו עמדה משותפת נוכל להתכנס.

היועצת המשפטית תביא את זה מסודר.

היועצת המשפטית תנסח את ההסכמות ביניכם, אז אנחנו נקריא ונצביע. אני מודה לכם על הדיון. הישיבה הזו נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 12:33.