פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



34
הוועדה המיוחדת לטיפול בשורדי השואה
11/07/2024


מושב שני


פרוטוקול מס' 46
מישיבת הוועדה המיוחדת לטיפול בשורדי השואה
יום חמישי, ה' בתמוז התשפ"ד (11 ביולי 2024), שעה 10:00

סיור - מצוקות בקרב שורדי שואה וקשישים, בעקבות מלחמת "חרבות ברזל" ומצב המתיחות המתמשך בצפון - צרכים ומענים אקוטיים

חברי הוועדה: מירב כהן – היו"ר

טטיאנה מזרסקי

מוטי שוהם - הרשות לזכויות ניצולי השואה, מנהל סניף חיפה והצפון, משרד ראש הממשלה

אורנה בנצור - מנהלת תחום פ"א – שירותים לניצולי שואה, ירושלים, משרד הרווחה והביטחון החברתי

נואית זיו קרולינסקי - מפקחת מרכזת במחוז (טיפול בקהילה – אזרחים ותיקים), משרד הרווחה והביטחון החברתי

אינגה בוקס פורטנוי - עו"ס מחוזית לחוק הגנה על חוסים, משרד הרווחה והביטחון החברתי

שולה אדרי - עו"ס, אחראית על מדור אזרחים ותיקים בעיריית צפת ועו"ס לחוק החוסים והאפוטרופסות

פרופ' סלמן זרקא - מנהל, המרכז הרפואי זיו

ד"ר איריס לייטרסדורף - סגנית מנהל, המרכז הרפואי זיו

שרון קורן - מנהלת תקשורת וקשרי חוץ, המרכז הרפואי זיו

ד"ר נשאת אבו סלאח - מנהל מחלקת גריאטריה, המרכז הרפואי זיו

קרינה טרב - מנהלת המחלקה לעבודה סוציאלית, המרכז הרפואי זיו

טטיאנה גלייסר - סגנית המחלקה לעבודה סוציאלית, המרכז הרפואי זיו

רשא סגיר - עו"ס, המרכז הרפואי זיו

יסמין קונציאורק - עו"ס, המרכז הרפואי זיו

ד"ר תימור דעבוס - רופא בפנימית א', המרכז הרפואי זיו

רז אביטן כץ - מנכ"ל ארגון "למענם"

מאיר - דובר הוועדה

רועי - יועץ ליושבת-הראש הוועדה מירב כהן

יונתן - יועץ

אריאלה אהרון

דניאל ג', איטייפ

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

סיור - מצוקות בקרב שורדי שואה וקשישים, בעקבות מלחמת "חרבות ברזל" ומצב המתיחות המתמשך בצפון - צרכים ומענים אקוטיים

המחשבה בהתחלה הייתה שאלה השנים האחרונות של דור שורדי השואה, וגם צריך להבטיח את זה שהם יוכלו להסתכן בחבות וגם להתעסק בסוגיית התיעוד, כי עוד רגע אין שורדי שואה שלא יוכלו לספר את סיפורם, וגם באופן כללי, כמו שאתה יודע, אני מתעסקת בזקנה, אז אנחנו גם מתעסקים בשורדי שואה וגם בזקנים בראייה רחבה יותר, וכמובן שבהקשר המלחמה עולים צרכים ויש מצוקות שהן אפילו חמורות יותר מהרגיל.

הטיזר לבחירה להגיע דווקא לכאן הייתה עובדת סוציאלית שהגיעה אלינו לדיוני הוועדה ואמרה "קדימה, צאו ממשכן הכנסת ובואו תראו מה קורה בשטח". יסמין ביקשה שנגיע, הזמינה אותנו. אני גם אשמח שאת תפתחי. בסוף אנשי השטח והאנשים שנמצאים בשטח יודעים הכי טוב מה המצוקות. אני יכולה לכנס ועדות בכנסת ויש משרדי ממשלה, מצגות, נתונים, אבל זה שונה מאוד מההוואי היומיומי של העובדים הסוציאליים, של הרופאים, של האחיות – שנמצאים בשטח ובאמת יודעים מה המצוקות ומה הצרכים ומה באמת חשוב לקדם.

באנו במטרה ללמוד ולראות איך אפשר אחר כך לנסות לעזור מהכנסת, והכי טוב שיסמין תפתח, כי זה בא בעקבות הצרכים שהיא זיהתה בעיניים.

זה היה הדיון הראשון שדיברתי בו אי פעם. אני יסמין, אני עובדת סוציאלית. אני עובדת במחלקה פנימית ב' ובטיפול נמרץ כללי. אני גם מאוד - - - לגילאי זקנה, גם בוגרת - - - אבל אני גם תוצר של זיו, עובדת כאן הרבה שנים, עם הוכחה ומקבלת המון מידע וערכים במקום שצריך לטפל באנשים מסכנים בתקופת הזקנה בכבוד.

אני יודעת שאני לא מחדשת שום דבר, אבל אנחנו רואים אותם כאנשים שיש להם עדיין הרבה משימות והרבה אתגרים דווקא בתקופה המיוחדת הזאת של זקנה. ראיתי דברים שהייתי רוצה שיהיו קצת אחרת. אני נורא מתרגשת.

בואו נחלק את זה לשניים. קודם נשמח לשמוע וללמוד את מה שאתם רוצים להציג. תכף נעשה סבב היכרות, יש פה נציגים של משרדי הממשלה. תחשבו איך אנחנו מקדמים דברים טובים ומייצרים פתרונות לבעיות שאתם מזהים. אנחנו נשמח לעבוד עבורכם כדי לעזור לקדם את האינטרסים של החולים כאן ושל בית החולים ושל התושבים באזור, מה שתבחרו לשים עליו את הפוקוס. תחשבו גם איך אתם משתמשים בנו ומנצלים את המפגש הזה.

אני מודה ליסמין על היוזמה, ומודה לכם על ההיענות ועל הביקור שלכם.

אתה רוצה שנעשה סבב היכרות רק שתדע מי סביב השולחן?

בהחלט. אני רוצה שגם תכירו את האנשים שלנו. בבקשה.

מעולה. אריאלה אהרון היא מנהלת הוועדה, גם אחראית לכל ההפקה היום של הכנסת שהגיעה וגם על מעקב אחרי ביצוע המשימות שאנחנו נחליט עליהן היום. אישה יקרה, אריאלה.

מאיר, דובר הוועדה.

אני שולה, אני עובדת סוציאלית ואחראית על מדור אזרחים ותיקים, עיריית צפת, ועו"ס לחוק, ויש עוד כמה כותרות.

אורנה בנצור, אני מנהלת תחום - - - במשרד הרווחה.

אינגה בוקס, עו"ס מחוזית לחוק הגנה על חוסים ואחראית על תחום עניין - - - אזרחים ותיקים, מחוז חיפה, משרד הרווחה והביטחון החברתי.

נואית זיו, מפקחת מחוזית אזרחים ותיקים, מחוז חיפה והצפון, ומתכללת גם תחום ניצולי שואה במחוז, משרד הרווחה.

אני רועי, יועץ למירב.

יונתן, יועץ.

- - - יועץ של מירב.

רז אביטן כץ, אני מנכ"ל של עמותת "למענם", רופאות ורופאים למען שורדי שואה. יש לנו מעל 1,500 רופאים מומחים עם מגוון מענים. באנו גם להציג אותם וגם לראות איך אנחנו יכולים להשתלב בפעילות.

רשא, אני עובדת סוציאלית, מחלקת קרדיולוגיה וכירורגיה ומרכז תחום אלימות במשפחה בוועדה על אלימות במשפחה בבית חולים זיו.

אני טטיאנה גלייסר, עובדת סוציאלית, סגנית של קרינה ברפואה כללית פה בבית החולים, והמון שנים אני עובדת סוציאלית במכון האונקולוגי.

אני קרינה טרב ואני מנהלת מחלקה לעבודה סוציאלית כאן בזיו.

ד"ר איריס לייטרסדורף, סגנית מנהל הבית החולים.

ד"ר תימור דעבוס, רופא מומחה פנימית בגריאטריה, רופא בכיר במחלקה גריאטרית ויושב-ראש הוועדה למניעת אלימות נגד קשישים בבית החולים.

אני נשאת אבו סלאח, מנהל מחלקת גריאטריה. אני מנהל השירות הפליאטיבי בבית החולים.

אני שרון קורן, אני מנהלת תקשורת וקשרי חוץ במרכז הרפואי זיו. ברוכים הבאים.

ברוכים הבאים. תודה על הביקור. הכנתי מצגת קצרה. נספר לכם על ההוואי לפני שניכנס לתוך הדברים החשובים שאתם עוסקים בהם. קוראים לי סלמן זרקא, אני מנהל את זיו כ-10 שנים. מאוד חשוב לי שתסתכלו - - - מקוצר על הסביבה בה אנחנו נמצאים, הסביבה המורכבת. אני עדיין לא מתגעגע לקורונה וגם לא מתגעגע לימים שקטים. חשבתי שאחרי הקורונה פגשתי - - - האחרונה.

בפעם האחרונה שנפגשנו אמרתי שייקח לנו איזה חמש שנים לצמוח, להתפתח, לגדול בלי צרות. הוא לא יכל להבטיח את זה וזה מה שיש. אנחנו בהחלט עושים מה שניתן ועושים טוב. תכננו לצד הדברים המאקרו, שנדבר עליהם, ואז אני צריך לעזוב, אני מתנצל. ד"ר איריס תוביל את הצוות המקצועי כאן ואת כל הדברים המקצועיים שאתם עושים וגם תעשו סיור.

יש לנו בהחלט להציג דברים שקורים כאן עם השירות המצוין – גם של העבודה הסוציאלית, גם של המחלקה הגריאטרית. הסתכלות על סוגיית הגיל, ואותך מאוד עניין גם בתפקידך הקודם כשרה, אבל גם בצבע של מה שציינת קודם בהקשר של ניצולי השואה.

תעודת זהות להכיר לכם את זיו – לא רק בנוף היפה אלא גם בעשייה הגדולה. אנחנו בית החולים הממשלתי הכי ותיק בארץ, נוסדנו ב-1910 על ידי הברון רוטשילד. עם השנים התגלגלנו לבית חולים לשחפת, למשוררת רחל, לבית חולים ליולדות. היום אנחנו בית חולים ממשלתי של כ-400 מיטות, חיים בשני קמפוסים עיקריים. זה הקמפוס הראשי איפה שאנחנו נמצאים היום, אבל יש לנו קמפוס גדול פסיכיאטרי. הפסיכיאטריה של זיו נחשבת למרכז מצוינות ארצי, בטח הילדים.

אני כבר אומר שאנחנו עדיין מתעסקים עם המגיפה אחרי הקורונה. תחשבו על יום אחד זה יקרה, תושבים יחזרו לצפון, ואני מקווה שאני אופטימי מדי ושזה כן יקרה.

חובה.

ואז תחשבו על ה-PTSD שאנחנו כבר רואים, על הבעיות הנפשיות, הפרעות האכילה, וכן כבר צריך איזשהו וקטור שאומר שהשירות הפסיכיאטרי חייב להתפתח לממדים גדולים יותר לאור המצב בו אנחנו נמצאים.

אנחנו ממשיכים לתת שירותים בתוך הקהילה, גם למי שאחראי על השירותים הפסיכיאטריים בקהילה אחרי תיקון חוק ביטוח בריאות ממלכתי זה קופות החולים. אנחנו עדיין ממשיכים לתת לאור מצוקות של כוח אדם בצפון. יש לנו שלוחה בקצרין, זו מרפאה שעובדת בתוך קצרין.

לצד הפניה לתוך הקהילה, זה מאפשר מענה שלם למטופל, יש לנו שיתופי פעולה עם העיריה, עם הרווחה בעירייה, עם החינוך בעירייה, קצרין וקירית שמונה, וכן זה מאפשר לנו לתת מעטפת שלמה לנער, לנערה, יחד עם ההורים שלהם, וההסתכלות האינטגרטיבית הזאת בהחלט מאוד חשובה.

יש לנו שלוחה במג'אר ויש לנו שלוחה בקרית שמונה שגם היא מפונה לצד התושבים השלוחה של קריית שמונה נמצאת כרגע בטבריה והיא ממשיכה לטפל בנערים ובנערות שהיא טיפלה בהן לפני כן. זה חלק מהתפיסה שלה.

זה מקומות שהם מעניקים טיפול מתמשך?

אכן.

זה לאנשים מכל הארץ או רק לתושבי האזור?

לא. השלוחה של קצרין מטפלת בתושבי רמת הגולן. כרגע היא בעיקרה מטפלת בנערים ובנערות בגיל הצעיר ופחות במבוגרים, ואותו הדבר בקרית שמונה ובמג'אר, והיא מכוונת לאזור עצמו. למשל במג'אר מגיעים גם מסחנין ומעוד ישובים.

זה מסגרות שאנשים חיים בהן?

לא. זו מרפאה.

החזון שלנו מעבר למרכיבים המאוד חשובים שיש בכל מקום, כמו מקצועיות, איכות טיפול ואוניברסיטה וכדומה, למדנו על בשרנו כאן שאם המענה הרפואי שאנחנו נותנים איננו שלם, אנשים מוותרים על הטיפול הרפואי.

יש מודלים שונים בעולם. מודל קנדי שלא משקיע בפריפריה אלא בבתי חולים גדולים, ומהפריפריה נוסעים בשביל לקבל את הטיפול, אבל שם יש רכבות ותחבורה זמינה יותר, וליד בית החולים הגדול יש מלונאות זמינה לאנשים שיכולים להיות שם במשך חודש ימים, יטפלו במחלת הסרטן ויחזרו הביתה. המודל הזה לא עובד בישראל.

המודל בישראל – גם בצפון וגם בדרום, כשהשירות לא זמין מחפשים כל מיני עיקופים - - - את הסטנדרט המקצועי. יש לי כמה דוגמאות שעדיין קיימות, לצערי, ויש לי דוגמאות שלשמחתי כבר לא קיימות. לכן המושג - - - בתוך החזון שלנו הוא משהו ייחודי לנו בתוך האחריות שלנו כבית חולים קהילתי כלפי האוכלוסייה שלו בשביל להביא לכאן שירותים ייחודיים, מקצועיים אבל גם זמינים.

יש לנו כ-400 מיטות. יש לנו כ-2,200 עובדים, מערכת הבריאות, רב תרבותיים, גם חילוניים וגם דתיים, ערבים ודרוזים. כולם ביחד כאן עובדים כמשפחה. התמונה הזו היא אותנטית שמשקפת את מה שקורה כאן, יש כאן את הפרצופים של כולם, וזה בהחלט חלק מהדבר הזה שאנחנו עובדים עליו כל הזמן ואתם מכירים את כל האמרות לקראת אירועים, מה יקרה בארץ והאם יגיעו עובדים. עברנו תקופה מאתגרת.

ואיך באמת האירועים השפיעו?

האמת עברנו תקופה מאתגרת בעיקר בסביבה החיצונית, ובתוך בית החולים אני אפילו לא חושב שיש אירועים משמעותיים שאפשר להזכיר אותם. האווירה טובה מאוד ומכילה מאוד. בדיוק חנכו שער ראשי לבית החולים, ואמרנו שבשער יש איזשהו סורק שברגע שאתה נכנס לעבודה מתזכר אותך להשאיר את הדעה הפוליטית שלך בחוץ. אני לא אשכנע אותך בדעותיי ואת לא תשכנעי אותי, אבל מהרגע שנשים את זה על השולחן, האווירה ביננו לא תהיה כמו אתמול ושלשום. לשמחתי הצוות מבין את זה, עובד ככה וחי ככה, גם אם לכולם יש דעות שונות.

בימי ההפגנות היו כאלה שהפגינו בצד הזה והיו כאלה שהפגינו בצד הזה מתוך עובדי בית החולים, אבל כשבאנו לעבודה – באנו לעבודה. יש כאן מטרות חשובות, הצלת חיי אדם והבאת מזון. אנשים בוגרים, מבינים ולשמחתי זה מתממש.

האוכלוסייה שלנו מתאפיינת בשני דברים. דבר ראשון זה סוציו-אקונומי נמוך. נדמה לי שבכל הצפון הסוציו-אקונומי הוא ארבע או פחות.

אנחנו שתיים.

הבנתי שקיבלתם ארבע וראש העיר מערער על כך.

בפעם האחרונה שבדקתי זה אשכול שתיים.

אז הבנתי מראש העיר בביקור של הנשיא שהעלו את צפת לשלוש או ארבע, אבל הוא מתנגד כי כמות התמיכה יורדת.

בדיוק.

הצפון הוא לא לגמרי ארבע, ואני חושב שהסוציו-אקונומי נמוך. אתגרי הבריאות - - - שם. לכן אני לא בדיוק נוסע לתל אביב בשביל להפעיל את השב"ן שלי שאני משלם עליו ואני לא מחפש את הרופא הפרטי, ותחברו לזה גם יותר דתיות בפריפריה – שני הדברים האלה ביחד מביאים למצוקה, ואני חלילה לא נגד אמונה ודתיות, אבל כשיש שמצוקה חלק מהמפלטים הם מפלטים גם דתיים.

אולי זה כבר הזמן לתת דוגמה. אישה מקריית שמונה בימים שלא היה בזיו מכון הקרנות והיא חולה בסרטן השד. אני אתרגם סוציו-אקונומי נמוך. היא נוסעת באוטובוס עם בעלה לרמב"ם בשביל לקבל טיפול שאז הטיפול היה שישה שבועות של הקרנות. הגישה לטיפול במקרה של סרטן השד זה ניתוח, ככל שניתן שיהיה קטן, כימותרפיה והקרנות.

אחרי שבועיים היא מודיעה לרופא המשפחה שהיא סיימה, אבל הוא אומר לה שצריך שישה שבועות ושבועיים זה לא מספיק. לדבה בעלה מאוים כרגע בפיטורים והיא לא מוכנה לנסוע לבד באוטובוס עם תופעות לוואי בשביל לקבל חמש דקות הקרנות ברמב"ם. הרופא שאל "מה תעשי?", היא ענתה "עשיתי שבועיים ואני אשתטח על קברי צדיקים".

הוא אומר לה "גברתי, שבועיים לא מספיק". סליחה על הציניות, אבל יש לכם מחקר קליני שאומר "שבועיים טיפול וקברי צדיקים לא מספיק"? לא, אין לנו כזה מחקר. אבל זה בדיוק - - - כשמספיק לי שבועיים ואלוהים יעזור.

אז תחברו דתיות עם סוציו-אקונומי נמוך – זה מביא שנמוך סטנדרט רפואי, ולכן זה יותר מחדד למה המילה "שלם" מאוד חשובה לי כאן. אני לא אדבר על "שלם" במובן שתהיה לי כירורגיית לב, יש בפורייה וזה בסדר. אני מדבר על "שלם" שיהיה לי בדברים הבסיסיים, הסטנדרטיים.

למשל כשאני התחלתי כאן בזיו, היה שש שעות חודשיות של נוירולוג ילדים. איך מטפלים כשיש לך ירד היפראקטיבי? אתה בא לנוירולוג מבוגרים עם הילד שלך מקריית שמונה ממג'אר או מצפת כדי לבדוק שהבדיקות בסדר, בשביל זה לא תיסע עוד הפעם לשניידר או לרמב"ם. זה שנמוך סטנדרט.

זה לשמחתי לא רלוונטי יותר. שלחנו רופאת ילדים מצוינת להתמחות בנוירולוגית ילדים והיא כבר עובדת כאן במשרה מלאה, יש כל יום נוירולוג ילדים ועכשיו שלחנו גם את הרופאה השנייה ויהיו לנו שתי רופאות. זה חלק מהדברים שאנחנו מקדמים.

יש לנו שלושה אתגרים כל הזמן. האתגר הראשון זה אי שוויון בבריאות. אמנם המדינה שלנו קטנה אבל הפער בין חיפה לבין צפת מורגש לבריאות, והפער בין תל אביב לבין צפת בטח מורגש. הדבר הראשון שאנחנו עוסקים בו הוא לתקן את האבל הזה. אנחנו מתקנים אבל יש לנו עוד כמה פערים ואגע בחלקם.

ביטחון – להיות כל כך קרוב לגבול, אתה נושא בהרבה מורכבות סביב המצב הביטחוני. במשרד הבריאות - - - שני בתי החולים היום שמתמודדים עם אתגר המלחמה זה נהריה וצפת. כל שאר בתי החולים אפילו מראים עליה בהכנסות. אנחנו מראים כ-15% ירידה בפעילות של בית החולים. גם מפונים, גם יש לנו מיטות ממוגנות ולכן פחות מיטות רגילות, והתרחיש הזה הוא מורכב, גם לנו וגם לנהריה, וגם בברזילי בעבר או אולי עדיין היום. שאר בתי החולים גם עוברים תקופה של איומים ואזעקות, אבל בסוף נכנסים די מהר לשגרה רגילה ואנחנו מתקשים בזה. אנחנו בשגרה מבצעית וזה לגמרי מורכב כאן.

הדבר האחרון, נתנו כאן במשך הרבה שנים סיוע הומניטרי ללבנונים עד לנסיגת צה"ל בשנת 2000, ולאחר מכן נתנו סיוע הומניטרי של כחמש שנים לסורים. אני התחלתי כרופא צבאי ברמת הגולן עם הקמת בית חולים צבאי, ואחר כך התחלנו לטפל בזה גם בנהריה וגם בזיו. עושה רושם ככל שתהיה פעילות מבצעית - - - מלחמה, יש מצב שהדבר הזה חוזר אלינו. אנחנו מחויבים לטפל, רוצים לטפל.

למה? אין בתי חולים בלבנון?

טיפלנו בעבר בלבנון עד לשנת 2000. בדרום לבנון אין בתי חולים. אז הקמנו כצה"ל בית חולים במרג' עיון אבל הוא לא קיים כרגע. נניח אחרי פעילות בלבנון, ואני לא מכוון לשום מקום, נחזור לדרום לבנון, יהיה צורך לטפל באזרחים ואני מתאר לעצמי שחלק מזה גם יבוא לפתחנו. זו לא המשימה שבשבילה אנחנו נמצאים כאן, אבל הביטחון וחוסר השוויון בבריאות לגמרי קיים.

אתם מכירים את הנתונים, אלה נתונים מפורסמים על תוחלת החיים, 3-4 שנים פחות בפריפריה. זה לא רק בפריפריה בהקשר של הערבים, גם יהודים שגרים בקריית שמונה מול יהודים שגרים בתל אביב גרים 2-3 שנים פחות, כך שהרבה פעמים זה בצבע של ערבים לעומת ילדים – זה לא הצבע. האמת שעיקר האוכלוסייה שאנחנו משרתים היא האוכלוסייה היהודית, לא הערבית. לכן אנחנו מכירים את אי השוויון בבריאות.

חשוב להבין, ב-2015 פתחנו כאן MRI - - - ואז הכותרת בידיעות אחרונות הייתה "האזרחים כבר לא צריכים להיטלטל למרכז". זה חוסר הבנה של הפריפריה, כי אנשים קודם היטלטלו למרכז. הם פשוט לא עשו בדיקה. חשוב להבין את הדבר הזה, זו לא הכותרת אלא זה שנמוך לסטנדרט.

לפני שנה פגשתי את פרופ' נדב דוידוביץ' בקורונה שאני מכיר אותו עוד מהשירות הצבאי. הוא פרופסור באוניברסיטת בן גוריון, בריאות הציבור, עוסק באי שוויון הרבה שנים. ב-2013 עשינו כנס במצפה רמון, הייתי מפקד שירותי הרפואה של צה"ל ודיברנו על צה"ל עולה דרומה לנגב, ועשינו כנס במצפה על אי שוויון בבריאות, וכל שנה יש כנס כזה, אבל פתאום שמנו לב שהוא קורה בתל אביב. את זה לפחות אנחנו מסיימים. שנה שעברה הכנס נערך בצפת, השנה עשינו אותו בבן גוריון, וככה נמשיך לעשות עד שכבר לא צריך לדבר.

האמת שאני כולי תקווה שאחרי 7 באוקטובר מגרש המשחקים כבר משתנה וחלוקת ההון, גם כוח האדם הרפואי וגם הכספים, ישתנו במדינה, ופתאום נסתכל אחרת, כך שלא נקיים כנס על אי השוויון. השנה הכנס היה על כך שהצפון והדרום תחת מתקפה. אני מקווה ששנה הבאה נקיים כנס על צמיחה של הצפון ושל הדרום.

אמן.

אנחנו צומחים, מתפתחים. אנחנו במקום טוב. חשוב לי שלא תהיו רק בתחושה של סוציו-אקונומי נמוך ושנמוכי סטנדרט. אנחנו מגיבים על זה גם בסיוע משרד הבריאות, גם בסיוע משרד הנגב והגליל, גם בשותפות גדולה שיש לנו עם השלטון המקומי כאן, ובטח עם ה-2,200 עובדים של זיו אנחנו בהחלט מקום טוב יותר.

מדד העריכות של משרד הבריאות לפני שנה, אנחנו בציון 10 מתוך 10 של מדדי האיכות. אם אתם לא מכירים, מערכת הבריאות מודדת כל מיני דברים – כמה מחכים במיון, כמה זמן מאבחנים שבץ מוחי. אנחנו במקום השלישי במדינה של אבחון שבץ מוחי, עם חולה שנכנס למיון יש קריטיות תוך כמה זמן אתה עושה לו CT בשביל להבין האם הוא מדמם או שיש לו שבץ בגלל שזרימת הדם למוח לא מגיעה. אלה שני טיפולים שונים. אצלנו עושים את זה תוך 18 דקות, שזה בין המובילים בארץ.

בשנה שעברה היינו בית החולים הראשון בארץ ששיעור הזיהומים הנרכשים באשפוז היה הכי נמוך. כולנו יודעים שלהתאשפז בבית חולים זה מסוכן ואפשר לקבל זיהומים, ובבית חולים זיו מקבלים הכי פחות זיהומים. לכן יש לנו לגמרי במה להתגאות והצדק שלנו עושה עבודה גדולה.

ב-2017 חנכו כאן מכון הקרנות, ולכן הסיפור שסיפרתי על האישה בקרית שמונה כבר לא רלוונטי. לפני שנה הכנסנו לכאן מאיץ חדש מתקדם, כך שלא תחשבו שבפריפריה זה יד שנייה, לא אנשים ובטח שלא טכנולוגיה. המאיץ הזה, שהוא מכשיר שפולט קרינה בשביל לטפל בחולה עם הסרטן, יש אותו באיכילוב ובהדסה עין כרם, ועכשיו גם בזיו. אז אנחנו לגמרי מתקדמים גם בטכנולוגיה וזה מכשיר שעולה 14 מיליון שקלים שהממשלה ומשרד הבריאות שילמו עליו. לנו יש מורכבות לגייס תורמים. בדרך כלל תורמים אוהבים - - -

איך מפת ההכנסות? איך ממה היא מורכבת?

קופות. בית חולים בכלל בארץ, בזיו, הוא ספק שירותים לקופות החולים. בצפון 70% מהקופות זה כללית. זה חלק מהמורכבויות שיש כאן.

אבל אתם נותנים לכל הקופות? אתם לא של קופה אחת?

לא. אנחנו ממשלתיים ולכן נותנים לכולם. יש לנו גם PET CT שפתחנו לפני כמה שנים ובהחלט הדבר הזה משדרג אותנו כמרכז אונקולוגי של הצפון. מכון ההקרנות הבא הוא ברמב"ם. יש כוונות לפתוח בעפולה. אולם בשגרה אנחנו משרתים מכרמיאל עד לגבולות, אבל בתחומים כמו פסיכיאטריה ואונקולוגיה אנחנו יותר דרומיים. אפשר לומר שבפסיכיאטריה, כשמקרה מסתבך ברמב"ם, מפנים אותו לזיו. השירות הפסיכיאטרי של זיו מפותח מאוד.

אנחנו מתקדמים בפסיכיאטריה עוד מימי הקורונה. יש לנו 17 מיטות אשפוז של נערים ונערות. לפני כשנה היינו במצב שהיו לנו 19 נערות עם ניסיון אובדני שהיו במיון ולא הייתה לנו מיטה לתת להן, ובתמיכת המשרד ובעבודה גדולה פנימית של הלוגיסטיקה שלנו, בדצמבר האחרון תוך כדי המלחמה פתחנו מחלקת אשפוז חדשה וקראנו לה "גוונים" סביב רב התרבותיות שיש כאן, ובהחלט גם הצוות רב תרבותי וגם המטופלים רב תרבותיים.

יש מספיק כוח אדם באזור?

מאתגר כוח האדם, בעיקר רופאים, אבל יש עוד אתגר בקבוצות הפרא-רפואי – פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. כבר אפשר לומר את המשפט שתנאי השכר בממשלה פחות טובים מאשר בקופות, ולכן יותר משתלם גם לרופא וגם לעובד סוציאלי וגם לפסיכולוג לעבוד בקופת חולים מאשר בבית חולים ממשלתי. יכול להיות שבבית חולים של כללית זה אחרת, כמו בקופה.

עוד דבר שקרה בשנים האחרונות, ואני מקווה שנצליח לטפל בו, זו הרפורמה בתחבורה הציבורית. הרפורמה בתחבורה הציבורית קבעה שעובדי המדינה מקבלים החזר על הנסיעות בגובה של חופשי חודשי. זה אומר שאם תגיע באוטובוס או שאם תגיע באוטו, זה מה שתקבל. כשחושבים על תל אביב, אפילו על צפת, זה נשמע לי הגיוני מאוד, כי יש לך תחבורה ציבורית זמינה, תגיע. אבל תחשבי על משגב או על כפרים ברמת הגולן, אפילו קצרין. אם העובד שלי יצטרך להגיע מקצרין לזיו באוטובוס כי אני לא מחזיר לו יותר כסף – לא יגיע.

החשיבה בטח הייתה לא לעודד שימוש ברכב פרטי, אבל לא משנה, צריך לטפל בשכר.

אני חושב שצריך לייצר לזה גמישות, כי אם בעבר יכולתי לשלם לעובדת סוציאלית שמגיעה לקצרין 600 שקלים ועכשיו אני משלם לה 200 שקלים, לכן השכר שלה עוד יותר נפגע - - -

אין הסעות? או שפשוט לא כולם מרוכזים באיזה אזור?

הסעות יש בעיקר לאחיות למשמרות קבועות, אבל לשאר העובדים פחות. לכן זה אחד האתגרים אם צריך לשדרג פריפריה או לתת לך פיצוי על הפריפריה. זה דווקא הולך לכיוון הפוך.

אנחנו כחלק מהמלחמה נמצאים בתהליך מתקדם. האמת תכננו לשדרג את הטיפול הנמרץ שלנו ללא כל קשר, והמלחמה בהקשר הזה אולי נותנת לנו דחיפה. אנחנו גדלים מתשע מיטות טיפול נמרץ ל-12, ובעוד שנתיים נגדל ל-18, מתוך איזושהי הבנה שאנחנו משרתים אזור גדול יחסית, לפחות גאוגרפית.

בימי שלום יש מלא תיירים בקיץ ברמת הגולן ובגליל. כרגע אין. היכולת שלנו להסתייע בבתי חולים אחרים היא מוגבלת מאוד, להבדיל מבני ציון בחיפה שיכול להסתייע בכרמל וברמב"ם. תיזכרו באירוע מירון, ב-0:00 יש אירוע רב נפגעים, צריך לתת את המענה, ולכן הצורך שלנו במיטות טיפול נמרץ, גם לשגרה וגם לחירום היא גדולה יותר, ומשרד הבריאות מגיב בנושא הזה.

מחוז הצפון זה המחוז הכי סוכרתי במדינת ישראל. מדינת ישראל היא מקום ראשון ב-OECD בכריתת רגליים עקב סוכרת. השלב האחרון לפני כריתת הרגל או כריתת האצבע זה תא לחץ. תא הלחץ הצפוני ביותר נמצא באלישע.

תחשבו על בת 65 ממג'דל שמס או מקריית שמונה שיש לה פצע שלא ניתן לרפא אותו בבוהן כף הרגל והיא סוכרתית. בשביל לרפא אותו היא צריכה לנסוע יום-יום במשך 20-60 יום לאלישע בשביל להיכנס לתא לחץ במשך כשעה. היא פשוט לא נוסעת, אין מצב. קל יותר להגיע לכאן למחלקה האורתופדית המצוינת ולהוריד את הבוהן, חצי כף רגל וכל כף הרגל.

כריתות בצפון לפי יושב-ראש האגודה הישראלית לסוכרת הינו פי 2 מאשר בשאר מדינת ישראל. לשמחתי, ואולי בזכות הקורונה, כשהייתי קרוב גם לשר ולראש הממשלה, קיבלנו אישור לפתוח תא לחץ, שהתפיסה עד אז הייתה לתת לבתי החולים הגדולים. קיבלנו אישור. זה עולה סדר גודל של 20 מיליון שקלים. גייסנו גם מתרומות וגם מכסף ממשלתי.

אני כולי תקווה שבדצמבר או ברבעון הראשון של השנה הבאה יהיה לנו כאן תא לחץ. נוכל להנגיש גם את החלק הזה לציבור ונוכל לתת לו את המענה. זה חלק מהדברים שקורים כאן.

התחלתי בכותרת שאנחנו מתפתחים, צומחים, פותרים חלק מהאבל, ונקווה שנפתור עוד חלקים.

משרד הבריאות לטעמי היה המשרד הראשון שהגיב אחרי 7 באוקטובר, למה שאמרתי קודם, בחשיבה אחרת, בחלוקת ההון, וקיבל החלטה לא פשוטה – להפוך את ברזילי בדרום ואת זיו בצפון למרכזי על לטראומה. מרכז על טראומה – זה אומר שכל פצוע טראומה יכול לקבל את הטיפול בתוך בית החולים.

היום המצב הוא לא כזה. היום אם מגיע פצוע ראש, אם אפשר, כבר מפנים אותו מהשטח לרמב"ם או לשיבא, כי בזיו אין נוירוכירורג, ואנחנו לא מסוגלים לטפל בפצועי ראש. כנ"ל לפציעות חזה.

לכן המשרד מחליט, שבדרך כלל זה סטטוס ששמור לבתי החולים הגדולים – רמב"ם, שיבא, בילינסון – הוא מחליט שברזילי וזיו יהפכו למרכזי על לטראומה, ואנחנו ממש על זה בשביל לפתוח כאן גם נוירוכירורגיה וגם כירורגיית חזה. אנחנו צריכים אותם לא רק למלחמה.

אם מחר, חלילה, יש מלחמה, אנחנו מתגברים צוות משיבא ומאיכילוב בשביל שיהיו חלק מהצוות של זיו בשביל שנוכל לתת מענה למורכבויות האלה. אבל ככל שהמלחמה לא תקרה מחר, אני מקווה שיהיה לנו כבר את הצוות שלנו, האורגני, כחלק מבית החולים, בשביל לתת מענה.

זה לא רק מלחמה. תאונות דרכים יש כאן לצערי לא מעט, אירוע כמו מירון, ולא פחות חשוב – שגרה. הגידול הכי קטלני אצל גברים זה סרטן הריאה. בשביל לאבחן אותו ולנתח אותו צריך כירורג חזה, והיום אין כירורג חזה בזיו. לכן ככל שהחולה כבר נסע לרמב"ם או לתל אביב ועבר אבחון וניתוח ועכשיו צריך לטפל בו בהקרנות או בכימותרפיה, ככל שהוא יחזור אלינו אנחנו נטפל בו. לרוב הוא לא חוזר.

עם כירורגיית חזה נוכל לתת גם את המענה הזה לחולי סרטן הריאות, וגם בגידולי מוח נוכל לתת מענה, שהיום אנחנו כמעט ולא מטפלים כי אין לנו את המחלקות הללו. השינוי של משרד הבריאות הוא לא רק מלחמה, אמנם בזכות המלחמה זה לגמרי משדרג אותנו, ועוד יותר מקרב אותנו למקום הזה של השלם, שלא צריך לפנות מכאן מישהו - - - יכול לקבל את המענה.

מתנצלת על האיחור.

שלום, מה שלומך? לא פספסת כלום. כל מה שאני מספר את כבר יודעת. חברת הכנסת טטיאנה היא חלק מהצוות שלנו, היא מבקרת אותנו. היא הייתה איתנו בהרבה פעילויות ואני בטוח שהיא מכירה את הדברים.

משרד הבריאות אישר לנו מבחינת הרישיון לפתוח את המחלקות האלה, ואנחנו לגמרי על זה. אני רוצה לקוות מאוד שבמהלך של מספר חודשים נוכל כבר לתת את המענה, בין אם לטראומה ובין אם שוב לשגרה.

כמה מילים על המלחמה. אנחנו ערוכים, מוכנים. אנחנו עוד לא במצב מלחמה, אלא בימי קרב. אבל הנה, בימי הקרב האלה כבר טיפלנו בכ-290 פצועים, חיילים ואזרחים, כולל פצועים קשה, כולל הרוגים. אני סופר 290 מהמקום של פגיעה ישירה מנשק של חיזבאללה, לא מדבר על תאונת מבצעים או על תאונות אימונים של חיילים, אלא על דברים שקשורים למלחמה.

אז אנחנו עדיין בימי קרב וכחלק מזה אנחנו ערוכים ונמשיך לתת מענה לפצועים בודדים. אנחנו נערכים לתרחיש מורכב שגם נמצא בתקשורת, שנקרא "אי בודד", שהתרחיש הזה אומר שכנראה אנחנו למספר ימים אולי עם הפוגות כאלה ואחרות, תהיה לנו מורכבות לקבל אספקה מחוץ לזיו ותהיה לנו מורכבות להעביר פצוע מזיו - - -

מה זאת אומרת?

תחשבי לפני שלושה שבועות היה ירי של לבנון והייתה שריפה בצומת עמיעד והכביש נחסם. נוריד את הנהגים. עכשיו בואו נחשוב שיש שריפה או שיש פגיעה בציר או שיש הרבה כוחות צה"ל שעולים צפונה.

הבנתי.

עכשיו אני רוצה לפנות פצועים, לא בטוח ילך. בלבנון - - - בתחילת המלחמה הייתי סגן אלוף בצבא, הבאנו מסוק לפינוי, המסוק הופל, ובמשך כל 33 הימים לא היה פינוי מוסק מתוך לבנון, ואנחנו מדברים על 7 קילומטרים - - - הפצועים הושהו בתוך הבניינים על ידי - - - צבאיים עד לשעות הקטנות של הלילה, ואז הגיעו - - - בשביל לפנות אותם לגבול.

לכן זה שזה לא התרחיש שאני צריך להתכונן אליו, ואני רוצה לקוות שהדברים הם לא - - - אלא שתהיה מגבלות, אבל בזה אנחנו עוסקים, ואנחנו לגמרי נותנים את המענה. אנחנו מתאמנים, עושים תרגילים, רכשנו ציוד. תחשבו רגע אם ביומיום יש לי חמש ערכות לפתיחת בטן אז זה מספיק לי לשגרה, ואם אני אמצא במצב שיהיה לי קשה להביא ערכות מבחוץ, אז עכשיו יש לי 10 ערכות בטן. זה אומר שרכשתי עוד, שמתי במחסן ואני מחכה.

יש תוקף לציוד?

בהחלט. אני חושב שאחרי המלחמה, חלק מהציוד יישאר אצלנו כי אנחנו מפחדים וגדלים, אבל חלק מהציוד נמכור, נעביר. אותו הדבר אנחנו עושים במזון, מים, סולר. אנחנו ערוכים למספר ימים שבקושי נקבל את זה מבחוץ.

יש לכם מספיק גנרטורים?

כן.

אנחנו כרגע בימי קרב, ולכן כשהגל עולה, בשבועות היה בזיו 10 אזעקות, יום אחרי שבועות היו כאן שבע אזעקות. תחשבו אם עכשיו תקרה אזעקה כולנו נרוץ למרחב המוגן. זה לא מוגן. תחשבו שנהיה במרפאות חוץ, תחשבו על המבקרים. אי אפשר לעבוד עם 10 אזעקות ביום אחד, זה משבש את כל השגרה שלך. אני אמרתי שאנחנו באיזושהי שגרה מבצעית אבל המושג הזה הוא מושג צבאי יותר מאשר מושג של בית חולים אזרחי.

אז זו המורכבות שלנו, ועדיין להבדיל מלבנון 30 יום כשאתה אומר לאזרחים "סליחה, עכשיו אני לא מטפל בחולים אחרים, אני מכוון רק לפצועים", אי אפשר להגיד את זה תשעה חודשים לאנשים בצפון. אז אמנם חלקם מפונים, אבל יש כאן עדיין חולי סרטן, יש כאן יולדות, ויש כאן ילדים שצריכים אשפוז. לכן אנחנו באיזושהי מורכבות של לאזן בין השגרה – שזה גם ניתוחים אמבולטוריים ותפיסת מיטה בטיפול נמרץ – לבין להיות ערוך שיכול להתפתח בלילה אירוע רב נפגעים וצריך לטפל באנשים.

זו המורכבות שאנחנו חיים בה וזה חלק מהדברים שאנחנו נמצאים בהם. בתחילת אוקטובר היינו כאן ב-20% תפוסה. על פי הנחיית משרד הבריאות – תפסיקו כל פעילות, תהיו ערוכים. תכף חלילה יהיה אירוע רב נפגעים ואתם צריכים לטפל בזה". היה כאן צוות שאפילו הציע ללכת לעזור בחקלאות כי לא הייתה לנו עבודה, ולכן גם זה חלק מפגיעה בחוסר ופגיעה ביציבות של מערכת, אבל זה לגמרי חלק מהדברים.

אנחנו בשיח חשוב עם הצבא, מתאמנים ביחד ומתארגנים ביחד. ככה באמת מחלקת אשפוז בזמן חירום. תבינו, אשפוז בזמן חירום, - - - זה לא בדיוק, פרטיות זה לא בדיוק, חוויית מטופל זה ממש לא בדיוק. לכן אפשר לעשות את זה שבועיים או חודש כשיש מלחמה. אי אפשר לעשות את זה בתשעה חודשים. לכן זה בהחלט חלק מהמורכבות שאנחנו חווים.

לחולים זה פחות קשה, זה קשה יותר לצוות, כי הצוות לא יוצא משם. החולים בכל זאת מגיעים לכמה ימים ויוצאים ולצוות זה הכי קשה.

אני מבטיח לך שמה שדיברנו איתם, כשהורדתי את בית החולים, נדמה לי זה היה ב-9 באוקטובר, הלכתי למחרת ב-7:00 עם ההנהלה לעשות ביקור. הדבר הראשון שמצאתי את עצמי אומר זה "אבקש מכולם שקט ומתנצל על התנאים שהחולים נמצאים בהם". זה היה נורא ואיום. אף אחד לא היה רוצה להיות במקום הזה. וכן, כשדברים לא נוחים, אז יש גם אי נוחות ואגרסיות, ואז זה יוצא על הצוות, הצוות צריך להכיל את כל המורכבות הזאת. זו המורכבות שאנחנו נמצאים בה וחיים בה, היא מעסיקה אותנו ומטרידה אותנו. אבל אנחנו באמת מוכנים, אנחנו חזקים ועובדים, ונמשיך לתת את המענה גם לפצועים, אבל בטח גם לחולים שיש כאן.

רציתי שתבינו באיזו מסגרת שאנחנו עובדים. אם יש לכם התייחסות או שאלות?

לא. הדברים האלה בסוף מעוררים תקווה, כי רואים איך זה מנוהל בצורה מקצועית וכמה אנשים טובים ורציניים יש בכל חלקי הארץ. רק שלא נגיע לתרחיש שאתם נערכים אליו.

לגמרי.

יופי, תודה רבה. אתם תרצו שמכאן נצא לסיור?

לא, עוד לא.

לא. אני רוצה להעביר את השרביט, ברשותך, לד"ר איריס.

בסדר גמור. בואו נעשה כולנו תמונה כשאתה עוד כאן ונרים לבית החולים, לפני שאתה הולך.

אבל מקסימום ניפגש בסיור.

- - -

מה שתרצו.

אני עוד במשימה אחרת.

יופי, אז אחריי.

(הצגת מצגת)

ברוכים הבאים. חשבתי לעצמי מה אחרי כל מה ששמעתם על זיו, איזה ממד אני רוצה להביא, במיוחד אחרי אתמול, שהיה היום לציון מניעת ההתעמרות בקשישים והזנחה. אני רוצה להביא פן אחר, מצגת חדשה לחלוטין שהכנתי אותה אתמול, והמסרים שיצאו לי אתמול בברכות, שולה הייתה שם - - - אני אביא אותן בתמונות. איכשהו יצא לי שאתמול דיברתי, יצא מהלב, אמרתי נעשה את זה בתמונות ונראה איך זה יוצא.

אז אתם ועדה שמיועדת לשורדי שואה, ואני ממש מתחברת לכל מה שאמרת, גם אם אנחנו מדברים על הקשישים בכלל וגם על שורדי שואה. גם להביא את התיעוד וגם לראות את הצרכים שלהם. עד סוף המצגת תבינו למה זה מדבר אליי כל כך.

אני למעשה נמצאת כאן עוד מעט שנה, בעוד שלושה שבועות. באתי לפה באוגוסט. אני גרה באזור ירושלים. אני מכירה - - - באתי לפה מתוך הרגשה של מה עוד אני יכולה לעשות בחיי המקצועיים ולתרום. הייתי בתפקיד טוב במשרד הבריאות ויכולתי להישאר שם, זה היה קרוב לבית, רבע שעה נסיעה אם אין פקקים, בית גדול, יפה, כיפי.

עכשיו אני נוסעת כל שבוע ונהנית משני העולמות. יש לי דירה כאן בראש פינה, שכבר במטחים האחרונים לשני עובדים מכאן נפלו רסיסים בחצר, ומזל שזה היה בחצר ולא על הבית. אז יש לי דירה בראש פינה ובסופי שבוע אני הולכת לצימר במבשרת.

אני הפוך. בסופי שבוע אני חוזרת לכרמיאל ומיום ראשון עד רביעי בלילה נמצאת במבשרת.

יפה, אוקיי.

- - -

אז היה לי משמעותי מאוד לציין כאן את יום השואה בכל זאת. אני רגילה לאירועים בבתי ספר, ואיכשהו פה זה היה פתאום שונה, גם כן מנהלת והנהלה, והיינו כאן, ציינו, הייתה כאן ניצולת שואה שהיא מחצור הגלילית, שבאה וסיפרה את הסיפור שלה, שגם אנחנו מחבקים אותה פה בבית החולים. הנה, היא כאן אפילו בתמונה.

היא הייתה ילדה בשואה והיא מתגוררת כאן בחצור הגלילית ושמענו את הסיפור שלה, של ההורים, סיפור אחר כך של עליה לארץ, והיה בהחלט משמעותי ומעצים, וכולנו ביחד כמשפחה אחת הרגשנו במיוחד השנה הזאת את המשמעות של השואה, של הטרגדיה הזו שקרתה, ואיך זה מתחבר לשנה הזאת לאחר 7 באוקטובר. אז זה היה משהו שבהחלט חשוב לנו.

לצערי, מי שלא ראה ביומיים האחרונים, אנחנו מדברים על חברה, על השואה ואיך אנחנו עושים את העולם הזה כולו כאנושי יותר ומוסרי יותר, ואז אנחנו נופלים - - - על המציאות אצלנו בחברה הישראלית. מי שלא ראה את זה, ביומיים האחרונים היה את התחקיר של אדוה דדון בערוץ 12 - - - של "קופסה שחורה" על ניצול מיני, כלכלי, כספי, ניתוק וריחוק של אותה ניצולה מהמשפחה שלה.

במשך 18 שנה, ניצולת שואה בת 80 הייתה נתונה לניצול הזה עד שהיא נפטרה.

18 שנה?

18 שנה.

כנראה היא נפלה בבית ובמשך יומיים לא הודיעה לאף אחד - - -

- - - כל מיני שאלות על איך נפטרה ולמה, צודקת בהחלט. אבל אז הסתבר שזה לא חד פעמי, אלא זו שיטה. היו עוד נשים שהוא ניצל אותן כך. אני ממליצה לראות את זה, יש את זה באינטרנט. זה מטלטל, זו חוויה מטלטלת, במיוחד לקראת אתמול שהיה יום הציון הזה. כמו שמישהו פה אמר לי כשדיברנו על זה, נחצו כל הגבולות בחברה. איך יכול להיות? איפה המוסר?

אתמול אכן ציינו כאן את יום לציון מניעת התעמרות והזנחה בקרב קשישים, לגמרי במקרה בלי מכוון לאדוה דדון ומכוח הוועדה, היה מאוד מעצים, התחברנו גם לברכות שהיו שם, שהיו מהלב, גם של ראש עיריית צפת שאפילו נתן איזשהו פרויקט, ש-2-3 ימים לפני זרקתי ואמרו לי "אולי לא", ואז הוא בא והרים לנו להנחתה. אמרתי, "אתם רואים? חשבנו אותו הדבר". אולי בזה תוכלו לעזור לנו להזיז את זה.

הייתה שם מישהי שחקנית שהיא בת לקשישה שנפטרה והיא מתארת שם את המשמעות של החיים, לטפל בגיל ההורים, לטפל בילדים, לטפל בעצמך, וזה כאילו פיזי יותר, אבל איפה הממד הרגשי גם והעומס הרגשי עליהם, גם כמטפלת וגם כבת שמטופלת, ומה זה אומר בשבילה להיות מטפלת באמא שלה, כאשר אמא שלה בצדדים הקשים יותר של התפקוד במילים עדינות מאוד. אני מבחינתי כשראיתי את ההצגה אתמול, הכיסא הזה, דמיינתי פה את אמא שלי יושבת. זה קשה. ראינו את המצוקה וזה היה בהחלט משמעותי מאוד.

אחד הדברים שאמרתי הוא "תראו, מגיע אלינו אדם. אנחנו מיד רואים את השבר". חבריי הרופאים יגידו. אבל יש כאן בן אדם שנפל והוא יותר מזה, הוא בן אדם שלם, הוא עולם ומלואו, - - - שבו הוא נראה לנו קשיש ומסכן וחלש אבל הוא עולם ומלואו. ומעבר לזה, יש בדיוק את המשפחה שתומכת ועוזרת, והיא גם שם, או שלא. אבל גם עליהם אנחנו צריכים לחשוב כי גם הם נמצאים באיזשהו מצב. אף אחד לא הכין אותנו לזה. הגיל של ניצולי שואה הם היו גיל ההורים, להם לא היו ההורים. זאת אומרת הם לא היו צריכים לטפל כי באה מלחמה והורידה דור שלם, ואז לא היה מודל לנו, כילדים, לראות מה צריך לעשות, איך אתה אמור לשרוד את זה ואיך אתה אמור להרים את הראש.

יש פה עוד איזשהו גיל, ובכוונה שמתי את הגיל הזה שהוא חי משהו שלא חיו אותו לפניו ואין לו מודל, הוא מפלס את דרכו מחדש בלנסות להבין. בסוף זה בידיים שלנו לעשות את העולם הזה טוב יותר, ואז פתאום קפצה לי בראש התמונה הזאת והלכתי לצלם אותה, זה כאן בכניסה שלנו, אם שמתם לב.

זו באמת שליחות נורא גדולה לפגוש אנשים ברגע הזה של החיים שלהם.

נכון, ולראות מה אנחנו יכולים לעשות כדי שהעולם הזה באמת יהיה עולם טוב יותר.

אז ראיתם את זה שאנחנו פותחים כאן שירותים. פתחנו כבר, אנחנו נותנים גם בשגרה וגם בחירום, אבל אנחנו גם על הממד האנושי יותר. גם לזה אנחנו נותנים מענה. יש לנו מוקד שהוא שירות חדש למטופלי במחלת הסרטן, שהוא כמובן פתוח לכולם, גם לגיל המבוגר.

זה בעברית בלבד?

לא, יש אותו במספר שפות. יש גם מוקד תרגום שאנחנו משתמשים בו.

מתקשרים לכל אלה של משרד הבריאות או שלכם?

גם וגם. יש גם עובדים שלנו, שהם דוברים מספר שפות, ואם יש צורך בשפה מסוימת אז יש את המוקד של משרד הבריאות. אנחנו משתמשים בו.

לפני שנה וחצי הבאתי 10 מיליון תוספת לתקציב בסיס לטובת הנגשה ראשונית ואנחנו עכשיו בונים הקמת מוקד תרגום רפואי שיהיה זמין לא רק לרופאים בבתי חולים אלא גם למטופלים במספר שפות.

יפה מאוד.

זה כבר בשלב מתקדם. עד סוף השנה אנחנו כבר צריכים לנצל את התקציב של השנה. יחד עם ג'וינט.

נכון, כי זה בהחלט חשוב לקבל ולהבין בשפה שלך מה קורה לך.

נכון. במיוחד לאנשים מבוגרים וקשישים, ולא תמיד יש להם מלווים, או שיש מלווה שגם לא שולט בשפה.

נכון. ויש מונחים מקצועיים ולא תמיד את רוצה להעביר את זה דרך המלווה, שהוא בן משפחה.

ומי שכבר מפעיל אז יכול לקבל תמיכה. יהיו מבחני תמיכה.

מעולה.

אז גם - - - שאתם רואים תוך כדי המלחמה וזה, השירות של המחלקה לעבודה סוציאלית כן נותן מענים. קרינה תפרט על זה אולי יותר אחר כך. גם פרויקטים, כמו שדיבר פרופ' זרקא, לקבל תרומות באזור הזה קשה יותר כי בדרך כלל תורמים - - - או אם אנחנו מתחברים לאיפה שתרמו קודם לגדול יותר ולהביא כאן תורמים באותם קריטריונים שבוחנים אותנו יותר כפריפריה או כחזית לעומת המרכז שאומרים "אנחנו עושים מאצ'ינג" וזה לא קורה כאן.

רבקה זיו זו תורמת?

זה היה בעבר אבל זו לא הייתה תרומה של רבקה זיו.

זה לא. זה יותר - - - של נשות ויצו. זה לא עוזר לנו. אנחנו בסוף מתוך חשיבות והבנה של הצורך אמרנו "בואו נתחיל. נתחיל לממן את זה מכספנו, מהתקציב שלנו, ונראה מה עושים בהמשך. בואו נרוץ ונתחיל לתת את השירות הזה".

מיכל בן מובחר היא יושבת-ראש אגודת הידידים, אשתו של בני בן מובחר, ראש מועצת מבואות החרמון.

התחלנו גם את הנושא של יישום מקבל החלטות זמני, שזה שינוי בחקיקה, שבהתחלה זה היה רק אפוטרופוס. אצלנו ייחודי - - - את השירות הזה, שבמקום לשלוח את המשפחה לבית המשפט להוציא אפוטרופוס, המחלקה שלנו לעבודה סוציאלית הייתה עושה את זה למען האוכלוסייה, כי להתחיל לשלוח את האוכלוסייה מכל המקומות השונים באזור הזה ללכת לבית המשפט, משהו שהם לא מכירים ומפחיד וקשה, אז אנחנו עשינו ואנחנו גם יישמנו כבר מקבל החלטות זמני וחתמנו כבר לא מעט.

יש לנו כאן מכשירים ברפואה גרעינית. זה לדוגמה מכשיר מציל חיים של רפואה גרעינית, רפואת הלב, מכשיר חדש שהבאנו לכאן. כמוהו יש במאיר, הדרומי ביותר, בכפר סבא. אחד היתרונות שלו שזה גם פחות קרינה, גם מהיר יותר וגם אפשר לעשות בישיבה. החולים שלנו, חולים שעם אי ספיקת לב וסוכרת וזה, זה דברים שמאוד חשוב להם, לא לשכב, קשה להם.

זה לא עם איזוטופ או שעם - - -

זו רפואה גרעינית. כן. זה אחד המכשירים. זה ד"ר סנטר, שאתם מכירים. - - - שיקום לב, הנה, זה הצוות. אתם רואים שהוא די רב מקצועי, ואנחנו מאמינים ברב מקצועיות. די קשה להביא לכאן את כל המקצועות האלה, זה נכון. אבל אנחנו מאמינים שאם אנחנו רוצים לתת רפואה טובה ושלמה, כמו שדיברנו, אז זה צריך להיות צוות שהוא רב מקצועי, ואתם רואים אלה המתאמנים שלנו, פיזית וגם בשיקום מרחוק.

זה תמונות מהבוקר, המטופלים הסכימו. המרחקים פה משמעותיים מאוד. לא ניתן שיקום לב אז יתאשפזו שוב במחלקה הקרדיאלית אז אולי לכאורה זה יופי לנו כי אז אנחנו עושות - - - אבל בסוף יש כאן מטופל שצריך לקבל טיפול ואנחנו כן רוצים לתת לו רפואה טובה.

תקנות בריאות עם, תוכניות לאומיות, הכנסנו מית"ב – מניעת ירידה תפקודית אצל זקנים במהלך האשפוז. זה גם כן משהו שהחלטנו שאנחנו רוצים ליישם אותו, זה לא חובה, יש פה רק כסף אם אתם תעשו. אנחנו רוצים, למרות שאנחנו במלחמה וזה קשה, התחילו עם זה עוד לפני - - -

זה תוכניות שמשרד הבריאות מציע לבתי החולים כמו קול קורא שאתם יכולים - - -

כמו קול קורא, זה נמצא בתוך החקיקה, זה עבר את החקיקה, המון מבחני תמיכה למעשה, כל המודלים של - - - מבחני תמיכה שהם שוב עוברים למעשה את משרד המשפטים, ואישורים, האוצר, אז אותו הדבר זה נכנס בחקיקה עוד יותר. לכן אמרנו נכון, שאנחנו כאן במוכנות והכל, אבל הגשנו תוכנית מפורטת, ואתם רואים שזיו בפברואר 2024, ועמדנו בדד-ליין במועדים שלהם למרות שאנחנו כאן כל הזמן במוכנות לחירום ומה אנחנו עושים וזה, ואנחנו מקיימים ישיבות. ד"ר נשאת כאן הוא אחד מהמובילים בתוכנית הזאת. אנחנו כולנו מגויסים לזה.

פרויקט לא פשוט. צריך הרבה מאמץ, הרבה מחשבה והיישום גם לא פשוט, אבל לטובת האוכלוסייה המבוגרת שלנו אנחנו עושים את זה בכיף.

נכון.

אתה גריאטר בהתמחות?

אני מנהל מחלקת גריאטריה וד"ר תימור גם בכיר.

כדאי שנזדרז.

אז אומרים שהתשתיות שלנו, זה משהו חדש שהכנסנו, ומשתמשים בזה הרבה, שאפשר לקחת את זה עם כרטיס אשראי - - - בחינם.

אני עושה את זה עם אבא שלי. זה מעולה.

נכון. אז גם חשוב לנו הנראות שלנו גם לעובדים וגם למטופלים ולמבקרים. דיברנו על סוכרת, המחוז הסוכרתי ביותר בישראל. אנחנו פותחים כאן מערך של טיפול ומניעה של השמנה, סוכרת, סיבוכיה, כולל מרפאה בריאטרית וטיפולים שאינם פולשניים כמו טיפולי התרופות שיש. זה מתחבר לנו כמובן לתא לחץ ומרפאה של פצע קשה ריפוי, כי לפני תא לחץ וקטיעה ישנם גם טיפולים אחרים ואנחנו רוצים לפתור.

- - - בעיה, רופאים וסיעוד מממנים. עובדת סוציאלית, פסיכולוג וכל מקצועות הפרא-רפואי זה פחות. גם שפעת, גם הנושא של החוסן מאוד חשוב לנו, גם לעובדים שלנו שחלקם גם מפונים, חלקם בעצמם היו חטופים, עדיין יש חטופים וחלק האנשים שבזיו, יש לנו גם הרוגים - - -

עדי שוהם חזרה לתפקיד? היא עובדת?

עדי שוהם חזרה מהשבי עם ילדיה ואמה, בעלה עדיין חטוף. היא לא חזרה לתפקד בבית החולים. למעשה היא סיימה את עבודתה כאן ומנסה לשקם את עצמה.

היא בת כיתתי. גם טל וגם עדי למדו איתי בכיתה.

יש לנו כאן גם נופלים, בני משפחה נופלים, הרבה מהצוות שלנו מגויס אז אנחנו גם כן נמצאים במצב שבו מנהל מחלקת אא"ג פה, יומיים לא פה, אחראי המשמרת, האח האחראי שלנו במיון גם כן מגויס אז יש ימים שהוא פה ויש ימים שהוא לא פה. אנחנו נותנים סיוע לכיתות הכוננות בצפון, מלמדים אותם, מכשירים אותם, שזה הכל בהתנדבות, מתוך הבנת המצוקה והצורך לקבל טיפול כמה שאפשר, טוב, שיהיה בשטח, כדי להגדיל את סיכויי ההישרדות עד שהם מגיעים לבית החולים, שזה לא דבר מובן מאליו. יש לנו על זה תובנות ממלחמת לבנון וגם ממה שקרה ב-7 באוקטובר.

הנשים שלנו דחפנו אותן והן מובילות - - - התקבלו בשנת 2024 של החטיבה, גם קרינה מנהלת השירות הסוציאלי, היא ממש יד ימיני בכל התחום הזה. כל מה שאני אומרת לה, צריכה עזרה, בכל שעה, אנחנו גם חושבות יחד, מיכל דדון מהסיעוד שהיא גם אחראית וגם כן על שעת החירום יחד עם יהודית, וגם כל הנושא של הסיעוד.

בסופו של דבר זה מתפקד כמשפחה, וזה תמונות מהימים האלה, יחד עם הוועדים, דרך אגב הם סיימו היום את תפקידם. - - - איזה שי כזה. הסיעוד, - - - הרופאים – ד"ר איזקסון גם ביחד. גם ה-100 ימים. מי חשב שזה יהיה יותר מ-100?

אנחנו גם מנגישים את כל העובדים שלנו, גם בראייה התרבותית, גם בגילאים השונים, שמים אותם. תראו, אסתר, שהיא היום במטבח, בת 77, תושבת האזור. החליטה שהיא לא רוצה לצאת לפנסיה ורוצה להמשיך. אנחנו גם משהו לנשמה, עם הליצנות, וגם יש לנו את האפליקציה של משפחת זיו שהשקנו תוך כדי המלחמה.

עכשיו קצת לפן האישי. מה שאמרתי אתמול, שימו לב שבסוף אנחנו מפתחים שירותים והכל, אבל אנחנו צריכים להסתכל על זה כאילו אנחנו מטפלים בבני המשפחה שלנו. זה מה שאנחנו רוצים, מה שאמא שלי תקבל או - - - נפטרה.

זו חמותי, היא ניצולת שואה. פה אתם רואים אותה ביום השחרור של הרכבת הידועה - - - כשהצבא האמריקאי שיחרר אותם ובדיוק צילמו אותם ליד הטנקים. היא הייתה מתורגמנית למעשה, היא ניצלה את המראה הארי שלה כדי להציל הרבה יהודים. קודם כל היו תופסים אותה, מכניסים אותה לגטו והיא הייתה מצליחה איכשהו לברוח, להתחזות ולהציל אנשים. כאן זה הקצין האמריקאי ששחרר אותה, אז הוא כתב עליה.

כאן היא רואה בגיל כמעט 90, נפטרה בגיל 91, את התמונות עליה ואת הכתבה. אז למעשה היא מסתכלת על עצמה וזה מחזיר אותה אחורה. היה לה קשה הרגע הזה, רגע מאוד קשה ומשמעותי. כאן ההורים שלי, שהם גם כן ניצולי שואה. זה כשהם פה בארץ, באחת הפגישות הראשונות, הדייטים הראשונים, יושבים לאכול בחוץ, לא היו רגילים לדבר הזה, אבל הם הצליחו לחיות חיים מלאים עם משפחה, בשמחה.

זה אבא שלי, שבועות לפני שהוא נפטר, אפילו כמה ימים. עדיין דיגיטלי לגמרי. 2017, זה הפייסבוק שלו. אחד הדברים בתוכנית זה מהלכים, כשהוא מאושפז אז, אתם רואים, גם אחי, שהוא גם נופל על ההגדרות של הקשישים, אז הוא זה שמהלך.

אמא שלי שהייתה על גג העולם, אתם רואים אותה כאן אחרי 7 באוקטובר רצה לאזור הממוגן, שזה המסדרון. באחת הפעמים היא פשוט הסתכלה בטלוויזיה ב-4:00, נפלה. לא שברה כלום, אבל רק שישה שבועות וזה גומר אותם.

זה ממש היה בסוכות, כאן יצאנו לטבריה, כאן בכיסא גלגלים, כי פשוט יותר נוח להריץ אותה. זה היה מבצע סבתא, אתם רואים, ביולי לקחת אותה שהיא תזכה לראות את הנכדים שלה בטכניון. זה הבן הקטן שלי, הגדול יותר הוא כבר דוקטור. גם עושה ספורט בגיל 96 וחצי על כדור. זה פיזיותרפיסט שבא אליה הביתה, שם מסכה לבקשתה והיא עושה את הדברים שאנחנו חושבים "מי יעשה את זה" כשאנחנו כותבים את זה, הנה, בגיל 96 וחצי.

גם דמוקרטיה, ומלמדת את הדור הצעיר יותר, את הנכדה איך בוחרים ולא מוותרת.

נגיע למספרים, החלק הקשה יותר. כוח האדם במקצועות הבריאות זה הפרסום החדש של המשרד, מדצמבר 2023. אם אנחנו מדברים כאן על עובדים סוציאליים במערכת הבריאות, תראו איך הם משיקים בציר האיקס. אלה עובדים סוציאליים. גם עם המשמעות של הקורונה, מה שהיא עשתה פה, וגם עם המלחמה עכשיו, וגם - - - וגם שורדי שואה וגם קשישים והזדקנות האוכלוסייה, זו כמות העובדים הסוציאליים שיש במערכת כולה, כ-3,000 עובדים סוציאליים בשירותי הבריאות בכל הארץ. עם זה צריך לעשות את כל הדברים - - -

אני אעביר את השרביט לקרינה, שהיא תיכנס לענייני - - - והשירות אצלנו פה.

אני מודעת לזמן, אקצר.

הכל בסדר. אנחנו עומדים בזמנים.

- - -

פשוט ב-12:30 אנחנו צריכים להיות בדרך לשבעה בכפר דרוזי.

אוקיי. קודם כל, המחלקה לעבודה הסוציאלית, נתתי כותרת שאנחנו רואים את הגיל השלישי, אנחנו רואים את בני האדם שנמצאים שם. המחלקה לעבודה הסוציאלית מורכבת מארבעה אגפים, אבל שלושת הגדולים – רפואה כללית, בתוכה גם התפתחות הילד, וגם בריאות הנפש לילדים ונוער, וגם בריאות הנפש למבוגרים. אם אתם רואים פה את כמות העובדים הסוציאליים לעומת כמות התקנים, רבע תקן, שליש תקן, חצי תקן, כי כמו שנאמר קודם - - - לשירות הפרטי ומאוד קשה לגייס עובדים. זה שפרופ' זרקא אמר על הנסיעות זה גם פרמטר.

אנחנו - - - תקנים. אנחנו עובדים כאן, ממש - - -

יש תמריצים כלכליים לעובדים במערכת הבריאות בפריפריה? אתם מקבלים משהו?

את המענקים למתמחים, שזה למעשה הוצא. אין משהו. יש עכשיו לפסיכולוגים, אבל זה גם פסיכולוגים בשירות הציבורי.

אגב פעם היו שנים שהיו עושים שכונות מגורים לעובדים בבג"ץ - - - בסמיכות - - -

אין את זה כאן. יש לזה את הבעייתיות גם, של איפה בדיוק אני שמה, ואנחנו נשמח. אנחנו יחד עם הפקולטה לרפואה לדוגמה - - -

אין שום תמריץ היום לרופא לבוא לפריפריה? כלום?

לא. יש לעולים חדשים, שזה פתחנו יחד עם משרד הקליטה - - - והקמנו את מנהלת הקליטה לרופאים, חנכו אותה כאן יחד עם עיריית צפת באזור, לראות איך אנחנו מגייסים ויש להם מענקים ואנחנו מסייעים להם גם בבירוקרטיה לרופאים עולים חדשים.

יש לי שישה עובדים סוציאליים מילד ונוער בעיקר שפשוט התפטרו במהלך תקופת המלחמה, ואנחנו בגיוס, שגם לא מצליח, כי מישהי אמרה "אה, בלי נסיעות ואני אגיע מטבריה? סליחה, לא מתאים". גם ככה המשכורת נמוכה. הם התפטרו בגלל המלחמה. אם הם היו גרים בשכירות, פונו, שום דבר לא קושר אותם כבר. או שבני זוג מגויסים. או שיש להם ילדים קטנים ואי אפשר. המצב הזה של עובדים הוא באמת מורכב.

אז בשום שלב – לא עובדים סוציאליים, לא אחיות, לא רופאים – אין איזה תמריץ להגיע לפריפריה?

לא.

מוזר מאוד. ממש מוזר.

על חזון אני לא רוצה להרחיב, אני רק אומרת שאנחנו פה מסתכלים על הבן אדם בתוך החברה כפרט, כמשפחה, כקהילה כולה. אנחנו עובדים בתוך צוות רב מקצועי, ובלי קשר לגיל, זאת אומרת זה מהבטן.

מבחינת איך אנחנו מיישמים את זה, אנחנו נמצאים בכל המחלקות, לא רק במחלקות הייעודיות שיש בהן אנשים עם תנאי הגיל השלישי אלא גם, אם אני מסתכל על בריאות הנפש של ילדים ונוער יש שם סבא וסבתא שהם הרבה פעמים המטפלים העיקריים ולפעמים גם סובלים מאותו קושי להתמודד עם המצבים המסוימים.

אנחנו חלק מצוות פליאטיבי. טטיאנה, יחד עם ד"ר נשאת וד"ר - - - זה הצוות שמלווה את המטופל ואת המשפחה בסוף דרך החיים שלהם. אנחנו מדברים מה זו מחלקה ראשונה. זה איזשהו משהו חדש במשרד שהעבירו אותו ישירות, לקצר את התהליכים של תביעות לביטוח לאומי, אם זה חוק סיעוד, אם זה קצבאות נכות, אם זה קצבאות זקנה. פשוט לקצר את הדרך, כי בחוץ בקהילה זה יכול לקחת שלושה חודשים. אצלנו זה עובר דרכנו ישירות ותוך חודש הבן אדם אמור לקבל כבר את ההכרה.

מינוי אפוטרופוס, - - - לוחות זמנים אמרנו. לגבי שורדי שואה, נכון נותרו מעטים, אבל עדיין במהלך השנה האחרונה, אנחנו גילינו 13 שורדי שואה שלא הוכרו בכלל עד עכשיו, והנה הסיפור, יחידת סגולה.

אגב, פה הכל ממשיך כרגיל? היו בתי חולים שאמרו לי שסגרו להם את יחידת - - -

לא סגרנו. עמדנו על זה. לא הייתה לנו עובדת. החזקנו את זה, אמרנו שנשמר את זה, והנה עכשיו יש לנו את זה.

יש בתי חולים שלא הביאו להם תקציב והם סגרו.

אז ניסו לא להביא לנו תקציב. נעמדנו על הרגליים האחוריות ואמרנו שנמשיך ואפילו יש לי משרה של עובדת סוציאלית מטעם שוויון חברתי. אני באמת מספרת פה שאישה בת 89 אודות למתנדבים ולעובדת שלנו של יחידת הסגולה הצליחו להכיר בה כשורדת שואה ולתת לה את כל - - -

אני חייבת לשים לך פאוז כדי שנשמע גם משרדים אחרים, כי יש לנו פחות משעה.

אין שום בעיה.

אני בטוחה שאתם עושים דברים נהדרים. אני עפה עליכם, אתם מדהימים. באמת עבודה מדהימה. יש משהו ממשרדי הממשלה שצריך לשמוע?

כן.

אוקיי, נשמע את שולה. רק אני ממש מתנצלת, נתנו את עיקר הבמה לבית החולים, אבל תעשו את זה בתמצות שנספיק גם לשמוע וגם לצאת לסיור.

אני שולה אדרי, אני עו"ס אחראית על מדור אזרחים ותיקים, עו"ס לחוק החוסים והאפוטרופסות. שמענו את בית החולים ושמענו קצת מפרופ' זרקא על נתונים, אבל חשוב לי שתבינו גם מה קורה בקהילה. המבנה של צפת זה הר. זה חשוב כי זה מאוד משמעותי על הניידות של אזרחים ותיקים. זה הר, כלומר יש לנו שכונות שנמצאות בגובה, שזה משפיע גם על מזג האוויר כי יש כאן שלג קיצוני ואנשים לא יכולים לצאת מהבית בגלל זה.

יש גם שכונות שהן קרובות לפיקוד, אז במלחמה זה אומר שהן יותר מיורטות, ויש שם אזרחים ותיקים רבים שגרים שם, כולל מקבץ דיור שיש שם 130 קשישים שגרים שם ועוד אנשים שגרים שם בשכונה באופן פרטי.

יש פה 40,000 תושבים, מתוכם כ-4,000 אזרחים ותיקים.

זה רק בצפת?

זה רק בצפת. זו שכונת עכברה. אנחנו באזור גאוגרפי גדול מאוד. זה גם שייך לרשות. זה שטח גאוגרפי גדול מאוד, 29,950 דונם, שזה שטח עצום. כל שכונה כאן היא שכונה עם צרכים ותושבים צרכנים, שזה גם חלק מהעיקרים של העיר.

אריאלה בדיוק שאלה אם אתם יודעים כמה שורדי שואה יש מתוכם.

נכון לשנת 2022 זה 690. אני מתארת לעצמי שאנחנו קצת פחות עכשיו.

זה רק בצפת?

רק בצפת.

566 זה מה שמופיע אצלנו בדשבורד.

אבל בדשבורד זה אומר כנראה מטופלים, לא?

- - -

מוכרים?

זה בתיאום עם המערכות של מי שהוכר.

- - -

זה בסנכרון עם מספר ההנחות - - -

פרופ' זרקא דיבר קצת על המצב הסוציו-אקונומי. לקחתי מהאתר של ביטוח לאומי, שזה אומר רק את המצב של הקשישים בהם, של השלמת הכנסה שזה אומר קצבה שזקן מקבל אם אין לו הכנסות אחרות, כשהממוצע הוא - - -

את מדברת על קצבת הבטחת הכנסה?

השלמת הכנסה לזקן.

זה הכנסות מתחת ל-2,500 שקלים.

בצפת 23% מתוך הקשישים מקבלים - - - סליחה - - -

רבע מהזקנים פה הם עניים?

לא, סליחה. 2.3. אני טועה. בארץ זה 2.1, כלומר אנחנו כבר מעל - - - לגבי המספרים של האנשים, אני מתארת לעצמי שכולם יודעים מה זה כספת, אז לפי הנתונים של הכספת יש 375 אנשים בני 75 ומעלה ללא רשת תמיכה בעיר וללא בני זוג. כלומר הם לבד לחלוטין.

אז מה את עושה איתם?

אז רגע, אני רק אוסיף עוד נתון. יש לנו 684 ללא רשת תמיכה עם בן זוג.

אז מה הטיפול שלך בהם?

שנייה אחת, אני רק אוסיף עוד אתגרים ואז אני אדבר על מה שאנחנו עושים. דיברתי קצת על מזג האוויר, דיברנו על האזורים, על המבנה הטופוגרפי. גם אם אני אדבר קצת על המלחמה ועל - - - יש כאן גם בתים פרטיים וגם מבנה מגורים שמבחינת החוק צריך להכניס מעלית מקומה רביעית ומעלה. אבל יש פטנט שבונים מתחת. כלומר יש כאן בניינים שהם בכלל ללא מעלית, ומטבע הדברים קשישים לא יכולים כל כך לצאת קל וחומר באזעקה.

ראיתי את זה, שיש גשר ואז חלק למעלה וחלק למטה.

חלק למטה ואז לא צריך מעלית. זה אומר שבימים רגילים מאוד קשה לצאת החוצה, ואם יש אזעקה, איך בן אדם כזה בכלל יוצא מתוך הבית לאזור מוגן?

אז מה אתם עושים? אלה אתגרים ענקיים.

אפשר גם להוסיף את האתגר של כוח האדם, הגדלנו לאחרונה רווחה במשבר. שנתיים לא היה לנו מנהל. אנחנו בחוסר מטורף של עובדים סוציאליים. אמורים להיות לפי התקנים שיש לנו 49 עובדים סוציאליים, היו צריכים להיות במשרות שונות. אנחנו כרגע על 29 אנשים סך הכל.

לא הבנתי. שוב.

אם היינו צריכים להיות - - -

קיימים 49 תקנים. מתוכם מאוישים רק - - -

לא, דיברתי על עובדים סוציאליים. זה טיפה שונה.

אז כמה עובדים סוציאליים אמורים להיות?

אמורים להיות 49, ואנחנו סך הכל ב-29. יש לנו חוסר מטורף. חסר לנו ראש צוות, עובדי משפחה, במדור שלי גם חסר תקן וחצי. מדובר ב-4,000 אזרחים ותיקים, מטופלים 800. אנחנו בסך הכל ארבעה עובדים ואני, כרגע. לכל אחת יש ממוצע של 200 אנשים, עם כל האתגרים וכל המגוון - - -

למה ארבעה עובדים, לא אמרת שיש 29?

לא, אני מדברת על המדור.

אה, מדור שמתעסק בזקנים רק ארבעה?

כן. ארבעה ואני ראש הצוות, אני החמישית. זה אומר שלכל אחד יש בערך 200 מטופלים, שהמטופלים כאן הם, כמו שאמרתי, יש כאן מגוון תרבותי, חבר העמים - - - דוברי אנגלית. כל שכונה עם צורך אחר. זה מטורף מבחינת המגוון של הדברים שצריך לתת מענה להם, שזה אומר שגם כל אחד מאיתנו מתעסק בכמה וכמה כובעים. כרגע אם אני מטפלת גם בלנהל את הצוות ולתכלל את זה וגם עו"ס לחוק החוסים והאפוטרופסות וגם מרכזת את הוועדה למניעת אלימות כי אין לי כרגע עובד, וגם יועצת לענייני אזרחים ותיקים, זה אומר שאנחנו מדלגים בין לבין.

על הפנים.

לגבי הפתרונות, יש לנו מספר שירותים שיש לנו באופן שוטף, יש שלושה מועדונים חברתיים שאזרחים ותיקים יכולים להגיע, מי שיותר עצמאי.

מי שיצליח לעלות בעליה.

ואם יש לו רכב, כי אין הסעות לאנשים עצמאיים מטבע הדברים. זה גם אחד הקשיים שמונעים, ויש כאן עכשיו ירידה של משתתפים שמגיעים פחות בגלל המלחמה, יכול להיות בגלל הפן החברתי שהשתנה, יכול להיות בגלל האוכלוסייה. יש מועדוני מופ"ת לניצולי שואה, שבמועדון מופ"ת יש הסעה מסודרת, שזה אחד היתרונות.

ובמרכזי יום יש לכם את העזרה?

יש מרכז יום אחד, אוכלוסייה קצת אחרת. במועדוני מופ"ת זה מתאים לניצולי שואה שאמורים להיות ללא חוק סיעוד ועצמאיים יותר ומתפקדים, אבל מטבע הדברים אין ערבים כאלה יותר, וקשה יותר לאכלס מועדוני מופ"ת.

למרכז היום יש בערך 90 אנשים ביום, פחות או יותר, שזה יותר לאנשים חוק סיעוד יותר תלויים בזולת. יש גם קהילה תומכת שזה - - -

של הרווחה?

כן. זה מוקד מצוקה לקשיש בבית ואם אין בית - - -

איך זה עובד?

יש כמה אפשרויות להתחבר, או דרך שעות של חוק הסיעוד - - -

אבל זה עובד? אני מכירה את הפרויקט. זה מצליח?

כן. יש לנו קהילה די - - -

זה עובד. גם אנחנו מבית החולים - - -

אז אולי זו העזרה לאנשים שקשה להם לצאת מהבית.

נכון. בגלל זה אני מספרת על זה. יש לנו גם פרויקטים - - -

יש לכם תוכניות למרותקי בית?

זהו, אני בדיוק מגיעה. לזה. יש לנו גם תוכניות שלמרות העומס אנחנו מבינים שאנחנו צריכים להגיע לאנשים עצמם הביתה, אז יש כל מיני פרויקטים, גם עם מתנדבים, שהם חד פעמיים כמובן, אבל יש גם עם סטודנטים שמגיע סטודנט לבית של קשיש כדי להיות איתו בקשר. אחד הפרויקטים זה "מחוברים", שזה מתנדב מגיע לאזרח ותיק עם טאבלט והוא מלמד אותו להתחבר לאינטרנט וכדומה.

יש לנו קונצרטו בבית שזה פרויקט מדהים שמגיעים שני נגנים לבית של אזרח ותיק. הוא יכול להזמין משפחה, חברים, מלך ליום אחד, ואז משמיעים מוזיקה לפי הטעם שלו והרצון שלו וזה מדהים לשמוע את התוצרים אחר כך.

אם אני מסכמת את דברייך, הדבר שהכי צריך להתרכז בו כרגע זה איוש התקנים.

נכון, אבל יש בעיה.

כי אנשים לא רוצים לבוא.

כי אנשים לא רוצים להיות עובדים סוציאליים ברווחה בכלל בפריפריה.

אני חייבת להוסיף שהתמונה היא קשה כמעט - - -

אני זוכרת שבקדנציה שלנו העלינו שם משהו.

הייתה רפורמה בשכר ונתייחס לזה. אמנם זה שיפר קצת את התנאים מבחינת השכר אבל לא מספיק - - -

מה השכר היום של עובד סוציאלי?

זה משתנה לפי ותק ודרגת - - -

תלוי כמה שנים את עובדת.

וכמה ידע צברת. אבל מצב המחלקות באופן כללי הוא מורכב, גם במחלקות שנחשבות טובות, וגם במחלקות מורכבות יותר. למשל אם ניקח לדוגמה אם קריית שמונה שהם כרגע במצב מאוד קשה, חלק מהעובדים מפונים, חלק נשארו עם התושבים שלא הסכימו להתפנות וממשיכים לעבוד מתוך - - - המון עובדים עזבו במהלך התקופה הזאת, שלא לדבר על זה שחלק גויסו ומשרתים במילואים, ואז מתוך אלה שנשארים חלק עובדים במקומות של פינוי, חלק התפטרו, דומה מאוד למצב פה בבית החולים.

אני רוצה לדבר גם החירום טיפה. אנחנו כרגע מחזיקים גם בחירום השוטף, יש עליה מטורפת במקרה הקיצון שמגיעים, רק בשבוע האחרון טיפלתי ב-10 מקרי קיצון כאלה.

למה את מתכוונת?

מקרה קיצון זה אומר למשל אלימות, אדם שנמצא בבית שרוע על הרצפה בהזנחה.

מת?

ברוך השם לא, אבל כן צריך - - -

כי גם יש הרבה מקרים כאלה.

צריך לדאוג שהוא יגיע לבית החולים ולא תמיד הוא משתף פעולה ולא מזמינים אמבולנס וכל מיני כאלה. לפעמים זו התעסקות. למשל קשישה שגרה עם בן, לו יש בעיות כאלה ואחרות, לה יש ירידה קוגניטיבית ויש הזנחה מטורפת בבית שאני לא יודעת לתאר ומזעזע לדבר על זה אפילו, וצריך לתת מענה גם לה כי היא דמנטית והולכת לאיבוד וגם לבן כי הוא תלוי בה והוא לא יודע אפילו לחמם לעצמו אוכל.

אז יש מקרים כאלה שאתה מתעסק איתם כל היום וגם מקרי חירום. צריך להחזיק רשימות ולהתקשר לאנשים.

לא מוציאים אנשים כאלה לגור באיזשהו מקום - - -

כן, אבל לא תמיד מוצאים, ואז נכנסת הסוגיה של אוטונומיה, מה אנחנו עושים במקרים כאלה.

חופש האדם וחירותו. אנחנו תמיד במרחב הזה ובתנועה של - - -

והם לא רוצים?

לא תמיד.

הם רוצים את הבית שלהם, גם עם הג'יפה וגם עם ה-30-40 כלבים וה-3,000 ג'וקים.

אנחנו תמיד נעים במרחב הזה של בין לכבד את הרצון של האדם להמשיך לחיות בבית שלו לבין מתי ובאיזו נקודה נתערב לפעמים בצורה שהיא יותר פטרנליסטית, אבל כשהשיפוט שלו פגום והוא בסופו של דבר בסיכון ופוגע בעצמו – נפנה לבית משפט ונציג את התמונה וננסה להציל את האדם גם אם הוא עצמו לא מצליח.

בעזרת השם שבית המשפט ייתן לנו את האפשרות.

התפיסה של בתי המשפט לתת המון אוטונומיה, בצדק, אבל יש מקרים שנופלים להזנחה כי אנחנו לא מצליחים מספיק להוכיח את הצורך.

ואז אנחנו יכולים להתערב רק כשהמקרה מדרדר מאוד ומגיע לקצה.

נגיד כמה נתונים ברמה המחוזית. אם אנחנו מדברים על סביב 34,000 מפונים פלוס מינוס, המספרים גם מתעדכנים, אנחנו יכולים להגיד שסדר גודל של 10,000 אזרחים ותיקים.

מאיפה 34,000 המפונים?

מהצפון. היישובים שפונו באופן רשמי. לא כל האנשים עצמם פונו. כמובן חלקם מוגדרים מבחינת מספר שאמור להתפנות, לא כולם התפנו. יש לנו גם קריית שמונה, גם אזרחים ותיקים בין היתר.

מצד שני, יש כאלה שהתפנו בעצמם.

ואם יש גם כאלה שלא פונו מהיישובים באופן רשמי.

אז יש כמה כאלה בצפת.

אנחנו יכולים להגיד שאנחנו כן יודעים שעם הזמן נעשים רישומים מדויקים של מי שנמצא במלונות. ברגע שאנשים עזבו את המלונות, יש לנו פערים עדיין שאנחנו לא יודעים. חלקם התפנו למשפחה, חלקם חזרו לעיר המגורים או לעיר קרובה, חלקם עברו לבתי אבות.

המקומות העיקריים שאנחנו יותר יודעים עליהם זה הפינויים למלונות או הפינויים לבתי אבות לאנשים קשישים שהם בדרגות של סיעודי או תשושי נפש וירידה קוגניטיבית בשיתוף פעולה עם משרד הבריאות ששם אנחנו יותר יודעים להגיד.

אנחנו גם נמצאים במצב שהמענים שנתנו בהתחלה, המענה היה מוקדי תמיכה חברתית, פעילות לתוך המלונות וכל מיני דברים להפגה, ועם הזמן מזהים שיש צרכים הרבה יותר טיפוליים שבהתחלה חברות כמו מתן שעשו איזושהי התקשרות עם משרד הרווחה, עמותת ותיקי הגליל שנכנסה.

כל האנשים האלה נתנו מיקוד חברתי, מיקוד של חוגי ספורט ואיזושהי הפעלה, ועם הזמן המוקד רגשי יותר עם הכוונה למרכזי חוסן, הכוונה למענים פרטניים במחלקה שאם בהתחלה זה היה צורך במכנסיים או צורך בתשלום נסיעות, היום זה הידרדרות תפקודית של אזרחים ותיקים במלונות.

גם נפשית וגם תפקודית.

ואנחנו פשוט רואים פער גדול בין אנשים שהגיעו שיכולים להיות עצמאיים וזה מתחיל להידרדר.

אתן נוסעות למלונות? אתן נמצאות שם? חלקם לא עזבו את המלונות?

ברוב המקומות בצפון, למעט ריכוז בטבריה, רוב המקומות שהיו שפונו לאזור חוף הכרמל, פונו לאזור בית אורן.

האנשים החזקים יותר, בלי היכולת, המשפחות הצעירות יותר עזבו את המלון כי באיזשהו שלב זה מצב בלתי אפשרי בחדרים קטנים. האנשים החלשים יותר, שיש להם תלות, כן נשארו במלונות. - - - קהילה מאוד מלוכדת, מאוד חזקה, כולל גם המענים של העמותה שלהם המקומית ממשיכה לתת להם וללוות אותם, אבל הם לא באמת - - -

אבל גם הדרומיים חזרו. ליוויתי תקופה ארוכה את יד מרדכי שחזרו ברובם. יש לנו בודדים שנשארו בצפון.

מוקד גדול מאוד של מפונים בטבריה יש עדיין.

מוקד המפונים העיקרי הוא בטבריה, יש מוקד בחיפה ויש גם בודדים. למשל בזיכרון אנחנו מבקרים מפונים ויוצרים קשר עם מחלקות הרווחה כדי לקבל עליהם מידע. אנשים רוצים מאוד לחזור למקום שלהם, מתקשים מאוד לייצר חיים חדשים, בטח בגילאי אזרחים ותיקים, ואנחנו גם רואים התדרדרות – מעבר מהיר לבתי אבות, עלייה בפטירה.

וגם התדרדרות בתוך המסגרות, אם היו מסגרות של משרד הבריאות שפונו במלואן, אז אני פשוט שוחחתי עם עובדת סוציאלית שעבדה גם במחלקה במבואות חרמון וגם בחלקיות משרה במחלקה לשירותים חברתיים - - - וגם בבית סיעודי באחד מהקיבוצים. זה כמו בית אבות קטן. דיברתי איתה לא מזמן והיא אמרה "אני לא בטוחה שאני אוכל לחזור לבית הסיעודי כי רוב האנשים שהתפנו פינו את בית האבות וחלק גדול מאוד לא שרד את השינוי ואת המעבר". זה קורע לב.

בתחילת הדרך המשרד היה מעורב מאוד בכל מה שקשור לפינוי. זה אומר שניתן מהפיקוח, כולל אינגה - - -

כולל אותי שהייתי מספר חודשים במלונות, בתור עו"סית בשני מלונות.

כן. שזה לתת מענה פרטני, צרכים שעלו, תמיכה כלכלית, תמיכה רגשית.

גם היום יש עובדים במשרד שמלווים את המלונות, את המשפחות. ואם בעבר זה היה הפיקוח המחוזי כשיש את המלונות, אז היום זה - - -

פשוט גייסו עובדים, גם תומכים קהילתיים וגם עובדים סוציאליים.

בהתחלה זה גם נפל בעיקר על מחלקות הרווחה שהקצו עובדים מתוך כוח האדם הקיים עד שהיה מעבר הדרגתי של המשרד.

גם המחלקות המפונות וגם המחלקות הקולטות.

ישר כוח.

יש עכשיו קמפיין של המשרד אבל השאלה היא אם נצליח.

אני רוצה לתת בריף על הפעילות בצפון. קודם כל צריך לומר שזה לא מובן מאליו, ההתכנסות של הוועדה, כי יש מספיק תירוצים לא לקיים, והחיבורים האלה אנחנו רואים - - -

אני גם אגיד, לא אנקוב בשמות, אבל היו גורמים שלא הסכימו לבוא לצפת, אבל זה כי הם פחדו, לא כי לא אכפת להם.

מירב, זה עושה חיבורים טובים. 1,000 שורדי שואה מקו חיפה וצפון טופלו על ידי העמותה ובאופן כללי, 250 הצטרפו החל מתחילת הלחימה. זה אומר שהם קיבלו טיפול רפואי, זה אומר שאחת לחודשיים לפחות או סטודנט לרפואה או אח ואחות מתקשרים לשאול מה הם צריכים, ופה אני מזמין אתכם גם להיעזר יותר בשירותי העמותה.

- - -

מתקשרים לפעמים על בעיה קטנה, כמו רפואת עור שיכולה להיות מרחוק, רפואת עיניים, אא"ג, הפניות. כמו שתואם פה על ידי פרופ' זרקא וכל האתגרים, אין להם אפשרות לצאת מהבית, אתגרים טכנולוגיים פותרים להם את זה. סטודנטים לרפואה כל יום המוקד פעיל בעברית ורוסית עד 19:00. זה אמנם 1,000 מטופלים באזור הצפון אבל זה לא מספיק. רק בצפת, כמו שנאמר, יש 600.

אנחנו מגיעים למלונות. היינו אצל מפוני שלומי וירושלים בטבריה מספר פעמים עם המרפאות הניידות. יש את לעמותה מרפאות ניידות בארבעה תחומים, תשתמשו בזה – רפואת עור, אא"ג, עיניים וייעוץ גריאטרי.

ד"ר איריס רשומה כמתנדבת העמותה.

אבל אתם רואים למה אני לא מצליחה להגיע.

אחרי הפתיח הזה אנחנו חייבים שתגיעי גם לוועד. נדבר על זה אחר כך.

אבל אני פה. אני כבר מגיעה לכאן בשבתות. בעודנו מדברים, אני כבר מבררת אם אנחנו מוכנים פה, בנק הדם, הכל מוכן, כי יש בכברי וגם בנהריה כבר מקבלים - - - גורמים מקצועיים. לפעמים מתלונן שאני כבר יותר ימים פה מאשר שם, אז הוא מגיע.

יש לנו קרן למימון ולסיוע לשורדי שואה לשינוע שלהם לטיפולים רפואיים, לייעוץ טלפוני, להגעה עד הבית במקרים שזה אפשרי, בטח למרכזי יום למרכזי מפונים. אני אשאיר את הפרטים לאחר הפגישה אבל תשתמשו במקומות המאתגרים. לא באים להחליף את המערכת, באים לתגבר במקומות שקשה להגיע ובאיכות החיים. תודה.

מהמם.

- - - על הפעילות שלכם.

אני אעשה את הסיכום לאור השיחה שלנו. נסיים עד 12:30 ונצא לסיור. מהסיור אני כבר לא אחזור לכאן לסיכום אז נסכם עכשיו. מבחינת בית החולים, כמובן שהשירות הפסיכיאטרי זה משהו שאנחנו צריכים לוודא - - - לא רק לבית החולים הזה, בכלל כצורך לאומי חיוני שברור שכבר עכשיו הצרכים עלו מאוד וצריך להשקיע בתחום הזה. אתם מובילים בטיפולים הפסיכיאטריים אבל הפוסט-טראומה זה משהו שצריך להיות מוגדר כמטרה לאומית. אנחנו נפנה בעניין הזה גם לשר הבריאות, שאני חושבת שזה לגמרי במודעות שלו, אבל כן חשוב לחדד את זה.

הדבר השני שחשוב לשים עליו את הדגש כאן בבית החולים זה ההיערכות למצב החירום, שאתם על זה לגמרי, אבל אני חושבת שכן כדאי לוודא מול השר ומול המשרד שנותנים את כל הגיבוי האפשרי לעניין הזה כי זה צורך לאומי גם.

צריך גם לקיים דיון או פניה כתובה, אולי יחד עם ועדת הבריאות, על איך מייצרים תמריצים להגיע שאנשי מקצוע יגיעו לאזורים האלה. אם להיות כנים, אני גרה באזור מרכזי – בתי ספר, בתי קפה. אם רוצים שמשפחה צעירה תעתיק את מרכז חייה לכאן, צריך לייצר לזה תמריצים. זה יכול להיות שכר, זה יכול להיות מגורים קהילתיים, זה יכול להיות דיור מוזל. צריך לייצר תמריץ. זה שאין תמריץ זה מקשה.

שכר התחלתי של עובדים סוציאליים זה 8,200 במשרה מלאה.

כן. ב-8,200 קשה להביא סטודנט.

למה שיעבדו ב-8,200 אם הם יכולים לפתוח קליניקה ולקבל את זה תוך שבועיים?

שמתי פה שלושה סעיפים בהקשר של בית החולים.

כשמדברים על פסיכיאטריה קודם כל מדובר בבריאות הנפש ולא רק רופאים אלא כל התמונה שנקשרת, הפרא-רפואי גם.

כן, כל השרשרת. עובדים סוציאליים, אחיות ורופאים.

כי המיקוד כשעושים את זה אז זה תמיד "הנה, אני מכשיר רופא פסיכיאטר". שם זה חלק מאוד מכובד בטיפול.

אני מסכימה.

גם ההכרה של מטפלים באומנות שהם עדיין לא פרופסיה בפני עצמה.

אז יש פה שלושה סעיפים בהקשר בית החולים. בהקשר של השירותים, יכול להיות שהמצב פה של כוח האדם הוא קשה מאוד. זאת אומרת מלכתחילה אזור סוציו-אקונומי כל כך מאתגר, טופוגרפיה קשה של אנשים שמתקשים לצאת מהבית, כבולים לבית שלהם, הם אוכלוסייה מבוגרת. 4,000 אזרחים ותיקים, 566 שורדים רק בצפת.

רק בצפת מדובר ב-800 אזרחים ותיקים שמקבלים שירותים. אני בטוחה שיש כאלה שצריכים ולא מגיעים אליהם. לא כולם מוכרים ברווחה. זה על חמישה עובדים, ברור שאנשים יהיו שרועים בזה איתם ולא יקבלו עזרה על זה, אלה מספרים שאף אחד לא יכול לעמוד בעומסים כאלה. זה מחייב טיפול דחוף.

בדרך כלל במשרד הרווחה החסם הוא לא תקנים אלא למשוך כוח אדם?

הוא גם כוח אדם והוא גם תקציבים.

קרה במשרד הרווחה שעשו משהו אד הוקי חירומי?

היו תקציבים - - - נושאי חירום - - -

עד שתהיה רפורמה בשכר של העובדים הסוציאליים הזקנים האלה ימותו. אולי צריך לפנות - - -

עכשיו באוקטובר לדעתי אמורה להיות הפעימה השנייה.

בדצמבר - - -

אני מציעה לעשות משהו שהוא אולי איזשהו צעד חירומי לאזורים שבהם המצוקה היא כבר בלתי נסבלת כמו המקום הזה ולייצר אפילו משהו אד הוקי כדי לתת מענה. נפנה בעניין הזה לשר הרווחה.

כן. אין לצערי. את צודקת שאין תמריץ אקסטרה. כמו ששולה ציינה יש עובדים שנקרעים, עובדים על עבודת השגרה בתוספת כשהם בעצמם מפונים והמשפחות שלהם נפגעו והם לא מקבלים משהו שהוא בנוסף אלא נוסעים למרחקים ארוכים ללא פיצוי וללא החזר נסיעות וזה מצב שהוא מורכב מאוד ופלא שנשארו עוד עובדים סוציאליים. לכן אנחנו גם רואים שהם מתפטרים.

עוד תובנה שאני חושבת שלפחות להבא צריך, יהיו לנו הרבה הפקות לקחים לעשות אחרי המלחמה הזאת, אחת מהפקות הלקחים צריכה גם להיות מה עושים עם אוכלוסייה זקנה שצריכה להיות מפונה. אי אפשר להתייחס אליהם כמו אל ילד בן 18, הם קשורים מאוד למקום שלהם. ההיטלטלות הזו ממקום למקום ממש מגדילה את הסיכוי למוות, לא לסתם מחלה. אנחנו רואים את זה במספרים בכל מקום.

צריך לייצר תוכנית פעולה לאיך בפעם הבאה מפנים אנשים בצורה שתמזער את הסיכונים. למשל כולם ביחד, למשל משהו שדומה למה שהם היו בו כבר. להקדיש לזה מחשבה.

אני כבר יכולה להגיד שזה קיים בין קיבוצים, בין בתי אבות. יש קהילות שממש היו אזורים שלמים שפונו מאזור אחד לאזור אחר.

אני יכולה להגיד לך מהניסיון שלי בפתיחת המלחמה היה בלגן, אפילו לא ידעו מי פונה לאן. הייתי נכנסת לבית מלון ולא ידעו להגיד לי איפה יש זקנים ובאיזה חדר, מי זקן ואילו תרופות הוא צריך והאם הוא מסוגל להגיע לבית מרחקת לקחת את התרופה. לא היה כלום. אז היה ברור שצריך להפיק לקח.

הרעיון להעביר, נגיד שיתוף הפעולה עם ארגון אב"א התחיל בשלב של כמה חודשים לתוך המלחמה. אז אלה דברים שצריך כבר להכין את התוכנית שתהיה מוכנה לפעם הבאה שמעבירים אנשים באופן מרוכז למקום שיודע להגיש אוכל רך כי הבן אדם לא יכול ללעוס וכן מעביר את האנשים ביחד. זה לא היה על ההתחלה.

זה באמת בהנחה שהם מגיעים ממוסדות, אבל מי שהקהילה, שחלקם גם לא מוכרים, באותו רגע את צריכה – לאבחן, להביא, להעביר כל מי שיעביר אותם נורא מהר - - -

- - -

אגב, יש לי על זה בשבוע הבא דיון בוועדה לביקורת המדינה בזה ששלב א' צריך מיפוי ומאגר - - - על זקנים, אין אותו היום, על איפה הם גרים, איך מגיעים אליהם וכן הלאה. ובשלב ב' לבנות תוכנית איך באופן מרוכז מעבירים אותם לפתרונות שמתאימים להם. הפקות הלקחים רוחביות.

אלה הנקודות. אנחנו נפנה למשרדים הרלוונטיים בסוגיות שהזכרתי עכשיו. אני מזמינה אתכם, הטלפון שלי ושל הצוות שלי לרשותכם. אם יש דברים שלא דיברנו עליהם פה, אפילו ממקרה פרטני של קשיש שצריך לעזור לו במשהו ולא מסדרים לו במשרד ממשלתי או שצריך שאילתה או שצריך איזה דיון בכנסת, תשתמשו בנו. זה הכלים שיש לי בפרלמנט. בממשלה יש כלים ביצועיים יותר, אבל בפרלמנט כן אפשר להשיג זרקור על דברים או לפנות לגורמי מקצוע ולדרגים פוליטיים. אני מזמינה אתכם לנצל את ההיכרות הזו כדי לנצל אותי גם בהמשך.

תודה.

זהו. המון תודה, היה מרתק.


הישיבה ננעלה בשעה 11:45.