פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



40
הוועדה המיוחדת לענייני הצעירים
01/07/2024


מושב שני



פרוטוקול מס' 64
מישיבת הוועדה המיוחדת לענייני הצעירים
יום שני, כ"ה בסיון התשפ"ד (01 ביולי 2024), שעה 12:30

צרכים ומענים של יתומים בגירים (18-26)

חברי הוועדה: נעמה לזימי – היו"ר

מיכל שיר סגמן

ריקי מורד - ס' ר' אגף משפחות להנצחה ומורשת, משרד הביטחון

יעל שור מילנצקי - עו"ס, מפקחת ומרכזת ארצית לטיפול באוכלוסייה, אגף משפחות להנצחה ומורשת, משרד הביטחון

הילה סופרמן הרניק - מנהלת פיתוח מקצועי, תוכנית יתד - התוכנית הלאומית לצעירים בסיכון, משרד הרווחה והביטחון החברתי

רותם בן יוסף - רשות הצעירים, המשרד לנגב, גליל וחוסן לאומי

ענבר דוד - מנהלת אגף נפגעי פעולות איבה, המוסד לביטוח לאומי

שמירה לשם - אגף שיקום, המוסד לביטוח לאומי

מירב סבירסקי - אחות של איתי סבירסקי שנרצח בשבי חמאס, משפחות נפגעי הטבח והמלחמה

רעות פינקלשטיין - אחות של רס"ן שי שמריז שנפל בקרב, פורום הגבורה

שרי גת - דודה של כרמל גת שחטופה בעזה

אסתר בוכשטב - אימא של יגב בוכשטב שחטוף בעזה

צביקה מור - אבא של איתן מור שחטוף בעזה

מיקה קלדרון - משפחת חטופים, משפחות נפגעי הטבח והמלחמה

גל גורן - הבן של מיה גורן שנרצחה ב-7 באוקטובר וגופתה חטופה בעזה, משפחות נפגעי הטבח והמלחמה

שלמה אלפסה גורן - דוד של גל גורן, גיס של מיה גורן שנרצחה וגופתה חטופה בעזה, משפחה תומכת, משפחות נפגעי הטבח והמלחמה

שלומי נחומסון - מנכ"ל, ארגון אלמנות ויתומי צה"ל

הדר קס - מנכ"לית, עמותת חמניות

ליאת קליין-גנץ - מנהלת מחלקת מדיניות, עמותת חמניות

אביטל צ'סקיס - מנהלת מרכז חמניות נתניה, עמותת חמניות

ספיר ג'רבי - ניו מדיה, עמותת חמניות

רותי פרמינגר - נציגת הארגון בכנסת וחברת ועד, ארגון נפגעי פעולות איבה

אגמית גלב - אימהות בחזית

ניב ירום - מזכיר, עמותת ג'נסיס חברים לחיים ישראל

ד"ר נועה לוי - חוקרת, אקדמיה

נעמה פיריץ - אזרחית

סא"ל מיטל סאמאט כהן - ראש ענף קשר למשפחות, צה"ל

ליאת יעקובי - אגף תקצוב, המועצה להשכלה גבוהה

ורד קירו זילברמן

דפנה סידס-כהן

נועם כהן, חבר תרגומים



רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.



צרכים ומענים של יתומים בגירים (18-26)

שלום לכל מי שהגיעו לכאן היום לדיון ועדת הצעירים על צרכים ומענים של יתומים בגירים, דיון חשוב שחיכינו כבר זמן רב לקיים אותו. הוא נוסד יחד עם עמותת חמניות, עמותה שעוזרת לצעירים יתומים וחשוב מאוד שהצלחנו לקיים אותו. אני אקריא כמה דברים ונוכל להתחיל.

התכנסנו לדיון הזה כדי לדבר על הצרכים והמענים של יתומים בגירים בגילאי 18 עד 25. המלחמה הקשה והעקובה מדם הזאת הוסיפה למרבה הצער צעירים רבים למעגל האבל והשכול, חי כאן דור שלם שאיבד הורים, אחים, חברים ומכרים. החוויה של אובדן הורה, בין אם במלחמה, בפעולת איבה או בנסיבות רגילות בגיל כל כך צעיר היא קשה מנשוא. היא גוררת איתה השלכות רגשיות, נפשיות, משפחתיות, כלכליות וחברתיות רבות.

הצעירים הללו שנמצאים בשנים הקריטיות לעיצוב חייהם חייבים סיוע רציני מהמדינה. צריך לראות איך המדינה דואגת להם בכל היבטי החיים, מאפשרת להם להמשיך ולהתקדם ודואגת להם למעטפת רווחתית הולמת. חשוב להזכיר, צעירים הם משאב לאומי, הם עתיד המדינה. כל שקל של תקציב לטובת צעירים הוא השקעה ולא הוצאה, גם כשכבת אוכלוסייה, אבל גם כפרטים. צעיר שהתייתם שהמדינה מסייעת לו לעמוד על הרגליים ולרכוש השכלה או מקצוע הוא אזרח שתורם למדינה, הוא מניע את הכלכלה. אני לא ארחיב כי יש כאן המון אנשים, אני רוצה שכולם ידברו ושנספיק למצות את כלל הנושאים. כמובן יפתחו את הדיון הזה משפחות החטופים והחטופות, שלמה.

צוהריים טובים, שמי שלמה אלפסה, אני הגיס של מיה גורן. אני באתי במיוחד לדבר בוועדה, אני מגיע לוועדות, אבל ממעט להגיע כי אני רוב הזמן גם נאלץ לעבוד, כי אנחנו לא בתקופה כלכלית ממש טובה. אני אציג את המצגת שלי לחברי הוועדה, אני מבין שאין כאן אף אחד מחברי הכנסת – חוץ מהיו"ר – ואנחנו נראה איך נעביר להם את הנושא באופן אישי.

(הצגת מצגת)

טוב, אני אתן את הקרבה המשפחתית. אני מבין שיש פה, לא עשו הצגה כללית מהביטוח הלאומי, משרד הביטחון ורשות הצעירים. אז יש לי פה מצגת שאני מעביר בכל מיני מוסדות וארגונים שאני משתדל כשיש לי זמן חופשי להעלות את המודעות לחטופים. זאת תמונה לפני 30 שנה כשמצד שמאל המשפחה שלי, רק להכיר, אז אני במרכז עם סמדר, שזאת אשתי, בצד ימין. יורם ופנינה שנפטרו לצערנו ושמחתנו, בואו נגיד ככה. זה קיבוץ ניר עוז, כן? מי שמכיר את יוכקה ליפשיץ, אלה הקקטוסים שלה. ואבנר זכרונו לברכה, שזה האח היחיד שהיה לסמדר.

זאת תמונה לא ממזמן של המשפחה המורחבת, אנחנו, אני וסמדר עם שלושה ילדים, שיש לנו שמה את דרור שוכב, נוגה בצד ימין ואמיר גם כן עם חולצת הבוק עליו. אם זיהיתם אותי בסמדר, זה באזור הימני. דקל במרכז ביני ובין סמדר, בר, אסיף וגל, יש את גל פה. אז זאת המשפחה ואנחנו באים פה לדבר על משפחה, למה מדברים על משפחה ויתומים? תכף אני אגיד לכם את ההקשר.

זו עוד תמונה יותר מצומצמת, אבנר זכרונו לברכה, מיה במרכז בין גל לסמדר, שהיא חטופה רצוחה, כן? וסמדר שם עם החולצה הלבנה, נדמה לי שזה בראש השנה האחרון, שלושה שבועות או שבועיים לפני, תעשו את החישוב כבר.

זאת התמונה המשפחתית האחרונה שלנו, היה לנו, באמת לחזק אותם קצת, שכל שנה או שאתם באתם אלינו בליל הסדר, ראש השנה.

טוב, אז אנחנו, בגלל החלטה אישית שלי בנושא חופשות, קבעתי פה אחד שאני וסמדר נוסעים למלטה, זה היה באמת פה אחד כי סמדר הפה שלה אמר שהולכים לקיבוץ – ובזכות הפה אחד הזה אני פה, פשוט מאוד. זו התכתבות בין סמדר לאבנר בקבוצת המבוגרים של מלטה, קצת קשה לי. רק שתבינו את הקרבה האישית, והלמידה שהמחבלים כרגע בבית של אבנר ומיה.

טוב, אז עשיתי לכם מה שנקרא קלקול ואמרתי לכם שאבנר נרצח, אז כן, אבנר נרצח. אנחנו חזרנו ממלטה במהירות הבזק דרך, פה כדאי להודות לטורקים באמת, הם בין היחידים שטסו לארץ ובעזרת משהו כמו 11,000 שקל כמעט, לחזור בביזנס דרך הטורקים והיינו פה כבר ביום ראשון בערב. ומשם, אחרי עוד יומיים הדרמנו לאילת עם כל קיבוץ ניר עוז שמי שמכיר, קיבוץ ניר עוז זו תמונה למה שנקרא קוקיית ים סוף, זה השם הרשמי שלו כי זו באמת הייתה קוקייה. אנחנו פונינו, אנחנו לא היינו צריכים להתפנות, אנחנו גרים בגן יבנה. למי שלא הזכרתי, אנחנו גרים בגן יבנה, אנחנו פינינו את עצמנו וגם נדבר על זה. חודש וחצי, כן? אפילו יותר. אני חודש וחצי, סמדר חודשיים וחצי.

זו הלוויה של אבנר, אתם רואים את השכפ"צים? זה מה שהיה אז. קיבוץ ניר עוז, שכפ"צים וכמובן גם כן רחפן של החמאס מעלינו, לא נרחיב. זה הפסיק אותנו באמצע הקדיש, אבל זה מה שהיה. ועוד פעם, זה גם כן מתוך הקוקייה של ים סוף, זה לוח מודעות האבל שהפך אחר כך בעזרתו האדיבה של מהנדס תואר שני כמוני ללוח אלקטרוני.

וכמובן גם כן טיסות ללוויות כי גם זה לא חסר לקיבוץ ניר עוז, אז אלה הטיסות. והכול על קצה האצבע, באזור 30 בנובמבר, אני אגיד פה משהו קשה, ביום השחרור האחרון שנעשה בעסקה, עקב הכרח מבצעי, באמצע הלילה הודענו לארבעת הילדים שמיה לא איתנו. שזה היה הכרח מבצעי להודיע להם, שעבדכם הנאמן התרוצץ כל הלילה ודאג שקצינת הנפגעים ההיא תגיע לשם וקצינת הנפגעים ההיא תגיע לפה ואין קצינות נפגעים. קיצר, אני הייתי קצינת נפגעים גם כן, באותו מעמד, עם ארבעה ילדים.

זה שם בירושלים, התמונה למעלה. וכמובן, יש לנו את האבל האישי, אבל עם האבל האישי אנחנו לא מפסיקים לחתור לשחרור החטופים, בכל פינה היינו כמו כל משפחה אחרת. הבעיה שלנו שאנחנו גם אבל אישי, גם המשפחה היחידה שמטפלת בארבעה יתומים שהם בגירים וזה נושא הוועדה פה, 19 עד 26. הנה, זה אמיר שלנו שמה כורע ברך בצד שמאל בז'נבה ובארצות הברית ובעוד כל מיני מקומות.

מיותר לציין שכל העומס הזה שאנחנו נמצאים בו מקרין על הילדים הפרטיים שלי. אני לא אכנס פה לנושא איפה אנחנו בנושא הטיפולים ומה הדברים הרגשיים שהם חווים. ואנחנו, שוב, כמו כל משפחה, מלווים את הילדים לכל מיני הצהרות ועוד דואגים שיהיו על הבמה ותאמינו לי, זה לא קל כי כן, גם בין המשפחות תמיד יש איזה סוג של תחרות את מי מזכירים יותר הרבה, למרות שזה חצי אבסורד, שאולי ישחררו אותו קודם.

זה שקף הסיום. מה זה אומר לקבל מהחמאס ומדינת ישראל ארבעה יתומים בגירים מכאן והלאה? זה אומר לעשות את כל הפעולות שהיה עושה הורה במידה והיה חי. אנחנו לוקחים את המטלה הזאת באהבה כי אנחנו היחידים שבקשר עם הילדים. אני אציין שיש גם כן מהצד השני משפחה ואנחנו לא בקשר ואני לא אפרט מדוע. אבל זו עובדה שנקבעה מקודם ועלינו.

אז כמו שכל אחד מכם, אם היה לו במתנה ארבעה ילדים אז זה מה שהוא היה עושה, זה קשר אישי עם כל ילד. אם זה נגיד באמצע הלילה שאחד הילדים הלך לנפוש לו בספרד, אז לחכות עד 3 בלילה להבין שהוא הגיע למלון, כי ילדים שוכחים לדווח להורים מה קורה, אז אותו דבר בדיוק עכשיו. אם זה לראות שאין בעיות בלימודים ולשמחתנו, יש ילדים שלומדים. שיחות ייעוץ, פגישות אישיות, כל שישי אנחנו ביחד, בדיקה שהטיפולים הפסיכולוגיים מתקתקים, הכוונה פנסיונית, קניית רכב ועוד פעם, כל דבר שמישהו מכם היה עושה.

עכשיו, הוועדה הזאת התכנסה לראות איך עוזרים ליתומים ואני פה לדבר איך עוזרים למשפחה שעוטפת יתומים. ואחת המטרות שלי פה להגיד שאם יתום, ואני לא יודע כמה מקרים, אני ביקשתי מהוועדה, מדפנה או ממישהו אחר, אני כבר לא זוכר, להביא מספרים. ואני רואה שם, ביטוח לאומי גם יושב פה וגם משרד הביטחון וגם משרד הרווחה. אנחנו משפחה, מה שנקרא אקסטרימית ועל הקצה בנושא הזכויות. כל מה שמגיע למשפחות החטופים, אנחנו בכל קריטריון נופלים. אני לא קשור לחטוף, סליחה, אני גיס וגם אשתי - - -

מה הכוונה בנופלים בכל קריטריון?

כפי שאמרתי שאני לא קשור לחטוף. אין לי קשר לחטוף, סמדר – אין לה קשר לחטוף, היא לא אחות של חטוף, הילדים בגירים, זהו, נגמר החוק מבחינתנו. המוסד לביטוח לאומי עובד לפי החוק, יש הגדרה של ועדת למ"ד, אז אפשר להראות את ועדת הלמ"ד עכשיו, רק את החלק העליון בבקשה. אז כן, הגשנו ועדת למ"ד, הביטוח הלאומי יכול לעשות כל מיני חריגים כאלה.

רק תסביר שלמ"ד זה לפנים משורת הדין.

לפנים משורת הדין, נכון. מי זאת שם, חדווה איתנו?

לא, זו רותי פרמינגר מנפגעי פעולות איבה.

אז יש ועדת למ"ד, לפנים משורת הדין, זה בכללי, בגדול. אז זה רקע, מכתב, עורך דין, ריצות, לכתוב. עוד פעם, זה הכול בנוסף לזה שאנחנו באבל, חבר'ה, אנחנו איבדנו את היקירים שלנו. בשביל ועדת למ"ד אתה צריך להוכיח כמה אתה בסוג של בור עמוק כלכלית ואין מה לעשות, אתה צריך לכתוב דבר-דבר מה קורה, אנחנו בבור עמוק, אני לא אראה לכם את הסיכום.

אנחנו כרגע בבור עמוק של סביבות 350,000 שקל מבלי איזו קריזה שיש לי, שזה רק אצלי, אבל כנראה זה התקיים, כי הילדים האלה שלידי, הם ילדים שבעצם יש להם איפה לגור, יש להם את כרמי גת והם מסתובבים בכל הארץ ואני רוצה שיסתובבו, אני רוצה שילמדו, אני רוצה שיעשו את שנת השירות שלהם, אני רוצה שילכו לעבוד, אבל אין לי איפה לאכסן אותם כשהם מגיעים אליי. אם אחד הילדים אומר לי, אני רוצה להיות אצלך, אני בא לארוחת ערב ואין לי כוח לחזור הביתה, אני נאלץ שאחד מהם ישן על מזרן בסלון. אז ה-300,000 שקל האלה הם לפני עוד איזו הרחבה שכרגע אני מגרד בראש ומתלבט אם להיכנס אליה שעלותה בסביבות עוד 300,000 שקל.

וזה המצב של משפחה מלווה, ואם הוועדה הזאת, לא יהיו לא אאוטפוטים לראות איך דואגים למעגל השני שמטפל ביתומים כאלה, ואני לא מדבר רק עליי, אני לא יודע כמה כמוני יש, אם זה בנובה, וזה התפקיד של ביטוח לאומי להגיד, לא אישי שמי, אבל הוא בטח יודע. הוא בטח יודע מה קורה בנובה, אם יש להם פערים כאלה, משפחות שהן כמוני. כי רק חקיקה, כי ביטוח לאומי עובד לפי חקיקה. רק חקיקה כנראה תעזור פה.

אני רוצה להגיד לך שבדיוק דיברתי, אנחנו כבר קיבלנו פנייה כזאת, בגלל המצב הקשה שנוצר, באמת שמעגל שלא מוגדר בחקיקה הוא המטפל עכשיו ואין לזה הגדרה, אז גם ממה שאנחנו מבינים עד כה מביטוח לאומי, רק חקיקה תשנה את זה.

נכון.

אני מקווה שעוד השבוע יוגש החוק הזה שלנו בנושא הזה.

אני אשמח לראות, אני לא מכיר את החוק הזה לגבי המעגל השני.

אתה צודק לחלוטין, כל מה שניסינו, בסוף ביטוח לאומי יכול לעבוד בין פרצות, אבל אם אין כאלו, הוא מחויב לחוק.

דרך אגב, כשדיברתי על ביטוח לאומי, ביטוח לאומי כן החזיר לנו תשובה על ועדת למ"ד, אבל זה משהו כזה, קיסם בין השיניים לגבי ההוצאות שדיברתי עליהן. זה סותם איזה חור בשן מה שנקרא. אז כן, רק חקיקה, ובלי המספרים האלה שנהיה ביחד קבוצה כל שהיא שאולי תיתן מוטיבציה פה לחוקק, של משפחות שלצערי אולי נוצרו יתומים עקב פיגוע, פיגוע שלא קשור לנובה, משפחות שקשורות לנובה, כאלה שנרצחו בדרכים, כאלה שיש להם שלושה ילדים בגירים וילד אחד שהוא קטין, הרי עוד שנתיים הוא יהיה במצב שלי. אז כמה כאלה יש? אתם יודעים להגיד כמה כאלה יש?

רגע, שלמה, אנחנו נגיע לביטוח לאומי.

כן, כן, כן, זהו, אז גמרנו.

יש לנו פה הרבה יתומים שרוצים.

אלה דבריי, תודה שנתתם לי בתור משפחות החטופים להיות ראשון, תודה רבה על ההצגה. אני אתן שנייה אחת לגל עוד מילה כדי להגיד שאני דוד טוב, אבל בסדר. אם תגיד משהו אחר, תיזהר, כן?

כן, גל רשום לנו גם.

מכחיש כל קשר אליו, סתם. אז אני גל, אני גם פה על תקן יתום בעצם, לא על תקן משפחת חטופים הפעם, בניגוד לוועדות האחרונות שהתרוצצתי בהן היום. קודם כול אני אגיד שהתמיכה של שלמה ושל סמדר אף פעם לא מובנת מאליה. מהטלפונים ממלטה, מעבר לזה שבסופו של יום אנחנו שוכחים להתייחס לזה קצת, אבל סמדר היא בעצמה אחות שכולה שאיבדה את אבא שלי. לא שמעמדם של אחים שכולים בישראל הוא משהו, דובר על זה מספיק.

אני אגיד שבכללי יצא לי גם במשכן הזה לדבר בחודשיים האחרונים מספר פעמים בוועדות מקצועיות, בין היתר על נושא המעגל השני, כולל איזו הבטחה עמומה שמופיעה בפרוטוקול מאחת מוועדות היתומים. היום קצת באתי יותר בשביל חברים וחברות טובים מהמועצה כי האמת שמצב הזכויות האישי שלי הוא מצוין.

אין דרך יפה להגיד את זה, אבל אם יש משהו יותר גרוע מלאבד שני הורים באירוע ביטחוני בישראל זה לאבד הורה אחד באירוע ביטחוני. כי ברגע שאתם יתום משניים, מלפני עשור נראה לי, קצת יותר, מצבך אחרי גיל 21 מכוסה עד לכל החיים. זה לא קל, זה לא פשוט, אלה הרבה מאוד התמודדויות, יש התמודדויות שאני וחברים לשניים, כן, גם יש לי כאלה, מתמודדים איתן שהחברים להורה אחד לא יבינו כמה אבסורדית הסיטואציה מאז ה-7.

ובכל זאת, אני די מכוסה במצב הזכויות. אני אגיד שעד אתמול באמצע הלילה דיברתי עם שתי חברות טובות מקיבוץ חולית, אחת בת 22, איבדה את אבא שלה, מטופלת ביטוח לאומי כנפגעת פעולות איבה, השנייה, אבא שלה היה רבש"צ חולית, מטופלת במשרד הביטחון. וישבתי איתן רגע לנסות, ידוע לי מספיק זמן שיש פער, לנסות לתמצת את הפער הזה, להבין אותו קצת יותר, מה בכל זאת הן כן מקבלות אחרי גיל 21, מה לא, האם יש פער בין משרד הביטחון לביטוח לאומי בנושא. אין פער אמיתי, ייאמר לזכותם של שני המשרדים. אני אביא קצת נקודות שניסינו לנסח ביחד לקראת הוועדה הזאת כי בסוף מסתבר שלאבד שניים זה קצת להיות פריבילג.

אין המון הבדל באמת, אני חושב שבאירוע הזה הרבה מאוד פעמים ההורה הנוכח לא 100% נוכח. הוא נפגע פעולת איבה עצמו, אני יכול להביא דוגמאות מהקיבוץ האישי שלי של אלמנות איבה ומשרד הביטחון שהן בעצמם פדויות שבי או נפגעות פעולות איבה או סתם מפונים, גם מהדרום, גם מהצפון שבעליהן נפלו במילואים או בכיתת כוננות. לא חסרות דרכים שבהן רגע, איך שלא נסתכל על זה ולא משנה כמה חזקים וחזקות ההורים שכן נשארו בחיים, זה לא אותו דבר תפקודית בשום צורה. זה גם לא יצליח להיות אותו דבר תפקודית כי זה לאבד חלק מהתא המשפחתי, לאבד שותף או שותפה לחיים שהיו חלק מהדבר הזה. ההבדל הוא קיים, אין ספק, בין אחד לשניים, בין אחד לאפס, נדייק את המונח, אבל גם האחד הזה הוא כבר לא 100% אחד.

יותר מזה, יש משהו כזה, לפחות בישראל, שבגיל 21 אתה כבר מתחיל איך שהוא להיות אדם מבוגר, אתה לא באמת, אבל אתה איפה שהוא מתחיל. ובסיטואציות של הורה אחד, נגדיר את זה ככה, הרבה מאוד פעמים יצא לי לראות את זה, איך הצעיר נעשה קצת יותר מבוגר, קצת יותר מעורב והתמיכה היא קצת יותר הדדים וקצת פחות הורית. יותר מזה, שתיהן במקרה ילדות להורים גרושים היו עד ה-7, אז הן העלו את הנקודה הזאת גם אישית שבעצם אם ההורה היה נשוי, אז הוא מקבל לפחות אילו שהן קצבאות אם זה אלמן, אבל אם ההורים היו גרושים ואחד מהם נפל, תקנו אותי אם אני טועה גם, אבל - - -

אנחנו תכף נדבר גם עם הרשויות ונשמע.

קצבאות קצת פחותות וככה אפילו להורה שנשאר אין את היכולת לסייע באותה צורה, זו נקודה שהן העלו, שתיהן מדם ליבן. ברוך השם אבא ואימא שלי היו בנישואים מצוינים עד מותם. ובכללי אני אגיד, אימא שלי הייתה נחשבת חודש וקצת חטופה בחיים, ידענו כבר שהיא פצועה קשה, ידענו המון דברים, אבל היא הייתה נחשבת בחיים. זה הדבר האחרון שהעסיק אותנו באותה תקופה, אבל כשיוצא לי קצת לחשוב על היחס עם ביטוח לאומי באותה תקופה, קודם כול, יש לנו עו"ס לשיקום מדהים, אבל בכל זאת, הייתה איזו שהיא תחושה קלה שקיבלנו מענק של 80% כי בעצם אמנם היינו יתומים להורה אחד, אבל האימא לא הייתה נוכחת במיוחד.

לא הייתה בארץ.

בדיוק, במילים יפות. אז כאילו הייתה קצת הרגשה של זכויות על זמן שאול. מבלי לחשוב בכלל, אוקיי, ומה יקרה אם אימא אכן תחזור בחיים? היא אולי תחזור פצועה, איך היא תתמודד עם זה שאהוב ליבה נרצח באותו יום? הרבה מאוד שאלות שכאילו לחשוב רגע בדיעבד, אם היא הייתה חוזרת בחיים ופתאום להתמודד עם הבירוקרטיה הבלתי אפשרית הזאת של - - -

יש את הדודים.

זו נקודה יפה תמיד.

אבל גל, אני ממש מצטערת, אני רוצה שגם יתומים נוספים שהגיעו לפה יספיקו לדבר.

אז אני אכנס פה לנקודה האחרונה. באמת, מעבר לפערי הזכויות, שעכשיו אני לא מדבר אפילו נגיד איבד הורה אחד – 50% קצבה, לא. פערי זכויות של צמצום מאוד משמעותי, אפס קצבאות. כן קיימות זכויות כאלה ואחרות, אנחנו נדבר על זה בהמשך. קבלה חברתית כיתום מהורה אחד לא קיימת, תמיד כשאימא שלי עוד נחשבה בחיים הייתי אומר כבר אני יתום, אז זה כזה, מה, לא, בכוונה הכי טובה, של אימא עדיין בחיים, אבל לא, כבר איבדתי הורה. ולא מצליחים להבין את זה, לא משנה באיזו סיטואציה נפלה ההורה.

ואני אסכם במשפט אחד שאני חוזר אליו כמעט בכל ועדה מקצועית שיצא לי להיות בה בכמעט כל תחום רלוונטי. המטרייה חייבת להתרחב כמה שאפשר, בין אם זה מעגל שני, בין אם זה אחים שכולים, יתומים מהורה אחד, נפגעי פעולות איבה, מסיבות, כל דבר. כי זה לא רק למי שהופקרו באותו יום, זה בשביל שיהיה לנו איזה שהוא עתיד כמדינה, איזה שהוא עתיד כדי שנהיה מוכנים להמשיך להתגייס לצבא, כדי שנהיה מוכנים להמשיך לגור בגבולות, כדי שנהיה מוכנים לשמור פה על חברה סולידרית וחזקה, שבלי סולידריות לחברה הישראלית אין פה סיכוי במזרח התיכון. זה בשביל האמון שלנו במוסדות המדינה, זה בשביל הרבה מאוד דברים וזה חייב, חייב פשוט לקרות.

כל מילה, נכון. אסתר, תודה שבאת.

אני לא התכוונתי לדבר, אני אגיד רק משפט אחד-שניים. אני אימא של יגב, יגב חטוף בעזה וכמו שאני אומרת בכל מקום, תעשו הכול כדי להחזיר את החטופים, את החיים לשיקום ואת הנרצחים לקבורה. אני הגעתי לוועדה הזאת היום כי הבטחתי לגל באחת הפגישות שנפגשנו, חידשנו קשר, אני מכירה את המשפחה מהעבר, שאני אהיה איתו בכל מקום שידברו על הסיפור שלהם, של היתומים ואני מנסה לעמוד בזה.

ואני רוצה להגיד שגל הוא נפש טובה והוא מדבר רק על מה לאחרים חסר, לא מה לו. ולי חשוב להגיד שהוא בתמימות חושב שהזכאויות שיש לו הן מספיקות, הן מספיקות לעומת מה שאחרים אולי מקבלים. אני חושבת שהביטוח הלאומי צריך לבדוק גם את הזכאויות של היתומים משני הורים כי אני חושבת שהחוסר הוא כל כך גדול וצריך לבדוק גם את זה. אני לא רוצה להתעכב על זה, אבל אני חושבת שזה שגל אומר אני מקבל מספיק – זה לא אומר שבאמת זה נכון.

אני גם עם זה מסכימה, תודה. רעות מפורום הגבורה, אחות של שי זכרו לברכה.

שלום, כן, רעות, אחות של שי. אני מקווה שהתמונה שלו תכף תגיע.

תודה שבאת, רעות.

תודה רבה על הקבלה. ראיתי שאנחנו בוועדה לענייני צעירים, אז קודם אני אחותו הגדולה של שי, שי בן 26, נפל בגבורה בקרב בדרג' תופאח לפני חצי שנה, שישה וחצי חודשים. ואני רוצה להגיד שאני רוצה גם לדבר בשם הילדים של כולנו, שנולדו ושעדיין לא נולדו ובשביל הנכדים שעוד יבואו בעזרת השם ובשביל הדורות הבאים כמו גם המחויבות שלנו כלפי הדורות שהיו.

אז שי, כשהוא התגייס, הוא התגייס ליחידת דובדבן, ליחידה המיוחדת, המשיך לקורס קצינים, קורס מ"פים ובעצם היה מ"פ בחטיבת הנח"ל בכל השנים האחרונות, גם במלחמה. ב-7 באוקטובר, בשמחת תורה זכינו והוא היה איתנו בערב בבית, 6:30 בבוקר נראה לי כמו רוב המדינה שלנו התעוררנו לקול אזעקות בלתי פוסקות, שי כמובן קיבל טלפונים מיד שהוא מוקפץ חזרה לגזרה שלו. הם היו בגוש עציון, באופן מיידי הם הוקפצו צפונה ולא ידענו מה הולך לקרות עם חיזבאללה וכעבור כמה ימים הם קיבלו בעצם את הפקודה שאומרת להם לרדת דרומה, שהלחימה המשמעותית תתחיל משם. ובשלב הזה החבר'ה של שי, החיילים בפלוגה, כבר התחיל לקנן בהם איזה שהוא חשש, ושי אסף את כולם ואמר להם את המילים הבאות, אני מבקשת להתחיל עם המילים שלו.

בכל דור ודור היו את האנשים שקמו ואמרו הנני, אמרו, אנחנו המגן של העם הזה. יש לנו זכות להיות לוחמים בשעת משבר, בשעת מבחן. הרגעים האלה הם רגעים קשים לעם ישראל, רגעים קשים מאוד. נהרגו לנו אחים, חברים, רעים, משפחות, מפקדים ואנחנו כאן כדי להגיד לא עוד.

חברי הכנסת היקרים, כל השותפים, האמת שהמפגש הזה לאורך כל היום הוא מרגש ומטלטל, אני לא יודעת איזו מילה יותר, כאילו יש פה איזו שותפות בלתי נתפסת. כל אחד ממקומו, גם מי שלא במעגל ראשון, באיזו שהיא קרבה, בסוף אולי בשיח הזה כולנו מתחברים בשותפות הזאת אל המורכבות של הימים האלה.

אז אני פה בשמו של שי, בשמו של אחי, במילים שלו, קוראת אליכם בקול גדול, יש לכם זכות להיות בהנהגה בשעת משבר, בשעת מבחן. האם אתם כאן כדי להגיד לא עוד? ממשלת ישראל הגדירה יעדים ברורים ללחימה שאנחנו בעיצומה כבר תשעה חודשים. השמדת החמאס, החזרת כל השבויים והסרת כל איום מעל שטח מדינת ישראל.

לכולנו פה אני מניחה שברור שהיושבים שם, המפלצות הארורות האלה שעשו מה שעשו ב-7 באוקטובר יעשו זאת שוב בשמחה אם רק תהיה להם את היכולת, העובדה הזאת ברורה לכולנו. זהו הרוע נגדו אנחנו נלחמים, אותו אנחנו מחויבים להכריע. אי הכרעה של המערכה הזו פירושה כניעה, כניעה למפלצות אדם. המחיר ששילמנו על ההתעללות שלהם מונח פה, נראה לי בוועדה הזאת אולי בצורה כל כך מצמררת בחלקו. אנחנו מתפללים שבאמת נצליח להשלים את המשימה בהחזרת כל השבויים, החיים והגופות בעזרת השם, כל אחד לשיקום בעזרת השם וכמובן גם לקבר ישראל בצורה שראויה להם.

ואני רוצה להמשיך במילים של שי בהמשך הנאום שלו לחיילים. אנחנו הולכים למערכה הזאת כדי להכריע, להכריע כל אויב שחושב שהוא יכול לנו. ועם האמת הזאת ועם הבהירות הזאת של צדקת הדרך, של זה שאנחנו צודקים, שהטוב איתנו, שהתקווה איתנו, שהאמת איתנו, עם זה אנחנו הולכים להיכנס ולנצח בכל חזית שנידרש.

שי אחי נקרא אל הדגל, לאורך שבע שנים חתם שוב ושוב על הארכת שירות בגבורה ובמסירות עבור עם ישראל. ובמלחמה הזו, כמו כל כך הרבה חיילים שעדיין בשירות פעיל, קרבי, נכנסה אל הקרבות בידיעה שהוא מוכן לתת הכול למען עם ישראל, למען השבויים והנעדרים, למען ביטחון המדינה, למען הילדים של כולנו, למען ניצחון מוחלט.

בידיכם, הנהגת המדינה שלנו, לוודא באופן ברור ובהיר שאנחנו מסיימים את העבודה ששי אחי יחד עם כל טובי בנינו התחילו, שעבורה חלקם גם שילמו בחייהם. מוטלת עלינו המלאכה להכריע את הרוע לגמרי. החיילים שלנו שבשטח מלאים ברוח גבורה ועוצמה, נכנסים ללחימה יום-יום, שעה-שעה במסירות נפש אדירה. הם מכירים בכל הסכנות, נכנסים לשטחים ממולכדים, לתוך פירים, מנהרות יום ולילה בשביל להשמיד את האויב. אם אנחנו לא נכרית אותו לגמרי, אנחנו מכריעים שהרוע מנצח. קול דמי שי, קול דמי אחינו קוראים אלינו מהאדמה, זאת המשמרת שלכם.

לצערי, אני מגיעה מכוח היותי אחות שכולה ואני קוראת אליכם בקול גדול, אנחנו לא מוכנים לעוד סבב. משיכת זמן, גרירת רגליים, הפסקת הלחימה משמעותן ניצחון לרוע התהומי הזה שפגשנו ב-7 באוקטובר, לשפלים שבבני האדם. לא במשמרת שלנו, לא במחיר הבלתי נתפס ששילמנו כאומה. אנחנו נמצאים פה במאהל הגבורה, ממש כאן לידכן ואנחנו רוצים לחזק אתכם להמשיך בכל העוז, בכל הכוח למען הצעירים שהיו ולא ישובו אלינו ולמען הצעירים שעוד יבואו שמגיעה להם הזכות לחיות בביטחון.

אני חושבת על עצמי כילדה, לפני מעל עשור, כבר התחלנו אז את הסבבים של עופרת יצוקה ושל צוק איתן ושל עמוד ענן וכל המערכות האלה שאפילו לא ניתן להן שם כדי לטשטש פה את העניינים. עם ישראל מחויב לתושבי העוטף, מחויב למשפחות של החטופים, מחויב למשפחות השכולות ומחויב באופן כללי לאזרחי המדינה לחיים של ביטחון.

הבוקר, אני תושבת הדרום, לא תושבת העוטף, אבל את הבומים אנחנו יכולים לשמוע היטב, היו עוד מטחים של רקטות לעבר היישובים. חלק מהיישובים כבר מאוישים בחזרה בתושבים שרק, סליחה שאני אומרת, מלקקים את הפצעים ושוב פעם נאלצים להיכנס לממ"דים ילדים בני אפס ומבוגרים בני 80 ו-90. ואני רוצה להגיד שהרקטות האלה הבוקר הודיעו לנו שהחמאס עודנו פועם, לא הצלחנו להשלים את המשימה, החטופים עדיין לא שבו הביתה. בוועדות הקודמות דיברו הרבה על הפגרה, אני רוצה להגיד שהמחויבות שלנו היא לניצחון מוחץ, להשגת כל יעדי המלחמה, עוד פעם, למען הצעירים שלנו ושיגיעו בעזרת השם. תודה רבה.

תודה לך. עוד נציג משפחות, נציגה? מירב, את רוצה?

אני חושבת שמכיוון שאני נציגת משפחות החטופים, אבל אני גם נציגת היתומים המאוד בגירים משני הורים וגם נציגת האחים הנרצחים, או יותר נכון החטופים שנרצחו בשבי, אני חושבת שהדיון הזה נורא נורא נורא חשוב. אני לא רוצה להרחיב על הפרטים האחרים פרט לעובדה שכמובן שיש כרגע 120 חטופים שאני ברור יודעת בדיוק את מקומך, היושב ראש, כולנו, שזה כל כך כל כך חשוב, קודם כול להחזיר את מי שעוד בחיים ולהציל אותם ואחר כך גם להחזיר את כל האחרים לקבורה.

אבל הדיון הזה באמת נורא נורא חשוב וכמו גל, גם אני מרגישה פריבילגית מכיוון שאני יתומה משני הורים וכביכול יש לנו זכויות על ביחס למי שיתום מהורה אחד. ואני רואה פה את מיקה שתדבר אחריי או בהמשך, ואני מכירה רבים מבארי ורבים מהמועצה שאיבדו הורה אחד ב-7 באוקטובר, אבל יתומים מההורה השני עוד מקודם והם לא זכאים לכלום. ואני מהרגע הראשון ששמעתי על זה מזועזעת מזה ואני חושבת שחייבים לטפל בזה וחייבים למצוא את הדרך הנכונה לחוקק את החוק המתאים כדי לדאוג לכולם. תודה.

נכון, תודה, מירב. באמת מיקה תהיה הדוברת הבאה, אני רק רוצה להגיד איזו מילה לפני, מיקה. מיקה היא מקרה מובהק, מעבר לכל מה שידובר כאן, ומיד אחריה גם עמותת חמניות ידברו ונציג. ומקרה שבו המדינה לא צפתה את האסון הבאמת נורא שקרה לנו, אבל גם לא טיפלה בלקונה שכן כבר הייתה קיימת.

מיקה, הורה אחד שלה נרצח, האימא נרצחה ב-7 באוקטובר והאבא נפטר לפני כן. סליחה שאני מציגה, אני רק רוצה באמת לומר שהמצב הזה של יתמות לחלוטין משני הורים כשרק אחד נרצח בפעולות איבה ואין מענה מהמדינה הוא מצב שקרה לקבוצה שלמה ב-7 באוקטובר, הוא מצב שמתקיים לא פעם לפרטים. לצערנו, במדינה שלנו זה עוד קורה גם בנקודות. וחייבים למצוא פתרון שיכיר בכל נפגעי פעולות איבה ובמיוחד בצעירים כי עד גיל 21 יש מענה, צעירים שפשוט נשארים חשופים ללא כל מענה.

כשאני ישבתי עם מיקה והבנתי שאין שום מענה במצב כזה, כשהבית שלך בבארי, אני לא צריכה לפרט, וכשאב נפטר ואז אימא נרצחה, זה, מצב התלישות הזה, ללא כל רשת ביטחון סולידרית מהמדינה, הוא מצב שבלתי מתקבל על הדעת. וזה היה חשוב שגם מיקה תבוא לפה לדיון הכללי הזה בגלל שבסוף אנחנו רואים שכשלא מטפלים בסוגיות של יתמות, בכלל כמערכת, זה גם פוגש את נקודות הקצה המאוד קשות. אני חושבת שאם היינו מכירים בתופעה הזו ומייצרים לה עוד עוגנים, היה יותר קל להרחיב את העוגנים הללו ולייצר מענים.

ואני חושבת שבמקרה של מיקה ושל צעירים נוספים המדינה חייבת לחוקק חוק, יעלה כמה שיעלה, אני רוצה להגיד, לא יעלה כל כך הרבה, אבל יעלה כמה שיעלה ולהבין שזאת אחריות המדינה. אני הגשתי לפני כמה חודשים חוק שרוצה להכיר בכל צעיר שהורה שלו נרצח בפעולת איבה, שיקבל קצבה חלקית אל מול הקצבה של שני ההורים, שרק אם שני הורים נפגעים היום יש קצבה מלאה. כי צריך להבין, אובדן הורה בשל נסיבות הלאום שלנו, המדינה שלנו, זה משהו שאנחנו צריכים להבין שהמדינה צריכה להכיר בו ולתת מנגנוני הגנה ורשת ביטחון.

וזה נכון לגבי כל אחד וזה נכון גם במקרה של אותה קבוצה סגורה שההורה נפטר לפני כן ואז הורה נרצח לאחר מכן. ולאחר שהגשתי את החוק התקשר אליי בן אדם. אני רוצה לספר את זה לפני שתדברי, מיקה. והוא אמר לי, הציג את עצמו אדם מבוגר, בלילה, היה באמת איזה שעה 22:00, משהו כזה. אמרתי לו, כן, זו אני נעמה, נכון. הוא אמר לי, הגשת חוק להכרה גם בנפגע פעולות איבה אחד, אמרתי כן. אמר לי תשמעי, יש לי נכדה, אימא שלה נרצחה בנובה ואני דואג שכשהיא תגדל לא תהיה לה שום הגנה, מה נעשה אנחנו? אני היום שומר על הנכדה שלי.

וזאת שיחה שאני לא אשכח, שיחת טלפון פשוטה שארכה כעשר דקות והיא חקוקה בנשמתי כי החשש הזה שלו, של סבא לילדה, לנכדה שלו, הוא חשש כל כך ברור. אני חושבת שהמדינה צריכה להצטרף לחשש הזה ולדעת שחובתה לייצר את אותה רשת הגנה וביטחון ולא לעשות זאת הפקרות בפני עצמה בעיניי.

אנחנו חייבים לזכור שזה הדבר הישראלי לעשות, להושיט את היד. אין דבר שמגלם את הישראליות יותר מהערבות ההדדית והושטת היד. וזה לא יכול לקרות רק בין פרטים, זה חייב לקרות גם בין המדינה לאזרחים. אז סליחה על ההקדמה המוגזמת, מיקה, אם תרצי גם לדבר אחר כך. מיקה, זה בסדר מבחינתך? חברת הכנסת מיכל שיר שגם פה והיא גם מחוברת מאוד לנושא ואני אשמח שתדבר. ומיקה לאחר מכן.

ברור, בוודאי.

תודה רבה. להתייתם משני הורים מאוד קשה בכל גיל, על אחת כמה וכמה כשמדובר על גילאים צעירים. אני התייתמתי משני הוריים בגילאי ה-20 ואני יודעת עד כמה זה לא פשוט ואני לא יכול אפילו לדמיין לעצמי מה המשמעות של הנסיבות של 7 באוקטובר, של לאבד את ההורים בצורה כזו. לאבד הורים, גם בגילאים יותר צעירים ואת הבית ואני חושבת כמעט אובדן זהות באיזה שהוא מקום, זה שטיח שנשמט וזה לנסות ולחפש מי רגע אוחז את היד. ולצערי אני אומרת את זה, מ-7 באוקטובר המדינה לא השכילה לקחת את כל האירוע הזה שקוראים לו 7 באוקטובר, לתכלל אותו לפרטים ולומר יש כאן יתומים, יש יתומים בגילאים שונים.

גם את צה"ל.

בדיוק, יש יתומי צה"ל, יש יתומי הטבח, יש יתומים בלי בית. גם אם הם בני 25 ו-26, שאני לא אשכח, אני הייתי בת 26 ושוב אני אומרת, הנסיבות אצלי היו רפואיות ולא תחת טרגדיה כל כך גדולה ואתה עדיין מחפש מי שיעזור לך ואתה עדיין לא מוצא מי עוזר לך, ובכזה אירוע עוד יותר. ולא השכלנו, לא השכלנו כמדינה. ואני לוקחת גם אחריות כחברת כנסת לבוא ולתכלל את האירוע. אז קודם כול אני רוצה לבקש סליחה, כי אתם לא אמורים להיות כאן ולהאיר עם הפנס שיש עוול. המדינה אמורה לעשות את זה עבורכם והמדינה אמורה לרדוף אחריכם ולא הפוך, זה מצב מעוות.

אני חושבת ואני אשמח מאוד להצטרף לכל חקיקה שיש בנושא הזה, יתום מהורה אחד, משני הורים. אני מכירה את עמותת חמניות הרבה מאוד שנים, אני מכירה את העמותות האחרות גם שנמצאות כאן, עוד כשהייתי יושבת ראש הוועדה לזכויות הילד.

אני מאוד אשמח לתת יד, כל דבר שאתם צריכים, גם שאנחנו חברי הכנסת, מעבר לחקיקה, גם דברים שהם בירוקרטיים, הרבה מאוד פעמים אנחנו יכולים גם לעזור בזה. באמת, זאת אומרת, פרטים שכרגע תקועים, אנחנו יכולים לבוא ולעזור, תפנו אלינו. יש לנו הרבה מאוד פעמים יכולת לעזור ולעזור מהר ולפעמים גם אולי עוד לפני החקיקה, אוקיי? אז אני מאוד מאוד אשמח שתפנו אלינו ואני מברכת על הדיון הזה, דיון מאוד מאוד חשוב ותודה רבה ושוב סליחה.

ותודה לך, מיכל.

אני חושבת שבחקיקה הזאת צריך להתייחס גם לנכדים. גם לנכדים, יש כאן שתי סבתות, אימהות וסבתות מדהימות.

סליחה שאני קוטעת אותך, אנחנו נעשה על זה דיון.

סבתות שגידלו נכדים וגם הן נפגעו.

אני ביקשתי לערוך דיון על המעגלים השניים והשלישיים, קרי אחיינים, נכדים וכולי.

לא, הסיפור של מה שאת אומרת זה הסיפור של מעגלים שלא מכירים בהם, זה בדיוק מה שדיבר שלמה עליו וזה נכנס אלינו ואמרתי, אנחנו כבר עובדים על חוק. אגב, אם זו סבתא שהבת שלה נרצחה, החוק הזה, אני לא אגיד כאן את השם, פשוט זה יחד איתה, שפנתה אלינו. אז אני רק אומרת, את צודקת וזה בטיפול ואני מערבת אותך גם בזה ותודה. מיקה, סליחה על העיכוב.

שלום לכולם, תודה רבה לחברת הכנסת נעמה לזימי שיזמה את הדיון הזה ותודה על כל מה שאת עושה למעננו. שמי מיקה קלדרון, אני בת 33, אני בת קיבוץ בארי. כשהייתי בת 14 אבא שלי נהרג בתאונת אופנוע, זה היה לפני 19 שנה, אז אני בעצם יותר בלי מאשר עם. ובאמת רוב חיינו היינו שני אחים שלי הגדולים, אני ואימא שלי, שהיא באמת הייתה כל עולמי. ב-7 באוקטובר היא נרצחה בבית שלה ובגיל 33 התייתמתי משני הורים. העולם שלי חרב ונשארתי לבד בעולם, יש לי תמיכה, אבל אין כמו הורים.

אני רוצה לספר לכם גם על חברה שלי מגיל אפס, דוני, שאבא שלה נפטר לפני עשור מהתקף לב וב-7 באוקטובר אימא שלה נרצח יחד עם אח שלה ואחיינית שלה בת התשעה חודשים. ב-7 באוקטובר, בזמן שהעולם שלנו חרב, היא גילתה שהיא בהריון ראשון ולפני כשבועיים היא ילדה את בנה בכורה. ועכשיו היא צריכה ללמוד להיות אימא בלי שיש לה אימא, בלי שיש לה תמיכה של סבתא אוהבת, לא נפשית ולא כלכלית.

בעצם מה שהחוק היום אומר, שמגיע סיוע למי שהתייתם משני הורים. ואנחנו, שאנחנו בעצם באותו סטטוס, שנשארנו בלי הורים, בעצם לא מגיע לנו שום סיוע, אין לנו שום תמיכה מהמדינה, אין לנו שום הכרה. כן חשוב לי להגיד שאנחנו מבינים גם שאנחנו לא ממציאות את הגלגל, המדינה, ויש חוק שמבין שמגיעה תמיכה למי שאיבד את שני ההורים. אנחנו פשוט, בגלל שהורה אחד נפטר לפני זה, פשוט אין לנו שום מענה ושום תמיכה. זהו, אז בסך הכול אנחנו רק מבקשות שפשוט ישוו את התנאים שלנו כמו למי שהתייתם משני הורים באותה פעולת איבה. וזהו, אנחנו רק מבקשים שגם אחרי שהופקרנו פעם אחת, שבאמת יעזרו לנו במה שאפשר בשביל שלא נופקר פעם שנייה.

נכון.

ומקווה שהחטופים יחזרו ותשחררו את האבות כדי שלא יהיו פה עוד יתומים.

נכון, ממש. מיקה, תודה. ורק להוסיף שיש את החוק של ינון אזולאי, שהוא עבר קריאה טרומית, שהוא אמור לטפל בדיוק בסוגיה הספציפית הזאת, לא בשאר הסוגיות, שאני ממש ממש מקווה שהוא יקודם ויחוקק במהרה. אני גם דיברתי איתו על זה, הוא אמר שהוא רוצה לקדם את זה מהר. ואת צודקת, כמה שיותר מהר.

תודה.

אני רק רוצה להוסיף, מיקה, את יודעת להגיד כמה משפחות בבארי במצבך?

בבארי אנחנו עשר משפחות.

עשר משפחות במצב הזה.

כ-15-14 משפחות.

הכוונה לכאלה שיתומים משני הורים שאחד נרצח ב-7 באוקטובר והשני נפטר קודם. עשר משפחות שרק במצב הזה, אנחנו לא מדברים על יתומים משני הוריהם שזה בכלל גם יש עוד הרבה יותר.

תודה. אני צביקה, אבא של איתן. איתן בן 24 שהיה מאבטח במסיבת הנובה והציל עשרות אנשים כבר מתחילת ההתקפה ואחרי שטיפלו בפצועים בשטח, איתן ועוד מספר מאבטחים חיפשו ניצולים ומצאו כ-50 בנים ובנות שהתחבאו בפחי זבל, מתחת למכוניות שרופות ובתוך שיחים ומילטו אותם לכיוון דרום מזרח. בדרך איתן ראה בחורה שמוטלת באחד השדות שם, בחורה שעברה אונס ונרצחה אחר כך. איתן לקח אותה והטמין אותה בבור שמצא בדרך, זה המעשה האחרון שאנחנו יודעים שהבן שלנו עשה. היו לו הרבה מאוד הזדמנויות למלט את עצמו משם, אבל הוא בחר לעזור לאחרים, להציל אחרים ואכן הוא הציל אחרים עד שהוא נחטף בסביבות השעה 13:00.

מתחילת המלחמה היה ברור לי שהאירוע של החטופים לא שייך רק למשפחה שלי שסובלת מאוד, אלא זה נושא ששייך לכולנו. כיוון שהחטופים, בהתחלה 240, לא זוכר את המספר המדויק, כיום 120, כל מה שיוחלט לגביהם נוגע כאן לכולנו, נוגע לדורות הבאים. גם לא מדובר כאן על 120 מטיילים ישראלים שנתקעו בנפאל באיזה שהוא טיול שאז המשפחות יכולות להגיד למשרד החוץ, אנחנו מטפלות, אנחנו לוקחים חברה פרטית שתחלץ את היקירים שלנו. כאן יש רק שני גופים שיכולים לחלץ את החטופים שלנו, שהם ממשלת ישראל וכוחות הביטחון.

העניין הוא לחלוטין לאומי ולכן להתחשב בלאום כולו כשמחלצים את החטופים. והדרך היחידה לעשות את זה היא הדרך שבה בחר שמעון פרס זכרונו לברכה. אני רוצה לקרוא לכם מספר מילים. בשנות ה-70, כשאני הייתי ילד, היה ברור למדינת ישראל ולעולם המערבי כולו שלא מדברים עם ארגוני טרור. כך היה מטוס סבנה וכך היה אנטבה המוכר לכולנו וככה היה מלון סבוי וככה הספורטאים במינכן והילדים במעלות אמנם חלק מהפעולות כשלו, אבל היה ברור שלא מדברים עם ארגוני טרור כדי לא לתת להם כוח. וכך כותב שמעון פרס זכרונו לברכה בספרו "אין מקום לחלומות קטנים", איזה שם יפה לספר, עמוד 117, בקשר לאנטבה.

הבנתי שניסיון הצלה נועז ובלתי סביר כזה מהווה סכנה חמורה לנוסעים, אבל נחישותי למצוא חלופה לא נולדה מתוך היעדר דאגה לשלומם, נהפוך הוא, היא נבעה מדאגה לחייהם וביטחונם של הנוסעים בעתיד. הסכנה הגדולה מכל הייתה שארגוני הטרור יגיעו למסקנה שהטרור עובד. מטוס אחד שנפתח באתונה, שזה המטוס של אנטבה, עלול להפוך לעשרות והקורבנות ימנו באלפים ולא במאות. ולכן החשיבה תמיד הייתה גם על הדורות הבאים.

אני רוצה שהבן שלי יהיה החטוף האחרון, לא יהיו יותר חטופים בהיסטוריה של מדינת ישראל, שאיתן יהיה החטוף האחרון. ועכשיו, אחרי שחמאס דחו את ההצעה הנדיבה שלנו שבעצם אומרת שאנחנו מוותרים על כל הישגי המלחמה, יוצאים עם ערבויות אמריקאיות והכול והכול וחמאס דחה את ההצעה שלנו, אז אנחנו מבינים שהדרך היחידה לשכנע את חמאס להסכים זה רק בשימוש בהרבה יותר כוח ממה שהשתמשנו עד היום. תודה.

תודה, צביקה. אני עוברת לארגון חמניות. קודם כול, תודה לכן על העמותה החשובה הזאת ועל יוזמת הדיון הזה. אני חושבת שיהיה לנו שיתוף פעולה ארוך, אני מקווה שהוא יניב הרבה דברים טובים. אני אתן להדר קודם כול, מנכ"לית הארגון, לפתוח, תודה.

אז א', תודה רבה על ההזדמנות להיות כאן, תודה לך, נעמה. תודה למיכל שמלווה אותנו בשנים האחרונות וגם אני אגיד תודה לאופיר היקרה שאני לא יודעת אם היא כאן, אבל תודה לאופיר. אני אגיד שגם אני, כמו מיקה, איבדתי את אבא שלי בגיל 14 בתאונה. אחרי שהוא נהרג, פניתי ליועצת בבית הספר, שאלתי אותה איך היא יכולה לעזור לי, היא אמרה לי שהיא לא יכולה לעזור לי, פניתי לרווחה, שאלתי איך הם יכולים לעזור לי, אמרו שלא יכולים לעזור לי, ומצאתי את עצמי מחפשת עזרה בגוגל ולא מוצאת כלום. אז אני אגיד, מיקה, בהקשר הזה, זה עדיין לא השתנה, שתדעי.

יש אתכן.

יש אותנו אבל לצערנו, זה לא מספיק. אני אגיד שבעצם חמניות, גם לפני 7 באוקטובר, היה בעצם הארגון הגדול ביותר בישראל לילדים ובני נוער שאיבדו את אחד או את שני ההורים שלהם, כאשר בעצם הוקמנו במקור למען יתומים מהשכול האזרחי ואנחנו מטפלים היום בעצם ביתומים בכל הנסיבות. כל ילד שאיבד הורה מנסיבה מסוימת מוזמן להגיע אלינו בחמניות, עובדים באמת ב-22 רשויות מקומיות, מסייעים למאות משפחות שמגיעות אלינו כל שבוע כדי לקבל תמיכה שלצערנו הן לא מקבלות ממקומות אחרים.

הדר, אצלכם יש נושאים שאת מזהה שהם נושאים שהם עקביים, שאת אומרת, אלה נושאי ליבה?

הנושא העקבי הכי משמעותי זה שמשרד הרווחה, לדאבוננו, לא לוקח אחריות על הנושא ולא מעניק כלום. זאת אומרת, היום כשאלמנה - - -

הכרה בנושא כקטגוריה שתאפשר רשת מענים.

זאת אומרת, אין מתכלל. לצורך העניין, רשות מקומית, אני אתן דוגמה שקרתה אחרי 7 באוקטובר כדי גם לחבר כאן. לצורך העניין, אנחנו פנינו לאחד מראשי הרשויות המקומיות בדרום, אני לא אגיד איזה, וגילינו לו על משפחה של כמה יתומים שיש אצלו ברשות שהוא אפילו לא ידע. למה הוא לא ידע? לא כי הוא לא ראש עיר מספיק טוב, כי אין מאגר מידע על יתמות ועל יתומים, כי הביטוח הלאומי ומשרד הרווחה לא החליטו של מי הנושא. זאת אומרת, זאת החלטה בסוף שהיא החלטת מדיניות, אין לנו ציפייה שאנשים יקבלו את ההחלטה מתוך המשרדים. אבל בסוף אני אגיד, היום כשילד יתום צריך עזרה, צריך תמיכה, צריך סיוע, כמוני, שאבא שלי נהרג בתאונה - - -

הדר, את בעצם אומרת, אם יורשה לי רגע לפרש, שעצם יצירת מנגנוני הידיעה, איסוף הנתונים, תאפשר גם לדברים שהם לא בהכרח בחקיקה וכדומה, למשל, אני סתם זורקת דוגמה, שהרשות תדע לתת איזה שהוא מענה דרך מרכז הצעירים עד גיל מסוים שהוא מענה נוסף, חינמי נוכח המצב, לתת תמיכה.

חד משמעית.

למשל, סבסוד בקורס מסוים, משהו כזה שיתן רגע עוד אפשרות התפתחותית סוציאלית.

לגמרי. זאת אומרת, ההתחלה כאן בתחום הזה של יתמות, של יתומים, היא כל כך קלה, יש כל כך הרבה דברים שקודם כול צריך להניח תשתיות כשהתשתיות הן בלי כסף. אז העניין של הנחת התשתיות הוא קריטי. זאת אומרת, שיהיה פרויקטור, אפילו עובדת סוציאלית מתוך הרשות המקומית שניגשים אליה רק כדי לדעת מה הזכויות. זאת אומרת, אנחנו צריכים להבין, בסוף - - -

בעצם לביטוח לאומי יש את המידע הזה.

והוא לא מעביר אותו לרשויות.

אבל אם תהיה קטגוריה רשותית שתיקח את זה, אז ביטוח לאומי יכול פשוט להעביר לפי הנתונים שיש לו ואז אפשר לעשות פילוח רשויות. אז מעבר למה שהרווחה יכולה לתת, אז הרשויות יוכלו להגיד, אוקיי, יש לי פה 300 איש בעיר מעל גיל 18 עד גיל 35 שכדאי שאני אשים עליהם עין, כדאי שאני אציע להם עוד שירות, כדאי שאני אתן להם רגע מענה.

לגמרי.

יש גם מענים שהרשויות יכולות לתת כמו סיוע בקבורה, הנחות בארנונה.

נכון.

יש את המקרה, הם פשוט לא יודעים וגם הרבה אנשים לא יודעים הפוך, למי לגשת.

כן, שגם מענים שכבר קיימים, נגיד סיוע בקבורה ודברים אחרים ואת אומרת שהרשות לא יודעת אפילו להציע את זה.

כמו שאין גורם מתכלל של המידע, גם של הזכויות בהתאמה. כאילו, אין שום גורם שאפשר אליו לפנות. יתומים, ודאי צעירים, שהם ככה ילדים עוד, איך שהוא לפעמים יש מענה, אבל לצעירים ודאי שאין מענה בהקשר הזה למי לפנות ולקבל את הזכויות שכבר קיימות ממילא.

שזה ממש, גם ככה אין הרבה זכויות שקיימות, הן מונחות פה לפניי ואני מבינה שאלה דברים שאת אומרת שלא כולם ממצים אותם אפילו בגלל חוסר הידיעה וההנגשה של הידע.

כן, עכשיו, צריך להבין שמעבר לזה שקיימות באמת מעט מאוד זכויות, יש גופים שברמת ההיערכות שלהם בכלל לא ערוכים. אני אתן דוגמה שפוגשת אותנו לא מעט על בוגרים של חמניות, אנשים שהיו אצלנו, מגיעים לצבא, בסוף ילדים בני 18, בני 19. ילדה שסתם אני אומרת, אבא שלה התאבד כשהיא הייתה בת 17 או בת 16, מגיעה לצבא, הצבא לא יודע מה לתת לה, מה לא לתת לה. לא על הנייר מה מגיע לה, לצאת לאזכרה.

חוץ מזה אין שום מנגנונים, לא נחשבים חיילים בודדים. זאת אומרת, בסוף יש פה אנשים שזה שהם צעירים, אפרופו, הם העתיד שלנו, הם התקווה שלנו. ואי אפשר לבוא ולהגיד, אוקיי, אנחנו מתייחסים אליהם עד גיל מסוים ואז אחרי זה אנחנו לגמרי זונחים אותם. הצבא ברמת ההיערכות, אפס היערכות לדבר הזה שנקרא יתמות ויתומים. מורן תעלה כאן בזום ותדבר על זה, אבל - - -

הדר, אם אני שואלת את זה רגע יותר קונקרטית ואני גם אפנה את זה גם לרווחה, האם זה משהו שאתן חושבות שצריך לעבור בחקיקה של הכרה בקטגוריה או שזה משהו שאפשר להסדיר אותו במדיניות משרדית? אני לא אומרת את המענים, אני אומרת אפילו את ההגדרה הקטגורית.

עצם המיפוי.

אני חושבת שיש כאן, בטח בכל מה שקשור לזכויות, לא למענה וליווי, דוקא דיברת על הצבא, נראה לי שזה קצת - - -, אני חושבת שהחקיקה תעשה סדר כי היא תתן הכרה במונחים של זכויות אוניברסליות שאינן תלויות רשות מקומית כזו או אחרת, יכולת לתת מענה, הרצון לצרוך את המענה. אני אתייחס אחר כך אולי גם לדברים שנאמרו.

כי כשהכרנו את קטגוריית צעירים למשל, נכון? צעירים, כשהכירו בהם, בקטגוריה במדינה, אז כל רשות התחילה לפתוח מרכז צעירים, לעשות בתוך הקטגוריה פעולה. אני רגע לא מדברת על המענים שהיינו רוצים שיהיו אוניברסליים.

באמת יש פה חקיקה, חקיקה בסוף מעגנת זכויות בצורה שאינה תלויה לא ברשות מקומית ולא בתנאים שקיימים בה. אני לא בטוחה שכל מה שאת הזכרת עכשיו הוא רלוונטי לחקיקה, אבל לי נשמע ואני חושבת שזה משהו שאנחנו צריכים ללמוד, בטח הסוגיה שמיקה דיברה עליה, על היתמות שהפכה להיות בעצם יתמות כפולה והנושא של הורים גרושים שאני יודעת שאתם גם עסוקים בזה וכבר יש איזו שהיא חקיקה לגבי זה כי בעצם היתומים נשארים בלי תמיכה שהייתה ניתנת אם ההורים היו ביחד. אבל אני לא בטוחה שכל מה שהדר אמרה עכשיו קשור לחקיקה, אבל בטח ההכרה בזכויות אוניברסליות שקשורות לתמיכה כספית ביתמות הם מאוד רלוונטיים. אני חושבת שאפשר להצמיד אותם למה שאנחנו מגדירים היום - - -

כחסר עורף?

גם חסר עורף וגם היום ההגדרה במדינה תחת תוכנית לאומית היא עד גיל 26, אני חושבת שאתם מדברים כאן גם על גילאים גדולים יותר.

בטח.

שגם את זה צריך לדון, עד מתי. ואני לא בוחנת את זה במשקולות של האובדן, אבל כן - - -

יש אפשרות, הילה, שאנחנו נעשה איזו פגישה משותפת עם העמותה ונחשוב רגע על החקיקה שתהיה, אולי הכי נכון, רק לקטגוריה? אני מרגישה שיהיה קשה מאוד לייצר מענים ייעודיים אם אין הגדרה קטגורית, אלא אם כן תגידו לי שלא. אבל עכשיו אני אבדוק את זה משפטית עם המשרד גם.

אני חושבת שכאן גם נורא חשוב לשותפות. כי הזכויות האוניברסליות בסוף יושבות בביטוח לאומי יותר מאשר אצלנו. אני חושבת שיש כאן הרבה מאוד מקום, רשמתי הרבה מהדברים שאת אמרת כי יש כאן הרבה מאוד מקום להתערבויות שהן גם לא תחת חוק ולעשות את העבודה יותר מדויקת, יותר נכונה, בטח במעבר לצבא.

נכון. וגם בטח במיצוי זכויות שזה משהו שאפשר יותר לעבוד איתו גם על מה שכבר ישנו.

כן.

רגע, אני אתן לך להשלים, הדר.

אני רק אגיד שבהקשר הזה אני חושבת שבאמת שני התחומים שאנחנו מסתכלים עליהם, אם אנחנו מדברים, פה עסקינן בעניין הצעירים, זה עניין של הרשויות המקומיות, שאין מאגר מידע ואין יכולת לרשות המקומית לדעת. אז גם רשות שמשופעת בכסף, אין לה שום יכולת להעניק מענים. זה לגבי הרשויות המקומיות.

והדבר השני שזה הצבא, שבעיניי הוא ממש סכנת נפשות. זאת אומרת, ילד שמגיע לצבא וגם ככה יש לו הורה אחד וגם ככה אין מה לעשות, אני אגיד את זה עליי ברמה האישית, הגעתי רק עם אימא לצבא, כולם הגיעו עם שניים. אני זוכרת את השיחה הראשונה ביום שהגעתי לצבא, שכאילו כולם מתקשרים להורים שלהם, לי אף אחד לא עונה בטלפון, אימא שלי לא הבינה שהיא צריכה להיות זמינה וכולם מסביבי. ואני אומרת, אני מקרה שהיו לי את המשאבים והיו למשפחה שלי את המשאבים ואני אומרת, יש פה כל כך הרבה מקרים של יתומים שהסיכויים שלהם להגיע לסיכון ממוצע הם פי עשר והתמכרות לסמים ואלכוהול פי שמונה ולזנות פי 25. זאת אומרת, הצבא צריך להיות גורם שמסייע להם.

את הנתונים האלה איך אתם יודעים?

אלה נתונים ממחקר שעשינו ב-2021 עם - - -

זאת אומרת, זה לא המדינה עושה, אלא אתם אספתם את הנתונים הללו.

אני אגיד שכשאני התחלתי בחמניות יצא דוח מרכז המחקר והמידע שאחת מכותרות המשנה שם היא "אין למדינת ישראל מאגר מוסדר על ילדים ובני נוער יתומים ולכן לא ניתן לקבוע את מספרם". אני אגיד שהתחום הזה הוא תחום יתום, יתום מאוד אפילו נגיד. אבל אני אגיד שלצבא יש כלים, יש יכולת, יש אפשרות להעניק את הסיוע הזה וצריך להכניס את זה בתוך מערך הת"ש, שזה בעיניי הדבר הכי משמעותי כי הוא ממש סכנת נפשות.

סליחה, חיתוך של מאגר המידע של משרד הפנים תוך שלוש דקות וחצי מביא לך את הנתונים האלה.

כן, לא, אנחנו נבקש את הכול, בוודאי.

אני יכול לתת הערה על הצבא?

רגע, רגע, מה את אומרת?

אני אומרת שלא מספיק שיהיה רק את המספרים, רק שיהיה מי שיבקש אותם ומי שיתן להם את המענים ושיצטרכו - - -

אז אנחנו נבקש את כל הנתונים, אבל אני רוצה שתזקקו לנו איפה אתם חושבים שצריך לבקש כדי שנקבל את זה. אבל קיבלנו את הכול? עדיין לא, זה לישיבה. אוקיי, בסדר, אז תכף המוסד לביטוח לאומי ידבר.

אני יכול לתת הערה?

כן.

קודם כול, אני גם משוחרר טרי שישב שמונה חודשים בערך תחת כל קטגוריה אפשרית מאז 7 באוקטובר. כיתום לשני הורים, בעצם מהרגע שבו הייתי יתום מאחד ואימא הייתה חטופה אז כבר הוגדרתי כבודד. אבל אני אגיד פה משהו שכבר אמרתי בוועדה אחת שהיינו בה ביחד שנינו, נכון להיום, בכל סוגיית ההורה האחד או גם מפונים או כל מיני, כשאין יתמות משניים, אין מענה מסודר, יש דברים - - -

זה מה שנאמר פה, גל.

זהו. בעניין שבאמת אין דברים שהם מסודרים, מוסדרים וזה תלוי ברוח המפקד ונראה לי שזה ככה גם נכון לכמעט כל מוסד שהוא לא מוסד רשמי כמו רשות לאומית או משהו.

נכון. תודה, גל.

נעמה, רק אפשר שתי נקודות להוסיף לפני שהרשויות מגיבות?

בוודאי, כן.

שכן אנחנו נשמח להעלות אותן ולהציף אותן זה גם הנושא של המוסדות להשכלה גבוהה והאוניברסיטאות.

כן, יש נציגה מהם.

כן, אני אומרת שכן עלה פה באמת הקושי, זה לא רק שכבת גיל שברגע אחד בעצם נעצרת כל התמיכה של המדינה, ברגע שהפכת לבוגר אין מענה, זה גם, צריך להבין שזאת קבוצת גיל אולי הכי מורכבת ואולי הכי עדינה. המעבר הזה בין ילדים שהם עטופים ממילא ובתוך מסגרות חינוך לבין מקום שאתה חשוף לגמרי בעולם המבוגרים כשאין לך כלים, כשאין לך עורף משפחתי, הרבה פעמים גם עורף כלכלי, גם על הקצבאות, אפשר לדבר הרבה מאוד על הנושא הזה.

זאת אומרת, אתה מגיע לעולם עם חוסר ודאות הרבה יותר גדול, עם חוסר ביטחון. עם זה אתה צריך להתמודד עם כל אתגרי הלימודים, שוק התעסוקה. זו אוכלוסייה מאוד מאוד חשופה שצריך לתת לה מענים. אז אני חושבת שגם בכל מה שנוגע למוסדות להשכלה גבוהה נשמח לשמוע איפה המענים המיוחדים שלהם בהקשרים האלה.

הם בזום, אנחנו ניתן להם לענות.

אני רוצה להגיד שיש עכשיו, למשל בהקשר של המלחמה, כל כך הרבה זכויות למשרתי מילואים ובצדק ולגמרי, אבל מה קורה עם ילדים שהתייתמו במלחמה או יתומים בהקשרים אחרים שמגיעים וצריכים להתמודד עם אותה מערכת של לימודים ולהגיע לאותם הישגים ואין להם רשת תומכת או הכרה בכלל.

אני חושבת שאולי זה באמת מתחבר לסיפור של חקיקה של הדבר הזה, של מסד נתונים שיצטרכו להעביר כדי להעביר לכל מיני רשויות לאורך הדרך בקטגוריית צעירים. זה אומר כמו מוסדות אקדמיים, כמו - - -

ואולי הגוף הכי משמעותי זה הטיפול, כאילו, שיהיו מסגרות טיפול לצעירים. שזה אולי הדבר הבסיסי.

אני באמת מציעה שנחשוב על החוק הזה יחד ונבין איך אנחנו מחוקקים את זה. גם מיכל שיר אמרה שהיא רוצה להצטרף ואני חושבת שיש פה סיבה ממשית אולי להתחיל להגדיר את זה כקטגוריה ואז אפשר גם לשים לזה קטגוריות משניות. אני אתן גם למועצה להשכלה גבוהה להגיב תכף.

אני רוצה להפנות את הדיבור לשלומי נחומסון, מנכ"ל ארגון אלמנות ויתומי צה"ל. שלומי, תודה שאתה פה.

קודם כול, תודה רבה לך, יושבת ראש הוועדה, חברת הכנסת לזימי על היוזמה החשובה כל כך הזו. הדיון הזה הוא בוקס לבטן, לשמוע את מיקה, לשמוע את העדויות פה זה באמת בוקס בבטן, אבל התחושות של התסכול וההחמצה הן לא פחות חזקות. לפני קצת יותר משנה ארגון אלמנות ויתומי צה"ל השיק את השדולה שלו פה במשכן הכנסת ובין היתר הגיעו לפה זוג אחים, עודד ונעמה.

אימא של עודד ונעמה נהרגה בתאונת דרכים בשנת 1971, ומ-1971 אבא של עודד ונעמה שלח לפחות עשרה מכתבים לצבא: אני כל עולמם של הילדים האלה, בבקשה תשחררו אותי ממילואים, בבקשה אל תקראו לי, אני לא יכול להגיע למילואים, אני מגדל את הילדים שלי, הם תלויים בי, הם סמוכים על שולחני והרבה יותר מזה. הוא קיבל תשובה שלילית אחרי תשובה שלילית; וב-1973, ב-9 באוקטובר, הוא נקרא למילואים ונהרג בקרב במהלך מלחמת יום הכיפורים. התלאות, תלאות זה אנדרסטייטמנט, ששני הילדים האלה עברו מאז היו, קשה לי למצוא את המילים. והם החזיקו את זה בבטן במשך 50 שנה, עד שהם הגיעו אלינו למשרד.

שזה מה שאני גם רואה, שלומי, שהרבה מיתומי צה"ל, העובדה שהמדינה לא הכירה בהם - -

נכון. את מכירה את הבעיה הזו לא מהיום.

- - אלה עשרות שנים שמפסיקים את ההפקרה הזאת מצד המדינה.

נכון, נכון, נכון, לגמרי. אבל היינו פה לפני שנה וחצי ואמרנו את זה ודיברנו וסיפרנו ואנחנו כבר שלוש שנים בעבודת מטה מאוד אינטנסיבית מול משרד הביטחון על הדברים האלה.

וכל פעם יש התקדמות.

והתחושה של התסכול היא כל כך גדולה כי אנחנו כבר יודעים מה לעשות. ההכרה היא מאוד חשובה, התמיכה היא מאוד חשובה, משרד הביטחון עבר כברת דרך ובאמת הגיע למצב שהוא פורס על השולחן, אולי לא את החבילה שאנחנו חושבים שהיא אופטימלית, אבל היא מהווה כברת דרך עצומה לעומת מה שהיה קודם והמשוכה הבודדת היחידה שנותרה כדי להעביר את חבילת החקיקה הזו, חקיקה ממשלתית, אני מזכיר, לא חקיקה פרטית, זה שר האוצר, זה משרד האוצר שעומדים על הרגליים האחוריות משום מה, אני לא יודע למה. הטיפול באלמנה ויתום זה טיפול שהוא מוסרי, הוא אפילו עניין דתי. אני לא מבין למה זה מתעכב במשרד האוצר. הצעדים הראשונים הנכונים להתקדם באופן כזה - - -

רק להגיד, שלומי, אפילו הצעה לסדר שאושרה לי במליאה, ולפיכך שהיה חיוב לקיים אותה, ואפילו היועצת המשפטית של הכנסת הפצירה בוועדת העבודה והרווחה לקיים את הדיון על יתומי צה"ל – עדיין לא קוים.

המצב הוא אבסורדי, עכשיו אנחנו מתייחסים לזה.

שזה מעבר על התקנון של הכנסת.

חברת הכנסת לזימי, את צודקת במיליון אחוז ואנחנו מתייחסים לזה בעניין החברתי - - -

מסרבים לדון בסוגיה הזאת פעם אחר פעם. ואם צריך, נעביר את הסוגיה הזאת לדון פה.

אנחנו מתייחסים לזה בעניין החברתי והמוסרי ואפילו הדתי והכול ואני מסכים גם עם הדברים של שלמה מקודם. זה לא רק חברתי ומוסרי ודתי, זה גם עניין ביטחוני, אוקיי? יש עכשיו חיילים בשדה הקרב, חלק מהחיילים האלה הם אבות לילדים, בדיוק כמו אבא של עודד ונעמה. הם נכונים להיות שם כדי להגן על הילדים שלנו, כדי שאנחנו נוכל לישון בלילה, כדי שאנחנו נוכל לקיים את הדיונים האלה, והם יודעים, הם מניחים שאם חס וחלילה יקרה להם משהו, הילדים שלהם בידיים הכי טובות שאפשר.

ואנחנו יודעים, ושוב, ומשרד הביטחון, ולא רק שלומי, מנכ"ל ארגון אלמנות ויתומי צה"ל אומר או חברת הכנסת נעמה לזימי אומרת, ישבה ועדה ציבורית בראשות שופט בית משפט עליון בדימוס אליקים רובינשטיין שהיה מוקף בעשרות מומחים ושמע מאות עדויות וקבל עם ועדה אמר למדינת ישראל, בושי לך, את לא מצליחה להתמודד עם העניין של טיפול ביתומי צה"ל. והגיש המלצות, ושני שרי ביטחון כבר קיבלו את ההמלצות הנוכחיות, אפילו ביקש להרחיב את ההמלצות, וגם זה תקוע.

אני לא יודע אם אלה כיפופי ידיים בין שני משרדים כמו שכבר שמעתי או שזו איזו שהיא אג'נדה לא ברורה של משרד האוצר, אבל Enough is enough. אנחנו לא צריכים להיות פה עוד 50 שנה כדי להשיק שדולה אחרת ולשמוע את העדויות של הילדים שנפגעו אנושות ונפשם נשרטה בצורה כזו ולהגיד שוב פעם, אנחנו עם תחושה של החמצה ותסכול.

אנחנו חייבים לפעול עכשיו ושר הביטחון חייב לקחת את המושכות לידיים ולהגיד, עניין יתומי צה"ל וכוחות הביטחון ואגב, יש השלכה מיידית גם על נפגעי פעולות איבה, אוקיי? חייב להשתנות היום ואני אעשה את כל מה שצריך כדי שזה ישתנה. גם העניין של יתומים מעל גיל 21, איך זה שיש לנו משפחות אצלנו שחלק מהאחים מוכרים לצורך כל ההטבות, גם אלה שניתנות היום וגם אלה שינתנו, אני מאוד מקווה בקרוב, כשתעבור חבילת החקיקה הזו. חלק מהם זכאי לזה וחלק מהם מחוץ לגדר כי הם כבר בני 21. הם בונים את היסודות של חייהם הבוגרים.

זה בדיוק הסיפור של רשת ביטחון סוציאלית אחרי גיל 21.

נכון.

לכולנו מגיעה התמיכה הזאת. מה לעשות? הורים תומכים רגשית, כלכלית ובהמון אופנים אחרים אחרי גיל 21. והמדינה חייבת לתפקד במקום הזה.

ואת יודעת מה, זה אפילו לא רק התמיכה, זה גם הביטחון. אני שומע מהרבה יתומים שאומרים, הלוואי והיה לי את החיוג המהיר הזה להגיד, אבא, אני במינוס, תעזור לי. לדעת שאם אני נופלת, יהיה מי שירים אותי. אם אני קורסת - - -

או בעל הדירה מעלה בדיוק את המחירים ב-30% ואז אני חייב לעבור לגור.

בדיוק, אלה בדיוק הדוגמאות שזה נוסך בך ביטחון לקום, לצאת מהבית ולהיות בן האדם הכי גדול שאת יכולה להיות, אוקיי? את צריכה את הביטחון הזה. אז אף אחד מאיתנו לא יכול להחזיר את אבא הביתה, אבל מה שאנחנו כן יכולים לעשות זה לתת להם את התמיכה ולנסוך בהם את הביטחון שמדינת ישראל נמצאת שם איתם. ולא רק בגיל 21 ולא רק בגיל 30, אלא בכל גיל.

נכון.

תודה רבה.

תודה רבה. ארגון נפגעי פעולות האיבה, כן, עו"ד רותי פרמינגר. תודה שאת פה.

היי, תודה רבה. תודה לך על ההעלאה של הנושא הזה. אני מקווה שאנחנו לקראת הסדר של העניין. אני רוצה שני דברים. א', להתייחס לנושא. אנחנו בארגון נפגעי פעולות איבה כמובן מטפלים ביתומים שעל פי חוק זכאים, אבל גם הדלת שלנו פתוחה חד משמעית ליתומים שאינם מוגדרים בחוק. זאת אומרת, יתומים מעל גיל 21, כאלה שהתייתמו אחרי גיל 21. אנחנו רואים את החקיקה שעכשיו הגיעה לשולחן הכנסת, אני מקווה שתזכיר החוק יגיע ומהר.

אנחנו מדברות על החוק שהזכרתי או חוק נוסף?

יש שלושה חוקים. יש הצעות חוק פרטיות ויש תזכיר חוק שהוא אמור להגיע, של הממשלה. ואני יכולה להגיד שיש בו הטבות יפות מאוד, אבל אני חושבת שצריך כבר להגיע, אני מקווה שהדיון בו, לנוכח הדחיפות המתבקשת, לא ידחה אחרי הפגרה. אני מאוד מקווה שאתם תיקחו - - -

חייב, חייב.

תרימו את העניין הזה, להביא אותו עכשיו, לסיים את ההליך של הערות הציבור שכבר - - -

את יודעת מה הסטטוס? אני גם אברר את זה, טוב שאת אומרת.

כן, אני יכולה להגיד. מועד הערות הציבור הסתיים, עכשיו אמורים, טוב, אבל משרד הביטחון פה ובטח יוכלו לתת יותר ממני אינפורמציה.

מעולה, ניתן להם, משרד הביטחון, בסדר גמור, מעולה.

אבל מה שאני רוצה להגיד זה שקודם כול אני אשמח אם תאפשרו למאי מהארגון שלנו לעלות לספר את הפרויקטים שאנחנו עושים עכשיו בעקבות גיוס תרומות שהצלחנו.

לא, לא, רגע, רגע.

אבל רק שנייה, אני רוצה רגע להתייחס לשני דברים. הובא לידיעתנו ואנחנו פוגשים כל פעם מקרים חדשים. למשל אימא שהרתה וילדה בהפריה, האימא נרצחה ועכשיו הילדה יתומה משני הורים. הרי אין מחלוקת שהיא יתומה משני הורים כי היא לא יודעת מי האבא שלה.

אבל את אומרת שהחוק לא מכיר.

ממש לא. אני חושבת שזה דבר שאני לא באה בתלונות לאף אחד, אני רק חושבת שיש פה מקום שחייבים לתקן את החוק בעניין הזה ולהכיר בהפריה כאם האימא נרצחה, היתומה יתומה משני הורים, זה בכלל אין מחלוקת.

יש מישהי מבארי שזה המצב שלה.

נכון, אני לא רציתי להגיד שמות פרטיים, אני לא רציתי להתייחס ספציפית. אני רוצה - - -

נקודת המבט צריכה להשתנות ולהסתכל אם יש לילד הורים, האם יש עורף או אין עורף.

צודקת. אבל אני רוצה לתת - - -

אבל רותי, עכשיו השאלה באמת האם החוק שעבר בטרומית, האם נוכל לבקש ואני אבדוק את זה, שזאת קטגוריה שיכניסו כסעיף שגם מגדיר. זה בדיוק המקום, אני מאוד מקווה.

יפה, אז זה מה שאנחנו הולכים לפעול וככל שנעשה את זה לפני קריאה ראשונה אז אנחנו יכולים להכניס את זה. ואם תסייעו לנו בעניין הזה אנחנו מאוד נודה לכם. אנחנו, שוב, הכרנו בצורך הזה, גייסנו תרומות ואנחנו מסייעים בשני פרויקטים שיש לנו, מסלול תמיכה אקדמי ומסלול ייעוץ לעסקים שאני אשמח אם תוכלו להעלות אותה גם.

תודה לך על הדברים החשובים. לפני שנדבר רגע עם הרשויות, אביטל שכאן, תודה לך שהגעת, אביטל צ'סקיס.

קודם כול, תודה על הוועדה הזאת, אני שמחה לשמוע ולראות שמתקיימות ועדות כאלה. אני באמת אדבר בקצרה כי אני חושבת שנאמרו פה דברים ממש מדויקים ונכונים, אני מרגישה קצת דוגמה חיה להרבה מאוד מהדוגמאות האלה. אני אביטל צ'סקיס, אני בעוד יומיים בת 24, נחשבת להגדרה של יתומים בגירים 18 עד 26. אני מנהלת את מרכז נתניה של עמותת חמניות ופועלת בעצם עם ילדים שאיבדו את אחד ההורים שלהם ובאופן שבועי נפגשת איתם ועוברת איתם את התהליכים שהם עוברים.

אבל לפני כל זה, אני בעצמי לפני שלוש וחצי שנים בערך, כשהייתי בת 20, איבדתי את אימא שלי. אימא שלי הייתה אם יחידנית, גידלה אותנו לבד, אותי ואת שלושת האחים שלי וכשהיא מתה אז כל העולם שלנו באמת קרס ונשארנו לבד. אני איבדתי את אימא שלי בזמן השירות הצבאי שלי. אני לא יודעת אם אתם מודעים לזה, אבל הנוהל המטכ"לי של הצבא זה שבעה ימי חופשה.

עכשיו, אני לא יודעת אם למישהו מכם יצא לשבת, יצא לכם, ללא מעט פה, לשבת שבעה על הורה, על קרבה ראשונה. בשבעה אתה לא מתחיל אפילו לעבד את האובדן. אז זה שוק, זו הכחשה מוחלטת, לצפות אחרי זה לחזור לצבא זה משהו שאני לא יכולה אפילו לדמיין. תודה לאל זה לא היה המקרה שלי כי היה לי מפקד מדהים שהיה קודם כול בן אדם והבין אותי. אבל זה משהו, אני מכירה בנות, יש לי חברות שהיו צריכות לחזור לשגרה הצבאית ועד היום אני רואה עליהן את ההשלכות, שהן לא הצליחו, לא היה להן זמן לעבד את האובדן כמו שצריך.

זה רק המשיך והתגלגל כי הוגדרתי כחיילת בודדה אז המשכורת הצבאית טיפה הייתה יותר גבוהה, אבל היא לא הגיעה אפילו ל-4,000 שקלים אם אני זוכרת נכון וכולנו יודעים שאי אפשר לשרוד במדינה הזאת על פחות מ-4,000 שקלים. נכנסתי לברוך כלכלי שעד היום אני משלמת אותו אפשר להגיד. ברגע שחגגתי גיל 21 אז באמת הייתי כבר לבד.

בני כמה היו האחים שלך?

האמת שאחי הגדול גדול ממני בשנה וחצי, יש לי אחות קטנה שחגגה 15 לא מזמן ועוד אחות גדולה שהיא בת 38, אבל היא גרה בארצות הברית.

אז בעצם אחותך הייתה גם קטנה מאוד.

אחותי הייתה לפני הבת מצווה, כן. וזהו, זה מורכב וכל זה צריך לעבור ולהתמודד כשאין גם תמיכה נפשית, אין את האדם המבוגר לגשת אליו, שיכווין, שיתמוך, שיתן עצה, שיהיה הגב שאפשר להישען אליו. אתה אדון לעצמך ולא במובנים החיוביים בלית ברירה לגמרי. אני יכולה להגיד שאני עוד לא התחלתי ללמוד, אני מכוונת לרפואה וזה פשוט גורם שהוא מעכב.

אני לא מצליחה להוריד אחוזי משרה כי אחרת אין לי מספיק כסף כדי לכלכל את עצמי בחודש, אם אני לא מוריד אחוז משרה אז הלימודים לוקחים לי הרבה יותר זמן כדי להכין את עצמי להתקבל ללימודי רפואה וזה פשוט גלגל שלא נגמר. למה? כי אני כבר לא בת 21. ולא מגיעה לי תמיכה, ולא מגיעה לי לא תמיכה כלכלית ולא נפשית וסוג של אמורה להסתדר לבד.

זה משהו שחד משמעית חייב להשתנות, גם הנהלים הצבאיים, כמו שהדר אמרה, זה באמת משהו שיכול להיות סכנה, עד כדי כך, וגם הנהלים אחרי זה. זאת אומרת, זה שהקצבה היא עד גיל 21, הרי אתם בעצמכם אמרתם, בגירים צעירים זה מ-18 עד 26, אז למה זה מסתיים בגיל 21? וגם תמיכה נפשית, איזו שהיא הכוונה. ברור שאין ציפייה מהמדינה לסבסד לי עכשיו פסיכולוג במשך חמש שנים.

למה לא? בהחלט כן, יש ציפייה.

ואולי גם כן.

לא, יש ציפייה. לא, זה יותר חשוב לסבסד פסיכולוג כדי לאפשר לך להיות עצמאית.

רק חשוב שיהיו פסיכולוגים.

ודאי, זה אחד הדברים הכי חשובים.

אז קודם כול אני שמחה שאומרים את זה פה כי אני כבר - - -

לא, לגמרי, אני מסכימה. אני אפילו לא העזתי לומר בגלל מצב בריאות הנפש, אבל בתכל'ס את צודקת, רותי.

לא, לא, זה חשוב.

כן, צריך את ההכוונה הזאת, מישהו שיעשה את הסדר בראש, ברגשות, במחשבות ובאופן כללי, מה אמור להיות הצעד הבא שלי. גם ליאת ציינה את זה מקודם, שהמון פעמים אנחנו גם לא מודעים לזכויות. אני חייבת להגיד שעד היום אני לא במאה אחוז בטוחה שקיבלתי את כל מה שהייתי אמורה לקבל מהמעט שבאמת מגיע לי מהמדינה.

וגם יש לומר שכשהמדינה משקיעה, ואני גם לא מדברת על הקצבאות במצב היותר קשה של מה שאנחנו חווים פה עם נפגעי פעולות איבה והכול, אלא במצב של רשת הביטחון הסוציאלית המינימלית אפילו, של הכוונה, של מענים, המדינה לחלוטין מרוויחה פה. כי היא בהחלט מעמידה על הרגליים אוכלוסייה שיש לה אינטרס להעמיד על הרגליים, שהם אחר כך אנשים שמחזירים לחברה, מחזירים אל המשק, הם בדיוק מה שהמדינה רוצה לעשות עם הדור הצעיר. זאת אומרת, בעלות מינימלית שהיא יותר עניין של אכפתיות והכרה וחמלה המדינה משקיעה גם בעצמה, ממש ככה.

לחלוטין. זה ממש כמו שגם הדר ציינה, זה בדיוק - - -

את אומרת שאת רוצה להיות רופאה, הלוואי ותהיי רופאה, אני מאחלת לך בהצלחה.

אימא שלי הייתה רופאה.

ממש מדהים. אז באמת זה מה שהיינו רוצים לגרום לך לממש, זה ממש ככה.

תודה, אני שמחה לשמוע את זה. אני מקווה שהוועדה הזאת באמת תקדם את הדברים האלה כי זה כל כך חשוב וזה בדיוק הגבול בין להביא בן אדם שאיבד את ההורה שלו או את שני ההורים, את התמיכה שלו, להביא אותו להצלחה או להביא אותו למקום שניתן לדמיון שלכם לעשות את שלו. וזהו, תודה.

נכון. תודה, תודה, אביטל. מצטערת שלקחנו זמן ללכת לרשויות. יעל שור מילנסקי ממשרד הביטחון.

אני כאן – ריקי מורד. אני סגנית ראש אגף משפחות, הנצחה ומורשת.

ריקי מורד, בסדר. תודה שבאת. מיד נגיע גם לביטוח לאומי ולרווחה, רק נבין ככה מה קורה. תודה שאת פה, ריקי, בבקשה.

אני חייבת להגיד שנורא קשה לי לדבר, אבל אני אקח אוויר. ולפני שאני מדברת לגופו של עניין, אני חייבת כמה מילים. קודם כול להודות לכל מי שהגיע לכאן להשמיע את הקולות המאוד מאוד חשובים האלו. דבר שני, ב-7 באוקטובר כל החברים שלי מאגף משפחות, הנצחה ומורשת וממשרד הביטחון בכלל, הבנו את גודל האירוע, לקחו לנו עוד כמה ימים להבין את גודל השעה, ומשהבנו את גודל השעה קיבלנו שלוש החלטות.

קודם כול, לעשות לפני שחושבים בכלל. החלטה שנייה, לצאת מהפרדיגמות, למתוח את גבולות החוק עד כמה שאפשר כדי לתת מענים לצרכים שכבר הבנו אז ואחר כך התהוו. ודבר שלישי, הבנו שזאת השעה של משרתי הציבור לעשות את הכי טוב שאנחנו יכולים כדי שתהיה כאן תקומה. ובמסגרת ההחלטה הזאת אמרנו שאנחנו לא רק משרתי משרד הביטחון, אלא משרתי העם כולו. והרבה דברים שעשינו היו לא רק לטובת המשפחות השכולות של כוחות הביטחון ואני לא אפרט, זה לא הזמן ולא המקום. וכמשרתת העם אני רוצה לומר שהמדינה חייבת להיות במקום של לעצור רגע, להתייחס לכל היתמות, לקחתי את היתמות יתומה, הדר, והאמת שלפעמים זה אפילו לא חוקים. ואם זה חוקים, לפעמים זה עניין של חיבורים.

נכון, של שינוי קטן.

של לשנות את דפוסי החשיבה, לתת תשומת לב ולראות איך מחברים את הדברים. כי אם את אומרת, אביטל, שאת לא בטוחה שכל הזכויות שלך מומשו, אז אנחנו לא צריכים להיות במצב כזה.

אני חייבת להגיד על זה רק משהו. אני רק אגיד כנפגעת 7 באוקטובר שאנחנו בהצפה של כל כך הרבה גורמים שרובם רוצים לעשות הרבה טוב גם, אבל אין יכולת הכלה של להבין את כל הזכויות שמגיעות לנו. אז אני מקבלת שוב פגישה ועוד, אני אגיד, מציעים לי המון המון המון פגישות עם כל הגורמים כדי שיעזרו לי, אבל אין לנו יכולת הכלה לפעמים בתוך כל הדברים.

קשה לעבד את הכול, בוודאי.

כן, אז זו גם שאלה איך עוזרים לנו לקבל את הזכויות בלי שאנחנו צריכים לעשות את העבודה הזאת כי זה גם נורא נורא מתיש. אני לא יודעת איך אפשר לעשות את זה, אני פשוט אומרת - - -

זה חלק מהעניין שצריך להיבחן, להידון. ולכן גם אביטל וגם הדר וליאת וגם את, אותך לא שמעתי, אני לא יודעת איך קוראים לך, אבל אני מבינה שאת גם מעמותת חמניות, אני מצדיעה לכן, באמת, על מה שאתן עושות, כל כך כל כך כל כך חשוב. והדר, עצם זה שבכלל ביקשת עזרה מעיד על הכוחות שיש לך ואת לא סתם נמצאת איפה שאת נמצאת. אז סליחה על הפתיח.

אז רגע, לפני שתמשיכי, אני חייבת להגיד שאני הייתי קצינה במשרד הביטחון ואני יודעת אילו אנשים מדהימים יש במקום הזה, כמה פועלים מהלב והנשמה. אני הייתי צה"ל של משרד הביטחון, אבל אני יודעת ולי היו כל יחידות הקישור ותמיד תהיתי למה צריך את היחידה למשל של הנצחה, היו לי את כל היחידות.

ופתאום אנחנו בתוך מלחמה ואני אומרת, כן, צריך מילואים גם לזה. כי אני אומרת, היחידה קיימת באורגנית עם העובדים, למה צריך לזה יחידות מילואים? ולצערנו בזמן חירום אנחנו רואים כמה חשוב גם שיהיו ביחידות הללו את אנשי המילואים של כל הדברים וזאת זכות להכיר אנשים מדהימים כמוכם. זה אמנם זיכרון יותר רחוק שלי, הייתי מזמן, אבל כל הכבוד על העבודה שלכם. ואני יודעת כמה אתם וביטוח לאומי והרווחה מותחים את הגבולות כמו שניכר ואנחנו גם צריכים פה לעזור לכם, שלא תמתחו יותר מדי, שניתן לכם יותר רוחב יריעה, ממש.

אז לגופו של עניין, אגף משפחות, הנצחה ומורשת זה הגוף שמופקד על ליווי, תמיכה וטיפול במשפחות השכולות, אנחנו הגענו כאן כדי לדבר על יתומי צה"ל. הליווי הוא בעצם מגיל אפס של היתומים, קודם כול גם באמצעות תמיכה כלכלית שניתנת לאימא של היתומים, לאלמנת צה"ל וגם באמצעות תוכניות אחרות כמו תוכנית ליווי אישית ליתומים שאם יהיה זמן אולי יעל ככה תאמר כמה מילים עליה, מגיל קטן עד גיל 18, זה לגבי זה.

אגף משפחות כבר לפני שלוש שנים בערך, אולי פחות, יזם, ביקש משר הביטחון להקים ועדה ציבורית כדי לבחון את הסוגיות במעמדם, גם הרגשיות, שיקומיות, כלכליות של יתומי צה"ל וכוחות הביטחון. לשמחתנו, הוקמה ועדה ציבורית כזאת בראשותו של פרופ' אליקים רובינשטיין, פרופ' מור-יוסף, רחלי דקל, גרניט, האלוף במילואים אדלשטיין, והיה גם נציג של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל. והוועדה באמת ישבה במשך כמעט שנה, פגשה הרבה יתומי צה"ל, הרבה יתומי צה"ל מבוגרים, ממלחמות קודמות, שמעה באמת סיפורים לא פשוטים, והגישה מסמך המלצות מאוד מקיפות לאורך כל צמתי חייו של היתום. ההמלצות האלה, לדוגמה, תוכנית הליווי האישית שאנחנו מפעילים אותה עכשיו באמצעות תרומות.

אם תוכלי, אנחנו נצטרך לסיים עד 14:30, ואני רוצה שגם האחרים ידברו. אם תוכלי ככה רק להגיד לנו את הקונקרטי.

אז ממש ממש ממש בקצרה. תוכנית ליווי אישית שהיום נשענת על כספי תרומות – לעגן אותה בחוק, והלימודים שהיום מוגבלים עד גיל 30 – להסיר את מגבלת הגיל, שכל יתום צה"ל, ברגע שהוא מגיע לגיל 21 ועד גיל 30, חברי הוועדה, היושב ראש וחברי הוועדה זיהו את העשור הזה כעשור שהוא נורא חשוב ככה להמשך הדרך מבחינת לימודים.

אני מבינה, אבל מה קורה עם זה?

אז כרגע, כל ההמלצות האלה הוגשו בתזכיר חוק, לא רק ההמלצות האלה, גם המלצות אחרות לגבי הורים, לגבי אלמנות, כל מיני תיקונים שרצינו הרבה שנים.

שאת אומרת, אמורה להיות להן הכרה ואמורה להיות הסכמה ממשלתית כדי שנוכל לקדם.

אנחנו מאוד מקווים שתזכיר החוק יעלה לוועדת שרים לענייני חקיקה, יש כל מיני סוגיות. ההמלצות האלה נוגעות גם ליתומי צה"ל וכוחות הביטחון וכמובן באספקלריה גם ליתומי נפגעי איבה ויש שם כל מיני באמת תיקונים והרחבות. אנחנו נורא מקווים שיחל תהליך החקיקה מהר ואפשר יהיה להפעיל ולהרחיב הטבות מאוד משמעותיות.

נשאלת השאלה רק אם האוצר מסכים ויש הסכמה בוועדת שרים לחקיקה, כי זה המפתח, ברצותו יגיע לפה, ברצותו ישאר שם בוועדה וימשיך להיות מועמד לדיון. זה מה שאנחנו, הכי חשוב.

רותי, תודה. תודה, ריקי. אני רוצה לעבור למוסד לביטוח לאומי ואז לרווחה, בסדר? תודה לכן שהגעתן.

אני ענבר דוד, מנהלת אגף נפגעי פעולות איבה בביטוח הלאומי. אז קודם כול, אני מכירה את הדר כבר הרבה שנים ואני באמת חושבת שהמדינה, בתפקידי גם הקודם, צריכה לתת את הדעת על האוכלוסייה הזאת, כי כמו כל דבר, יש היררכיה. ובעוד שאלמנות נפגעי פעולות איבה, אנחנו נותנים להם מענים, כמו שאמרה ריקי, גם בתגמולים, אבל גם סיוע לילדים. שיעורי עזר, חונכות, מענק בר מצווה, שיעורי נהיגה, אם הוא רוצה ללמוד באקסטרני, יש כל מיני הטבות הניתנות ליתומים באמצעות האלמנה.

אלמנת שארים, שכאילו, היא מחזיקה יתומים, היא זכאית לשיקום תעסוקתי בלבד והתגמולים כשארים, אוקיי? אין התייחסות ליתום. מקסימום אנחנו נעשה קבוצת הורים וילדים, ככה נמתח את היריעה. זה יותר לרווחה, אבל בהתייחסות, הפוקוס הוא על האלמנה.

זאת אומרת, את אומרת, אתם תלויים לגמרי בחקיקה.

אנחנו מיישמי חוק. גם כשהיתום בגיר, אז הפער הזה עוד ניכר יותר, שבעצם הוא זכאי כיתום איבה ללימודים, לשיקום תעסוקתי, אולי רכב שיקומי, מענק נישואין בגיל 30.

כן, ענבר, יתום איבה, אנחנו מדברים ביתומי איבה על הסוגיה של הקצבה והסיוע מעבר לשאר המענים הסוציאליים שהיינו רוצים, גם באמת סיוע כספי שיעזור להעמיד על הרגליים בנושא של יתמות בכלל. אז זה יושב על כמה קטגוריות, גם של רשת ביטחון סוציאלית חלקית וגם מבחינתכם, העברת הנתונים היא אפשרית, זאת אומרת, אתם יודעים לעשות את הפילוח הזה בשנייה וכן.

חד משמעית.

גם לנושאים שלי כלומר? גם לנושאים שלנו, של יתומים בגירים?

כן, ביטוח לאומי בעצם יודעים להגיד האם ההורה, בהצלבה עם נתוני משרד הפנים והכול, האם ההורה בחיים או לא בחיים וניתוח גילאי של זה. ואז אם אנחנו רוצים לעשות ניתוח גילאי של מגיל 18 עד גיל 40.

כלומר, תוך מספר ימים או זמן מצומצם אפשר לדעת כמה מקרים יש כמוני לדוגמה.

נכון וגם זה מאפשר לנו לדעת גם לפי אזורי רישום מגורים, בדיוק, כן.

יישוב, כן. את זה אנחנו יודעים לפרסם מדי שנה.

יש לך את הנתונים כמו שזה?

אני יכולה להגיד לכם נכון לסוף שנת 2023, יש לנו, אני לא מדברת על יתומי איבה וצה"ל, זאת אומרת, יתומים בכלל, ילדים – 29,500 עד גיל 18 ו-6,600 יתומים מגיל 18 עד גיל 24.

וכמה משני הורים? זה יתומים הורה אחד, ויש לכם גם של שני הורים?

את זה אני צריכה לבדוק.

כי שני הורים זה מעניין, כי אז נכנסת משפחה כמוני בתור משפחה תומכת ואני אשמח לקבל את הנתונים, את לא היית בהתחלה, את הנתונים, כמה יתומים יש, גם פעולות איבה וגם רגיל שהם בגירים, אבל יש עדיין מישהו צעיר בין היתומים וששנה הבאה כולם יהיו בגירים, סתם דוגמה, והם יהיו באוויר, הם יהיו באוויר ולא תהיה להם אף משפחה תומכת בעצם.

אז רגע, בואו נעשה הפרדה, גם כאן יש שינוי מאוד גדול. יתום מאב ואם ששני ההורים נרצחו בפיגוע איבה, מתייחס אליו החוק כמו אלמנה, הוא מקבל תגמול חודשי.

לא, לא, את פספסת את ההתחלה, אני הייתי בהתחלה.

שלמה, אני מכירה את המקרה שלך, אוקיי?

כן, אני יודע.

אז יש להם זכויות והטבות כמו אלמנה, אוקיי? המדינה עוטפת אותם. יתום שאחד ההורים נרצח מפיגוע איבה והשני לא, זאת אומרת, הוא יתום משני הורים אבל רק מאחד מהם כנפגע איבה, דרך אגב, זה גם נכנס לחקיקה החדשה, הצעת חוק, הוא מקבל תגמולים עד גיל 25. יש מדרג, אוקיי?

זה אמור להיות מתוקן עד גיל 30.

עד גיל 30, זו ההצעה.

אוקיי. עכשיו, השאלה שלי, אם אחרי גיל 30 יש איזו שהיא רשת ביטחון שנשארת. זאת אומרת, הסיפור הוא גם שגם החוויה של הרבה ממי שדיברנו איתם היא הנתק המוחלט. ואני חושבת שלא הכול הוא גם כספי, אני גם מבינה את זה ,אבל העובדה שיש למי לפנות ושיש איזו שהיא יכולת לקבל מענה, לקבל תמיכה, זה משהו שיושב כקטגוריה מאוד מאוד - - -

אז אני אגיד בין הכתובים למעשים.

כן, כן, כן.

אז קודם כול, יתומים לשני הורים זה לכל החיים.

ברור, נכון, זה אנחנו מודעים וגם נאמר פה, אוקיי.

שני חללים התכוונת.

כן, נפגעי פעולות איבה, כן.

כן. לגבי יתום מהורה אחד, נכון שכתוב 30, אבל בדיון עם משרד הביטחון ובגלל שאנחנו ערים לזה שהבגרות היא היום מאוחרת וההבשלה היא מאוחרת, אז אנחנו מרחיבים את היריעה לפנים משורת הדין עד גיל 40 ובחוק החדש מדובר עד גיל 60.

וואו, אוקי.

כן, זאת אומרת שיקום, יש התייחסות גם, יש הבנה שכן צריך לתת עליה את הדעת שיש אנשים שלא מוצאים את דרכם. אני כל כך מאחלת לך שתלמדי רפואה ואני מאמינה.

כולנו פה, אביטל, איתך ללימודי הרפואה.

אבל יש אנשים שהדרך אבדה להם. גם כשיש הורים, יש אנשים שהדרך עבדה להם ובטח כשאין הורים - - -

אבל ענבר, החוק מדבר 2,000 שקל לחודש עד גיל 40, קצבה חודשית של 2,000 שקל עד גיל 40.

אני מדברת על שיקום תעסוקתי.

אה, אוקיי, כי בחוק יש את ה-2,000 עד גיל 40.

רגע, אבל רותי, אני חייבת.

הצעת החוק באמת מדברת למשוך את היריעה של התגמול המופחת מגיל 30 ועד גיל 40, אבל יש כאן התייחסות גם לכל סל הצרכים שהם שווי ערך לכסף וזה אותה כתובת שאפשר לבוא ולהתייעץ איתה ולקבל טיפול ולקבל שיקום ולקבל מעטפת שהיא חשובה, לדעתי לפעמים אין לה אח ורע.

נכון.

ענבר, תרשי לי להגיד עוד משהו בבקשה. תראו, ליתומי כוחות הביטחון וליתומי איבה תמיד תהיה כתובת. יכול להיות שלא תמיד ירגישו שיש מענה, אבל תמיד תמיד תהיה כתובת. אני חושבת שהדיון הזה צריך לצאת גם מהקטגוריות האחרות ולהתייחס ליתומים שהם לא איבה ולא ביטחון ושם גם - - -

בדיוק, כן, בגלל זה שאלנו. אז אני רוצה רגע להפנות את זה - - -

עוד משהו אחד. אני מאוד מסכימה וריכזתי הרבה שנים בביטוח לאומי את נושא האלמנות, אני מאוד מסכימה עם הנושא של הטיפול לילדים, זאת אומרת טיפול נפשי. לתת את זה מהמדינה, אני חושבת שזה חיוני.

אז אני אתן כאן רק אמירה: שתתכבד מדינת ישראל ותשקם את מערך בריאות הנפש גם במקביל. הפסיכולוגיה הציבורית בקריסה, הפסיכיאטריה הציבורית בקריסה גם בגלל שחסרים לנו מומחים, אנחנו מהמקומות האחרונים ב-OECD בפסיכיאטר פר נפש. וזה קשה.

אבל הזכאות לטיפול רגשי היא לכל החיים באמצעות מטפלים חיצוניים גם.

רגע, הזכאות היא זכאות, אבל אם אני שומעת מאנשים בטראומה שהם קובעים תור לעוד שנה או חצי שנה, יש כאן בעיה כי אנחנו מדינה במצב לאומי קשה שהטראומה, היא גם תהיה המשכית. יש כאלה שילכו לטיפול רק עוד שנה או עוד שנתיים, כשהם ירגישו שהם צריכים, המדינה חייבת להיערך לזה. אז כמובן שלתת את המענה זה משהו אחד, אבל גם לשקם את מערך בריאות הנפש.

בעיניי, זאת ההשקעה הכי חשובה של המדינה לעשות בשנים הקרובות. לשקם, לאפשר, כולל מקצועות טיפוליים אגב, להכניס אותם לתוך הקטגוריות ואת הסכם השכר עם הפסיכולוגים, אני חייבת להגיד על זה. כי אם פסיכולוג היום בשירות הציבורי מרוויח פחות מהבייביסיטר של הבת שלי, יש כאן בעיה באמת לאומית. אז היה חשוב לי להגיד את זה כי אחרת אביטל תתקשר לקבוע טיפול והיא תקבל אותו עוד שנה וחצי, לא נראה לי שזה כל כך יעזור לך.

זה בדיוק המצב.

בדיוק המצב, ממש ככה. זה מצב שאפשר לשנות אותו ויש מספיק פסיכולוגים, בניגוד לפסיכיאטריה שצריך להוסיף תקנים ולתמרץ אנשים ללמוד פסיכיאטריה, פסיכולוגים יש מספיק בארץ. הם הולכים לשוק הפרטי או שהם עוברים מקצוע כי המדינה לא נותנת להם להגשים את השליחות שלהם.

אז הילה, לפני שאת ככה מדברת, אני רק רוצה לומר, אם אפשר לעשות איזה שהוא סנכרון בין הנתונים של היתומים עד קטגוריית גיל מסוימת כדי לראות אם אפשר לייצר מנגנון ברווחה, או שאיך את רואה את הדברים?

נעמה, שנייה אחת רק לביטוח לאומי. אני יודע שענבר מכירה את המקרה שלי, אבל היא פספסה את ההתחלה, שרצינו לדעת כמה מקרים יש ויהיו כמו המקרה שלי, כי אני רוצה לפעול לחקיקה. ביטוח לאומי עובד לפי חקיקה ואנחנו ביקשנו - - -

חקיקה יכולה להיות גם יותר מצומצמת. אין לי בעיה, שלמה, שנעבוד עם הצוות שלי ונגיש חוק ואני אדאג גם להחתים עליו כמה שיותר ח"כים. זה אני אומרת לך, אנחנו לרשותך מלא. יותר קל לפעמים לקדם חקיקה של קבוצה סגורה כי אז האוצר לא מתחרפן. אז גם אם זה מעט, אפשר לקדם את זה ואם זה הרבה, זה צריך להיות מוסרית וחברתית.

לא, יש מעט.

בסדר, אז אנחנו נעבוד על חקיקה, בסדר? ונעשה את זה ביחד. אני מתחייבת להחתים על זה הרבה ח"כים מכל הצדדים כדי שנוכל לקדם את זה ושזה לא יהיה של פוזיציה פוליטית או משהו כזה ושכולם יהיו בתוך החקיקה הזאת. אפשר לעשות את זה ובוא ננסה לקדם ביחד.

אוקיי, תודה.

בטח. הילה.

נראה לי שאני קצת אחזור על מה שאמרתי קודם, אולי טיפה בהרחבה. קודם כול אני אגיד שאני יוצאת מכאן עם הרבה מאוד חומר לעבודה, זה חשוב, זה לא תמיד קורה. היום אנחנו, אני מודה, מחזיקים בצורה מסודרת רק את הרישום לגבי צעירים בגירים שהתייתמו משני הוריהם ובהקשר הזה גם נעשית עבודה. אם הדר הולכת אז אחר כך אני רוצה את הטלפון שלה.

אל תדאגי, יש במשרד הרווחה את הטלפון שלי לכולם.

אבל הפעם יצא לך מזה, אז כדאי. ובאמת לגביהם, אני יודעת שנעשית עבודה, שוב, בהתאם גם לרצון של הצעירים לצרוך את המענה. זאת אומרת, אני חושבת שזה גם קצת מה שניסיתי להגיד קודם, שההבדל בין מענה אוניברסלי בחקיקה שבא לידי ביטוי בתגמולים ובמענים שהם מענים גם כספיים וגם שאפשר לצרוך בהתאם לצורך ולרצון בכל מקום שבו אדם חי, שירותי הרווחה גם תלויים ביכולת של הרשות לתת מענה.

כאן אני אגיד באמפתיה, גם שתי הרשויות הגדולות שבהן יש היום יותר צעירים שהם נפגעי איבה הן גם רשויות שמאוד נפגעו ובכוח אדם שבאמת במאמץ מאוד גדול מנסה להחזיק, אבל יש רצון ויש ניסיון ואנחנו במעקב על זה, זה אני יכולה להגיד כמטה. יש אצלי רשימה של כל הצעירים הבגירים שהתייתמו משני הוריה ואני יודעת מי העובדת הסוציאלית שמנסה ואמורה ויכולה להיות איתם בקשר ואנחנו יודעים שלפעמים יותר קל לצרוך את הקשר הזה, לפעמים פחות וגם כל אחד בשלב שלו בתהליך שלו. על זה אני יכולה להגיד שאנחנו על זה.

אני אגיד בצער ואני חושבת שזה האתגר שלנו, הוא לעשות זיהוי של אותם צעירים שהתייתמו מהורה אחד ולהציע, זאת אומרת, להציע את המענים הקיימים שלנו היום. ובזה אני מצטרפת גם לקריאה שככל שתהיה חקיקה שתגדיר יותר זכויות, אז אנחנו יודעים לעזור במיצוי זכויות. היום מה שהתוכנית שאני נמצאת בה יכולה להציע - - -

אי אפשר להנגיש באופן יזום את הזכויות הללו למי שהתייתם? נגיד בסנכרון עם ביטוח לאומי.

כל שירותי יתד, ברור שכן.

לא, לא יתד, של היתמות.

אז בשביל זה צריך חקיקה.

למה?

גם בשביל - - -

כל מי שהוא בן 21 היום, לדעתי, שיתום מהורה אחד, לא זכאי.

לא, מבחינת מה שגם אביטל הציבה, סל הזכויות שכן קיימות ודברים שכן ישנם, האם אפשר שתהיה פנייה יזומה של הזכויות, של סל הזכויות? אם אנחנו יודעים לסנכרן.

זכויות, אלה זכויות של ביטוח לאומי. לנו אין, שירותי הרווחה לא עובדים בשפה של זכויות.

נגיד נפגעי עבירות המתה, מענק כספי, סיוע רגשי, פגיעה בעבודה, קצבת תלויים, מענק חד פעמי.

זה הכול ביטוח לאומי.

לא, אבל מה שאנחנו לא יודעים זה האם כל יתום - - -

ממצה.

כן, ממצה. ואין לנו - - -

קודם נשמע שלא, אבל אני חושבת שזה האתגר המשותף שלנו לעשות הנגשה יותר טובה של הזכויות.

כן.

שירותי הרווחה בצורה דיפרנציאלית עומדים לטובתם ולזכותם באשר הם. זאת אומרת, כאן ככה דיברת על לימודים, אני חושבת שזאת אחריות שלנו שאת תדעי שיש מלגות, דווקא יש מלגות בתחום של לימודים, גם בתחום הרפואה ובסמך רפואי, אבל זה - - -

מיד נעבור גם למל"ג, כן, בוודאי, הם פשוט בזום.

לא, אני אומרת מלגות רווחה דווקא.

אוקיי.

אני חושבת שכן, לנו יש אתגר ואני לוקחת אותו לעבודה אצלנו בבית, להנגיש יותר את המענים הקיימים לצעירים באשר הם, בטח ובטח כשהם נמצאים כרגע במצב של קושי ומצוקה. אני חושבת שהאתגר בצד השני הוא לרצות לצרוך את שירותי הרווחה כי לפעמים צריך להתגבר גם על סטיגמות וגם על חסמים, זה לא משהו שמגיע - - -

אז האמת שאני ואח שלי כל הלכנו לרווחה, כן היינו שם, הייתה מישהי, אני מאמינה שהיא עובדת סוציאלית, שליוותה אותי במשך תקופה קצרה, ואז היא עזבה את התפקיד ולא היה מי שיחליף אותה וזה נפל בין הכיסאות. ומעבר לזה, גם בתקופה הקצרה שהיא ליוותה אותי, עדיין, כאילו לא היה בן אדם אחד שהיה לו את כל המידע על הזכויות שמגיעות לי, ככה זה הרגיש. כל פעם קיבלנו טפטופים מכל כיוון. בגלל זה אני אומרת שעד היום בעצם אני לא יודעת אם קיבלתי כל מה שבאמת הגיע לי.

מעבר לזה שגם הליווי שקיבלתי מהעובדת הסוציאלית, אני זוכרת שהתחלתי להיכנס איתה לדברים שהם טיפה יותר נפשיים, היא עצרה אותי. כאילו, אמרה, זה כבר משהו שאני לא יכולה לתת לך וכאילו, לכי לבריאות הנפש, פסיכולוג, שם אנחנו יודעים מה המצב.

נכון.

אז גם שם יש דברים לשפר.

לגמרי, אני לוקחת כאן הרבה דברים לחשיבה ועבודה על המקומות שאנחנו יכולים להיכנס בהם או להציע בהם עזרה ומעורבות, בטח במובן של לנסות לעשות סדר והחזקת הידע וננסה לעשות על זה גם ישיבות ועדה, אני חושבת שיש לנו פה הרבה עבודה.

תודה, הילה. לא, אנחנו עוד גם נדבר. נכון, ובאמת תודה שהבאתם לנו את הנושא הזה לדיון, אני חושבת שזה כל כך נכון שנעסוק בזה ושנתחיל באמת לייצר את אותה הכרה שמפתיע שהיא לא הייתה. אני רוצה כן לעבור למל"ג שנמצאים בזום, הם רוצים להציג לנו את מה שיש. שלום, ליאת, תודה שאת איתנו.

תודה לכם. קודם כול אני אציג את עצמי, אני ליאת, אני מאגף תקצוב של מל"ג-ות"ת. אז זהו, לשאלתכם לגבי סיוע, ראיתי שדיברו הרבה על סיוע בשכר לימוד לסטודנטים יתומים. אז אין לנו באמת איזה שהוא סיוע ישיר לסטודנטים יתומים, אבל כן יש תחת אחריות מל"ג-ות"ת מלגה של קרן הסיוע, שמה המוכר מלגת - - -, ששמה בעצם יש קריטריון שבוחן את הסטודנטים היתומים. כל סטודנט שהוא מעל גיל 30 שהוא מצהיר שהוא יתום מהורה אחד או משני הורים, אז ככה הוא זכאי לניקוד וככה גם הסיכוי שלו לזכות במלגה הוא יותר גבוה.

מעל גיל 30?

עד גיל 30 או מגיל 30?

עד גיל 30.

עד, היא אמרה מעל.

עד, עד גיל 30, סליחה, אם אמרתי מעל, טעות שלי. וזהו בעיקרון, זו התמיכה שלנו כוות"ת. חשוב לי גם להגיד שהקריטריון הזה הוא הרבה לפני המלחמה.

מה בדיוק כוללת המלגה?

מלגת קרן הסיוע זאת בעצם מלגה שבוחנת את הקריטריונים של הסטודנטים לפי קריטריונים סוציואקונומיים, ככה שחלק מהקריטריונים באמת הם בחינה של המצב המשפחתי של הסטודנט ואם הוא מצהיר כמובן שהוא יתום מהורה אחד או שני הורים, אז כמובן גם ניתן על זה ניקוד.

טוב, ליאת, אז תראי מה נעשה, אנחנו נוציא מכתב מהוועדה הזאת, המכתב יחולק לשני חלקים. האחד על יתמות באופן כללי והצורך לראות איזה, אנחנו נחשוב יחד עם עוד שותפים מה הקטגוריות, יתנו לנו ככה אינפוטים שכדאי להחיל החלה במובן הזה, אנחנו נבין מה צריך, אפשר לייצר. אגב, בעיניי, כלכלית זה לא יהיה משהו דרמטי אם בכלל, אלא יותר הבנה של איך אפשר למנוע נשירה בשל הסיטואציה המשפחתית. וקטגוריה שנייה שזה נפגעי פעולות איבה.

וצה"ל.

וצה"ל, בדיוק.

ומערכות הביטחון.

צה"ל ומערכות הביטחון, נכון. לראות איך אפשר מהקטגוריות האלו לייצר גם מענים וגם כמובן שיהיו קשורים גם לסמיכות האירועים. בוודאי שסטודנט שמתחיל ללמוד או שבעיצומם של לימודים והורה שלו נפטר או נרצח או נהרג, זה משהו שהוא רגשית טעון ולא פשוט הרבה יותר מהורה, לא יודעת אם הרבה יותר, אני לא שמה קטגוריות, אבל ממישהו שכבר עבר את שלבי האבל ויש פה סכנה לנשירה מאוד ברורה.

בשנה שסמוכה לאובדן, אז זו שנה שבה בוודאי שהיעדרויות, לא רק שבעה - - -

היעדרויות, בדיוק.

אבל היעדרויות נורא ברורות שמשפיעות על התפקוד, אז שם צריך נהלים שמסדירים.

ואז אפשר נהלים שגם מאפשרים באמת את ההיעדרות ולא - - -

ואם אפשר לפטור ממבחן הכנסה, נעמה, אם אפשר לפטור ממבחן הכנסה, כי זה החסם הכי גדול.

אז אנחנו נכתוב את זה באמת במכתב. אין לי בעיה גם, בואו נסכם גם לארגונים, אנחנו לומדים מכם, תשלחו לנו אינפוטים.

אוקיי.

אני, בגלל שיש לי רקע בהתאחדות סטודנטים, באגודות סטודנטים, אז אני מבינה מאוד, אבל אני לא מבינה את הרקע שאתן מבינות בו. אז אני ממש צריכה אתכן פה שתעזרו לנו בזה כדי להבין מה כדאי לבקש ומה נכון לבקש. ואני חושבת שחלק מהדברים הם פתירים, גם בגלל שחלק מהדברים ראינו אותם גם שכבר הטמיעו אותם עם הטבות לחיילי מילואים שזה, אני שמה את המענקים בצד, את נקודות הזכות בצד, את הדברים האלה בצד, אבל כן את אותן הבנות רגשיות אפשר גם לייצר בעוד קטגוריות ובוא ננסה לקדם את זה. ואני גם אדבר עם ועדת החינוך על זה, עם יוסי טייב, לראות אם אפשר.

אני חושבת שיש כאן דברים שאם באמת נציע למל"ג, קל ליישם ולקבל ואני אגיד, המל"ג ובכלל הקמפוסים השונים עוברים הרבה שינויים כל כמה שנים. מכניסים עוד קטגוריות, משנים עוד, עוברים עוד התאמות. באותה מידה גם סוגיית היתמות צריכה להיות מוטמעת במערכות הללו כדי שנוכל - - -

מסומנת, בטח.

ממש, וזה אפשרי. ליאת, אז מבחינתנו, אנחנו נשלח מכתב שינסה לבקש הרחבה ככל שניתן ונקווה שחלק מהדברים אולי ייושמו. מהניסיון שלנו מול המל"ג, יש אוזן קשבת ודברים נעשים. היה לנו פה ניסיון דור ראשון להשכלה גבוהה שניסינו לעשות דברים, חיילי המילואים, אני יודעת שיש עם מי לדבר ואני מקווה שנעמוד בקשר וננסה ככה להוסיף. אנחנו נעמוד איתכם ונקבל מכל הארגונים, כן. אז תודה לך, ליאת. וצה"ל, סליחה, לא נתתי לצה"ל לדבר. תודה, ליאת.

אנחנו מתנצלים, אנחנו צריכים לצאת.

בטח. אנחנו נדבר, שלמה ונעשה את החוק ביחד. תודה גם לך, גל, תודה רבה על הדברים שאמרת. כן, מיטל. אז מיטל ברשותכם תדבר אחרונה כדי שנוכל לסגור את הדיון, אני גם אצטרך לצאת מהר. תודה שאת איתנו.

תודה לכם. אני מיטל ואני ראש ענף קשר למשפחות במערך הנפגעים. אני אתייחס ככה ולא אחזור על הדברים שנאמרו, אבל כמה דיוקים לצה"ל. אז קודם כול, אנחנו מלווים את הבנים והבנות למשפחות שכולות ואת כל נפגעי פעולות האיבה, יתומים ואחים שכולים בכל תהליכי הגיוס לצה"ל. זה אומר שיש קציני נפגעים לכל האוכלוסיות האלה שבעצם משלב המועמד לשירות ביטחון ועד לשירות המילואים כולל בשירות המילואים אנחנו נותנים את המענה השלם שהוא לא רק כולל פקודות, הוא גם כולל מן הסתם שיח עם מפקדים ורגע להתאים את השירות הנכון בעבורם.

אני אגיד בכנות שאני ככה פחות עוסקת במי שהתייתם בנסיבות אזרחיות כקצינת נפגעים. אבל מהתהליכים שאני מכירה בתוך הצבא, אז יש הרבה מאוד דברים שקורים: אם זה הזנת מענקים לכרטיס החוגר, אם זו - - - אוטומטית כחייל בודד, מוקד שזמין בעבורם מאוד כדי להקל את חוויית השירות ולתת את המענה. ועם ההיכרות שלי את אכ"א ואת התהליכים שקורים, אני בטוחה מאוד - - -

מיטל, שאלתי אלייך על הסיפור של היתמות כולה, לא יתמות של יתומי צה"ל ופעולות איבה, אלא בכלל יתמות על כל הקטגוריות. איפה אתם יכולים לעשות איזו שהיא כברת דרך של יותר הכלה, מאזכרות ועד לאחר ימי השבעה, להבין שיש זמן הסתגלות, כל הדבר הזה שהוא באמת מאוד מאוד קשה. אני מניחה שיש תפקידים רגישים שזה מורכב יותר בהם, אבל במרבית התפקידים בצה"ל אפשרי לייצר הגמשות שהן מכילות גם את הטרגדיה ואת הקושי.

אני אחלק את זה. אני אגיד שבאמת מי שמוכר כבן למשפחה שכולה או נפגע פעולת איבה, אז יש את השיח המאוד ישיר של קצין נפגעים עם מפקד בהתאמת חליפה לפי מידה באופן יותר רך, בעוד שבאמת מי שהוא יתום בנסיבות אזרחיות, אז יש פקודות מאוד ברורות ואמרה פה קודם אחת הנציגות, הבנת מפקדים ושיח מפקדים ויש תהליכים שקורים בדרך. אני הייתי מציעה באמת לעשות איזה שהוא חיבור בין עמותת חמניות לגורמי הפרט אצלנו כדי לראות איך אפשר להעשיר את הסל הזה שאני כמשרתת קבע רואה שהוא קיים, אבל כמובן שדיוקים של מי שחווה את זה ביום-יום כנראה יהיו מאוד מאוד חשובים.

טוב, אני חושבת שגם לצה"ל ננסה לפנות להרחבת המענים, מיטל. אני קודם כול מבינה את זה שאנחנו מצפים שהמפקדים אכן יתגמשו וידעו איך לנהוג, אבל כמו שאמרה לנו אביטל, המפקד שלה היה מקסים, היא מכירה אחרים שזה לא היה ככה ולכן זה יכול לייצר גם פצע. אגב, חוויית האבל הראשונית היא חווייה זכורה מאוד, היא חלק מהפצע לא פעם וצריך להבין שבזמן הנכון שצריך להיות הכי רגישים זה גם משהו שאם לא נעשה אותו, הוא ילווה אחר כך ולכן אנחנו נפנה אליכם גם באיזו פנייה יזומה, לנסות להבין איך אפשר אולי להרחיב את הת"ש במובן הזה. אבל אני מודה לך קודם כול שהמתנת כל הזמן הזה, שאת איתנו פה.

תודה לך ורק משפט אחרון באמת על סגלי הת"ש, סגלי הפרט בכלל שפוגשים את החיילים עוד בצו הראשון ואז לאורך השירות והם בהחלט מוקד ככה למענה בעבור החיילים.

תודה.

אפשר להציע הצעה קטנה?

אני מצטערת, רותי, אני - - -

משפט קטן, קטן. בבקשה, נעמה, בבקשה. הנגשה של הנושאים של הזכויות. אם אפשר באתר שלכם, לכתוב את זה באתר שלכם.

רותי, אני מחלקת את זכות הדיבור ואני באמת צריכה לסיים, הייתי צריכה לסיים לפני חצי שעה. אנחנו כן נכבד פה משפחות שכולות ומשפחות חטופים שבאות לדבר, לכן הדיון מתארך. תני לי לסיים.

סיכום החלטות ועדה מישיבה בנושא צרכים ומענים של יתומים בגירים: הוועדה מצפה ליצירת רשת תמיכה וביטחון ליתומים מהורה בודד עקב שכול ביטחוני ואזרחי גם יחד ולעגן זאת בחקיקה. על קבוצת היתומים על רקע 7 באוקטובר שביתם נהרס פיזית עוד מצפה הוועדה כי המענה יורחב גם למעגל המשפחתי השני שרבים מהם הופנו למשפחה התומכת היחידה של יתומים אלה.

הוועדה מוצאת שיש צורך בהגדרה הכרתית ביתומים אלו ועל מיפוי של רשות ממשלתית כגון המוסד לביטוח לאומי כרשות שתהא אחראית על הנגשת זכאות להם בשיתוף משרד הרווחה. על בסיס מיפוי זה הוועדה פונה למשרד הרווחה להיות המשרד האחראי על הטיפול והתיאום הבין רשותי בהם בכלל תחומי החיים, מגורים, תעסוקה, בריאות, אקדמיה, התאמות מול צה"ל והשירות הלאומי אזרחי וכדומה.

הוועדה פונה לשר הביטחון ולשר האוצר לזרז את קידום החקיקה לעיגון זכויות יתומי צה"ל מעל גיל 21 בכל אחת מתחנות חייהם. הוועדה פונה לשר הרווחה ולשר האוצר לתמוך בחקיקה שתעגן זכויות ורשת ביטחון נפשית, כלכלית, אקדמית ותעסוקתית גם ליתומים על רקע שכול אזרחי בכל תחנות חייהם, בין אם מדובר ביתום מהורה יחיד, בין אם מדובר ביתום משני ההורים ובין אם מדובר במשפחות ממעגל שני התומכות בפועל ביתומים בגירים אלו.

בכוונת הוועדה לפנות בנפרד למל"ג באשר להתאמות והקלות לסטודנטים יתומים על רקע שכול אזרחי וביטחוני, כמו גם סיוע במלגות עבורם. מכתב בנושא ישלח לאחר חשיבה משותפת עם ארגונים אזרחיים. אתם תעבירו לנו גם נקודות. הוועדה פונה בבקשה לצה"ל לקיים שיח עם עמותת חמניות לקידום עיגון זכויות יתומים בכלל בנהלי הצבא, וגם פה אנחנו זמינים לכם כדי ליזום מכתב יזום מאיתנו עם נקודות משותפות.

אפשר לבקש דיון המשך? זה פשוט דיון ראשון שנעשה בכנסת על הנושא הזה, כלומר שיהיה מעקב על הדברים האלה.

אין לי בעיה לקבוע דיון המשך. אולי באמת בגלל שיש כאן סוגיות מורכבות, גם יתומי צה"ל, גם יתומי פעולות איבה וגם באמת השכול האזרחי, היתמות - - -

מעולם לא נעשה דיון כזה פה בכנסת וזה חשוב שיהיה מעקב.

נכון, בהחלט, ממש.

אני מוכנה שנקיים עוד דיון, מבחינתי גם בפגרה אפשר, יש לנו פגרה. אז אין בעיה, בסדר? אני ממש מודה לכם, דיון ארוך, תודה רבה.


הישיבה ננעלה בשעה 14:32.