פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



16
הוועדה לפיקוח על הקרן לאזרחי ישראל
15/02/2024


מושב שני



פרוטוקול מס' 34
מישיבת הוועדה לפיקוח על הקרן לאזרחי ישראל
יום חמישי, ו' באדר התשפ"ד (15 בפברואר 2024), שעה 10:00

סיור בבית מאזן איזונפש "בית עלות השחר"

חברי הוועדה: לימור סון הר מלך – היו"ר

ענבל קרייזר - עו"ס, פסיכותרפיסטית, מנכ"לית איזונפש

מיכל מגד - פסיכותרפיסטית, מנהלת בית עלות השחר

תחיה אפשטיין - יועצת חינוכית, בית עלות השחר

עדן רוגוזינסקי - רכזת מדריכות, בית עלות השחר

מארק קרייזר - מדריך מיינדפולנס ואחראי אחזקה, בית עלות השחר

נטלי שלף

ג. לשם - איטייפ


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.


סיור בבית מאזן איזונפש "בית עלות השחר"

ענבל קרייזר, מנכ"לית איזונפש, זאת החברה שמחזיקה את "עלות השחר", שזה הבית הזה ויש לנו עוד שני בתים – "בית האקליפטוס" ו-"בית העוגן", הם בתים למבוגרים לגילאי 18 ומעלה.

הבית הזה הוקם מתוך השטח ממש, אנחנו ראינו במהלך השנה הראשונה כשהקמנו את הבית של המבוגרים את ההורים של הנערים שאמרו לנו "ש-16.5 זה כמעט 18 ואולי נכניס אותם", את התחינות ואת הצורך הזה במסגרת שהיא לא בית חולים.

אני עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית, עבדתי בנס ציונה אז אני מכירה את השטח וראיתי מצבים רבים, אני 20 שנה בבריאות הנפש, מכירה את כל הרצף של בריאות הנפש והבנתי שאנחנו חייבים משהו אחר, גם ראיתי מה הבית של הבוגרים עושה לאנשים אז ברור שצריך ליישם את זה גם לבני הנוער.

ולכן בנובמבר שנה שעברה ברגע שהיו אמות המידה, אנחנו מהרנו ישר ופתחנו תוך שלושה חודשים לאחר מכן את הבית הזה. והבית הזה הוא מודל מדהים, הוא מודל מרגש כי הוא מאחד גם את החלק של החינוך עם הטיפול, ובאופן מאוד סינרגי - -, תיכף נספר לכם על הסדר היום ואיך זה נראה, אבל הנערים מגיעים לפה כשזאת חלופת אשפוז ראויה מאוד וגם מאפשרת להם משהו אחר, ובנוסף אלה לא נערים שהיינו רוצים לראות אותם באשפוז.

מי הוביל את הרעיון הזה, הפרדיגמה הזאת של בית מאזן? מאיפה זה קם?

את מכירה במובן של מבוגרים, פסח הביא לארץ למבוגרים נכון?

כן. פסח, אוקיי.

בזמנו פסח שיתף אותי שכמה שנים אחרי שהוא הקים את המבוגרים הוא רצה להקים לנוער, ואז בעמותה שלו אמרו " רגע, אבל אין אמות מידה", אז הוא אמר "ממתי זה משנה? גם לא היה אמות מידה למבוגרים ופתחנו". ושמו לו ברקס והוא מאוד התעצבן, והוא אמר "רק כך נצליח לפתוח".

אני לא הייתי מהפכנית כל כך לפתוח משהו ללא אמות מידה. חיכיתי לאמות מידה, כל יום הייתי משגעת את יובל רווה, אתן מכירות אותו ד"ר יובל רווה הוא אחראי במשרד הבריאות על נוער. ברגע שזה יצא הוא שלח לי ישירות ואמר לי "יאללה אנחנו הולכים על הדבר הזה", כי זה היה ברור כל כך.

זה היה גם מורכב מאוד. מיכל המנהלת הצטרפה אליי בשלבי ההקמה כי אין מודל כזה וזה ללמוד יש מאין, אנחנו בין הפנימיות הטיפוליות, פוסט-אשפוזיות ומחלקה. למחלקות הפסיכיאטריות לצערי לא כל כך נתנו לנו להיכנס ללמוד. זה לא מפתיע מאוד, אני עבדתי בבית חולים הרבה מאוד שנים, עזבתי שלוש שנים לפני ואז אמרו לי "את כבר לא עובדת בית החולים ואת לא יכולה להיכנס".

יש שם אינטרסים אחרים.

בדיוק. אז לא יכולנו ללמוד, רק קיבלנו השראה מחברות, אבל לקחנו את המודל של המבוגרים ועשינו התאמות – מיכל הביאה את עולם בני הנוער ועשינו התאמות לאזורי בני הנוער ולמדנו תוך כדי תנועה.

אני חושבת שאיתן ציין את זה ממש יפה, הוא הגיע לפה אחרי חודשיים עדיין לא הייתה לנו מערכת חינוך והיינו בתוך תהיות רבות איך לעשות את זה נכון, בהתחלה התחלנו כמו במבוגרים מהמון טיפול, ראינו שזה לא הולך טוב, שהם צריכים יותר מרחב, שלא צריך למלא להם כל נקודה בתוך היום ושזו הייתה השאיפה הראשונה שלנו.

למדנו תוך כדי ומיכל בסוף קיבלה על עצמה באופן מלא את הניהול של הבית ועם צוות מוביל וכמובן עם הצוות החינוכי, והיום זה עובד באופן יפה מאוד ובשיתוף.

אולי נספר על סדר היום, על איך זה נראה בפועל.

שלום, שמי מיכל מגד, אני מנהלת הבית. אני אספר על סדר היום ואז תחיה תרחיב על המערכת החינוכית.

מתחילים השכמות ב-7:30, המדריכות מעירות אותם, כל נערה ונער מתארגנים, מסתדרים, צריך לסדר את המיטה. אנחנו עובדים כאן גם על עניין שיקומי של הרגלי חיים נכונים. הם יורדים למטה לשיחת פתיחה ואז יש את מערכת החינוך שנכנסת עד השעה 14:00, במקביל יש גם טיפולים פרטניים וקבוצות טיפוליות. כל נער ונערה מקבלים פעמיים בשבוע טיפול של פסיכותרפיה פרטנית ממטפלת קבועה. מטפלת יכולה להיות מטפלת – באומנות, דרמה, CBT, DBT, פסיכולוג, עובדות סוציאליות קליניות. לכל נערה אנחנו מתאימים את הטיפול שמתאים לה, טיפול יותר שיחתי או פחות שיחתי.

מה זה חינוך? מה זה אומר?

עוד מעט תחיה תרחיב על מערכת החינוך. מערכת החינוך פועלת עד 16:00.

ארוחת בוקר, ב-14:00 ארוחת צוהריים, יש תורנויות צוהריים. חלק מהמודל שלנו, מהאג'נדה, זה שהנערים והנערות יהיו שותפים – בבישול, בניקיון, בקביעת התפריט. לא נותנים להם לעשות פנלים וחלונות אבל הם שותפים, גם ברמה של תחושת השייכות – זה הבית שלנו, וגם ברמה התפקודית שיקומית שיתחילו לחזור לעניינים.

קבוצות טיפוליות, יש כל יום בין קבוצה אחת לשתיים. שוב, זה יכול להיות קבוצת – דרמה, אומנויות, דינאמית, מיומנויות. החל מ-16:00 צוות ההדרכה מגיע וזה זמן שהוא יותר חברתי, פעילויות חברתיות, זמן חופשי, חוגים.

ביקורים, יש לנו כל יום בשעות הערב. כמובן שהורים יכולים להגיע מתי שהם רוצים, החברים באישור ההורים ובידיעה שלנו. אנחנו מעודדים את הקשר עם העולם החיצוני, מתוך מטרה לא לייצר כאן בועת טיפול אלא שהם יצליחו להחזיק כמה שיותר את שגרת החיים בחוץ.

תחיה גם תספר אחר כך, לפעמים הם עושים זום בבית הספר שלהם, הולכים לעשות בגרויות, חוזרים. זאת אומרת, יש פה גם את החיים החיצוניים לצד המקום האשפוזי.

זו דינמיקה שקשורה לבני נוער.

נכון, וגם החלק של לשמור על הרצף וחווית השייכות היא קריטית. לדוגמה, אחד הנערים שכרגע נמצא בתהליכים של צו ראשון, אז את כל המיונים, היה איזה מינוי למודיעין שהוא היה צריך לעשות, הוא עשה פה בבקתה מספר מיונים של מספר שעות שהוא היה צריך לעבור והוא ייצא לצו ראשון והוא יחזור.

אנחנו משתדלים מאוד, אולי להבדיל מהקפסולות שפעמים רבות בתי חולים מייצרים. קהילה במקום הראשון, זה לשמור על רצף חיים מהחיים שלהם בבית וגם לאפשר להם אחר כך חזרה קלה יותר, כי אחרת לא עשינו כלום. אם אנחנו יצרנו כאן משהו מדהים אבל אחר כך הם נפלו – זה לא שווה את זה.

ואיך אתם מונעים את התלות?

אז קודם כל הם כל הזמן בקשרים בחוץ, כל הזמן בעבודת חוץ וגם ביצירת קשרים - -

כי טוב פה מאוד.

נכון. הם יוצאים הבייתה גם שישי-שבת אחת לשבועיים כדי לשמור על שגרת חיים בחוץ.

שזה חובה, אנחנו סוגרים את הבית פעם בשבועיים, כי הם רוצים להישאר פה, צריך לפעמים "לבעוט" אותם החוצה.

אפשר להבין. זה מקום שהוא מאוד מגן עליהם והוא מאפשר להם את הקצב שלהם.

אבל גם במובן למשל של המשפחה. מארק תציג את עצמך.

אני מארק בן הזוג של ענבל, ואני מעביר מיינדפולנס בבתים המאזנים וגם אחזקת הבתים ועוד כמה דברים.

כן, כבר שמענו עליך בדרך, ראינו את כל הצ'יפים.

חלק מהעיקרון של לשמור על החוץ, זה גם שהדרכות ההורים והתערבויות משפחתיות הם חובה. ההורים מגיעים לפה לפחות פעם בשבוע לפגישה עם המטפלת. יש לנו קשר הדוק עם המשפחות.

אחד הדברים הכואבים שנתקלתי בהם, משפחה הגיעה לפה כשהאמא מספרת שהיא לא ראתה את הבת שלה במשך שבוע כשהיא אושפזה באיתנים, ואז היא הגיעה להביא לה ספרים. אני חשבתי שאני מתמוטטת, אם לא הייתי מתוך המערכת הייתי אומרת "טוב, כי אני מנותקת אני לא מכירה", אני מכירה. היא הגיעה להביא לה ספרים, אבל זה לא היה בשעות אז היא הייתה צריכה להשאיר אותם אצל השומר ואסור היה לה להגיד לה שלום. היא אמרה להם "אני במשך שבוע לא ראיתי אותה, אם אפשר שרק תוציאו אותה שניה ואני אתן לה נשיקה וחיבוק, אני אתן לה את הספרים" ולא. החוויה הזאת של הניתוק והניכור וההפרדה הזאת.

הנערה הזאת הגיעה לפה והאמא אמרה לנו "מה זאת אומרת כל יום אפשר לבוא לבקר?", היא הייתה בהלם והיא לא הבינה. בנושא הזה של בריאות הנפש, כמה דברים יכולים להיות מתוקנים במסגרות האלה ביחס למחלקות על שלל גווניהן – מחלקות פסיכיאטריות פתוחות או סגורות.

אני חושבת שבאיזונים זה צריך להיות הפוך, ההיקפים צריכים להיות יותר בתים מאזנים שבאמת משקמים ומחזירים לעולם. ושם זה צריך להיות הקצה.

כמו שבהרבה מדינות בעולם זה כבר קורה. זה המצב באיטליה ובמקומות נוספים באירופה. אני רוצה להדגיש את זה ואני דיברתי על כך במספר מקומות אני בעד יצירת פורום, אנחנו יכולים ללמוד האחד מהשני אנחנו לא נגד. אנחנו יכולים ללמוד מהמחלקה, המחלקה יכולה ללמוד מאיתנו, אנחנו יכולים להפרות האחד את השני, זו לא תחרות.

את רואה את זה כך כי יש לך מקום מאוד בריא ובטוח. כנראה שבמקומות האלה אין כל כך - - - ואנחנו הרגשנו שיש תחושה של איום מהבתים המאזנים. כשיש אינטרסים כלכליים ושל מעמד וכדומה אז זה יותר מורכב, אבל אני חושבת שהבשורה הזאת מתחילה להדהד. כשהגענו להקצות את הכספים לטובת הבתים המאזנים הם עמדו שם ואמרו חייבים לדבר על המחלקות הפסיכיאטריות והמצב שלהם. אנחנו באנו לשנות ולא לשמר את המצב הנתון ואני חושבת שבתים מאזנים זה - -.

כל הזמן מדברים על מערכת בריאות הנפש שהיא מורעבת ושהיא לא הולכת לשום דבר והיא כל הזמן סובבת סביב עצמה, בשביל לשנות דברים צריך לעשות צעד אחד שיוצא מחוץ לקופסה ואני חושבת שזו הפרדיגמה שיוצאת מחוץ לקופסה. כרגע היא זאת שיוצאת, היה צריך שהם יצאו, והיא מביאה איזושהי בשורה אחרת בתחום של בריאות הנפש.

אני חושבת שביחס בכלל לחוסן של אזרחי מדינת ישראל, החוסן הנפשי, יש פה משהו שהוא לוקח את האנשים ונותן להם לעבור את ההתמודדות באופן הכי מכבד, נכון, ומותאם להתמודדות ומחזיר אותם לחיים, ללא מה שקורה במקומות האחרים שזה מנציח את החולי.

נכון. גם במיוחד שאנחנו מדברים על התערבויות בשלבים מוקדמים וההתערבות הזאת היא משמעותית מאוד, אנחנו עושים פה שינויים שלפעמים אנחנו רואים שהמסלול החיים אם הוא כרגע עובר התערבות עוד לפני שלב ההבחנה, ואני עובדת עם מבוגרים ואני רואה כבר את השנים הקודמות של ההזנחה ושל חוסר הטיפול והכרוניות שהביאו אחר כך למצבים האלה. ואני אומרת, אם הייתי יכולה שם בגילאי 14-15 לייצר את ההתערבות הזאת - -

אני קוראת לזה אזור הדמדומים, זה בדיוק המעבר הזה שיכולת לא לקבע ולא להגדיר.

אני חושב שהשאלה "האם?" היא כבר פתורה, זאת אומרת אני מסתכל על זה דרך משקפיים של אפילו לא הבת שלי, כי אז אני לא אובייקטיבי אלא בת של חבר, מישהו שאכפת לי ממנו ואני רוצה את טובתו. אני חושב שזה ברור לחלוטין שבמסגרת כזאת שמעבר לנעים – את זה קל לראות – זה מאוד יעיל, ממוקד, אישי, מלא טיפולים, אינטנסיבי, רואים אותך מקרוב, Follow-up צמוד מאוד. זה יעיל מאוד, מבחינתי בת של חבר מוזמנת לפה באופן חד-משמעי.

אז "האם?" – פתור. עכשיו עוברים בעצם לשאלה של "איך?", איך לוקחים את זה ומתחילים לעודד אותו, לקדם אותו ולרתום את הדברים האלה לטובתו.

לפני שהגעת דיברנו בדיוק על זה, שההקצאה הראשונה של הקרן לאזרחי ישראל זה רווחי הגז של מדינת ישראל. הפירות של הקרן נכנסים לתוך הקרן וזה קצת מפעל הפיס כזה. זה פרויקטים – חברתיים, כלכליים, חינוכיים. וחלק מההקצאה שהקצנו בפעם הראשונה היה לטובת בינוי של בתים מאזנים, אני יודעת שיש תפעול אבל בסוף אנחנו - -

אני מכירה אותם.

לא משנה, זה התחיל לייצר את השיח. ולגבי מה שאמרת, הייתה ישיבה של ועדת הבריאות על תכנית של בריאות הנפש ל- 2024 ומנכ"ל משרד הבריאות ישב שם והוא לא דיבר על בתים מאזנים כחלק מהתוכנית, הוא לא הזכיר אותם.

אנשים נגשו אליי ואמרו "הוא לא דיבר על בתים מאזנים", לקחתי נשימה עמוקה והתחלתי לנאום, וחלק ממה שאמרתי בנאום הזה, זה שכל אחד ינסה לחשוב על בן משפחה, חבר, אדם אהוב, איפה הוא היה רוצה לראות אותו כשהוא מתמודד עם איזושהי התמודדות נפשית. איפה הוא היה רוצה לפגוש אותו, במחלקה הפסיכיאטרית או בבית מאזן? וכשהוא שמע את הדברים הוא אמר "יש לנו תכנית", ברגע שהוא אמר את זה זה עובר לעשייתם כי מדובר בפרוטוקול, אתה לא יכול להגיד משהו שאחר כך אנחנו נביא אותו בפניך.

הוא אמר שיש תכנית ארבע-שנתית של בניה של 100 בתים מאזנים חדשים ותפעול שלהם. אני אמרתי לו כך "אני רוצה לדעת, ב-2024 יהיו 25 בתים מאזנים חדשים ויתופעלו?", הוא אמר שכן. אמרתי, אני אשאל שוב, כדי שלא יהיו אי הבנות "זה יקרה?", הוא אמר "כן. אמרתי שכן, זו התוכנית וזה מה שיהיה".

פה הסתכמו טענותיי. צריך להתחיל משהו, נכון שכרגע יש 28 בתים מאזנים.

את מדברת על בני נוער או על מבוגרים?

הכל. יש גם לאלה וגם לאלה וגם להפרעות אכילה ויש גם מה שקשור למשרד הביטחון שזה בתים ייעודים להלומי קרב, פוסט-טראומה וכדומה. אבל זה כבר מתחיל לקבל איזשהו הדהוד בעולם, משהו מתחיל לנוע. זה קשה, צריך לשבת אצלנו בוועדות בשביל לראות - -

זה מאוד קשה. יש לנו נציגים בפורום, יעל שמגיעה אליכם. אנחנו רוצים מאוד לקחת חלק שעוד לא נגענו בו – הילדים. אנחנו רוצים לטפל בגיל הזה גם.

איפה אמרנו לנו עכשיו שפתחו חדש לילדים?

בצפון של החינוך הדתי.

יש עכשיו משהו של ילדים.

זה לא ילדים זה נוער. זה של אנוש יחד עם עמותת דעת של דני הירשברג. לא ילדים, אנחנו עדיין מדברים על 12-18. ואני מדברת על 6-12. אמות המידה נתנו מ-6-18, אף אחד לא טיפל בגיל הזה. אני לא יודעת אם אתן מכירות היום את הנתונים מהמחלקות. בנס ציונה אנחנו עשינו קצת בדיקה של זה, יש 36 מיטות בפועל רוב הזמן הם על 42 ילדים, שזה מעבר להקצאה של ילדים. ברור לנו בלי אפילו לבדוק שלפחות מחצית לא צריכים להיות בתוך המחלקה. הייתה פה העובדת הסוציאלית שעובדת עשר שנים במחלקה ואמרה "וואוו, זה חלום, זה החלום".

אנחנו דיברנו עם מכבי ואמרנו "אנחנו רוצים לעשות את זה", ואז מכבי אמרו "אין לנו איך".

מאוחדת אמרו. למה לא? רגע תגידי לי, מה רצית לומר?

אנחנו לא נגיד עכשיו.

כולם מדברים על 12-18, 6-12, אני יודעת, יכול להיות שמישהו - -

למה? מה?

שאלה טובה. אני לא יודעת, זאת שאלה. אני לא מכירה לגמרי, אנחנו התחלנו להיכנס לזה, זה מורכב יותר, זה דורש יותר תשומות.

זה חדש, זה מורכב יותר, זה מסובך. זה משהו אחר לגמרי.

אבל זה ברור לנו שזה נדרש, ומה שנאמר לי ממכבי זה כך "אם אנחנו נוכל לקבל תקציב ייעודי לזה, אנחנו מחר חותמים אתכם שאתם תפעילו. אנחנו צריכים איזושהי העברה של תקציב אלינו לטובת הדבר הזה". ואני אומרת שאני לא רוצה תקציב ישיר, אל תעבירו לי שום דבר, אני אעשה את המבנה אני אעשה הכל, תעבירו דרך הקופה ואנחנו נעשה.

מכבי עובדים אתנו מדהים על כל פרויקט חדש, הם הראשונים שחותמים איתנו, הם חתמו בנוער מהר מאוד, הם הראשונים שהגיעו לפה. וגלעד בודנהיימר שהוא איש - -

גם הרבה פעמים הדינמיקה היא שאם מכבי חותמים אז כללית מיישרים קו ולא רוצים להישאר מאחורה בלי מענה. ואז זה קורה. את האבן הראשונה להפיל - -

ולכן אני מסתפקת במכבי בשלב הראשוני. אני חושבת שאנחנו צריכים להסתכל לשם, התחלנו ליצור רצף, אמות המידה טיפלו במשהו מסוים ואנחנו רוצים להרחיב את זה.

אני חושב שאם הייתי מרכז את המאמץ הייתי מרכז אותו מול מכבי, כי הרבה פעמים הם הולכים ראשונים ומשם זה כבר יבוא.

נכון. הם עכשיו גם מטפלים בתחום של תחלואה כפולה, שגם את זה אנחנו מאוד היינו רוצים. הם באמת הראשונים שפתחו מרפאות לתחלואה כפולה וממש נכנסו לזה במלוא הכוח.

פה אין תחלואה כפולה נכון?

לא. יש אבל לפעמים שימוש ספורדי שהיה בעבר, אבל לא משהו.

לא משהו.

תחיה, את רוצה לספר קצת על החינוך?

כן. אני רק חייבת להגיד לכם משהו כדי שתהיו גם אתם בתוך ההתרגשות שלי. היום כשהייתה מיני ההופעה, כל הזמן הייתי עסוקה בלהיזכר שבבוקר היינו צריכים "לגרד" חלק קטן מהמיטה כי הם לא רצו לקום. ממש לגרד. ואז אני רואה אותם שרים בהופעה כאילו אין מחר. אין קשר בין מה שהיה בבוקר לשעה-שעה וחצי לאחר מכן.

תחיה אפשטיין, יועצת חינוכית. בית הספר הוא מה-1 לספטמבר, המקום קיים מפברואר אני לא יודעת איזה סדר יום היה, לא הבנתי. היינו חלוצים אמתיים.

התחלנו ב-1 בספטמבר באפס הכל – אפס ידע, אפס הבנה, אני לא מעולם בריאות הנפש בכלל, אני לא מכירה את העולם הזה והייתה לי חניכה מצוינת. תהליכי עבודה – התחלנו מכלום, אמרתי גם לענבל ומיכל, תנו לנו עכשיו את המקום הבא בתור ואנחנו נפרוס לו את כל תהליכי העבודה שאנחנו בנינו פה, בעיני הגענו היום למקום מדהים בהבנת סדר-יום, באיך מלמדים את הילדים, קבלה של ילד, איך זה מתחיל מה יש באמצע ואיך הוא יוצא מפה, אפרופו רצפים.

אני באופן אישי כיועצת חינוכית עסוקה ברצפים של הילדים בטרם הגיעו לפה, זאת אומרת, להיות בקשר עם בית הספר, לשמוע מההורים, להתקשר למחנכת ולמורים המקצועיים וכו', זה לפני שהוא מגיע וגם כשהוא מגיע שבוע-שבועיים ראשונים. ואחר-כך לאן הוא הולך – אם הוא יוצא מפה לבית הספר שבו היה קודם, מעולה. אז אנחנו מול הבית ספר בונים תכנית אישית הדרגתית. אנחנו יודעים כל יום מה הוא יעשה, בשבועיים הראשונים בדרך כלל.

אחר כך בית ספר איתו בקשר. אם זה מצליח, לא תמיד השבועיים האלה מתקתקים. ואם לא, אם נגיד מסגרת אחרת ויש דבר כזה, יש ילדים שממשיכים אחר כך למשהו אחר, לפי השיח לפי מה שקורה פה, אז למצוא את המסגרת ולהיות איתם בקשר ולהציג את הילד ולהיפגש איתם, להיפגש ממש. היום בזום, ברוך השם.

אבל להיפגש עם בית הספר ולחשוב ביחד איך ומה, בתוך כל זה יש תכנית אישית, מערכת אישית לכל ילד שעובדת בשעות 8:00-16:00, כל שעה לדעת מה הוא עושה, חלק מזה זה לימודים, חצי מהיום זה לימודים אולי פחות אפילו והחצי השני זה טיפולי, קבוצות וכל מה שיש פה.

יש לנו שתי מחנכות, לפי שתי כיתות, 12 ילדים שישה ילדים בכל כיתה והמחנכת מחזיקה את זה לאורך כל החודשיים-שלושה, כמה שהילד נמצא. זאת אומרת, בשטף ביום-יום היא מחזיקה ואני את כל הלפני ואחריי, שזה גם על כל התקופה.

אני רוצה להגיד משהו נוסף שיושב לי על הנשמה. אני לא כל-כך יכולה להיות פה יועצת בשנה הבאה, זה כואב לי מאוד. אנחנו לא בית ספר ואין לנו סמל מוסד, לא יודעת אם אתן מבינות או לא מבינות בכל הקטעים של משרד החינוך, אין סמל מוסד, אנחנו שייכים למתי"א, למתי"א אין קודים שבא לי לצרוח למה קוד מנהל אותנו ולא אנחנו מנהלים את הקוד? 2024, לא מצליחה לתפוס את זה. אין קודים לדווח עלינו, אז אני יכולה להיות רק מורה מן המניין בלי גמול ייעוץ, והמורות שלנו הם כמו מורה מקצועית, אין להן גמול חינוך שזה מחדל מטורף, כי הן עושות פה עבודה מטורללת מסביב לשעון, לאנשים פה כאילו אין להם חיים ואז גם לנו אין חיים.

אני על גבול הפנסיה, אני בגיל 55 חלמתי לצאת לפנסיה מוקדמת ואני פשוט לא יכולה לעבוד פה שנה הבאה, כי אין לי גמול ייעוץ וזה פוגע לי - -, עזבו את הכסף שהשנה הזו אני מפספסת ולקחנו את זה כאילו על עצמנו, אז שנה אחת זה בסדר, אבל זה אלפי שקלים כל חודש, אני לא יכולה להרשות לעצמי לפנסיה.

נבטל את הפנסיה, תישארי פה.

רציתי לצאת לפנסיה כי אני 30 שנה בייעוץ, אבל עכשיו בשבילי זה משהו חדש אז הפנסיה מבחינתי קצת מתרחקת, אבל לפחות שיהיה את הגמול ייעוץ הזה ואת התנאים הלאה. אני ממש מכניסה אתכם כאילו לכיס האישי שלי אבל זה לא רק תחיה, אלה המחנכות.

את מכירה את הסוגיה הזאת שיש לנו? אנחנו לא רשומים כסמל מוסד.

הבית מאזן של דני.

גם. אין להם סמל מוסד, אותו סיפור. הם עכשיו רק התחילו, הם אמורים להתחיל, אבל הם באותו סיפור כמו אצלנו, כי לא קיבלנו סמל מוסד, זה נמצא באגף החינוך. אני מנסה בכל דרך אפשרית להגיע למי שרק אפשר, רציתי לקבוע פגישה עם קיש, הייתי בקשר עם הפרלמנטר שלו.

מיכל וולדיגר רצתה לעזור לנו גם והיא אמרה שהיא תנסה לפנות לוועדות, אני לא יודעת איפה זה נמצא כרגע.

קודם כל אם את רוצה שזה יקרה את צריכה להיות מאוד מאוד עקשנית.

אני מנסה.

וכל הזמן לשאול "מה קרה עם זה? מה נהיה עם זה". את יכולה גם לנדנד לי בשמחה רבה. ככה דברים קורים בעולם.

המערך החינוכי בנוער הוא קריטי. אנחנו רואים את ההבדל, היינו בלי מערכת חינוך לבין מה שקורה כרגע עם מערכת חינוך, כמה זה תורם לתחושה של הנערים, להחזקה, לשגרה, לרצף הטיפולי ולרצף החיים ולראות את הצוות החינוכי המדהים שיש לנו פה שעובד בתת-תנאים מבחינת דברים רבים מאוד.

את הבעיה הזאת יש בעוד מקומות, בעוד בתים מאזנים?

כל החלופות אשפוז, גם בבית דניאלה לצורך העניין.

אתן מכירות את בית דניאלה? זאת מערכת טיפול יום, זו מסגרת טיפול יום לבני נוער.

מה ההבדל אם היית עובדת במחלקה כזאת בבית חולים?

במחלקה הכל בסדר, יש להם סמל מוסד, יש להם תקנים. כמו שהייתי עובדת בבית הספר.

זאת אומרת שזה לא ממש לייצר תקדים.

הטענה שלהם הייתה שמכיוון שזה קטן - - -, גם בבית דניאלה שזה שלוש כיתות גם יש בעיה, אז גם שלוש זה לא המינימום. הם לא רצו בעצם לפתוח - - -

אבל צריך להגיד שזה לא באמת שתי כיתות. יש פה תחלופה של כל חודשיים-שלושה, זה כבר הרבה יותר כיתות. ואם יש פה שתי כיתות במקביל, זה אומר שאתה מעביר פה הרבה יותר תלמידים מאשר 12 תלמידים בשנה.

אבל מה הטענה המהותית שלהם?

בכל פעם הטענות מתחלפות, בהתחלה היה שאי אפשר לשייך את הנערים אלינו כסמל מוסד משום שהם לא משנים כתובת, שהנערים צריכים לשנות כתובת.

מה קורה עכשיו עם המפונים?

ואז הם אמרו "נכון" והטענה הזאת ירדה. הם קיבלו סמלי מוסד במקומות שנפתחו.

נכון, אני יודעת.

גם במובן של תקציבים לצוותים, אבל אין לנו סייעות וזה מגיע לנו מתוקף היותנו בית ספר לחינוך מיוחד, אין לנו תקציבי קיץ, אנחנו אמורים לקבל תקציב הצטיידות.

אין לנו אפשרות לקבל רישיון לצאת לטיול. כמו שאנחנו מגישים על סמל מוסד, אנחנו רוצים להוציא עכשיו את הילדים לטיול, למה לא? זה נראה לי בסיסי.

הצגה, טיול, אין לנו אפשרות לעשות את הדבר הזה. אז בעצם כאילו יש לנו שעות שקיבלנו אבל הן מאוד מאוד מצומצמות.

שאלות פשוטות, רגילות בלי שום גמול, בלי שום דבר.

המענה הוא מאוד מאוד דל, אבל עדיין העבודה היא מדהימה.

כל מקום שאני מגיעה זה ככה, מכל הלב והנשמה.

אני טוענת שזאת הבעיה, כי אנחנו נסכים שנה הבאה לעבוד כך – אז הכל בסדר, מה הבעיה, ואז עוד שנה וגם הכל בסדר. אני לא יודעת מי יעצור את הדבר הזה. הכיף והעונג שלי לעבוד פה, או שאני אעצור ואגיד "סליחה, כך זה לא צריך להיות". אני אומרת שאני באופן אישי ממש בדילמה.

אני חושבת שאני צריכה להכיר את היקף התופעה ביחס, אם יש - - -

שני בתים ועוד טיפול יום אחד שאנחנו מכירות בבית דניאלה.

אין עוד דברים?

ועוד 25, בגלל זה שאלתי האם הוא הולך לפתוח גם לבני נוער השנה.

גם וגם.

אז נגיד מתוך ה- 25 חמישה יהיו לגילאי בית הספר.

נכון נכון, זו תופעה שתהיה.

אז אנחנו נהיה נגיד שבעה או שמונה, אז את יודעת זה כבר הולך וגדל אבל הבעיה שיעשו את זה בעוד חמש שנים כי אז יהיו אולי יותר, אבל בינתיים אנחנו בבעיה.

כרגע זה שניים? פה ו-?

כפר חסידים.

לא. יש עוד. יש עוד. יש לנוער, אבל זה לא רק לנוער, הפרעות אכילה, אבל הרוב שם היה נוער.

אחותי מתחתנת היום, אני צריכה ללכת. אז תודה שבאתם שיהיה בשורות טובות.

אני אמרתי שאנחנו בדילמה הזאת, אנחנו נעצור ונעשה את זה למבוגרים, עזבו למה אני שוברת את הראש, צריך להיות חלוץ עם כל המשמעות. אנחנו בסוף מורידים המון כספים, אני לא צריכה לספר להם על הבלאי שבית כזה צריך להחזיק אותו. ואנחנו כל פעם מוסיפים עוד דברים וצוותים. יש פה צוותים ותיכף עדן בטח תרצה להגיד גם עליהם. יש פה לא מעט צוותים ואנחנו מרפדים בכל מה שאפשר, אבל גם יש איזשהו גבול גם שאנחנו כמסגרת יכולה להחזיק לאורך זמן, כי אני רואה כמה הצוותים נפגעים מזה בסוף, צוות החינוך.

תחיה היא מתנה למקום הזה, היא שליחות והיא עושה את זה באהבה, זה מיזוג מדהים ואסור שזה יפסק ואני יכול להבין לגמרי את הפער שלה.

ואסור שהיא גם לא תתוגמל כמו שצריך.

אין סיבה גם, כי יש גם תקדים כבר.

עדן, את רוצה להגיד קצת עלייך ועל התפקיד?

כן, אני אשמח. אני עדן ואני הרכזת של המדריכות פה. המדריכות הן גם מדהימות ואני ארים להן.

ממש. הן הלב של הבית.

אנחנו נמצאים עם הנערים והנערות אחרי השעות של הדברים הרשמיים – טיפולים, לימודים, אנחנו פה בשעות הפנאי שלהם. אני ארשה לעצמי ואגיד שזה קצת כמו אמא שלהם. הם גם אומרים את זה, זה ממלא וכיף. מרביתנו סטודנטיות לפסיכולוגיה.

שזה גם דבר מדהים.

הרבה פעמים הנערים שואלים "למה אתן עובדות פה?" כי אגב תגמול זה לא עכשיו עבודת הייטק או משהו כזה. אבל אני אומרת להם שאני מקבלת פה כל כך הרבה מעבר לכסף ואין פה מדריכה אחת שתגיד תשובה אחרת. זה באמת הלב שלי המקום הזה.

עדן עבדה גם במסגרת של המבוגרים. אף פעם לא שאלתי אותך מה את רואה פה ששונה לך מהמבוגרים בחוויה שלך?

איפה היה לך יותר כיף?

אני חושבת שכיף זו מילה - - - זה שונה מאוד, אני חושבת שפה אני מרגישה שאני יותר משפיעה. במבוגרים יש איזה איבוד תקווה קצת, אחרי שהם כבר עברו כל כך הרבה אשפוזים, הם מגיעים אלינו ואומרים "אתם התקווה האחרונה שלי". וכאן הם נערים אז אולי יש חוסר תקווה של בני נוער של "בא לי למות ולא בא לי להיות פה", אבל מרגישים עליהם את השינוי הרבה יותר. לראות התחלה וסוף של נערות פה זה מרגש מאוד.

אני תמיד אומרת שזה עיניים אחרות.

המקום הזה של המדריכות, יש פה בין 10-11 מדריכות בסך הכל, והן נמצאות מסביב לשעון 24/7, חוץ משעות הבוקר שגם שם רכזת לפעמים נמצאת בשעות הבוקר, ואחרי הצוהריים ובלילות הם נמצאים שם, ברגעים הקשים ובהתקפי החרדה ובניתוקים ובעבודה שקורית בצורה כל כך מדהימה.


עשינו בשבוע שעבר ערב הוקרה לכל העובדים ואני כל כך מוקירה את העבודה, עם כל הכבוד לי שאני באה כמו איזה סבתא, הם פה עם הלב ועם הנשמה וזה קשה. זה לא רק – קל וכיף ומספק וזה גם הרבה מאוד עבודה וכשעושים פה מפגשי פרידה, ועושים מפגש מאוד גדול של הנערה ושל המשפחה שלה וכל הנערים, ומגיעים גם אלה שהיו איתה קודם ומגיעים לכאן כקהילה וכל המדריכות מגיעות, אלה פרידות מרגשות בטירוף וכולם בוכים נורא.

הן מספרות על התהליך ומה שהן מספרות עם כל הכבוד לפסיכולוג שעשה פה תואר שני ושלישי ולא יודעת מה, זה על עדן שהייתה שם ברגע שהיא הייתה צריכה ושלא איבדה תקווה, שהחזיקה לה את היד שהייתה איתה בהתקף החרדה, שיצאה איתה רגע לחיבוק ולסיבוב הליכה, שהייתה איתה בפארק השרון ובפעם הראשונה היא יצאה מהתקף החרדה. ת'כלס אלה הדברים שנוגעים. עם כל הכבוד לנו.

זה גם מה שפסח כל הזמן אומר.

נכון. זה המודל של הקהילה.

וגם במודל הטיפולי, חשוב מי הם המטפלים שנמצאים במקום. מי הצוות, מי הליווי. וכל הזמן מדברים על חוסר באנשי טיפול ואת שומעת מה היכולות של מי שלומדת פסיכולוגיה והיא סטודנטית לפסיכולוגיה והיא יכולה לעשות מהפיכות. זה קשור לכל המבנה הזה, זה לא יכול לקרות במקום אחר.

אני גם אוסיף שמעבר לזה שמרביתנו סטודנטיות, אנחנו עוברות הדרכות עם העובדות הסוציאליות אחת לשבוע ואנחנו מעבדות דברים שאנחנו עוברות פה, זה לא פשוט. יש לנו "אקדמיה" של ענבל, שזה כמו השתלמות שאנחנו לומדות דברים מבחינה פרקטית איך ליישם כאן.

יש מעטפת מקצועית רבה, זה לא שאנחנו רק חמודים ויודעים לחבק.

אנחנו יודעים. אנחנו בהחלט מבינים את זה.

עוטפים אותנו ונותנים לנו כלים רבים.

אנחנו עושים פה אחת לשנה במשך חצי שנה אקדמיה שזה אומר לימודים של – פסיכופתולוגיה וטיפול תרופתי ו-DBT ועכשיו הם עושים הכשרה ב-DBT שזאת עבודה על ויסות רגשי, הם עושים הכשרה של 15 מפגשים שמיכל מעבירה כי היא דיביטיסטית.

החלק הזה של שילוב של למידה ומקצועיות אל מול לב רחב ונתינה ויכולת להיות, זאת אומרת זה כל הזמן שילוב ודינמיקה ולשמחתי הבתים שלנו, שלושתם, השם שלנו ידוע בשילוב של מקצועיות וזה קריטי. כי אתה יכול להיות נחמד אבל אם אתה לא יודע לעשות את הדברים נכון אז אתה חוטא. וצריך לעשות אותם נכון וחכם וגם אתה צריך לבוא מתוך מקום - - -

אני חושבת שכל הבתים המאזנים, לפחות שאני פגשתי, ברמת המקצועיות והשם.

יש עוד איזה פרמטר אחד שאני לא יודע אם נגעתם בו, זמן השהות של הנוער לעומת המבוגרים הוא ארוך יותר.

כמה זמן?

מבוגרים – חודש-חודש וחצי.

וואוו. קצר ממש.

ואצל הנוער זה יותר.

מה זה מבוגרים?

18 ומעלה. אנחנו מקבלים 18 עד 75. ותשאלי איך זה עובד ביחד? מדהים, כמו סבתא ונכד בארוחת שישי. מדהים.

זה ריפוי הדדי.

בדיוק.

הזמן ארוך יותר והנערים הם קצת יותר בשלב הפלסטלינה, ולכן התהליכים פה מורגשים מאוד במקום הזה. אני חושב שהפרמטר של הזמן זה וואוו, רואים אפקטים לשהות.

אז אנחנו עושים דברים טובים אבל אנחנו נשמח גם לעזרה.

אנחנו פה לעזור. בגלל שאנחנו ראינו שאתם עושים דברים טובים ואנחנו מאמינים בזה, אני מאמינה בזה, אז באמת אנחנו נאבקים כדי שיהיה עוד מזה ומה שקיים שגם יהיה לו את היכולת לפעול כמו שצריך.

בסדר. שמענו פה כמה דברים שאני חושבת שאפשר אולי לעזור מעבר למה שכבר אנחנו שותפים לו, אבל יש פה כמה דברים שהעלו שאני חושבת שחשוב לתת עליהם את הדעת. וועדת החינוך.



תודה רבה לכם על המפגש הזה והאירוח המדהים והבוקר המהמם הזה שפתחתם לנו את היום. תודה לך על החלומות ולך כי אי אפשר לעשות לבד דברים כאלה.


הישיבה ננעלה בשעה 10:42.