פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



24
ועדת המדע והטכנולוגיה
18/12/2023


מושב שני



פרוטוקול מס' 23
מישיבת ועדת המדע והטכנולוגיה
יום שני, ו' בטבת התשפ"ד (18 בדצמבר 2023), שעה 12:00

אתגרי המחקר והפיתוח בצל המלחמה

חברי הוועדה: איימן עודה – היו"ר
מטי צרפתי הרכבי

עופר כסיף
יואב סגלוביץ
יוסף עטאונה

פרופ' אברהם דומב - מדען ראשי, משרד החדשנות, המדע והטכנולוגיה

הדסה גטשטיין - ראש מטה לשכת מנכ"ל, משרד החדשנות, המדע והטכנולוגיה

פנינה אל-על - מנהלת המחלקה לשת"פ תרבותי, חינוכי ואקדמי, משרד החוץ

פרופ' דוד הראל - נשיא האקדמיה, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים

גליה פינצי - מנכ"לית, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים

סימה דניאל - מנהלת החטיבה למדעי הרוח, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים

זיוה דקל - החטיבה למדעי הרוח, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים

פרופ' רות שרץ שובל - חברת ועד האקדמיה הצעירה, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים

יעל חסיד איסקוב - רכזת האקדמיה הצעירה, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים

ד"ר גורי זילכה - יועץ כלכלי, המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח אזרחי

ד"ר ניל נמיר - יועץ מדיניות מו״פ, המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח אזרחי

דבי קאופמן - יועצת מדיניות מו"פ, המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח אזרחי

דב רוסו - יועץ בכיר, המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח אזרחי

דבורה מרגוליס - ראש מינהל ור"ה, ועד ראשי האוניברסיטאות

פרופ' יפעת ביטון - יו"ר ור"מ ונשיאת המכללה האקדמית אחוה, ועד ראשי המכללות האקדמיות הציבוריות (ור"מ)

ד"ר אדם אסעד - ראש תוכנית החברה הערבית, המכון הישראלי לדמוקרטיה

ד"ר שרף חסאן - ראש ועדת המעקב לענייני החינוך הערבי

ד"ר שרית לארי - מנהלת תחום אקדמיה, מרכז אקורד

דוד מרגלית - ארגון הסטודנטים

נופר בוכשטב - מטה משפחות החטופים

מאירה ברנדויין - מנהלת פרויקטים מיוחדים, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים

ד"ר נעמי בק - סמנכ"ל אסטרטגיה ובינלאומיות, המועצה להשכלה גבוהה/ות"ת

פרופ' מלאת שמיר - סגנית נשיא לבינלאומיות, אוניברסיטת ת"א; יו"ר פורום סגני הנשיא, ועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה)

תמי סלע

איילת חאקימיאן

מוריה אביגד


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.



אתגרי המחקר והפיתוח בצל המלחמה

שלום לכולם, אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת המדע והטכנולוגיה בנושא "אתגרי המחקר והפיתוח בצל המלחמה". חברים וחברות, המטרה העיקרית של הישיבה הזו היא לדון במדע באטמוספירה שבה אנחנו נמצאים מזה יותר מחודשיים, אבל גם להתחיל להתניע את ישיבות הוועדה החשובה הזו. היה ויכוח על הנושא, האם לקיים את הישיבה או לא, אנחנו ראינו לנכון כן לקיים.

בגלל שזו הישיבה הראשונה מאז ה-7 באוקטובר ותחילת מהמלחמה אני רוצה להגיד, ברור שפרלמנט הוא מקום של עמדות פוליטיות שונות אבל יש דברים שאנחנו צריכים לדבוק בהם כל הזמן והם הערכים האנושיים, להוציא תמיד את כל האזרחים ממעגל האימה. לגבי ה-7 באוקטובר, כבר מהיום הראשון הבענו עמדה נחרצת מהמקום האנושי ביותר והיא להוקיע כל טבח בוודאי, אבל אפילו כל פגיעה בחפים מפשע. אפשר שיהיו בינינו ויכוחים פוליטיים אבל צריך להוציא את הדבר המובן מאליו מכל ויכוח פוליטי, כי זה לא פוליטי, זה אנושי.

לפני כשמונה חודשים הודעתי שאני לא רוצה להתמודד לכנסת הבאה, אני רוצה להתמסר לנושא אחד ויחיד והוא השלום. אני מבין שאנשים רבים רואים שנושא השלום מתרחק. אני מאמין שצריך לעשות את הכול, את הכול, בשביל להביא שלום. אני מאמין שזה כן אפשרי. אנחנו נעשה כל שביכולתנו בשביל להשיג את הדבר החשוב מכולם והוא השלום.

נופר, אחות של יגב, נציגת משפחות החטופים, בבקשה. אנחנו נקשיב לך בהערכה רבה.

אני אפתח ואגיד שאני פה בשביל אח שלי. אח שלי נמצא כבר 73 ימים בשבי. הוא נחטף יחד עם אשתו, רימון. היא, לשמחתנו, חזרה לפני שבועיים, הוא עדיין שם. אבל אני רוצה הפעם לדבר מנקודת מבט קצת אחרת. אנחנו בוועדת מדע וטכנולוגיה, התחלתי את הדוקטורט שלי בביולוגיה לפני חצי שנה. חודשיים שאני כבר לא שם, לצערי. הדבר שהכי הייתי רוצה כרגע זה לחזור למעבדה – אני עובדת על קורונה, רק התחלתי את הדוקטורט – אבל כרגע אני לא יכולה. אני כרגע נמצאת פה, לא הולכת ללימודים שאני אוהבת, לא הולכת לעבודה שפתאום מתקדמת בלעדיי ואני לא יכולה לחזור אליה, כי אח שלי בעזה.

אני מרגישה שאנחנו כרגע בשלב של ניסויים בבני אדם. כך זה מרגיש. אנחנו כולנו באיזושהי תקופה – 73 ימים – של עליות וירידות. פתאום יש איזשהו שביב של תקווה ואז קורה מקרה כמו הטרגדיה הנוראית שהייתה ביום שישי, שבאמת לבי גם עם החיילים, אני יודעת שהם עושים ככל שביכולתם בשביל להגן על המדינה, בשביל לעזור לחטופים וזו טרגדיה לכל הצדדים. אבל כל פעם שדבר כזה קורה – אני אייצג רגע את המשפחות – כולנו שוקעים באיזושהי תהום עוד פעם וזו פשוט תחושה בלתי אפשרית.

אני יודעת שאנחנו בוועדת מדע וטכנולוגיה אז אני לא אקח מזמנכם, זה נושא שבאמת מאוד נוגע ללבי, אבל אני אגיד שאנחנו צריכים את התמיכה של כל אחד ואחד מכם, כל מי שיש לו השפעה. אנחנו צריכים לעשות כל מה שאפשר כדי להחזיר את כולם הביתה, את אח שלי, את כל שאר 128 החטופים שנמצאים שם, שחלקם פצועים, חלקם לא. אני אסיים ואגיד שהלוואי ומחר אני אוכל לחזור למעבדה, אני אוכל לחזור לאוניברסיטה ולהמשיך את הדוקטורט, כי עכשיו המלחמה והעבודה היחידה שלי זה להחזיר את אח שלי הביתה. אני פה כי הנושא באמת מאוד חשוב.

אני רוצה, ברשותך, יושב-הראש, לומר לך קודם כל שאני משתתפת בכאבך באמת מעומק הלב ומאחלת, מקווה ושומרת על אופטימיות שהוא ישוב אלינו. הסיפור של יום שישי הוא מזעזע אבל יש בו גם בסיס של אמונה שזה עוד בהחלט יכול לקרות, שהם יחזרו אלינו, שהם עוד בחיים ושאפשר יהיה לשחרר אותם.

אני רוצה לומר לך שוועד ראשי המכללות שלח מכתב פניה ל-ICRC, לצלב האדום. בהתחלה הם התעלמו מאתנו ולאחר מכן הם השיבו לנו. האמירה הייתה שחשוב להם מאוד מה שקורה עם החטופים ושהם כן עושים מאמצים. אני לא באה לסנגר עליהם אבל אני רוצה לומר לך שיכול להיות שכמו היוזמה הזאת, שבאה לגמרי מהמרחב האקדמי, אני בטוחה שיהיו, והיו, עוד הרבה יוזמות שאתם פשוט לא יודעים ויודעות עליהן. הלב של כולנו אתכם וגם העשייה שלנו.

אני אגיד שזה דווקא כן מורגש. אני יכולה להגיד גם מתוך אוניברסיטת תל אביב – אני רואה את המחלקה שלי, ביולוגיה – מאוד תומכים ומנסים לעזור. דווקא הפניות כלפי חוץ, כלפי העולם, לפעמים חוזרות כנגד, אין את ההבנה של מה שקורה פה.

נופר, תודה רבה לך. כולנו זוכרים את הסיפור של האחות עם האח שלה. אנחנו מקווים שזה יהיה בכיוון אחר, עם תיקון למען החיים ולא שום דבר אחר. לפני מספר שבועות הייתה עסקת שבויים הומניטרית, כולנו הרגשנו מין אתנחתא בפעם הראשונה. אני מקווה שזה יקרה בקרוב-בקרוב. לבי אתך.

תודה רבה.

פרופ' אברהם דומב, המדען הראשי, נשמח לשמוע על אתגרי המחקר והפיתוח בצל המלחמה.

שלום לכולם, תודה על ההזמנה להשתתף בוועדה החשובה הזו דווקא בימים טרופים אלה. תחילה אציין שלבי עם החטופים, עם החיילים ועם, לצערנו, כל מה שאנחנו חווים בתקופה האחרונה. המדע בישראל הוא לא עוד משהו, המדע בישראל הוא כלכלת ישראל, ולכן אנחנו חייבים להמשיך את הפעילות המדעית, הן במישור הבסיסי, כפי שיציגו חבריי, והן במישור היישומי.

במשרדי הממשלה מתנהלים מחקרים יישומים שפותרים בעיות של כל משרד ומשרד. משרד המדע הוא זה שתומך במדע יישומי בכלל האקדמיה ומכוני המחקר, אבל במשרדים השונים יש מדענים ראשיים, כל מדען ראשי מטפל בסוגיות המדע שקשורות למשרדו, כמו משרד האנרגיה, משרד הסביבה וכן הלאה. חשוב מאוד לשמר את הפעילות הזו, אי אפשר לעצור, כי לחזור אחר כך מפעילות שהופסקה בפן המדעי זה קשה מאוד.

צריך לציין שזה לא רק המחקרים עצמם אלא הכשרת כוח האדם, המסטרנטים, הדוקטורנטים, שהם הבסיס לכ"א המיומן שנדרש בתעשיית ההייטק, בתעשיית הביוטק, הם באים מתוך אותם דוקטורנטים ומסטרנטים. מאיפה הם מתפרנסים בזמן שהם עושים את הדוקטורט והמסטר? הם מקבלים את המלגות מאתנו, מהממשלה ומהגופים האחרים. אם אנחנו מפסיקים את זה, אנחנו פשוט שוברים את התשתית גם המדעית וגם את הדור הבא של מה שנדרש לנו.

אני חייב לציין שהמשרד שלנו כרגע לא חווה שינויים בתקציב מבחינה זו. יש באוצר הבנה שהנושא הזה הוא קריטי עבור המדינה גם בימים קשים אלה. אפשר לעשות קיצוצים אבל הקיצוצים האלה הם מתונים והמשרד שלנו מקבל. אני מקווה שכל משרדי הממשלה יקבלו את התקציב שלהם כדי שהם יוכלו להמשיך ולקדם את אותם הנושאים היישומים שהם אחראיים עליהם. תודה רבה.

תודה רבה. פרופ' דוד הראל, נשיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, חבר אישי שברגעים הקשים של החודשיים האחרונים היינו בקשר כל הזמן ואני מעריך מאוד מאוד.

תודה רבה. אדוני יושב-הראש, חברי היקר איימן עודה, חברי ועדה יקרים, קודם כל אני רוצה להזכיר לך שהזמנו אותך ואת הוועדה לביקור באקדמיה. זה נכון שעכשיו קצת יותר מורכב אבל אני חוזר על ההזמנה הזו. זה מעניין. יש לנו תערוכה. אני מזמין את כל מי שנמצא פה.

אנחנו רוצים להגיע בהקדם, ממש בהקדם.

אנחנו נפגשים היום על רקע מציאות מורכבת וקשה מאוד. המתקפה הברוטלית האיומה של החמאס ב-7 באוקטובר גבתה מחיר נורא וחסר תקדים מאזרחי ישראל. המלחמה שבאה בעקבותיה ממשיכה לגבות מאתנו בארץ מחיר דמים יקר ביותר, שלא לדבר על החורבן שהיא ממיטה על אין-ספור חפים מפשע בצד השני. אך גרוע מכך הוא שמסתמן שהלחימה עלולה להרחיק את היום שבו נראה את כל 129 החטופים והחטופות שנותרו בעזה חוזרים הביתה, כולל יגב. ותודה לך, נופר, שבאת לכאן. ליבנו אתכם ולבי האישי גם אתך שתחזירי לדוקטורנט ותסיימי אותו. נדאג לך גם אחר כך.

129 זה מספר שכל כמה ימים צריך להקטין אותו ולאו דווקא בקטע טוב, כפי שאנחנו יודעים. המספר היה יותר גדול לפני כמה ימים והוא הולך וקטן בקטע רע מאוד. בשל כך, ולמרות שהקשר של העניין הזה לתפקידי האקדמיה למדעים ולתפקידי כנשיא ולנושא הספציפי של הישיבה הזאת רופף למדי, קשה לי להימנע מלקבוע מעל במה זו בנחרצות ובקול גדול שעל הממשלה להעמיד את עניין החטופים והחטופות בראש מעייניה ממש ובמרחק גדול מאוד משאר תוכניותיה ופעילויותיה. השאיפות והמטרות האחרות, כבודן במקומן מונח, אך אין שום דבר שחשוב בימים אלה יותר מאשר הכוונת כל המאמצים להחזרת ה-129 הביתה עד האחרון והאחרונה שבהם, ובלתי נתפס בעיניי, למרות מה שאנחנו שומעים פה ושם, שלא כך נראים כרגע פני הדברים.

ומה באשר למצבנו בעולם האקדמי? הנושא הזה הרבה פחות קריטי מעניין החטופים וההתמודדות מול חמאס אך גם הוא חשוב ביותר, במיוחד כשעיננו נשואות ליום שאחרי ולעתידנו כמדינה. למרות מה שאבי דומב כרגע אמר, רק לאחרונה שמענו את שר האוצר, אותו איש שאמר לפני כמה שנים שתורת היחסות היא פארסה, קובע ממש לאחרונה בראיונות כך – ואני מצטט – "אפשר להחליט שחותכים בחצי את כל תקציב ההשכלה הגבוהה. מי אמר שבזמן שיש מלחמה צריך ללמוד עכשיו לימודי אנתרופוסופיה אנתרופולוגית של ימי הביניים בטימבוקטו?".

"אין ספק שב-2024 נגיש תקציב חדש שבו יהיה שינוי דרמטי בסדרי העדיפויות. יש דברים שמדינה עושה בשגרה והם לא כל כך חשובים ועכשיו נצטרך לקצץ בהם, כמו תרבות והשכלה גבוהה". סוף ציטוט. גם אם נתייחס לכך כאל רטוריקה – מזלזלת אבל רטוריקה – אלה חדשות רעות מאוד. אין צורך שאפרט כאן את הסכנות הטמונות בגישה שכזאת למדע ולתרבות בארץ, שללא שמירה קפדנית עליהם נתדרדר חיש מהר לסטטוס של מדינה נחשלת וישמטו היתרונות העצומים שנבנו כאן בעמל רב במשך 75 שנים.

חדשות רעות נוספות מגיעות מחוץ לארץ, בעיקר מארצות הברית, ניסיונות להטלת חרם אקדמי על ישראל מצד גופים בינלאומיים עלולים לפגוע קשות בשיתופי פעולה מחקריים ובקידומם של חוקרים ישראלים רבים, וכנגזרת מכך גם ברמתה המדעית הגבוהה של ישראל. אך גרועה ומסוכנת מכך היא ההסתה האנטי-ישראלית חסרת הרסן שמגלה את פרצופה המכוער בקמפוסים שונים בעולם ואשר מסכנת את שלומם, ואולי אף את חייהם, של סטודנטים ואנשי סגל יהודים וישראלים, לאו דווקא יהודים.

גולת הכותרת המבישה של עניין זה הייתה בשימוע בקונגרס לשלוש הנשיאות של אוניברסיטת הרווארד, אוניברסיטת פנסילבניה UPenn, והמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס MIT. בעקבות השימוע, כפי שאני מניח שרובכם שמעתם, נשיאת UPenn כבר התפטרה. יש לקוות שכך תעשנה גם שתי הנשיאות האחרות. והאמת היא שאני קורא להן מכאן באופן ברור להתפטר לאלתר.

מהפן האישי אוסיף שכמי שקיבל מ-MIT את הדוקטורט שלו ב-1978 מצערת אותי במיוחד התנהלותה של נשיאת MIT, פרופ' סאלי קורנבלות', אשר אגב נהנתה למחרת השימוע מחיזוק משמעותי בדמות הצהרה תומכת ונלהבת של מועצת המנהלים של המוסד. גאוותי בת 45 השנים בדוקטורט הזה מתחלפת לי בימים אלה בבושה גדולה.

יש לחפש דרכים לפעול בנחישות וללא לאות נגד תופעות כאלה בחו"ל, מרמת ההסתה וההתלהמות בשטחי הקמפוסים ועד לרמת גופי ההנהלה של האוניברסיטאות. הקהילה המדעית הבינלאומית חייבת לגנות בחריפות לא רק את הטבח הנוראי שביצעו החמאס ועושי דברו ב-7 באוקטובר, לא רק דברים שבאים בעקבותיהם, אלא גם את גל השנאה המטריד מאוד שבא בעקבותיו בחו"ל. וכאן בארץ, אל לנו לשכוח את דבריו של שר האוצר ואת סדרי העדיפות שמשתקפים בתקציב השערורייתי שעבר זה עתה ואלה המתוכננים לתקציב הבא.

כמו כן, עלינו לזכור ולא לשכוח את הניסיונות של שר החינוך להשתלט על המל"ג ועל הספרייה הלאומית. חייבים לשמור את העיניים על הכדור בכל רגע כי תוכניות ההפיכה המשטרית מלפני ה-7 באוקטובר לא נגנזו כלל וכלל.

ובנימה יותר קונסטרוקטיבית, נוכח האתגרים של התקופה האחרונה עלינו לקחת חלק משמעותי בשיקום ושיפור המערכת האקדמית בישראל, עלינו לסייע למוסדות להתאושש ולשוב לפעילות מלאה, לעודד שיח מכבד ופתוח בין כלל הקבוצות והזהויות בחברה הישראלית, יהודים כערבים, ולהגן בתוקף על ערכי היסוד של עולם האקדמיה. אני מכיר את העבודה המעולה שנעשית באוניברסיטאות בעניין הזה ובכלל בהתמודדות הכללית עם המצב ועל-כך אני בהחלט מברך.

תחילת שנת הלימודים – גם כאן עבודה נעשית באוניברסיטאות. שתיים, עד כמה שאני יודע, כבר התחילו. במכללות הסיפור הוא אחר לגמרי ואני חושב ששם נעשית עבודה מעולה. רק הערה אחת קטנה בקשר לעניין הזה – לא לוותר למילואימניקים. להקל עליהם אבל לא לוותר להם. ועוד פעם בנימה אישית, ב-1973 הייתי מגויס למילואים במשך 9.5 חודשים. במאמר מוסגר: בתי הבכורה נולדה תוך כדי החודשים האלה, ובעוד שאמי אז כססה ציפורניים על 3 בנים קצינים קרביים במלחמה, אותה בת שנולדה בדיוק 50 שנה אחר כך יושבת עכשיו בבית וכוססת ציפורניים על שני הנכדים שלי הגדולים, בדיוק אותו דבר במעגל של 50 שנה.

אבל הנקודה שרציתי להעלות כאן היא שבעצם הפסדתי שנת לימודים, נדמה לי שזו הייתה שנה שלישית לתואר ראשון. הייתי אמור להפסיד את השנה אבל באוניברסיטת בר-אילן, שם עשיתי את התואר הראשון, עשו עבודה נפלאה. בקיץ נתנו לנו קורסים, לא ויתרו על אף קורס, קצת מזורזים, טיפה פחות דרישות, והצלחנו לעבור את השנה השלישית, אני חושב לא בהפסד גדול מבחינת החומר. דברים מהסוג הזה בהחלט כדאי לעשות.

לסיום, כולנו חייבים לפעול מתוך יצירת חברה טובה וצודקת יותר, המבוססת על סובלנות ואמון, על הבנה הדדית ועל ערכים הומניים. המשך הלמידה, המחקר והיצירה האקדמית, כולל הדוקטורט שלך, נופר, הם מרכיבים קריטיים במאמץ הזה. אני מתחייב בזאת, ביחד עם חבריי במועצת האקדמיה למדעים, לעשות כמיטב יכולתי כדי להוביל את אלה באופן אחראי ורציני כיאה למי שמשרת בגוף ממלכתי אשר טובת המדינה ועוצמתה המדעית, התרבותית והערכית בראש מעייניו.

תודה רבה. לגבי עמדת שר האוצר סמוטריץ' כלפי משרד התרבות, אני רוצה להגיד לך שאני לא חסיד גדול של צ'רצ'יל אבל אי אפשר לא להתפעל מהפולמוס שלו עם שר האוצר שביקש לפגוע בתקציב התרבות למען המלחמה. צ'רצ'יל ענה לו: אם נפגע בתרבות אז אני לא יודע על מה ניאבק ועל מה נילחם. זו עמדה ערכית חשובה.

הדסה, ראש מטה מנכ"ל משרד החדשנות, גדי, שלא היה יכול להגיע ומוסר דרישת שלום. קצת על מה שפרופ' הראל ופרופ' אבי דומב אמרו. משרד האוצר, לא רק שהוא לא יקצץ, הוא גם הבין והוא שותף והמשרד נלחם ביחד עם האוצר לתקציבים של המחקרים – שלא נפגעו וממשיכים לפעול בכל הכוח – ביחד עם מענקי מחקר בינלאומיים, שאף אחד מהם לא נפגע השנה ובתקווה שלא ייפגע גם שנה הבאה. למה? כי זה התשתית של מדינת ישראל, זה התשתית של הכלכלה, של המדע ושל העתיד, למען החטופים, למען החיילים שנופלים כל יום, על זה אנחנו עובדים ביחד, גם המדע, גם החדשנות, גם הקשרים הבינלאומיים מהאקדמיה, שאף אחד מהם לא נפגע.

תקציב ההשכלה הגבוהה לא בא ממשרד המדע, הוא בא ממשרד החינוך.

דיברתי על תקציב משרד החדשנות והמדע למענקי מחקרים.

תודה רבה. ברוכה הבאה, חברת הכנסת מטי הרכבי צרפתי. בבקשה, חבר הכנסת יוסף עטאונה.

תודה רבה, כבוד היושב-ראש, וברכות על קיום הוועדה. אם אני לא טועה, מה-7 באוקטובר זו הוועדה היחידה שלא התכנסה וזה שווה מחקר. אם אנחנו בעניינו של מחקר זה שווה מחקר, למה לא התכנסה הוועדה.

אני רוצה גם לפנות לנופר. הלב של כולנו עם המשפחות. אנחנו, בחד"ש-תע"ל, מהיום הראשון אמרנו שחטופים צריך להחזיר ומידית, כולם תמורת כולם. יש עובדה – הדיון הוא על מחקר ועל אקדמיה – שאינה צריכה מחקר, כי אחרי 80 יום חטופים חזרו כשהייתה הפסקת אש והפוגה המוניטרית. המשך המלחמה וכל הקונספציה של "מה שלא הולך בכוח ילך ביותר כוח" לא החזירו עד לרגע זה חטוף אחד. בצער רב, החזיר רק גופות. לכן אנחנו אתכם בדרישה להחזרת כל החטופים מידית. זו עמדה מוסרית, עמדה אנושית, שלנו.

לגבי הדיון עצמו, כבוד היושב-ראש, אני חושב שכל הנושא של מחקר ואקדמיה גם בצל המלחמה כלפינו, כמיעוט, הוא בסימן שאלה מאוד גדול, כל חופש הביטוי של הסטודנטים הערבים, במיוחד בתקופה הזו. הייתה רדיפה מאוד ברורה וסטודנטים רבים הושעו מהמוסדות להשכלה גבוהה. יש כאלה שהושעו לצמיתות, יש בצורה זמנית, והכל תחת חסות אירועי ה-7 באוקטובר. הדעות, האמירות והזכות להביע דעה גם כשהיא אחרת בעת מלחמה, מצריכות אומץ וצריך לכבד אותן.

לכן, כל הנושא של הרדיפה הפוליטית והניסיון לסתימת פיות של הסטודנטים הערבים שם את כל שנת הלימודים האקדמית בסימן שאלה כלפי הסטודנטים הערבים, כי חלק גדול מהם – והיה סקר בנדון – מפחדים ואין להם ביטחון לחזור אחרי המלחמה לתוך המוסדות, עד כדי כך שחלק מהם אפילו ביטל את הרישום שלו לשנת הלימודים. לכן אני חושב שהאחריות היא גם על הוועדה הזו, יחד עם ראשי האוניברסיטאות, צריך להיערך בצורה ברורה ולכוון לשיח משותף, מכבד, של כל הסטודנטים, גם ערבים, גם יהודים, לחזרה ללימודים פתוחים, במיוחד לסטודנטים הערבים. תודה רבה.

תודה רבה. ד"ר גורי זילכה, יועץ כלכלי, המועצה הלאומית למחקר ופיתוח אזרחי, בבקשה.

תודה רבה. היושב-ראש, אין ספק שהנושאים המידיים נמצאים בעדיפות ראשונה במדינת ישראל והנושא החשוב ביותר זה שחרור החטופים. צריך גם להסתכל על הטווח הארוך כבר בימים האלה. זאת אומרת, אנחנו לא יכולים להתעלם מהמצב שמדינת ישראל נקלעה אליו, ואנחנו, במועצה הלאומית למחקר ופיתוח, חייבים להסתכל בטווח הארוך על בסיס רב-שנתי איך מדינת ישראל יכולה להתמודד עם האתגרים, גם החדשים וגם אלו שהיו בעבר אבל לא באו לידי ביטוי בעוצמה שהם באים לידי ביטוי היום.

המועצה למחקר ופיתוח קיימה דיונים – אנחנו נמצאים במסגרת משרד החדשנות והמדע – והמליצה על מספר נקודות לאור הסוגיות שעלו. לאור הנתונים שקיבלנו, גם לגבי מה שקורה בארצות הברית והמצב של האקדמיה הישראלית ברחבי העולם, חייבים לתת לזה תשומת לב. זה בטווח המידי. ניסינו לבדוק – יש לנו הרבה קשרים עם מוסדות אקדמיים, בארצות הברית בעיקר אבל גם באירופה – ואנחנו יודעים שהעוצמה היום של מה שהתחיל לפני הרבה שנים ב-BDS ממשיכה ומקבלת סממנים הרבה יותר מדאיגים. זה יכול להביא לידי ביטוי בטווח המידי, בצורה בינונית עד גבוהה, סיכון לקשרי המדע הבינלאומיים של מדינת ישראל, לגרנטים ולדברים נוספים שאומר בהמשך.

איך אנחנו צריכים להסתכל על הנושא הזה? יש אמנם גל אנטישמיות חריג בקמפוסים, יש חרם סמוי על חוקרים ישראלים. אנחנו יודעים שחוקרים ישראלים חייבים את הקשרים הבינלאומיים, אפילו לצורך פרסום מאמרים, שלא לדבר על מחקרים משותפים, גרנטים משותפים וכו', וכמובן שהשת"פ הבין-לאומי של מדינת ישראל יכול להיות בסכנה. אין מדע בלי שת"פ בין-לאומי.

מספר נקודות שהתקבלו בהחלטה במסגרת ישיבה משותפת עם האקדמיה למדעים, עם נציגי האוניברסיטאות, משרד המדע, משרד החדשנות וגורמים אחרים. אני אומר שמדינת ישראל היא מושא לקנאה בעולם מבחינת אחוז התל"ג שהולך למחקר ופיתוח. אנחנו מגיעים ליותר מ-5%. מזדנבת אחרינו דרום קוריאה. 5% זה הרבה מאוד. זה קרוב ל-80 מיליארד שקל בשנה שהולכים למחקר ופיתוח אזרחי. מזה המדינה משקיעה פחות מ-10%. זה נובע מכך שרוב ההשקעות היום הן מההייטק ומגורמים רב-לאומיים, חברות רב-לאומיות. רוב החברות הרב-לאומיות, מרכזי המו"פ שלהן נמצאים גם בישראל ואנחנו מקבלים כמובן תמורה מלאה לכך.

החשש הוא שלאור מה שקורה יכול להיות שהחלק שלהן ילך וידעך ואותם 10% של הממשלה יצטרכו לגדול. רק לסבר את האוזן, סדר גודל של 1% מהמו"פ הזה זה בין 700 ל-750 מיליון שקל. זאת אומרת, צריך כבר היום לחשוב במונחים של טווח בינוני וארוך איך המדינה נכנסת לזה ע"י יוזמות, קרנות, סיוע להייטק, כדי לשמור על החדשנות של מדינת ישראל. חדשנות זה לא דבר שקשור רק לאוכלוסייה מסוימת, זה בסופו של דבר מפוזר לכלל האזרחים במדינת ישראל. זה מהווה טריגר לפיתוח הן של הפריפריה והן של המרכז.

בהקשר הזה צריך להזכיר שאנחנו גם מעורבים בפרויקט "תקומה" לחיזוק ושיקום הנגב המערבי אבל גם חושבים שבמונחים של הנגב המערבי צריך לפרוש יריעה הרבה יותר רחבה. בנגב המערבי זה לא רק קיבוצים, זה לא רק עיירות פיתוח, יש גם אוכלוסייה בדואית וערבית. בזמנו הייתי מעורב בניסיון לפתוח שלוחה של אוניברסיטת בן גוריון ברהט עם יוזמה והסכמה של אוניברסיטת בן גוריון. זה לא הסתייע. יכול להיות צריך לחשוב גם במונחים הרבה יותר רחבים בנושא הזה, איך החדשנות, איך המדע, איך ההשכלה הגבוהה למעשה מגיעה לכל האוכלוסיות. כמובן שיש לנו את המכללות ברקע. למכללות ברקע יש משקל מאוד חזק בדרום. יש לנו את ספיר, שלצערנו משותקת, יש לנו את אשקלון, יש לנו את אשדוד, יש לנו את אחוה, יש לנו מכללות להוראה בבאר-שבע, יש לנו את סמי שמעון, יש תשתית בדרום גם, כמובן גם בצפון, ואת זה צריך לחזק.

לכן, הנושא הזה, שהוא סכומים שנשמעים כאילו פנטסטיים, של החשיבה של כספי המחקר למו"פ אזרחי הוא חשוב ממדרגה ראשונה. אם אנחנו נראה שם ירידה, פחות סטארט-אפים יהיו במדינת ישראל, פחות חברות ירצו לקחת סיכון, הכספים של החברות הרב-לאומיות פחות יזרמו למדינת ישראל, יהיו לנו פחות אנג'לים ואנחנו נצטרך סיוע של הממשלה לנושא הזה. יכול להיות שהכספים האלה לא יבואו לידי ביטוי מלא. כלומר, מדינת ישראל לא תשקיע את כל הכספים האלה אם נתבדה והמצב יהיה יותר טוב מבחינה כלכלית, אבל צריך לזכור שהדברים האלה צריכים להיות משוריינים כבר בתקציבים הבאים על בסיס רב-שנתי בבסיס התקציב בשלב ראשון ואחר כך לראות מה קורה עם זה.

הנושא השני הוא חיזוק הקשרים הבינלאומיים של מדינת ישראל. אני אתמקד בארבע קרנות דו לאומיות חזקות. יש לנו עם ארצות הברית שלוש קרנות כאלה, אחת תעשייה, אחת חקלאות ואחת למחקר בסיסי, ויש לנו את הקרן הגרמנית. שרת המדע הפדרלית הגיעה לארץ, מחר יש לנו פגישה אתה. אנחנו חושבים שחיזוק הקרנות הדו-לאומיות חשוב ביותר. מדובר פה על סכומים די נמוכים, אפשר להתחיל, כי זה עובד על בסיס של מצ'ינג. על כל מיליון יורו שאנחנו נשקיע שם אנחנו נקבל תמורה מלאה, בהחלטה ובהסכמה כמובן של המדינות השותפות בזה, ממשלת ארצות הברית וגרמניה. זה יכול לסייע בצורה משמעותית.

הכספים האלה בסופו של דבר מנותבים למחקר בסיסי אבל גם למחקר יישומי בנושאי חקלאות ובנושאי תעשייה בקרנות האמריקאיות שיש לנו. לא לשכוח גם את הקרנות שיש לנו עם השוק האירופי. אנחנו חברים מלאים בהורייזן, אנחנו חברים מלאים בתוכנית הבאה של השוק האירופי, צריך לשמור על זה, צריך לשמור על מעמדנו ב-OECD וצריך לשמור על מעמדנו הכללי במדע. המדע הוא טריגר לפיתוח של מדינת ישראל ברמה הבינלאומית.

הנושא השלישי, שממילא אנחנו נמצאים שם במצב של רצון גם לפני האירועים האחרונים הטרגיים שקרו, הוא שיש הרבה מדענים שרוצים לחזור לישראל אבל אין להם מקום במדינת ישראל. אין מספיק, מעבר לפרישה הטבעית שיש באוניברסיטאות, אין לנו מספיק מקומות למדענים ישראליים. המדענים הישראלים שיכולים לחזור לפה – אנחנו מדברים על מדענים ברמה בינלאומית – כמובן שלא מספיק לפתות אותם במשכורת, צריך גם השקעות נוספות, השקעות בציוד, השקעות במעבדות ועוד. בנושא הזה צריך גם תמיכה ממשלתית. אנחנו מגבשים כעת את ההמלצות התקציביות שנביא לשר החדשנות והמדע, שיוכל להביא את זה לממשלה ולכנסת.

חוקרים יהודיים. לא מדובר על ישראלים חוזרים, יכול להיות שחוקרים יהודיים ירצו בכל זאת לחזור לפה. אנחנו נוכל לעשות את זה גם כן. הכספים לכנסים בינלאומיים – אנחנו חוששים מדעיכה של הכנסים הבינלאומיים של מדינת ישראל. אנחנו חושבים שצריך להיות לזה גם סבסוד. הממשלה יכולה לשים כספים שם לפחות בשנתיים-שלוש הקרובות.

הנושא של הקרן הלאומית למדע – אנחנו חושבים שהקרן יכולה לעזור בנושא של מדענים זרים לתקופות קצובות בישראל, ואנחנו מדברים גם על חוקרים ישראלים שיכולים לבוא מהארץ לחו"ל וגם שם לעזור להם. כל המכלול הזה יכול בחשיבה לטווח ארוך לעזור למדינת ישראל, לעזור לכלל אזרחי מדינת ישראל. תודה רבה.

תודה רבה. ברוכים הבאים, חבר הכנסת יואב סגלוביץ' וחבר הכנסת ד"ר עופר כסיף.

הערה קטנה לדבריו של גורי. במסגרת העבודה שלנו במולמו"פ בחנו מתחילת המלחמה מה קורה, בעיקר בארצות הברית וגם במספר מדינות באירופה, בנוגע לאנטישמיות והחרמות על מדענים ישראליים וכדו'. מצאנו שהעלייה היא משמעותית וניכרת, בטח לעומת גלי האנטישמיות בעבר, בהיסטוריה של ההתמודדות של מדינת ישראל והמחקר בקמפוסים. אנחנו רואים תנועות חריגות בעניינים האלה, כך שהתמיכה שגורי דיבר עליה היא משמעותית בימים האלה כי אנחנו כבר רואים מעין חרם סמוי על חוקרים ישראליים, שלא בא לידי ביטוי באופן מוצהר, זה בא לידי ביטוי בזה שהם מגישים מאמרים ולא קוראים אותם, לא מקבלים אותם, גרנטים נידחים וכדו'. זה משהו שמתחיל להתגלגל ולהתהוות ויש באמת סכנה ממשית בעניין הזה.

תודה לך על ההערה. אנחנו בוודאי תומכים בכל פולמוס, בכל ויכוח, מאבקים פוליטיים, אבל יש לכולנו עמדה ערכית נגד אנטישמיות, נגד עמדה כלפי עם שלם בהיותו עם, כלפי תרבות של עם, זו עמדה מקיר לקיר שנתמכת על ידי כל חברי הוועדה. ד"ר שרית לארי, מרכז אקורד, בבקשה.

שלום לכולם, תודה רבה על ההזמנה לדבר בפורום החשוב והמכובד הזה. אני מנהלת תחום אקדמיה של מרכז אקורד. מרכז אקורד הוא מרכז חברתי-אקדמי. זאת אומרת, אנחנו מתבססים על ידע אקדמי מתחום הפסיכולוגיה החברתית ומתחומים נושקים אבל האופק שלנו הוא יישומי. אנחנו מנסים ומנסות לייצר כלים יישומים ותובנות יישומיות לטובת חברה שוויונית וסובלנית. הצטרפות שלי לשני דברים שנאמרו פה ונראים לי חשובים: מי ייתן ויחזרו כל החטופות והחטופים חיים במהרה, מי ייתן ויהיה שלום.

מה שאני אדבר עליו היום במצגת שאני אראה לא מדבר באופן ישיר על מחקר ופיתוח אלא מדבר על משהו שמאוד חשוב למחקר ופיתוח. בתחום האקדמיה של מרכז אקורד עובדים עם הנהלות, עובדים עם סגל אקדמי ועובדים עם סגל מנהלי כדי לוודא שיחסים בין ערבים ויהודים, וגם בין קבוצות אחרות בקמפוסים, טובים, או לפחות לא גרועים בימים כאלה.

כל מחקר ופיתוח מתבסס על קמפוס שהוא יציב, שהוא מתפקד ורצוי משגשג, ובימים כאלה חשוב מאוד שנדע איפה עומדת האקדמיה מהבחינה הזאת, מבחינת מה קורה לסטודנטיות והסטודנטים שלה. זה קהל ענק. שנה שעברה היו 340,000 סטודנטיות וסטודנטים, זה קהל ענק שחשוב שנדע איפה הוא עומד אם אנחנו רוצים לחשוב בצורה מפוכחת על מה מצפה לנו ומה ישפיע על המחקר והפיתוח שלנו.

עשינו מחקר שאני אחלוק נקודות עיקריות ממנו, את המחקר המלא אנחנו נשים באתר שלכם. את המחקר שאדבר עליו עכשיו ערכנו בין 15 בנובמבר ל-23 בנובמבר בקרב כ-1,000 סטודנטיות וסטודנטים ערבים ויהודים. בדקנו אצלם כוונות נשירה, רגשות בין יהודים לערבים ואת הקשר בין רגשות בין יהודים וערבים לכוונת נשירה, שזה דברים מאוד מעשיים ויישומים שמשפיעים עלינו, ובדקנו גם קשר חיובי או שלילי בין יהודים לערבים.

הנתון הראשון, והוא נתון מדאיג מאוד בעינינו, הוא שכ-50% מהסטודנטיות והסטודנטים הערבים ו-25% מהסטודנטיות והסטודנטים היהודים שוקלים שלא להתחיל את שנת הלימודים במידה בינונית וגבוהה. זה נתון מאוד מדאיג. זה אומר שאחד מכל שני סטודנטים ואחד מכל ארבעה סטודנטים שוקל לא להגיע, וזה לא בגלל כל מיני סיבות, אנחנו שאלנו האם הם שוקלים לא להגיע בגלל מתח בין יהודים לערבים וזו הסיבה. הם שוקלים לא להגיע בגלל המתח, ממש ממש בגלל המלחמה.

בכל סוגי המוסדות? אוניברסיטאות ומכללות נבדקו ביחד?

כן, זה היה מאוד רחב. אני לא החוקרת, החוקרת על מטוס כרגע אז אני מציגה בשמה, אבל כל הנתונים האלה קיימים ובגלל זה רציתי להגיד שהמצגת גם תהיה שם, כמה מכללות, כמה אוניברסיטאות, גם עשינו ניתוחים שמבדילים ביניהן, אבל לא את הכול אני אצליח לעשות פה כרגע. אבל כן, בכל סוגי המוסדות, זה היה יחסית רחב ומגוון מבחינה מוסדית.

מתי נערך הסקר הזה? כי את מבינה שכל שבוע פה חשוב ומשפיע על כולנו. מתי בנובמבר?

בין 15 ל-23 בנובמבר. זה באמת יהיה מעניין לעשות אותו שוב פעם. זה משהו שאנחנו רוצים - - -

בטח, זו שאלה שמשתנה בכל חודש.

נכון. אבל מה שזה כן אומר זה שהסטודנטיות והסטודנטים שנפגוש ברוב המוסדות שיפתחו את שנת הלימודים בשבוע וחצי הקרוב הם סטודנטיות וסטודנטים ששקלו לא לבוא. מה שמשנה זה לא רק שהם לא יהיו, אלא שזהו הלך הרוח, שהם עם רגל אחת בחוץ והם עם רגל אחת בחוץ בגלל מתח בין יהודים לערבים. זה משהו לקחת לתשומת לבכם.

סטודנטיות וסטודנטים ערבים ויהודים מפחדים זה מזה במידה דומה. 20% מהם מפחדים במידה רבה זה מזה. אנחנו על סקאלה של 1 ל-6, מ"כלל לא" ל"במידה רבה" וצריך לשים לב ש-1 מ-5 סטודנטים יהודים וערבים פוחדים זה מזה במידה גבוהה. אנחנו נכנסים לקמפוס מאוד מתוח שחלקים גדולים מהסטודנטיות והסטודנטים שוקלים לא להיות.

בקרב סטודנטיות וסטודנטים יהודים וגם ערבים יש נכונות נמוכה לקרבה חברתית. נתנו כל מיני סוגים של קרבה חברתית, שאלנו: האם תרצה ללמוד באותו קורס או תוכנית לימודים עם יהודי או ערבי? 30% מהיהודים ו-17% מהערבים כלל לא רוצים ללמוד אחד עם השני או להשתתף בפעילות חברתית משותפת – האחוזים הולכים ועולים – או לעבוד על עבודה משותפת. אנחנו רואים שחוסר הרצון הולך ועולה ככל שהקרבה החברתית מתגברת והוא באמת מגיע לשיא בלגור ביחד בבנייני המעונות.

ד"ר לארי, אני רוצה רק לפתוח סוגריים בבקשה: פתיחת שנת הלימודים אמורה להיות ב-31 בדצמבר לפי ההחלטה, נכון?

כן. חלק מהמוסדות כבר פתחו.

אני רוצה להגיד משהו לגבי זה, אני מקווה שזה בשם הוועדה כולה ולא רק בשמי. 31 בדצמבר זה יום השנה הלועזי, יש פה גם אזרחים שחוגגים, זה חג, זו ארץ המולד למי שמאמין או לא מאמין, וצריך לכבד את זה. מה זאת אומרת דמוקרטיה? מה זה אומר זכויות של קבוצות? צריך לכבד. לבוא חודש לפני ולקבוע שדווקא ב-31 מתחילים, לא ב-3 בינואר, לא ב-28, אלא דווקא ב-31, זה ממש לשים אצבע בעין. לא כך מתנהגים. לכן אני פונה בשם הוועדה כולה – אלא אם ייצא מישהו ויגיד אחרת – אני מבקש שתהיה החלטה אחרת. בשם ועדת מדע וטכנולוגיה אנחנו פונים לאוניברסיטאות לא להתחיל את שנת הלימודים ב-31 בדצמבר. אפשר אחרי 3 ימים, אחרי 10 ימים, אבל לא ב-31 בדצמבר, לא ביום חג של חלק מהאזרחים.

אני אגיד שהפתיחה של שנת הלימודים השתנתה כמה פעמים. הדחייה קרתה כמה פעמים. אני לגמרי שומעת מה שאתה אומר על התחשבות בחגים ועל פרשנות שתינתן, זה משהו שבאמת צריך לחשוב עליו והוא חשוב בהקשר הזה. אני לא ארחיב כי אני לא רוצה לתפוס יותר מדי זמן.

רואים שהרבה מאוד סטודנטיות וסטודנטים ערבים ויהודים שקלו לנשור, אנחנו שואלות ושואלים את עצמנו למה ועונים: הם מרגישים פחד מאוד גדול, 1 מ-5 פחד מאוד גבוה, גם יהודים וגם ערבים, הם מרגישים מידה נמוכה של מוכנות, זאת אומרת הם לא רוצים להיות בקרבה חברתית, אפילו לא להיות בקורס ביחד, וככל שרמת הקרבה החברתית עולה רמת ההתנגדות עולה. זה נכון גם על יהודים וגם על ערבים, קצת יותר על יהודים, זה לא לגמרי שוויוני.

אנחנו רואים שסטודנטיות וסטודנטים ערבים חשים פחות מוגנים ויותר מופלים לרעה מסטודנטיות וסטודנטים יהודים. זה חשוב על רקע הדברים שנאמרו כרגע על פתיחת שנת הלימודים בחג למשל. בואו תסתכלו איתי רק עכשיו על שני הגרפים מצד שמאל של המסך. אנחנו רואים פה שמחצית מהסטודנטיות והסטודנטים הערבים מרגישים מופלים לרעה במידה בינונית וגבוהה. 1 מכול 2 מרגיש מופלה לרעה וחמישית מהסטודנטיות והסטודנטים היהודים מרגישים שהם מופלים לרעה. אז יש לנו תחושה קשה של סטודנטיות וסטודנטים ערבים שהם מופלים לרעה.

בשקף הבא אני רוצה לחבר שני דברים שאמרנו עכשיו ולעשות לנו הקשר, אני חושבת שהוא חשוב מאוד למחקר ופיתוח. ככל שסטודנטיות וסטודנטים מרגישים מופלים יותר, ככל שסטודנטיות וסטודנטים פוחדים יותר, ככל שסטודנטיות וסטודנטים פחות מוכנים להיות בקשר עם קבוצת החוץ שלהם – יהודים עם ערבים וערבים עם יהודים – כוונת הנשירה שלהם מתחזקת. זאת אומרת שיש לנו אינטרס באקדמיה שסטודנטים ערבים ויהודים – אבל ערבים, כמו שראינו, מרגישים מופלים יותר – ירגישו פחות מופלים ויהיו פחות מופלים. יש לנו אינטרס שתעלה הנכונות והמוכנות ללמוד ביחד עם קבוצת החוץ ויש לנו אינטרס להוריד את רמת הפחד.

כל מה שאמרתי עד עכשיו הוא קצת מדכא ואפילו מדאיג. אני רוצה להציע שתי שקופיות שהן קצת פחות מדכאות כי הן נותנות לנו גם משהו לעשות, הן יכולות לתת לנו איזושהי אחיזה למשהו שאנחנו יכולים לעשות. בשקף לפניכם אנחנו רואים שתדירות של מפגש שלילי בין יהודים לערבים – סטודנטים שלמדו בקמפוס הקודם והיה להם מפגש שלילי, ליהודים עם ערבים וערבים עם יהודים – התחזקו אצלם הרגשות השליליים. זה נכון גם על יהודים וגם על ערבים.

אנחנו רואים שיהודים שהייתה להם תדירות גבוהה של מפגש שלילי עם ערבים, רגשות הכעס שלהם הסמסטר הזה, בגלל המלחמה, יותר גבוהים, רגשות השנאה שלהם יותר גבוהים – זה נכון גם על יהודים וגם ערבים אבל יותר על יהודים – רגשות הפחד שלהם גבוהים יותר. מצד שני, ככל שיש לי תדירות של מפגש חיובי בסמסטר הקודם בין יהודים לערבים יש יותר נכונות לקרבה חברתית. יותר מוכנים ללמוד באותו קורס, יותר מוכנים להשתתף בפעילות משותפת, לעבוד על עבודה משותפת, להיות חברים ואפילו לגור בבנייני המעונות. זה אומר שיש משהו לעשות.

יש כרגע התגייסות והירתמות של מוסדות אקדמיים כדי למנוע התנגשות בקמפוסים. קמפוסים זאת הזירה המגוונת בישראל מבחינת יהודים וערבים ומעוד בחינות. זה הישג גדול של המוסדות האקדמיים, של המל"ג-ות"ת ושל הפילנתרופיה. להימצאות הזאת של קבוצות שונות ביחד יש פוטנציאל חברתי עצום שהוא חיובי, וכמובן שהיא מהדהדת למתחים של החברה ויש לה גם פוטנציאל שלילי. ככל שנמעיט מפגש שלילי בין סטודנטיות וסטודנטים ערבים הרגשות בקמפוס יהיו קשים פחות, ככל שנגביר מפגש חיובי בין סטודנטיות וסטודנטים ערבים ויהודים כוונות הנשירה שלהם והמוכנות שלהם לקרבה חברתית יהיו טובות יותר. יש לנו הרבה עבודה לעשות, שיבואו ימים יותר טובים.

במסגרת המחקר פילחתם את האוכלוסיות של יהודים וערבים נניח לדתיים, חילוניים, גיל?

גיל, בטח. זאת שאלה מצוינת שצריך להפנות לחוקרת שלי, שנמצאת על מטוס כרגע ולכן אני לא יכולה לענות על זה.

הגיל הממוצע של הסטודנטים הערבים בדרך כלל נמוך יותר מהגיל הממוצע של הסטודנטים היהודים. הנושא של הזיקה הדתית מעניין בשני המגזרים.

אנחנו בדרך כלל שואלים על מידת דתיות. אני לא עונה כי אני רוצה לוודא שעשינו את זה גם פה קודם, אבל בסקרים שלנו אנחנו בדרך כלל שואלים על מידת דתיות, נגיד חילוני, מסורתי, דתי, אדוק וכו'.

גם פקולטות, כי מסקרים שאנחנו מצאנו, למשל באוניברסיטת קולומביה, בארצות הברית ובעולם, יש הבדלים ניכרים בין סטודנטים במדעי הרוח והחברה לעומת STEM ומדעים מדויקים. להערכתי, יש הבדלים גם בהתאם לתחומים אז כדאי גם את זה לבדוק כשמעלים את הנתונים הללו.

שאלנו סטודנטים וסטודנטיות מה הם לומדים וגם שאלנו אותם באיזה מוסדות הם לומדים. אני לא בטוחה שהפילוחים האלה מובהקים אבל בהחלט אפשר ליצור אתנו קשר ושנסתכל על זה.

ד"ר לארי, תודה רבה לך, למדנו, מקווה שתמשיכו במחקרים במיוחד בתקופה הזו. אין ספק שהם כלים שעוזרים לכולנו. פרופ' יפעת ביטון, יו"ר ועד ראשי המכללות הציבוריות ונשיאת המכללה האקדמית אחוה – אחוה מי ייתן– בבקשה.

תודה רבה. אדוני היושב-ראש, אני רוצה לומר ראשית שהדברים של ד"ר לארי נסמכים על מחקר שעשה מכון אקורד. מכון אקורד יושב באוניברסיטה עברית, עושה עבודה מדהימה בהקשר של יחסי יהודים ערבים בקמפוסים. אתמול היה אירוע בבית הנשיא לכלל האקדמיה בישראל, שכוללת אוניברסיטאות ומכללות, ישבנו שם ושמענו גם את ההרצאה הזאת, דיברנו על האמצעים השונים שבהם אנחנו יכולים וצריכים לעסוק בנושא של החזרה אל הקמפוס בהקשר הזה.

אני חושבת שהעבודה בתחום של יהודים-ערבים רק מתחילה. אני מזכירה גם שרוב הסטודנטים והסטודנטיות הערבים בישראל לומדים במכללות ולכן האתגר הזה מצוי בעיקר לפתחן של המכללות, אבל החשיבות של הנושא היא שכל סטודנט וסטודנטית במדינת ישראל ירגישו בנוח, ירגישו ביטחון. אפרופו, אם אנחנו משווים למה שקורה בארצות הברית, חזרתי עכשיו ממשלחת של ההסתדרות הציונית העולמית ביחד עם "שזור", ביקרנו בקמפוסים בארצות הברית וזה היה שובר לב לראות את תחושת אי הביטחון והחשש הפיזי שהביעו סטודנטיות וסטודנטים יהודים במקום. אני חושבת שזה חייב לעורר את האקדמיה הישראלית. אני חושבת שזה עניין מובהק שלה.

זה לא תלוי בקונטקסט?

בדיוק. עדיף שאני לא אגיד מה אני חושבת על זה, אבל אני גאה לומר שגם בהקשר הזה ור"מ הוציאה מכתב לשלוש הנשיאות. פגשתי גם את שגריר ארצות הברית בישראל בשבוע שעבר והעליתי גם בפניו את הנושא של מה שקורה באקדמיה האמריקאית. אני חושבת שבסופו של דבר הדברים שזורים אלה באלה.

אם אני מסתכלת על מה שקורה במכללות, ממידע שלא אספתי בצורה מאוד שיטתית אבל התחלתי לאסוף קצת לקראת הישיבה היום – שקיבלתי עליה התראה קצת מאתגרת מבחינת יכולת לבוא עם נתונים ברורים – המגמה היא מאוד בהירה. גם במכללות הסגל החוקר, ויש סגל רב כזה, מצביע כבר על כל מיני מאמרים שהיה נראה שהם בתוך process, עם progress, של review, ופתאום הועברו ל-desk rejection. כל מיני דברים כאלה שנראים קצת חריגים, בוודאי לא בווליום שאנחנו רגילים לו.

זה מאוד מטריד, זה מאוד מלחיץ את חברי וחברות הסגל. במובנים רבים אני חושבת שבמכללות עוד יותר מאוניברסיטאות בגלל שהם מגיעים עם איזושהי עמדת נחיתות בסופו של דבר, גם לצערי בתוך החברה הישראלית אבל גם כלפי חוץ, מבחינת התפיסה של היסוד המחקרי שלהם, ועכשיו הם מרגישים שהם יצטרכו להילחם קשה שבעתיים. אבל אני באמת מוטרדת ברמה הארצית הרחבה.

מבחינת מנגנונים שהממשלה הזאת יכולה וצריכה לחשוב עליהם: יש את הדברים שאנחנו יכולים לקוות שנצליח לעשות כלפי חוץ – להוריד מתיחויות, להשתמש באמצעים של קשרים אישיים כדי לוודא שלא יופעלו כלים כאלה כלפי האקדמיה הישראלית. אגב, זה יהודים וערבים כאחד, כלפי חוקרים וחוקרות יהודים וערבים, אבל גם דברים שהממשלה הזאת צריכה לעשות ושצריך לקדם דרך הבית הזה, הבנה שלמשל ההקצאות התקציביות הן משהו שצריך לקחת בחשבון את הירידה מההקצאות בחו"ל.

יש גם מוסדות בתוך ישראל שיצטרכו לתת את הדעת איך מתמודדים עם הדבר הזה, לא לגרום לנו לשלם עוד ועוד מחירים אקדמיים. אני אומרת "מחירים אקדמיים" אבל אני חושבת על נופר פה ועל המחיר האנושי האישי שהיא משלמת והכל נראה לי באמת מתגמד למול הדבר הזה, אבל בסוף לא בכדי הסיפור שלך מתחבר גם לסיפור של הרקע שממנו את מגיעה, של האקדמיה ושל הפרויקט האקדמי שאת רוצה וצריכה להמשיך, ואנחנו רוצות וחייבות שתמשיכי.

אני מזכירה שוב, הדברים שזורים אלה באלה, גם מה שקורה מבחינת המדינות בחוץ, גם מה שקורה לנו כחברה מבפנים. אני יכולה לומר שאין לי ספק שהמכללות והאוניברסיטאות מחויבות בכל לבן לגרום לסטודנטיות והסטודנטים הערבים שלנו להרגיש את מלוא הביטחון בקמפוסים שלנו. אנחנו לא נגיד שזה depends on the context ואנחנו לא נחכה שזה turn into conduct will. העובדה היא שיש כבר הקשרים שבהם הסטודנטים מרגישים הרבה פחות בטוחים והקשרים של ועדות משמעת שנערכו וכיוצא באלה.

אני יכולה להגיד, בניגוד למה שאמר חבר הכנסת, שהמספרים הם לא מספרים מדאיגים, הם יכולים לגרום אי נוחות אבל הם לא מספרים של רדיפה ותופעה של רדיפה, ועדיין חשוב לנו ואנחנו בקשר עם ועדת המעקב העליונה הערבית לענייני חינוך, נפגשתי איתם כיו"ר ור"מ בשבוע שעבר ואנחנו עובדים ביחד. חשוב גם לתקף את הכאב אבל גם לשקף את המציאות.

תודה רבה לך. חברת הכנסת מטי צרפתי הרכבי, בבקשה.

תודה רבה. אני רוצה להתחבר לכל מה שנאמר, גם ע"י ד"ר זילכה ופרופ' ביטון. ישראל אחרי ה-7 באוקטובר הרי היא לא אותה ישראל. במלחמה יש כמה מערכות, יש את החזית של "תנו לצה"ל לנצח", הכול בסדר, אבל מאוד מאוד מטריד היום שאחרי, וגם ההווה של המלחמה, וזה בכל העולמות התוכן, בבריאות, בחינוך, בכלכלה, ביחסי החוץ, ברווחה, בתשתיות לאומיות, בשיקום, ובטח וקל וחומר באקדמיה. אני חושבת שאנחנו צריכים לצאת בקריאה לאיזושהי חשיבה אסטרטגית, תוכנית של היום שאחרי מבחינת עתיד ההשכלה הגבוהה כי באמת יש לנו בעיה.

ד"ר זילכה, פרסת את כל הדאגות על כך שאנחנו מאוד מאוד תלויים, המחקר שלנו ובכלל האקדמיות, בשיתופי פעולה בחו"ל, ואם נחשפנו למצב האנטישמיות בארצות הברית, שזאת הידידה הכי גדולה שלנו, אז קל וחומר בכל העולם. הבת שלי הייתה צריכה לנסוע לכנס בסין, לא נסעה, לכנס בצרפת, לא נסעה. באמת יש בעיה וחייבת להיות תוכנית אסטרטגית שתכלול גם עידוד חוקרים יהודים לחזור, מניעת בריחת מוחות. הייתה לנו בעיה כבר קודם אז עכשיו היא מתחזקת עוד יותר.

מבחינת המדינה, אם היא חפצת חיים היא צריכה לוודא שהאקדמיה חיה, בועטת ונושמת במלוא עוזה. אני יכולה לומר שאחת ההערות שלי לתקציב 23 שאושר לפני שבוע הייתה שתקציבי ההשכלה הגבוהה לא עלו. עלו כל מיני קצבאות וכל מיני תקציבים מיוחדים בכל מיני אצטלות כאלה ואחרות, תקציב ההשכלה הגבוהה לא עלה ולא נתן דעתו, אחת, לדחיית השנה האקדמית – הרי לכל סטודנט יש את התקצוב שלו מהמל"ג אז עכשיו מספר הסטודנטים כנראה יהיה נמוך יותר. יש את הדחייה בת החודשיים, מה לעשות שהמרצים מקבלים משכורות ושכפול של מערכות לימודים.

המדינה חייבת לתת את הדעת על זה וצריכה לצאת פה קריאה, בטח לתקציב 24 שכבר התחילו לעבוד עליו, שמה שהיה לא יכול להישאר. לא נתנו לזה ביטוי ב-23 בעדכונים, למרות שהיה צריך כי הדחייה הזאת משמעה בור תקציבי לכל מוסדות ההשכלה הגבוהה מבחינת המשלמים. זה עובד למרות שאין סטודנטים. אנחנו צריכים לצאת בדרישה שתקציב ההשכלה הגבוהה יקבל ביטוי למצוקה ויקבל ביטוי גם למצבת הסטודנטים, שיכול להיות שהיא תפחת, אבל גם לכל מה שאנחנו רוצים בדינמיקה או בממשק עם האקדמיות בעולם. זה משהו שאנחנו חייבים אותו אם אנחנו רוצים לאורך זמן.

תודה רבה. דבורה מרגוליס, נציגת ועד ראשי האוניברסיטאות, בבקשה להתייחס לפתיחת שנת הלימודים.

אני רוצה לחזק ולהודות לך על מה שאמרת לעניין התקציב. יש לנו מידע מדויק שהולך להיות קיצוץ דרקוני ודרסטי ספציפית בתקציבי ההשכלה הגבוהה ב-2024 ואנחנו ממש מבקשים מכול חברי הכנסת פה לשמור על הדבר הזה. זה יעבור בוועדת הכספים, כן או לא, אז זה החלק שלכם.

לגבי פתיחת השנה. ועד ראשי האוניברסיטאות דחה את פתיחת שנת הלימודים מה-15 באוקטובר שלוש פעמים והדחייה האחרונה נקבעה ל-31 בדצמבר. הדחייה הקודמת הייתה ל-24 בדצמבר אגב.

ערב חג המולד.

אחרי התייעצות עם אגודות הסטודנטים והאוניברסיטאות ובקשה של סטודנטים נוצרים שלא לפתוח את השנה בתקופת חג המולד, האוניברסיטאות שחשבו לפתוח ב-24 מיד אמרו שיפתחו רק ב-26. בסוף התקבלה החלטה ליישר קו ל-31 בדצמבר. לא קיבלנו פניות על העניין שזה סוף שנה ושנה חדשה. אני מהתפוצה של הנובי גוד אבל זה עדיין כנראה לא מצדיק לדחות עוד פעם את תחילת השנה.

דבורה, אני חושב שיש בעיה רצינית אם צריך לחכות שמישהו יפנה. אלה דברים שכל העולם חוגג, כל העולם חוגג את חג המולד, כל העולם חוגג את 31 בדצמבר לקראת ה-1 בינואר, כל העולם. מה, אנחנו מחכים שמישהו יפנה?

אבל אנחנו לא במסיבות חגיגיות, אדוני.

חוץ מזה, ד"ר מנאל תותרי כתבה מאמר מצוין בעיתון "הארץ" בנושא הזה לפני כשבוע. לא צריך שמישהו יזכיר. יש ימים שאי אפשר, כמו חג הקורבן, עיד אל-פיטר, חג המולד, חג הפסחא וכל החגים של היהודים בוודאי. כל החגים הללו, אני חושב, צריכים להיות בראש מעיינינו. לכן אני פונה אליכם ומבקש לדחות ולא לקיים בערב ראש השנה הלועזי, כשכל העולם חוגג וחלק גדול מהאזרחים. גם הרבה אנשים שהגיעו לפה מרוסיה חוגגים ביום הזה, זה יום חשוב להם. אני חושב ממקום מאוד מאוד עקרוני, אם זה חג אישי של חלק מהאזרחים, לא צריך לפתוח ביום הזה. פשוט מאוד. אני מבקש כן לדחות.

המסר יועבר, ההחלטה לא שלי.

אני חושב שזה הרבה יותר פרוזאי. ה-31 יוצא ביום ראשון אז מתחילים לימודים ביום ראשון. אין שום סיבה לא להתחיל ביום שני, זה הכול.

יום שלישי, ביום ראשון אנחנו עם הנגאובר.

חברים, אם יורשה לי לסייע לראשי המוסדות, אנחנו בדרמה שכל יום נחשב, גם זה הסיפור, עם כל הכבוד.

חבר הכנסת ד"ר עופר כסיף, בבקשה.

תודה לכולם. אני לא רוצה לחזור על דברים שנאמרו, אני מסכים עם חלק נכבד. אני רוצה רק לומר שאני מוטרד מהפגיעה בחופש האקדמי, בעיקר מאז הטבח של ה-7 באוקטובר, לא שלא היו בעיות לפני זה אבל אני חושב שזה החמיר. חברי, שהוא יושב-ראש ועדת המעקב לענייני חינוך, ד"ר שרף חסאן, ידבר על כך יותר מאוחר, אני לא אקדים.

תראו, ב-2010 הממ"מ, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, הוציא דוח בנושא חופש אקדמי. מי שביקש את זה בזמנו היה חבר הכנסת דאז חיים אורון. נכתב שם כך: "החופש האקדמי נועד לאפשר מחקר והוראה בחתירה לאמת המדעית ללא תלות, ללא מורא וללא משוא פנים. בדיון על חופש אקדמי מקובל להבחין בין חופש המחקר וההוראה לבין חופש פעולה והתבטאות חוץ-אקדמיים וכו', אפשר להבחין בכמה מקורות איום אפשריים על החופש האקדמי, הממשלה ורשויות המדינה, גורמים מממנים, גורמים אידאולוגיים קיצוניים, הגמוניה תוך אקדמית".

מה שאנחנו רואים מאז ה-7 באוקטובר במיוחד שמטריד אותי – והוא גם פוגע בנושא הדיון, הוא גם פוגע באיכות האקדמית – הוא שהחופש האקדמי מוגבל באופן שרירותי, ואני מדגיש את המילה שרירותי. הוזכרו קודם הדוגמאות של אוניברסיטאות בארצות הברית, אני לא חושב שבמסגרת חופש אקדמי צריך לאפשר למשל בכלל לשאול אם מותר לעשות ג'נוסייד של עם מסוים, זה נראה לי מחוץ לתחום. אבל אם מישהו רוצה לחקור נושא שהוא נושא ראוי למחקר מבחינה אקדמית וגם אם הוא לא כל כך פופולרי בלשון המעטה – במחוזותינו למשל מחקרים על הנכבה – לא יעלה על הדעת שיהיו איומים כאלו או אחרים או מגורמים מממנים, או מטעם רשויות המדינה או מגורמים פנים-אקדמיים שימנעו את זה.

אני נזכר תוך כדי זה שאני מדבר שהפילוסוף של המדע, קרל פופר, השווה את החוקר האקדמי לדייג. למה? כי הוא אמר כמו דייג, החוקר האקדמי מחליט איפה הוא יזרוק את הרשת, הוא יכול להחליט שהוא זורק את הרשת בים "איקס" או באגם "וואי", אבל הוא לא יודע מה יעלה לו ברשת, ואם הוא חוקר ראוי הוא אמנם מחליט איפה הוא זורק את הרשת אבל הוא נאמן למה שיוצא ברשת גם אם הוא לא אוהב את זה.

אני רואה יותר ויותר, בעיקר בחודשיים האיומים האחרונים – אם כי נתקלתי בזה גם כשאני הייתי באקדמיה לפני שנים, אני חייב לומר, אבל הרבה פחות – שיש ניסיון להגביל את החוקרים היכן לזרוק את הרשת ויש ניסיון להגביל גם את השלל שיוצא ברשת. זה דבר שהוא סכנת נפשות לא רק לחופש האקדמי ולזכויות הסטודנט, החוקר וכן הלאה, אלא לאקדמיה ככלל. אין אקדמיה בלי חופש אקדמי. אין. אקדמיה מגויסת היא לא אקדמיה ואני מציע שניקח את זה לתשומת הלב.

אני חושש מאוד – ראינו את הניסיון של שר החינוך להתערב אבל אני חייב להגיד שבחודשיים האחרונים, ואני מנסה להיות מאוד מאוד זהיר פה, חלק מהמוסדות האקדמיים, בחלק מהמקרים, התחילו להשתמש בכוח ממשטר. הדבר הזה לא יכול לעבור והוא בסופו של דבר גם יחזור אל אותם מוסדות ואל כולנו כבומרנג. אני מבקש שייקחו את זה לתשומת הלב ושימנעו את זה מבעוד מועד.

תודה רבה. ד"ר שרף חסאן, ראש ועדת המעקב לענייני חינוך ערבי, בבקשה. גילוי נאות, הוא חברי הטוב, אני קורא לו אבו-מוחמד.

תודה רבה, איימן. אני מברך אותך על היוזמה לישיבה החשובה הזאת בתקופה הזאת. אני חושב שעלו דברים חשובים מאוד שחשוב לטפל בהם ולקחת אותם בחשבון. אני אתחיל בדברים עם כיוון טוב. פרופ' יפעת ביטון הזכירה את הפגישה בינינו והיא אכן הייתה פגישה חשובה עם כיוון טוב. מתחילת המלחמה פנינו לפורום ראשי האוניברסיטאות והמכללות וגם למועצה להשכלה גבוהה, העלינו את הבעיות שאנחנו מזהים כבר מהשבועות הראשונים בכל הקשור לרדיפה נגד סטודנטים ומרצים ערבים. ביקשנו להיפגש ואפילו הושטנו יד, באנו עם נכונות לעזור בכדי למנוע הידרדרות. אני מקווה שהדיאלוג הזה כן יוביל לטיפול בבעיות שהעלינו.

מתוכננת עוד פגישה בשבוע הבא עם המועצה להשכלה גבוהה כי אנחנו מזהים כבר בתחילת המלחמה משבר, משבר אמיתי, בקרב סטודנטים ומרצים ערבים. אני ברשותכם אתמקד בזה. אני מודע לכך שיש עוד בעיות חשובות וראויות אבל זה המנדט שלי כראש ועדת המעקב לענייני חינוך ערבי, שזה גוף מקצועי, עצמאי, ייצוגי, שמוקד העבודה שלו הוא קידום חינוך והשכלה גבוהה בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל.

מתחילת המלחמה התחיל קמפיין מתוכנן שאני מציע לכולנו לשים לב אליו, של גורמים בימין, כנראה אותם גורמים שרצו לקדם את מה שנקרא הרפורמה המשפטית, הם המשיכו באותו קמפיין וסימנו את האוכלוסייה הערבית כאויב, קראו למוסדות אקדמיים, לאגודות הסטודנטים, לסטודנטים, לכולם, לפקח על מה שיש ברשתות חברתיות ואפילו הבטיחו מספרים גדולים של סטודנטים שאמורים להיות מורחקים מהמכללות. זה הכניס את כל המערכת לדעתי לאווירה לא טובה, קשה מאוד.

לצערי הרב, חלק מהמוסדות האקדמיים – אני מדגיש חלק כי אכן יש שונות בין המוסדות השונים – הצטרף אפילו לקמפיין הזה, שהוא בעצמו קרא לפיקוח מהסוג הזה, הוא בעצמו יזם כל מיני מהלכים בעיתיים מאוד מבחינת הליך הוגן. חלק מהמוסדות, מהמכללות, כבר בארבעת השבועות הראשונים קיימו ועדות משמעת והרחיקו והשעו סטודנטים מהחברה הערבית בלי בדיקה לעומק של הטענות שלהם. זה היה באוניברסיטת חיפה למשל. אני לא אזכיר את כל המוסדות, היו יותר מ-20 שהתנהלו בצורה בעייתית לדעתנו.

ההערכה שלי מבדיקת המגמות היא שהמגמה הזאת נעצרה, נעצרה והמספרים אכן נמוכים ממה שהובטח בהתחלה ע"י מי שהוביל את הקמפיין, כי לדעתנו אנחנו עשינו מאמץ בכדי לעצור את זה, גם מבחינה משפטית, מבחינת פנייה למוסדות ומבחינת העלאת הנושא לסדר-היום, אבל נראה לי שמהר מאוד גם המוסדות קלטו שהם מתחילים לטעות והתחילו לבדוק לעומק. אנחנו יודעים שבחלק מהמוסדות מגישים המון תלונות, על כל דבר, כנראה יש איזו אפליקציה שעושה את זה, או איזה תוכנת מחשב שמאתרת כל דבר וישר מוגשת תלונה נגד ערבים.

זה נעצר כרגע, אין תלונות חדשות, אבל לצערי אני חושב שיש אי צדק לגבי אלה שנשפטו בתקופה הכל-כך קשה של אווירה ציבורית עכורה, של מתח, של גזענות, של לחצים מכל הצדדים על המוסדות להעניש. במוסדות התנהלו וקיימו לפעמים משפטי שדה, הרחיקו סטודנטים, הענישו סטודנטים, במקרים מסוימים גם מרצה אחת ממכללה הורחקה אחרי 28 שנות ותק.

יש כ-60,000 סטודנטים ערבים בכל המוסדות, אנחנו מדברים על אולי 120 סטודנטים ומרצה אחת שהורחקה, אבל זה יצר אווירה קשה, זה יצר אי אמון, זה יצר מתח גדול. חוץ מזה, זה סימן את המרצים, את הסטודנטים הערבים כאויב, כי יש קמפיין שנמשך עד היום. מה שקרה בהמשך, חלק מהמוסדות בפני עצמם הפכו לאויב או לקורבן של הקמפיין הזה והתחילו להפעיל לחץ על המוסדות בכדי להרחיק סטודנטים מהחברה הערבית.

כל האווירה הזאת שמתנהלת בצורה שיטתית היא לא סתמית. זה לא שמישהו כדרך אגב מצא איזה פרסום והגיש תלונה, לא. זה נעשה בצורה שיטתית, קמפיין משומן שצריך לשים לב אליו ולנזק שהוא עשה. אני חושב שזה גם גורם בצורה עקיפה לכך שגם מוסדות אקדמיים וגם אגודות סטודנטים שהם חלק מהקמפיין הזה יהפכו בפני עצמם לסוג של קבלן ביצוע. יש צד אחד שעובד בצורה שיטתית בכדי להגיש ולפקח ולהגיש עוד ועוד תלונות, ומצד השני, כולכם יודעים, שגם בצד השני, בעיקר בסטודנטים יהודים, יש גם אווירה גזענית. אפילו היו הפגנות שקראו "מוות לערבים" למשל מול המכללה ומעונות הסטודנטים בנתניה ולא הוגשו תלונות, לא ועדות משמעת ושום דבר. זה בעצם הופך את האכיפה למשהו לא הוגן וסלקטיבי.

ד"ר שרף, אתה רוצה להגיד לנו שאין סטודנט יהודי אחד שהוגש נגדו כתב אישום?

נראה לי שהוגשו אבל בודדים. אני מדבר על סגנון העבודה השיטתי הזה, שיש מישהו שיושב ,שזו עבודתו, לפקח על ערבים, והצליח לצרף גם מוסדות וממסדיים אקדמיים ואגודות סטודנטים לעשות את העבודה הזאת וגם להפוך את הנושא הזה למרכזי בשיח הציבורי. אני מכיר מכללות שאין אף תלונה אחת, למרות הכול, אף תלונה אחת נגד מרצים וסטודנטים, וגילויי הדעת והשיח הציבורי נותנים תחושה שיש תופעה כזאת גם במכללה מהסוג הזה.

אני מציע שנסתכל מה קורה לכולנו בתקופה הזאת ונחשב את הצעדים בצורה יותר הוגנת. אני גם קורא למוסדות שכבר קיימו בשיא האווירה הציבורית הזאת משפטי שדה או ועדות משמעת כאלה לחזור בהם, לחשוב מחדש, לשקול את צעדיהם מחדש, כי זה לא הוגן לקיים בתי משפט כשיש אווירה כזאת, זה בוודאי ישפיע על ההליך, על ההחלטות, על הכול. זה לא הוגן, במיוחד כשמתקבלות החלטות של הרחקה לצמיתות. במקרה אחד אפילו הייתה סטודנטית בשנה מתקדמת שאמרו לה שגם לא יתנו לה אישורים על מה שלמדה קודם, כך שברור שזה לא-חוקי. אבל לצערי באווירה הציבורית הזאת, גם מה חוקי ומה לא-חוקי לא כל כך ברור לכל מי שעוסק בעבודה בשטח.

אני קורא למוסדות, א', כן לעשות מאמץ בכדי להבטיח את הדבר הבסיסי, ביטחון. יש חששות רבים בקרב סטודנטים ערבים גם מהנושא של נשק שמסתובב, גם האווירה, ההסתה, וגם ממשיכות כל מיני התארגנויות בוואטסאפ וברשתות חברתיות, וגם חזרת המילואים, ברור שזה גם ישפיע על האווירה וצריך להיערך לכל הדבר הזה.

הדבר השני, המרצים הערבים. נכון, מדובר במרצה אחת שפוטרה, לדעתי זה לא הוגן אחרי 28 שנים לקיים בית משפט כזה למרצה הזאת במכללה. אני קורא למכללה לחזור בה מהחלטתה. בסך הכול מדובר במרצה אקטיביסטית. היא כל הזמן הייתה בתנועות שלום. לא במקרה עשרות ומאות מכתבים הגיעו למכללה מכל מיני ארגוני שלום בארץ ובעולם. גם אם הדעה שלה לא נוחה היא עדיין אינה לא חוקית ולגיטימית. נראה לי שיש כאן מהלך שצריך באמת לחזור ממנו. המכללות ואוניברסיטאות, במיוחד מי שעשו דברים מהסוג הזה, מתבקשים לעשות צעדים בוני אמון כי האמון בהם מאוד מאוד נפגע.

לצד זה יש כל מיני צרכים, במיוחד גם כלכליים. בדרך כלל יש כל מיני צעדים של עזרה לסטודנטים במילואים ודברים כאלה, גם החברה הערבית נפגעה כלכלית באופן מיוחד ולסטודנטים אין מקורות מימון נוספים. אנחנו מבקשים ודורשים שתהיה תוכנית כוללת, גם בכדי לתת מענה לצרכים של הסטודנטים הערבים וגם בכדי לחזק את המרצים הערבים, לקחת בחשבון שהמרצים הערבים, הסגל, הם מיעוט קטן באקדמיה בישראל והמיעוט הזה, הזה גם אם לא מוגשות נגדו תלונות, כי בכלל יש אווירה של פחד ואף אחד לא מדבר כמעט, צריך חיזוק וצריכים שירגישו שהבית הזה, האקדמיה, היכן שהם עובדים, זה מרחב בטוח גם מבחינתם, לא רק ברמה של ביטחון אישי אלא גם ברמה של חופש אקדמי, כי בלי חופש אקדמי ובלי מרחב שמבטיח מקום בטוח אי אפשר להביא לפריחת המדע. אני מדבר על המדע בכלל, לא מה שהודגש בשיחה בהקדמה אלא גם מדעי החברה וחינוך, שזה בסיס מאוד חשוב במדע בכל מדינה. תודה רבה.

תודה רבה לך, ד"ר שרף חסאן. פרופ' מלאת שמיר, סגנית נשיא לבינלאומיות, אוניברסיטת תל אביב, ויו"ר פורום סגני הנשיא, בבקשה.

תודה רבה ותודה על ההזמנה להשתתף בישיבה החשובה ביותר הזאת. כפי שאמרת, התפקיד שלי באוניברסיטה הוא הקשרים של המחקר והאקדמיה הבינלאומיים של אוניברסיטת תל אביב. הייתי רוצה ברשותכם לחזור לנושא הזה ולומר משהו שהוא כמובן מובן מאליו לכל היושבים בחדר והוא, כפי שאמר חברי מהמולמו"פ, שאין מדע בישראל בלי שת"פ בינלאומי. הדבר הזה ברור בעולם עולם הגלובלי והמקושר של היום. זה גם מגובה במחקרים שאומרים שאין היום באמת אפשרות לייצר מחקר מצטיין, גם מבחינת האיכות שלו וגם מבחינת ההשפעה שלו, האימפקט, בלי קשרי מחקר משמעותיים בינלאומיים.

מהסיבה הזאת מדינות ששמו לעצמן מטרה אסטרטגית להצטיין במחקר משקיעות משאבים רבים בעידוד הבינלאומיות של אוניברסיטאות המחקר, כולל סינגפור, כולל שוויצריה, שזינקו במדדים הבינלאומיים בנושאים האלה. זה גם נכון שכל אוניברסיטת מחקר שמכבדת את עצמה היום משקיעה זמן, מאמצים רבים ומשאבים רבים בשביל לקדם את הקשרים הבינלאומיים שלה, אם דרך עידוד פרויקטים משותפים עם אוניברסיטאות מובילות בעולם, אם דרך עידוד כנסים, עריכת כנסים בישראל, פרסומים בבמות הכי חשובות בעולם, הגשה לקרנות מחקר מסביב לעולם, ועוד נושא שעדיין לא עלה כאן והוא הבאת תלמידים בינלאומיים לישראל, כולל תלמידי מחקר אבל לא רק, והבאת פוסט-דוקטורנטים לישראל. בלעדי כל הדברים האלה המחקר גווע ולכן יש חשיבות רבה לתת את הדעת על מה מתרחש באזור הזה של קשרים בינלאומיים מאז ה-7 באוקטובר.

אני חושבת שהמצב מדאיג בשני אופנים עיקריים ואני אומר כמה מילים על כל אחד מהם. ראשית, נחזור לנושא של הבאת תלמידי מחקר בינלאומיים. מעבדות רבות אצלנו בקמפוס ובקמפוסים של אוניברסיטאות אחרות בארץ תלויות באופן כמעט מוחלט בנוכחות של דוקטורנטים ובייחוד של פוסט-דוקטורנטים שמגיעים אלינו מחו"ל.

הרבה פעמים זה לא רק מעשיר את המחקר מבחינת הרבגוניות שלו אלא זה ממש צורך כי אין אפשרות לאייש את כל המעבדות האלה רק בחוקרים ישראליים. החוקרים האלה עזבו אותנו עם המלחמה. אנחנו חווים קשיים להחזיר אותם לקמפוסים. יש מעבדות שהן משותקות מהסיבה הזאת. נופר דיברה קודם גם על ישראלים, כולל היא עצמה, שלא יכולים כרגע להשתתף במחקר מסיבות של המלחמה, אבל המצב גרוע יותר בגלל שאנחנו לא יכולים כרגע לשכנע סטודנטים בינלאומיים לחזור הנה ולתפוס את מקומם במעבדות.

כמובן שהחשיבות של תלמידים בינלאומיים היא הרבה מעבר לזה. אנחנו יודעים לאור השיחה שהייתה פה גם היום על מצב האנטישמיות בקמפוסים בארצות הברית ובמקומות אחרים בעולם שהשגרירים הטובים ביותר של ישראל ושל המדע בישראל הם אותם תלמידים בינלאומיים שהיו פה לסמסטר, לשנה, לתואר מלא, וחוזרים לארצות המוצא שלהם והופכים באמת לתשתית שעליה אנחנו בונים קשרי מחקר, קשרי אקדמיה וקשרים בינלאומיים באופן רחב יותר.

לכן, נושא שהיא מאוד מדאיג אותי הוא, א', חוסר היכולת שלנו להחזיר רבים מהתלמידים הבינלאומיים שעזבו, ודבר שני, חוסר היכולת שאני חוזה שיהיה למוסדות לגייס תלמידים בינלאומיים שיגיעו הנה בשנה-שנתיים הקרובות לאור המצב כאן, בייחוד אלה שאין להם עניין מיוחד לבוא לישראל בגלל שהם יהודים.

הנושא השני, שכבר דובר עליו אבל אני רוצה להביא לכם קצת עדויות מהשטח, זה הנושא של החרמות. אנחנו מדי יום שומעים על עוד ועוד מקרים, בייחוד במדעי הרוח, במדעי החברה ובמשפטים אבל לא רק, זה חובק את כלל הקמפוס אצלנו וגם באוניברסיטאות אחרות כפי שאני שומעת, של אנשים שנאלצו לבטל השתתפות בכנס כי ביטלו את ההשתתפות שלהם, שמאמר שלהם לא נשלח לשיפוט, שקידום שלהם לא מצליח למצוא הערכת עמיתים, שהם לא מצליחים למצוא מקום לנסוע לשבתון.

כל הדברים האלה הולכים ומצטברים לכדי תמונה שבעיניי מאוד מדאיגה. אני עצמי חוקרת בתחום לימודים אמריקניים, חברה, תרבות, היסטוריה של ארצות הברית, אני יכולה לספר לכם שהאגודה המקצועית שלי מחרימה אותי. אני לא יכולה לנסוע לכנסים בתחום של האגודה המקצועית שלי בארצות הברית ואני לא יכולה לפרסם בכתב העת של העבודה המקצועית שלי, והמצב הזה הוא מדאיג וקשה.

לאור כל הדברים האלה אני רוצה להצטרף לקודמיי, קודם כל הבעת דאגה עמוקה מהאפשרות של קיצוץ בכספי ההשכלה הגבוהה. אני רוצה להצטרף להמלצות של מולמו"פ, לחזק את הקרנות הדו-לאומיות, שאולי יפצו במשהו על התופעה הזאת של חרמות מצד אוניברסיטאות בעולם. אני רוצה גם להדגיש את החשיבות של האפשרות שלנו לקלוט את אלה שכן רוצים לבוא, חוקרים ותלמידים שרוצים דווקא בזמן הזה לבוא לישראל. יש לנו גם דיון על זה עם משרד הקליטה. אני חושבת שזו חשיבות ממדרגה עליונה לאפשר להם לבוא הנה ולתמוך באפשרות שלנו לקלוט אותם כדי לפצות קצת על הקשיים שאנחנו חווים בקשרים הבינלאומיים. תודה רבה.

תודה רבה לך. פרופ' רות שרץ שובל, האקדמיה הצעירה, בבקשה.

תודה רבה. קודם כל, נופר, אני רוצה לשלוח מפה את תקוותי שאח שלך וכל שאר החוטפים יחזרו בהקדם. אני נציגת האקדמיה הצעירה. אני גם פרופסור חוקרת סרטן במכון ויצמן, אז אני מזדהה מאוד עם התחושות שלך לגבי החזרה למעבדה. האקדמיה הצעירה פועלת בחסות האקדמיה הלאומית למדעים והיא מורכבת מ-30 חוקרים וחוקרות מצטיינים ממגוון מוסדות ותחומי דת, והגיוון הזה והפריסה הרב-מוסדית מאפשרת לנו מבט רחב על הלך הרוח בעתות שגרה וגם בעת החירום.

מנקודת המבט הזאת ברור – ושמענו כבר מהדוברים הקודמים – שיש ללחימה השלכות קצרות וארוכות טווח על המחקר. כגוף אקדמי חשוב לנו לפעול מתוך ידע ולכן ממש בימים אלו אנחנו עושים סקר, שאמור להיות מופץ היום או מחר לכל האוניברסיטאות והמכללות, כדי לאסוף נתונים על הדברים שכבר שמענו, גם על חרמות, בריחת מוחות וההשפעות על המחקר, ונעדכן כמובן ברגע שיהיו תוצאות בשבועות הקרובים.

אבל גם בלי לכמת את השלכות ניתן להצביע על שלושה תחומים שהייתי רוצה להתמקד בהם, חלקם כבר עלו. התחומים הם: קשרי מחקר בינלאומיים, היערכות מערכת ההשכלה הגבוהה להשלכות המלחמה ומדיניות שיקום מבוססת ידע. שיתופי פעולה בינלאומיים: אני רוצה להדגיש, פרקי ההכשרה באוניברסיטאות בחו"ל – אני עשיתי את הפוסט-דוקטורט שלי ב-MIT, יש לי סטודנטים זרים במעבדה, מקורות מימון חיצוניים, השתתפות בכנסים בינלאומיים, שמענו על הורייזן, יש לי שני מענקי ERC שבלעדיהם המעבדה שלי לא מסוגלת לתפקד. כל אלה הכרחיים לקיום מחקר פורץ דרך וקשורים בקשרים בין האקדמיה הישראלית למקבילותיה בעולם והקשרים האלה נמצאים בסכנה נוכח הביקורת כלפי ישראל. המצב במיוחד קשה במדעי הרוח והחברה, בהם זה כבר היה קודם והמצב רק נהיה יותר גרוע.

יחד עם זאת, חשוב לציין שמגיעים אלינו קולות של תמיכה מעמיתינו בעולם ולכן חשוב מאוד לאמץ את הקולות האלה, בין אם ע"י מנגנונים של שיתופי פעולה וקרנות בילטרליות, ולא לוותר על הקשר עם זירת המחקר הבינלאומית, לא להסתגר בהכשרה, במימון ובמחקר רק בתוך ישראל, כי בסופו של דבר זה יוביל לירידה ברמת המחקר ולאורך זמן יגרור השלכות על הכלכלה. אז אנחנו גורמים לחיזוק קשרי המחקר הבינלאומיים וקוראים ככל הניתן למזער מעשים והתבטאויות שפוגעים בתדמית של ישראל בעולם ומשליכים ישירות על המחקר האקדמי.

הנושא השני הוא היערכות מערכת ההשכלה הגבוהה. אנחנו לא יודעים מה תהיה ההשפעה, אם תהיה דווקא חזרה של מדענים יהודים וישראלים מהעולם או לחילופין בריחת מוחות. המצב הביטחוני בארץ שמגיע אחרי תשעה חודשים של סכסוך פנימי סביב ההפיכה המשטרתית יכול לעודד חוקרים להישאר בחו"ל וחוקרים מבוססים להעתיק את פעילותם לחו"ל. בכל מקרה דרושים תקציבים למערכת ההשכלה הגבוהה בין אם תהיה עזיבה או תהיה קליטה של חוקרים חדשים ואנחנו קוראים לכן לא לצמצם את התקציבים ואפילו להגדיל אותם. הסקר שאנחנו עורכים יעסוק גם בסוגיה הזאת.

הנושא האחרון הוא יחסי הגומלין בין האקדמיה למוסדות המדינה וזה נושא שקצת פחות עלה פה בדברים הקודמים. אנחנו רואים בטרגדיה הנוראית הזאת של ה-7 באוקטובר גם אפשרות לבנייה מחודשת של חברה טובה יותר ומדינה טובה יותר. מדיניות ומוסדות מבוססי ידע הם הבסיס לצמיחה ולכן אנחנו קוראים לגופי הממשל השונים להיעזר בידע, באקדמיה הישראלית, בתחומי תכנון, רפואה, רפואת נפש, חקלאות, חינוך ותחומים נוספים, לטובת שיקום מבוסס ידע של הקהילות שנפגעו.

שילוב של האקדמיה ושיקום הנגב המערבי בפיתוח יכולות מודיעיניות וטכנולוגיות ועוד תחומים רבים בשעה זו יביא למיצוי משאביה של החברה הישראלית. רתימת הידע האקדמי כבר מתבצעת ע"י חברי סגל מכל המוסדות בהתנדבות ויכולה לקבל ביטוי פורמלי ע"י קולות קוראים למחקר יישומי ומהיר על בסיס תקציב ייעודי במשרדי ממשלה רלוונטיים, כפי שנעשה בעבר בתקופת הקורונה, כשכולנו התגייסנו והפכנו לחוקרי קורונה וחלקנו עוד ממשיכים בזה גם עכשיו. כל זה כמובן בלי לפגוע במחקר הבסיסי שישפיע בטווח הארוך והוא חיוני. מחקרים מראים שכל שקל שמושקע במדע ישראלי בסופו של דבר מעלה את החוסן הכלכלי והביטחוני ומכפיל את עצמו וזו העת לרתום אותנו, את האקדמיה, למאמץ הלאומי. תודה רבה.

תודה רבה.

אני רוצה להוסיף שב-4 בינואר יהיה כנס באקדמיה שמאורגן במשותף בין האקדמיה הזקנה לאקדמיה הצעירה ואנחנו נדבר על כל מיני נושאים שקשורים לאיך ממשיכים מכאן. הודעה מסודרת צריכה לצאת תוך יום-יומיים אבל גמרנו לארגן את הדוברים וזו סוללה מכובדת, לא רק אנשי אקדמיה דרך אגב, אנשי ציבור גם. אני חושב שמומלץ להשתתף בזה, מרחוק או באופן אישי. 4 בינואר, יום חמישי, בין 10:00 ל-18:30.

תודה רבה. ד"ר אדם אסעד, ראש תכנית החברה הערבית, המכון הישראלי דמוקרטיה, בבקשה.

תודה, אדוני היושב-ראש. אני מצטרף מכאן גם לדברים שנאמרו. נופר, אני מאוד מקווה שבקרוב מאוד נשמע רק בשורות טובות. אנחנו כמובן נמצאים ברגע קריטי כחברה ערבית. החשיבות של האקדמיה הישראלית ברורה לכולנו וחלק מהלוחמה בטרור היא גם המשך חיים וחיזוק חיים משותפים בינינו כאן.

אני רוצה להציג כמה נתונים שעלו מהסקרים שלנו במכון הישראלי לדמוקרטיה. אני אזכיר נתון שעלה גם קודם – 70% מהציבור הערבי בישראל חש חלק ממדינת ישראל ומבעיותיה, וזה שיא של 20 שנה שבהן אנחנו שואלים את השאלה הזאת. אני רוצה להגיד כמה דברים באופן מאוד כללי: 19% מסך כל הסטודנטיות והסטודנטים בישראל הם סטודנטים ערבים לתואר ראשון, 17% מסך כל הסטודנטים בישראל הם מסטרנטים לתואר שני ו-8% לתואר שלישי.

יש לפעמים יתרון להיות מיעוט, חברים, מיעוט מנסה.

כאשר ב-2010 האחוז של התואר השלישי עמד רק על 4%, אז אנחנו רואים עלייה. בימים כתיקונם הסטודנטים הערבים מתמודדים עם קשיים רבים, החל מההתמודדות השפתית בהשתלבות באקדמיה הישראלית, האוריינות האקדמית והטכנולוגית והשילוב בכלל באקדמיה בגיל צעיר. בימים אלו האתגרים הם ממש כפולים.

הסקר האחרון שלנו במכון הישראלי לדמוקרטיה הראה כי 69% מסך כל האזרחים הערבים בישראל חוששים לביטחונם הפיזי. זה היה בסוף אוקטובר. בדקנו את הנתון הזה גם בסוף נובמבר-תחילת דצמבר ואנחנו רואים עלייה – 73% מסך כל האזרחים הערבים חוששים לביטחונם הפיזי ו-82% חוששים לביטחונם הכלכלי.

אציין שחלק גדול מהסטודנטיות והסטודנטים הערבים גם חווים הגירה פנימית כדי להגיע למוסדות להשכלה גבוהה. הם עוברים ממקום מגוריהם, מהישובים הערביים, לישובים שקרובים למוסדות להשכלה גבוהה ויצטרכו גם להשתלב כלכלית בתוך הערים שהם מהגרים אליהן.

אני מצטרף לדברי קודמיי ולמה שנאמר פה ואני רוצה להציג כמה דברים נוספים. אני גם רוצה להציג, אדוני יושב-הראש, את עניין השפה הערבית במרחבים ובקמפוסים, שהוא גם נושא קריטי. אנחנו עתידים לפרסם ביומיים הקרובים תוצאות של סקר ייעודי שעשינו לחברה הערבית ובדקנו בו שאלות נוספות. שאלנו גם האם נוח לאזרחים הערבים לדבר בשפה הערבית במרחב הציבורי ואני חושב שכאן זו נקודה קריטית לנוכח המצב גם בקמפוסים.

מתי המחקר הזה נערך?

בשבועיים האחרונים.

כי כל יום משפיע.

בהחלט. אלו שאלות שאנחנו בודקים לאורך זמן. כמובן שאני מצטרף לכך שיוזמות לשילוב מחקרי ובכלל יוזמות לשילוב סטודנטים ערבים ויהודים כאחד, הן במרחב האקדמי והן בקבוצות המחקר השונות, זה משהו שיכול להדק את תחושת הביטחון גם לציבור הערבי וגם לציבור היהודי, וכמובן בניית תוכנית אסטרטגית לאקדמיה הן לטווח הארוך והן לטווח הקצר. זה משהו גם קריטי לשילוב הסטודנטים הערבים וגם לבניית מעטפת תמיכה אקדמית.

נקודה אחרונה היא שהמפגש באקדמיה הוא כמובן מפגש לחיים משותפים ולקידום מרקם יחסים טוב יותר בין ערבים ליהודים, ואני מדבר לא רק כחוקר ומרצה אלא כאזרח ערבי שמאוד מאמין במפגש היוקרתי הזה למען קידום יחסים יותר טובים כי האקדמיה זה המקום שממנו אנחנו באמת צומחים לתוך חברה יותר ויותר טובה. תודה.

אדוני היושב-ראש, הנושאים האלה של סגירת פערים חברתיים צריכים גם להיבדק. לפני שבועיים פורסם מחקר פיז"ה, המחקר הראשון אחרי הקורונה, הוא מראה את הבעייתיות שאנחנו צריכים לחשוב עליה גם בתחום ובטווח החינוכי לא רק מגן ילדים, גם כמובן בכל החינוך הפורמלי, ולראות מה ניתן להשקיע שם. זה יותר דיון לוועדת החינוך אבל בהחלט צריך לחשוב על זה, לנתח בצורה יותר מעמיקה את כל נושא פיז"ה.

תודה. ד"ר אסעד אמר לגבי קירוב בין ערבים ויהודים באוניברסיטאות, האמת שזה מפגש שיש בו מין הדדיות. זה לא שאתה הולך לעיר, לעורך הדין היהודי, אלא יש הדדיות, יושבים ביחד מספר גדול מאוד של סטודנטים מספר שנים, בשנים שבהן מתעצבות הדעות של אנשים. האם זה הוביל לקירוב בין ערבים ויהודים? אני אישית לא בטוח. אבל האם צריך לנצל את העובדה שיש עשרות-אלפי יהודים ועשרות-אלפי ערבים ביחד, ביחד מספר שנים, ואחר כך יכול להיות שהם ילכו למקומות שגרים בהם רק יהודים או רק ערבים, לנצל את התקופה הזו לבנות משהו, למשל פגישות שמי שמשתתף בהן מקבל נקודות מסוימות? אני חושב שצריך לחשוב על זה ברצינות, איך לנצל את העובדה הזו בשביל לקרב בין ערבים ויהודים. זה נושא חשוב בפני עצמו. בוודאי ובוודאי. הלוואי.

דוד מרגלית, ארגון הסטודנטים, בבקשה.

אנחנו פה מטעם נציגות של חד"ש סטודנטים, מצטרפים לכל הקריאות להחזרת החטופים במהרה ושנזכה לימים טובים יותר של שלום ואחווה פה באזור. כמו שאנחנו רואים את המציאות האקדמית כרגע, ציינו ארבעה גורמים שאנחנו חושבים שהם סכנות למחקר ולפיתוח של האקדמיה בישראל. שלושת הנושאים האלה הם: חופש הביטוי האקדמי, גידול מספר הנשק בקמפוסים, יחסי יהודים וערבים וקשיים כלכליים.

ביחס לחופש אקדמי, אני מקווה שכולנו מסכימים שמחקר אקדמי מחייב חשיבה ביקורתית וחשיבה ביקורתית אי אפשר לקיים בלי חופש ביטוי אקדמי מלא. מאז תחילת המלחמה, סטודנטים ערבים, סטודנטים יהודים שמתנגדים למלחמה ומרצים יהודים וערבים היו תחת רדיפה ופעילויות של מוסדות החינוך. בסביבות 160 סטודנטים ערבים עברו הליכים משמעתיים מטעם האוניברסיטאות והמכללות בארץ לאור פרסומים אישיים שלהם ברשתות החברתיות. זה בלי שנעשה גם הליכים דומים כלפי סטודנטים יהודים או כמעט ולא נעשה. לא ננקטו הליכים משמעתיים נגד רוב הסטודנטים האלו בסופו של דבר, משמע לא באמת היה איזשהו חשש אמיתי שהיה אפשר להתבסס עליו.

למהלכים האלה נוספו גם צעדים של אגודת הסטודנטים הארצית שיצאה בקמפיין לסילוק סטודנטים ערבים מהקמפוסים וזה קמפיין מאוד חמור לדעתנו. המציאות הזו דה-פקטו יצא פגיעה עמוקה בחופש הביטוי האקדמי ובאמון של סטודנטים ערבים וסטודנטים שמתנגדים למלחמה ביכולת של המוסדות האקדמיים לאפשר להם מרחב מוגן, בטוח וחופשי.

לאור המקרים הללו, ולצד מקרים נוספים שהתרחשו בחברה הישראלית, יש חשש גדול מחזרה ללימודים בקרב סטודנטים. מוסדות ההשכלה הגבוהה צריכים לקחת את הנתונים האלו, להתייחס אליהם ולהבטיח לכלל הסטודנטים והמרצים חופש ביטוי אקדמי מלא.

לפי סקר של מכון קו משווה, שלא דובר עליו פה אבל זה סקר חשוב – הוא נערך באמצע נובמבר – 56% מהסטודנטים הערבים העידו כי הם לא מרגישים בטוחים לחזור לקמפוס. 53% מהם דירגן את הסיוע הניתן להם מטעם מוסד הלימודים לאור המצב הקיים באופן שלילי. עוד 7% החליטו על הפסקת לימודים או הקפאת לימודים ו-4% הודיעו שהם יעברו ללימודים בחו"ל. סקר של אקורד, שדיברנו עליו קודם, הראה שרבים מהסטודנטים שוקלים בכלל לא להתחיל את הלימודים.

הנתונים האלה מראים תמונה ברורה שסטודנטים ערבים נמצאים בתחושה שמערכת ההשכלה הגבוהה לא לטובתם ולא מגנה עליהם. המל"ג, ועד ראשי האוניברסיטאות וועד ראשי המכללות צריכים לקחת את הנתונים האלו מאוד ברצינות. שמירה על הסטודנטים הערבים ובמדינה של בריחת מוחות חשובים מאוד למחקר בישראל ולפיתוח.

ביחס לנשק אישי, שאנחנו עומדים לראות בכמות גדולה בהרבה בתחילת הלימודים בשבועות הקרובים. ההפצה בממדים חסרות תקדים מייצרת חשש ופחד גדול בקרב סטודנטים. הפחד מכך שתהיה כמות גדולה בהרבה של נשק אישי בתחילת הלימודים מפחידה סטודנטים ערבים אבל גם סטודנטים שעברו אלימות במשפחה וסטודנטים עם פוסט-טראומה. הבטחת הרווחה ותחושת הביטחון של סטודנטים חשובה מאוד לצורך שמירה על מחקר אקדמי ופיתוח בתחומים שונים. תחושת הביטחון היא הכרחית בשביל לשמור על אווירה של שלווה שמאפשרת מחקר בקמפוסים. בנוסף, הפצת הנשק תיצור חשש מהתבטאות אישית וחשש מדיונים עמוקים.

אנחנו מצפים מכל הגורמים הרלוונטיים בנושא שייצאו לקראת שנת הלימודים הקרובה במדיניות ברורה מאד לגבי הנשק האישי. אין אפשרות למנוע את כניסת הנשק האישי לאוניברסיטאות אבל צריך לדאוג לפיקוח ולבקרה ולמעקב אחרי סטודנטים עם נשק אישי וצריכים להיות נהלים מאוד ברורים לגבי ההתנהלות עם נשק אישי בתוך הקמפוסים.

ביחס לנושאים כלכליים, אני אצטרף פה לדברים שנאמרו קודם. מענקים לסטודנטים שנמצאים במילואים זה דבר מבורך וזה דבר חשוב, אין שום סיבה שהם לא יתקיימו. לצד זאת ברור שהמלחמה הנוראית הזאת פוגעת בכלכלה ובכסף של כולנו. חשוב מאוד שיהיו קרנות שידאגו לכלל האוכלוסיות ויאפשרו לימודים יותר בזול לכלל הסטודנטים ויתנו מענקים בעיקר לסטודנטים מאוכלוסיות מוחלשות.

בנוגע ליחסים של יהודים וערבים והשמירה עליהם במרחבים של הקמפוסים, החיים המשותפים בקמפוסים, אני מקווה שכולנו פה מבינים שהם הכרחיים לשמירה על המחקר בישראל. סטודנטים ערבים ויהודים לומדים ביחד בכיתות, כותבים ביחד עבודות, עובדים ביחד במעבדות, חוקרים יהודים וערבים כותבים ביחד מחקרים, מפרסמים הכול. כמו שהראו קודם בסקר של האקורד, יש פחד גדול ואיבה בין סטודנטים יהודים וערבים. בצעד משלים יש גם חוסר בולט באמפתיה בין שני הצדדים.

המוסדות האקדמיים כולם צריכים לקדם שיח של סובלנות, לקדם שיח שמאפשר לשני הצדדים להתקרב ולחיות חיים משותפים. החיים המשותפים של כולנו בקמפוסים הם הכרחיים בשביל שנוכל לחיות, לחקור, ללמוד ולהעשיר ומצופה שהנהגת ההשכלה הגבוהה בישראל תצא בגילוי דעת ברור מאוד בנושא שמחייב את השמירה על החיים המשותפים של יהודים וערבים. תודה.

תודה רבה. נופר, ביקשת לדבר, בבקשה.

אני אגיד שאני חושבת שזה קצת עצוב שאנחנו צריכים לדבר בוועדה למדע וטכנולוגיה כל כך הרבה על היחס בין יהודים וערבים. לדעתי אין לזה מקום, לאנטישמיות באקדמיה, לאמירות פוגעניות.

אנטישמיות זה גם לערבים, אנחנו שמים.

סליחה, זו לא הייתה כוונתי. אני רוצה להגיד שהלוואי ותצליחו לאחות קצת את הקרעים כי באמת שצריך לקדם את המדע וחבל שבסוף אנחנו צריכים לאחות קרעים ולא להתקדם הלאה.

אני רוצה לנושא שלשמו התכנסתי לפנות לאקדמיות – אני רואה שפרופ' יפעת ביטון יצאה אבל גם למכללות – ולהגיד ששנת הלימודים תתחיל, אם היא תתחיל ב-31 או כמו שביקשת קצת יותר מאוחר, ואנחנו לא יכולים לשכוח את החטופים שעדיין נמצאים בשבי והלוואי שעד שזה יגיע הם כבר לא יהיו שם. אבל אני כן אפנה לאוניברסיטאות ולאקדמיה במטרה לעשות יותר. יש לכם כוח עצום. אם זה לפתוח את הבוקר באמירה על החטופים שעדיין שם, אם זה לגייס את הסטודנטים להגיע למחאה או למשהו למענם, חייבים לעשות משהו ויש לכם כוח עצום ודברים שאפשר לקדם, אז אני פונה אליכם בבקשה לחשוב מה אתם יכולים לעשות למען השחרור שלהם ולמען העלאת המודעות.

תודה רבה, נופר.

אפשר שאלה לדוד? ברור שכולם רוצים אחווה, השאלה אם יש בסיס לאי-אמון. הייתי רוצה לדעת אם בין הסקרים יש איזשהו מספר על אחוז הסטודנטים הערבים, ואני מקווה שהוא מאוד נמוך, שהוא בעד מה שקרה ב-7 באוקטובר, כי אם זה גבוה אז יש אולי בסיס לאי-האמון. אני מקווה שזה מאוד נמוך אבל לא שמעתי על סקר כזה.

קודם כל, יש סקרים והרבה סקרים לגבי עמדת האזרחים הערבים במדינה. אני חושב שהאזרחים הערבים מתנהגים בצורה סופר אחראית. סופר אחראית. אני רוצה להגיד לך, אדוני, האזרחים הערבים, גם להבדל מהפלסטינים בשאר העולם וגם להבדיל מהאזרחים היהודים, הם היחידים שרואים את כל התמונות, הם היחידים שמדברים ערבית ועברית, הם היחידים שרואים כל הזמן אם פלסטינית ואם יהודייה. היחידים. הלב שלנו נקרע. נקרע. יש לנו עמדה ערכית לגבי להוציא את כל האזרחים - - -

אם נפרסם את המספרים זה יכול לחזק את הקשרים ולא שזה יהיה מתחת לשולחן.

אני רוצה להגיד לך שיש הגמוניה שאין אזרח ערבי אחד שמקבל אותה, יש הגמוניה גזענית שאם יש סטודנט יהודי שאומר למחוק את עזה – לצערי הרב במשך חודשיים זה היה שיח לגיטימי במדינת ישראל, לצערי הרב, ואפילו להרוג את ילדי עזה – זה שיח שהתקבל. לכן יש הגמוניה מוטה שאנחנו לא מקבלים.

אבל, אדוני, הישיבה הזו, הכוונה היא שתהיה ישיבה כמה שיותר רזה, כמה שיותר רזה, רצינו להתניע. אני יודע שיש בינינו חילוקי דעות, יש בינינו חילוקי דעות, אבל יש דברים ערכיים. כל מה שאמרה נופר למשל. יש דברים ערכיים שאנחנו צריכים להיות סביבם מחוץ לכל עמדה פוליטית לכיוון הזה או לכיוון האחר. לכן אנחנו רוצים שהישיבה הזו תהיה רזה כמה שיותר, המטרה היא להתחיל להתניע את הוועדה הזו, שהיא חשובה לכולנו, ויש הרבה במשותף לכולנו – למרות חילוקי הדעות – ואני מקווה שזה יישאר תמיד בתחום האנושי המוסרי שאנחנו חותרים אליו.

אני מבקש להמליץ – אני לא מקבל את כל הדברים כי יש דברים שאני רוצה בכוונה לצמצם כמה שיותר – לגבי תקציב המדינה והעברת התקציב למשרד המדע ולמחקרים, זה דבר שאנחנו צריכים להיאבק למענו, כולנו ביחד. זה בוודאי דבר נכון. זמני משבר ובמיוחד מלחמה עלולים להיות בלם לצמיחת המדע והמחקר ובכלל כך פגיעה בחוקרים.

על כן, אנחנו קוראים להשקיע כל מאמץ ומשאבים להבטיח תמיכה ודחיפה לגלגלי המדע, תמיכה בתקציבים של משרד המדע והוות"ת בחוקרים ומכוני מחקר בישראל, במיוחד לאור הירידה בתקצוב ובאופן שיבטיח מענה למצוקה שנגרמה כתוצאה מדחיית פתיחת שנת הלימודים, מתן מענה חברתי לצורכי חוקרים ומרצים יהודים וערבים באקדמיה הישראלית על מנת להבטיח חלל בטוח לפיתוח המחקר.

בעקבות הודעת האוניברסיטאות על תחילת שנת הלימודים ב-31 בדצמבר אנחנו פונים בכל לשון של בקשה, בכל לשון של בקשה, לאוניברסיטאות, להתחשב בכל קבוצות החברה. אני חושב שאנחנו נהיה חברה למופת כשנפנים עמוק-עמוק שכל חלק הוא ממש חלק מהחברה הזו, טובתו טובת החברה ורעתו היא רעת החברה כולה. אני לא מקבל בכל מקום בעולם שיבחרו יום חג של חלק בחברה ויגידו: עכשיו, ביום הזה, אנחנו פותחים את שנת הלימודים. אפשר לדחות ביומיים, זה לא יזיק, זה לא יפגע באף אחד, זה יחזק את תחושת השייכות, את הדמוקרטיה ואנחנו חייבים להתחשב בזה.




אנחנו באמצע מלחמה, שמקווים שהיא תיפסק בהקדם האפשרי, צריך להתחיל לאט-לאט להרחיב יותר ויותר את המרחב הדמוקרטי והסובלנות. תודה רבה לכם.


הישיבה ננעלה בשעה 14:05.