פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



39
ועדת הבריאות
28/11/2023


מושב שני



פרוטוקול מס' 119
מישיבת ועדת הבריאות
יום שלישי, ט"ו בכסלו התשפ"ד (28 בנובמבר 2023), שעה 10:00

שירותי השיקום האשפוזיים והביתיים המוצעים לנפגעי מלחמת 'חרבות ברזל' - ישיבת מעקב

חברי הוועדה: יונתן מישרקי – היו"ר
טטיאנה מזרסקי
לימור סון הר מלך
קטי קטרין שטרית

ארז מלול
צגה מלקו

ד"ר ירון סחר - ראש אגף שיקום, משרד הבריאות

נריה שטאובר - ראש אגף כלכלה, משרד הבריאות

דניאל תור - רפרנט בריאות, אגף השכר, משרד האוצר

גאיה עפר - רפרנטית בריאות, אגף התקציבים, משרד האוצר

ד"ר חגי אמיר - מנהל המרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין

דב פישר - פיזיותרפיסט מחוזי, קופת חולים לאומית

ד"ר עמיחי תמיר - יו"ר ארגון הנכים זכויות הנכים

גפן מלכי - מייסד אתר 'בריא בישראל'

תום רז - מנכ"ל עמותת ליגלייז

מרקוס מאיו - נשיא קהילת מנורה, ארגנטינה

גוסטבו סקאל - נציג קהילה מארגנטינה

פרופ' רוני גמזו - מנכ"ל בית חולים איכילוב

פרופ' יורם וייס - מנכ"ל המרכז הרפואי האוניברסיטאי הדסה

ד"ר אוהד הוכמן - מנכ"ל המרכז הרפואי בני ציון

ד"ר אורית שטיין רייזנר - מנהלת בית חולים שיקומי 'רעות'

יגאל לברן - פיזיותרפיסט ארצי, שירותי בריאות כללית

טל ניצן - מנהלת מערך מקצועות הבריאות, מכבי שירותי בריאות

ד"ר יובל וייס - מנהל מערך אשפוזי בית, קופת חולים מאוחדת

ד"ר יולי טרגר - יו"ר האיגוד לרפואה פיזיקלית ושיקום

נעה בן שבת

מיכל דיבנר כרמל

סמדר לביא, חבר תרגומים



רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.



שירותי השיקום האשפוזיים והביתיים המוצעים לנפגעי מלחמת 'חרבות ברזל' - ישיבת מעקב

בוקר טוב, אני פותח את הישיבה, היום יום שלישי, ט"ו בכסלו התשפ"ד, 28 בנובמבר 2023 בנושא שירותי השיקום האשפוזיים והביתיים המוצעים לנפגעי מלחמת 'חרבות ברזל', ישיבת מעקב.

ערכנו בחודש האחרון מספר דיונים ושמענו גם מאנשי המקצוע וגם ממנהלי בתי החולים שנדרשות עוד כ-500 מיטות אשפוז שיקומי. שמענו גם על אתגרים בנושא של כוח אדם, ביקרנו בבתי חולים, גם באזור הצפון, דיברנו על נושא של ויסות חולים הזקוקים לשיקום והפערים בין פריפריה למרכז.

אנחנו יודעים והוצג לנו גם כן שיש עבודה מול משרד האוצר בשביל למצוא פתרונות תקציביים לנושא הזה, כמובן אנחנו יודעים שהנושאים האקוטיים עכשיו בשעת המלחמה הם שיקום, כמובן בריאות הנפש, אנחנו נעסוק בנושא הזה מחר, ועוד נושאים נוספים שאנחנו עוסקים בהם בחודש האחרון ואנחנו לא מרפים מהעניין הזה. הנושאים האלה שאנחנו עוסקים בהם הם חיוניים מאוד, הם אקוטיים מאוד, בעקבות במלחמה בפרט, ולכן אנחנו לא מתכוונים להוריד את הרגל מהגז בהקשרים הללו.

במסגרת הדיון הזה נבקש לשמוע מהמשרדים גם על התכניות שגובשו וגם לראות שאנחנו נמצאים עם המידע הנכון כי בדיונים הקודמים הבנו שהנתונים חסרים או שהנתונים שהיו קיימים הם לא היו מדויקים, שמענו גם מנהלי בתי חולים שאמרו שהמצגת שהוצגה לא עומדת בתוואי או בנתונים שעומדים בפניהם, זאת אומרת הם מסוגלים לפתוח כבר בזמן קרוב יותר.

אני גם רוצה לברך את הפרויקטור שנכנס לטובת העניין הזה, שמונה על ידי משרד הבריאות, פרופ' גמזו שנמצא איתנו בזום.

אני דווקא אבקש הפעם, לפני שאנחנו שומעים את ההסתייגויות, לבקש דווקא ממשרד הבריאות להציג בפנינו את הנושאים ולאחר מכן אנחנו נעבור לדיון עצמו. אז פרופ' גמזו.

תודה רבה. קודם כל, כבוד היושב ראש, תודה רבה לכל חברי הוועדה ובעיקר תודה רבה על המיקוד ועל העיסוק שלכם בתחום הזה זה בהחלט אחד מהאתגרים הגדולים ביותר של טיפול נאות באירוע המורכב שמטפלת בו וברמה הטובה הוא גם הצטיינות שלנו בנושא השיקום. אנחנו נמצאים באמצע האתגר הזה וצריך לומר שמשרד הבריאות נקט במספר צעדים נכונים.

קודם כל המיקוד שלו. זה לא מובן מאליו, כי תמיד במערכות הבריאות אנחנו דואגים מיד לרפואת הטראומה ולחירום ולטיפול נמרץ ולחדרי הניתוח ופה יש באמת מיקוד של משרד הבריאות בתחום השיקום ובתחום בריאות הנפש וזה להסיר את הכובע. אני חייב לומר, זה לא בא ממני, זה בא מתוך משרד הבריאות, ברסימנטוב והשר וכל המשרד עצמו מיד שמו את זה כבר בשבוע הראשון של הלחימה מתוך הבנה שזה הדבר שצריך לעשות.

עוד אמירה אחת, משרד האוצר לא עומד מנגד אדיש, משרד האוצר מבין שזאת אחת המערכות שצריכה לקבל דחיפה קדימה ואכן אנחנו רוצים מצד אחד לתת מענה מצוין לחיילים, לפצועי הטראומה, טראומה פיזית וגם נפשית, ומצד שני אנחנו גם רוצים לסמן משהו שלא ישתנה בהמשך, אנחנו רוצים לחזק את תחום השיקום.

תחום השיקום בתוך משרד הבריאות זכה, בתיאום עם האוצר, למענה של תוספת מיטות בשנים הקרובות בהסכמה שיהיה כמה מאות מיטות כתוספת. לפני כעשור משרד הבריאות יחד עם בתי החולים דחף מספר בתי חולים ממקורות גם של משרד הבריאות, אבל גם של צבא, כדי לחזק את מערך השיקום במדינת ישראל מתוך הסתכלות שזה לא רק לצעירים, ההסתכלות שלנו שכל דבר לצעירים, היום גם גיל 65 ו-70 דורש שיקום בדיוק כמו שצעירים. אז באמת ההסתכלות המשמעותית כאן היא מכל הכיוונים.

שני דברים אנחנו עוד רוצים לחזק, האחד זה את הפיזור הלאומי, לא רק מרכז, אלא הרבה מאוד פריפריה, והדבר השני זה השתתפות הקופות והרבה יותר שיקום בקהילה, הרבה יותר אחריות של קופות החולים בתחום השיקום. זה לא פשוט להם, זה תמיד מצבים מורכבים ואתגרים של מקצועות הבריאות, את כל זה אנחנו מכירים.

אלה האתגרים שאנחנו ניצבים בפניהם. אז אם אני אסמן את זה קדימה, האתגר הוא קודם כל מענה מיידי, שיהיה לנו מענה נכון לכל אותם פצועי טראומה, שיקום פיזי בעיקר, אבל כמובן נפשי, אנחנו מתרכזים כרגע בשיקום הפיזי, למלחמה. כרגע בתקופה הזו שיהיה מענה מלא, שאף פצוע, בין אם הוא חייל או אזרח לא ימתין לשיקום ושזה לא יבוא, לא על חשבון שיקום הצעירים והאזרחים הרגילים בשגרה, ושזה לא יבוא לא על חשבון השיקום הגריאטרי. זה מענה מספר אחד. כבר היום רבע, אולי יותר מרבע ממיטות השיקום צעירים במדינת ישראל נתפסות על ידי האירוע, מה-7 באוקטובר עד עכשיו.

כמה זה במספרים, פרופ' גמזו?

מעל 200 מיטות כרגע נמצאים בהם חיילים ואזרחים. אנחנו מדברים על 950 מיטות כשהתחלנו את האירוע, זה ירד במספר מיטות בגלל בעיות מיגון, אז קחו בחשבון שאת זה היינו חייבים לעשות, משרד הבריאות היה חייב לעשות ובתי החולים, לא על חשבון השיקום הרגיל של כל אותם אנשים שהם אחרי ניתוח אורתופדי, אחרי שברים, תאונות דרכים, כל דבר שהוא, ובטח לא על חשבון מיטות של שיקום גריאטרי. כל זה בוצע היום, עדיין לא בפיזור הגיאוגרפי כמו שהיינו רוצים שיהיה, אבל המענה המיידי ניתן ואנחנו צריכים להסתכל קדימה, כי הוא לא יספיק.

לכן אמר נכון ירון, הוא קבע את המספר והמספר הזה לא מצוץ מהאצבע ולא הופרח באוויר סתם, זה חישוב של כמה אלפי פצועים, שיעורי השיקום, כמה זמן שיקום הם צריכים. יש בתוך בתי החולים היום, יותר ממחצית המשוקמים של האירוע הם משוקמים של האירוע מתחילת האירוע, כי זמן השיקום לפעמים עובר את החודשיים, חלקו מגיע לשלושה חודשים. זאת המורכבות שלנו, ולכן גם עם האוצר, הראינו את החישובים ולא הגענו סתם למספרים סביב 500-450, אולי לאחר מכן עוד 100, סדרי גודל. ואני מזכיר לכם, על 300 מיטות כבר יש איזה שהיא הסכמה עוד לפני האירוע עם האוצר שצריך להוסיף למערכת וכרגע אנחנו מדברים בהוספה האקוטית של ה-450 מיטות בדרך הזאת.

אז המהלך שבוצע מאז ההחלטה עד נקודת הזמן הזו זה קודם כל סימון המרכזים בארץ וניסיון להראות ולאפשר לבתי חולים, גם בפריפריה, ויש לנו 'עדי נגב' בדרום ויש לנו גם בתי חולים בצפון, אפשרות לגדול בהם. הגידול בבתי חולים כמו איכילוב, שיבא, לוינשטיין, הוא גידול במרכז, הוא אולי לפעמים יותר קל, אבל אנחנו חייבים לאפשר גם למקומות שהם לא במרכז לגדול.

צריך לזכור, בברזילי, בפוריה ובהדסה יש לנו מערכות בבנייה. בברזילי הסתיימה הבנייה, אבל הוא לא יכול להיפתח בגלל בעיית המיגון. בפוריה זה ייקח לנו עוד שנה פחות או יותר, אולי שנתיים. בהדסה פחות או יותר שנה.

סליחה שאני קוטע אותך, פרופ' גמזו, בנוגע לפוריה. קודם כל שאלה ראשונה, איך אתם מתייחסים לירושלים, כמרכז או לא. שאלה שנייה לגבי פוריה, זה חשוב לי, כי מה שהוצג לנו בישיבה הקודמת, שהוא מסוגל בתמרוץ תקציבי כזה או אחר להקדים את מחלקת השיקום שלו לסוף הרבעון הראשון של 2024. כך נאמר לנו על ידי מנהל בית החולים.

קדימה. כבוד היושב ראש, אנחנו סימנו מיטות בפוריה, אנחנו ניתן את התמריצים מעבר לתעריף של משרד הביטחון וזה גם הסכמה שקיבלנו מהאוצר, היא לא מובנת מאליה. יש שם מישהו שהיה אומר, עזבו, תסתדרו עם התעריפים של משרד הביטחון, אבל גם האוצר יחד איתנו הבין שצריך לתת איזה שהיא דחיפה מסוימת שהיא קשורה בזמני התגובה, במהירות התגובה, בקניית המכשור, בהרבה מאוד דברים שצריך לעשות מהר כולל גיוס מקצועות הבריאות שהם לא הכי זמינים שיש.

אז גם בפוריה ירון סימן מיטות שאפשר לפתוח קדימה ככל שניתן. בכל מקום שהוא, כולל נהריה, גם בני ציון. היינו בביקור בבני ציון, כבר אישרנו שם תוספת של, אם אני לא טועה, 15 מיטות, ואנחנו השבוע בביקור ב'עדי נגב' ששם אנחנו יכולים לתת תוספת של עשרות מיטות. הבעיה ב'עדי נגב' הוא המיקום, הוא אזור מאוים יותר בגלל המיקום הדרומי שלו. אבל התכנית והפריסה היא פריסה כזו שכוללת הרבה מאוד מיטות בפריפריה.

לגבי המיקום של ירושלים, ירושלים זה לא מרכז, אבל זה גם לא פריפריה. זה אמצע הדרך וזה אזור רחב מאוד עם אגן ניקוז רחב מאוד. יש להם בית חולים שיקומי מדהים שהם בונים עכשיו, גם שם כבר עכשיו תהיה תוספת מיטות שאנחנו רוצים שתהיה קרובה לאוכלוסייה שצריכה את זה. צריך לזכור, להדסה יש כבר פצועים, הוא מקבל פצועים, הוא פעיל מאוד באירוע ובאותם בתי חולים שהם פעילים מאוד באירוע והם מקבלים פצועים השיקום מתחיל מהרגע שהמטופל יוצא מחדר ניתוח. הוא לא מחכה להעביר אותו למחלקת שיקום או לבית חולים שיקומי, הוא יוצא מחדר ניתוח וכבר מתחילים להפעיל לו את היד, את הרגל, את ההסתכלות, את הפסיכולוגיה השיקומית.

לכן בתי החולים הללו, הדסה, שיבא, איכילוב, ברזילי, בילינסון, בתי חולים שנמצאים באירוע – אגב בילינסון, בית חולים שאף פעם לא הייתה לו מיטה אחת של שיקום כבר היום יש להם 14 מיטות שיקום שנפתחו בעזרה של לוינשטיין כדי לאפשר להם התחלה מהירה של השיקום.

משרד הבריאות וירון עובדים על כך שהסטנדרטים יהיו גבוהים. אנחנו בודקים שהם יגייסו את מקצועות הבריאות, אנחנו בודקים שיהיה להם את המכשירים הטובים ביותר וההסכמות שלנו עם האוצר הן שמעבר לתמריץ יהיה סכום צבוע שהוא מסתכל על איזה מכשור קיים, בריפוי בעיסוק, בפיזיותרפיה ובקלינאות תקשורת, שהכול יהיה ברמה הגבוהה ביותר האפשרית.

אנחנו גם רוצים וניתן תמרוץ מסוים לקידום הגיוס של מקצועות הבריאות, אנחנו רוצים שזה יהיה לא רק לפסיכולוגים, שזה תמריץ שכבר פוזר למערכת והגיע מכתב שכזה, אנחנו רוצים גם לפיזיותרפיה, גם לריפוי בעיסוק, גם לקלינאי תקשורת ואנחנו בודקים כרגע איך עושים תמרוץ גיוס במשרה שהיא לפחות 75% והיא לא פוגעת באתגרים אחרים של מערכת הבריאות כמו התפתחות הילד לשם דוגמה.

אז אלה האתגרים שלנו, אני חייב לומר שיש פעילות מצוינת ואני רואה את מחלקות השיקום ואת בתי החולים כולם מאוד נלהבים, כולם עובדים מאוד מאוד בתשוקה. האתגר הוא הפיזור בין בתי החולים בארץ, זה לא נושא פשוט כי יש היום נתיבים קבועים. אני מדבר מתוך בית חולים שאולי אנשים רוצים יותר להישאר בו לשיקום, האתגר הוא דווקא לעשות פיזור יותר רחב במדינת ישראל ובשביל זה אנחנו ניתן תמריצים ונפזר את המיטות על פי מה שירון סימן, בהחלט גם לפריפריה.

מילה אחת אחרונה לקופות החולים. אנחנו רוצים להישאר אחרי האירוע הזה עם תמריץ כשקופות מעצימות את ההשקעה שלהן בשיקום בקהילה בפיזור ארצי. זה לא פשוט להם, יש קופות כמו כללית או מכבי שיש להם מערכות שכאלה, אבל לא לכולם יש, חלק מהם זה לפעמים אולי יש מאין, אבל אנחנו רוצים להשאיר כאן תמריץ. אנחנו בשיחה עם האוצר, גם האוצר רוצה את זה, גם האוצר מבין שזה דבר נכון, זה סדר נכון למערכת.

אני חושב שכיסיתי את הכול. לומר שיש מספר בתי חולים שהם אינם ממשלתיים והם אינם של כללית והם בתי חולים עצמאיים כמו רעות או כמו 'עדי נגב', להם המורכבות הכלכלית היא לפעמים עוד יותר גדולה ואנחנו שמים לזה לב ויחד עם האוצר מנסים לתת לזה פתרונות מלאים מכל הכיוונים.

אני רוצה לסיים כאן ולתת לירון להמשיך, הוא איש המקצוע, הוא היה מנהל מחלקת שיקום והיום לקח את כל האתגר הזה על עצמו, הוא חי ונושם את זה, כשהוא מגיע בעין שלו הוא רואה את הכול, הוא יודע להבין איפה האתגרים ואיפה צריך לדחוף את המערכת, אני רק נותן את הפרויקטוריוּת הלאומית.

אין ספק שהוא גם מגיע מהתחום הזה ומבין היטב את הצרכים, אנחנו כמובן נשמע אותו מיד, רק ברשותך מילה לגבי לוחות הזמנים. יש לכם איזה שהיא קריאת כיוון מתי אנחנו מסיימים להציג איזה שהיא תכנית כזו שתביא מקסימום שיקום?

התכנית כבר כתובה, היא יכולה להיות מוצגת. אני ביקשתי מהם כרגע לא להציג אלא לחכות עוד שבוע ימים. אנחנו עושים סיור בכל בתי החולים, אני רוצה לראות את בתי החולים, אני עושה את זה גם כדי להיות מקצועי, שלא ייווצר מצב שפספסנו או מסר מסוים של מנהל בית חולים או מנהל מחלקת שיקום לא הגיע אלינו. אז אנחנו ממש עוברים כל בית חולים. לצערי זה לא הרבה בתי חולים, אבל אנחנו רוצים לעבור את כולם. אנחנו נגמור את זה תוך שבוע ימים ואז נפרסם את התכנית, תוך כדי זה אנחנו סוגרים את הפינות למול האוצר.

כשאנחנו עוברים בית חולים אנחנו מסכמים סיכום עבודה, תכנית עבודה לבית החולים, אומרים לו שיש לו כבר אישור והוא יכול להתקדם, שיתחיל להוסיף את המיטות האלה, שיתחיל לגייס כוח אדם. זה הכיוון. אני מניח שתוך חודש וחצי-חודשיים אתם תראו כאן באמת תוספת בפועל של מאות מיטות בתוך המערכת.

מצוין. אני ממש מודה לך על הדברים הללו. כמובן שהוועדה תבקש לקבל את התכנית בטרם פרסומה, אנחנו גם בקשר עם מנהלי בתי חולים, אנחנו גם שומעים את הצרכים ולפעמים יש לנו שאלות שהן חשובות לנו, אז אנחנו נשמח לקבל את זה מראש, אני מודה לך.

לפני שאני אבקש מד"ר ירון סחר להציג את המצגת, גם כדי למנוע שאלות, ברשותכם נמצא איתנו פרופ' יורם וייס, מנכ"ל המרכז הרפואי האוניברסיטאי הדסה, ולאחריו אנחנו נבקש לשמוע את ד"ר חגי אמיר. אז בבקשה, פרופ' וייס.

אין לי בעיה שירון סחר יציג לפני כדי להשלים את התמונה של משרד הבריאות, אבל בכל מקרה, הדסה למעשה נמצאת בשלבים של סיום של בנייה של בניין שיקום שההשקעה בו הייתה 500 מיליון שקל, שאני חייב להודות גם למשרד הבריאות וגם למשרד האוצר על התמיכה שלהם בתקציב להשלמה, חלק מהתרומה, אבל מרבית התרומה הגיעה מתורמים מכל העולם.

אנחנו אמורים לפתוח את השלב הראשון של בניין השיקום כבר ב-1 בינואר ואני מסכים את רוני מהצוות לבוא לבקר שם. אנחנו מתקדמים בקצב מאוד מאוד מהיר ומתעתדים ב-1 בינואר לפתוח כבר את שתי המחלקות הראשונות ואשפוז יום גדול.

זה מתקשר לנקודה נוספת, אנחנו כל הזמן מדברים על הנושא פה של מיטות אשפוז בשיקום. אני רוצה להדגיש שאחד הדברים שעשינו בפרויקט הזה, בנוסף למיטות, שהגדלנו את כמות המיטות. ואני רוצה להזכיר לכולם שירושלים, כמו שאר הפריפריה, צפון ודרום, יש בה בערך שלוש וחצי פעמים פחות מיטות שיקום מאשר בכל שאר הארץ.

אנחנו כבר עכשיו ברגע שפרצה המלחמה סגרנו בהר הצופים מחלקה אחת כדי להגדיל את כמות המיטות בשיקום וכדי לאפשר לקבל חיילים שגרים באזור ירושלים שהם יוכלו לעבור שיקום בשיקום המצוין שיש לנו כבר היום, רק בבניין הישן.

אני חושב שיש חשיבות להשלים את הפרויקטים בפריפריה, לתת את המיטות לפריפריה, ולא לתת אותן מתכנית החלוקה הארצית של מיטות אלא לתת את זה כמיטות תוספתיות למערכת. ואני מדגיש את הנקודה הזאת, מיטות תוספתיות למערכת. זה חשוב וזה חשוב לאפשר לפריפריה כי אין שום סיבה שתושבי הפריפריה וירושלים יצטרכו להגיע לאזור תל אביב כדי לקבל את השיקום. ובמיוחד אני אומר את זה על ירושלים שגם בזכות האוניברסיטה העברית יש לנו בתי ספר שמלמדים מקצועות שהם מקצועות ספציפיים לשיקום.

אני רוצה להדגיש גם את הנושא של אשפוז היום. אנחנו בשיקום החדש הגדלנו בצורה משמעותית את היכולת שלנו לאפשר אשפוז יום, חלק גדול מהחולים בשיקום יכולים לקבל שיקום בית, נכון גם לחיילים וגם לחולים המבוגרים מאוחר יותר או האזרחים שיצטרכו גם לאחר המלחמה לקבל שירותי שיקום. תזכרו שהיום שיקום מעורב בהרבה טכנולוגיות מתקדמות שיהיה בזבוז מבחינת מדינת ישראל שהקופות ייכנסו לתחומים האלה ולכן אני חושב שהקופות, ועיני לא צרה בקופות, אבל צריך למקד את היכולות הלאומיות המצומצמות שיש לנו במקצוענות של השיקום והיכולות של השיקום המתקדמות בבתי החולים.

אלה הדברים העיקריים שאני רוצה להדגיש אותם ואם אחרי זה יהיו עוד שאלות אני אשמח להתייחס אליהן. תודה רבה לך, כבוד יושב הראש.

אנחנו נודה לך גם כן שתישאר איתנו ותקשיב למהלך הדיון ואם יש לך שאלות אנא תאותת לנו. תודה רבה. ד"ר חגי אמיר מהמרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין.

תודה רבה שהזמנתם אותי. אני רוצה להתייחס לכמה דברים שיבהירו פחות או יותר את הדברים שאנחנו צריכים להתייחס אליהם מכיוון שכרגע הרושם הוא שאנחנו מתייחסים לשיקום ואנחנו לא שמים דגש על הספקטרום, המנעד הענק שיש בשיקום עצמו.

כאשר אנחנו מדברים על שיקום אז יש לנו שלושה סוגים של אנשים, יש לנו את האנשים שצריכים משהו פעוט שאפילו לא צריך התייחסות רפואית, זאת אומרת מישהו קיבל מכה, היה לו נקע, היה לו משהו, הלך הביתה, לא הלך אפילו לרופא. הוא עובר שיקום, אבל הוא עובר שיקום עצמי, הוא עושה לבד דברים, הוא מתקדם, הוא מתרפא ועובר את השיקום שלו.

יש את הצד השני של המתרס, המנעד בצד השני שלו, יש לנו את החולים הקשים מאוד שנמצאים עם תאונות קשות מאוד ועם מעורבות של מרכיבים שונים בגוף ואלה נמצאים בטיפול נמרץ, מחלקות כירורגיות אורתופדיות וכו', משם הם עוברים ישר לשיקום, בדרך כלל הם יגיעו לשיקום באשפוז עד שהם יכולים לצאת לקהילה כדי לעבור שיקום בקהילה.

החלק הנוסף זה אלה שעברו איזה שהוא אירוע טראומטי כלשהו, שיכול להיות שבר, יכול להיות מכה או משהו כזה, ונשלחו לקהילה לכתחילה, זאת אומרת הם לא עברו דרך בית חולים שיקומי והם כרגע נמצאים בקהילה וצריכים לקבל שיקום. בחלק הזה גם ניתן לחלק את זה לאלה שיש להם איזה בעיה קלה שמספיק שהם יילכו לאחד ממקצועות הבריאות, יילכו לפיזיותרפיה, יילכו לריפוי בעיסוק או משהו כזה, ויסיימו את השיקום שלהם בזה.

וישנו החלק שגם כשהם הלכו לקהילה עדיין יש להם מספיק טראומה רצינית למערכות רבות שמחייב עבודה שיקומית רב תחומית עם סקטורים רבים, עם מקצועות בריאות שונים ומעורבות גם נפשית ורגשית וגם סוציאלית וגם משפחה וגם עבודה ועוד כל מיני דברים, ואלה צריכים לקבל את המענה בקהילה מכיוון שהם לא עברו דרך בית חולים, הם לא עברו דרך בית חולים שיקומי והם הגיעו ישר לקהילה כדי לקבל את המענה, אבל שם נמצאת הבעיה.

יש די מספיק מענה, אני חושב, קופות החולים יכולים להכפיל אולי ולהגדיל קצת שעות, אבל יש מספיק מענה שהם הקלים, שמגיעים באיזה שהיא צורה למקצועות הבריאות שהם צריכים, הפשוטים, הם מקבלים את זה וגומרים עניין, הבעיה היא באלה שצריכים אשפוז יום למעשה, טיפול רב תחומי, ופה נמצאת הבעיה מכיוון שפה אין מספיק, לא אנשים ולא מקומות להכיל את כל האנשים האלה. לשם גם יגיעו הרבה מאלה שהם אחרי אשפוז שיקומי. זאת אומרת ברגע שגמרו את האשפוז השיקומי צריכים להמשיך עדיין באינטנסיביות רב תחומית ולהם צריך למצוא את המקומות האלה.

רק חשוב לי שתתמקד בנושא המלחמה, בסוגי האשפוז.

על זה אני מדבר.

אז כשאתה מביא דוגמה תשתדל לכוון אותנו קצת יותר לכיוון המלחמה, שנבין, הבעיה היא בעיה אורתופדית, בעיה כללית, שנבין יותר בתוך העולם הזה.

ברור. רוב הפגיעות במלחמה הן פגיעות אורתופדיות, מיעוט, וברוך ה' שכך, יש פגיעות ראש, וחלק שהן פגיעות מעורבות, שהן כוללות גם איברים פנימיים וגם אורתופדיה, חלקם רק פגיעות פנימיות, וגם זה לא הרבה, כך שהרוב זה פגיעות אורתופדיות. כשאנחנו מדברים על פגיעות אורתופדיות רוב מקצועות הבריאות שאנחנו צריכים זה פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית, כמובן רופא שיקום ואחות לפעמים.

אני רוצה להדגיש דבר נוסף, שכאשר אנחנו מדברים על מיטת שיקום זה לא כמו מיטה בשום מחלקה אחרת כי בכל מחלקה אחרת יש לך מיטה, יש לך רופא, יש לך אחיות, הן עושות את העבודה ויש לך עוד מיטה, עוד חמש מיטות, עוד עשר מיטות. ברגע שאתה מדבר שיקום כל מיטה כזאת גוררת איתה את כל מקצועות הרפואה שסביבה מכיוון שלכל אחד כזה אנחנו צריכים רופא, אחות, פיזיותרפיסט, מרפא בעיסוק, קלינאי תקשורת לפעמים, אם זה פגיעה צווארית או פגיעה מוחית, פסיכולוג, עובד סוציאלי ואורתוטיסט ופרוסטטיסט לפעמים. זאת אומרת יש לנו פה צוות שלם שעל כל מיטה ומיטה צריך להתייחס וכל שבוע אנחנו עושים ישיבת צוות על כל אחד ואחד עם כל בעלי המקצוע האלה.

כך שכשאנחנו אומרים מיטת שיקום, צריך להבין, זה לא כמו מיטה בבית חולים רגיל. זה לא הוספנו, יופי, אנחנו מוסיפים עוד חמש מיטות, בסדר, עוד חצי רופא או רבע רופא ושתי אחיות וגמרנו עניין. זה לא, זה מקצועות שיקום שצריכים להכשיר, שצריכים לדעת מה הם עושים ושצריכים לעבוד שיקום. כי גם כאשר יש אנשים שלומדים פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת, הם לא לומדים שיקום, הם לומדים את המקצוע.

כמה להערכתך עולה כל הסל הזה שנקרא מיטת שיקום עם כל המעטפת שאנחנו מדברים עליה?

אני לא הכתובת לשאול, לא יודע, אני חושב שמשרד הבריאות יידע יותר טוב ממני.

אוקיי, נשמע אותו.

לצורך זה אנחנו צריכים להכשיר את אותם אנשים שכן יעבדו בשיקום, אנחנו צריכים להכשיר אותם שיחשבו שיקום, כיוון שהמחשבה של שיקום היא מחשבה תפקודית ולא מחשבה של יש לו עכשיו שבר בוא נתקן את השבר. זה לא, זה לתקן את השבר, זה לראות איך הוא עובד בבית, מה הוא עושה בבית, עם מי הוא חי בבית ואיך הוא מתפקד בבית, אם יש לו ילדים, יש לו עבודה, יש לו קהילה, כל הדברים האלה נכנסים כאשר אנחנו מדברים שיקום. כל אחד ואחד מבעלי מקצועות הבריאות יודעים את זה, יודעים לעבוד בכיוון הזה, עם מיקוד של תפקוד ושל עבודה שיקומית על אותו מטופל.

לצורך זה אנחנו למעשה בלוינשטיין זה מגדלור, זה פאר לא רגיל. יש לנו שם יותר מ-80 פיזיותרפיסטים, יותר מ-60 מרפאות בעיסוק, יש לנו שם יותר מ-30 פסיכולוגיות, יש לנו כמויות אדירות של אנשים שמטפלים במטופלים בלוינשטיין. המטרה שלי לפחות, מאז שאני מנהל את לוינשטיין, זה לא להשאיר את זה בלוינשטיין, אלא לצאת החוצה לקהילה, לבנות מרכזים כאלה בקהילה, לבנות מרכזי שיקום, אשפוז יום בכל נקודה ונקודה בארץ. כבר עשינו את זה בצפון, עשינו את זה במבואות החרמון, עשינו את זה באילת. אנחנו עכשיו מדברים עם דן פתח תקווה, עם המחוז, לבנות שם, היינו שם, כבר יש מקום, אנחנו מדברים על הכשרה של צוות שנוכל לעשות. אנחנו מדברים באזור מרכז עם מנהלת מחוז מרכז כדי לעשות את זה שם.

יש תנועה רחבה, אבל חייבים גיבוי לדבר הזה מכיוון שלבנות כזה דבר זה להכשיר את האנשים, זה לתת להם גיבוי לכל הצוותים האלה שיוכלו לעבוד, זה גיבוי אדיר. ברגע שנוכל לעשות את זה יש לנו כבר מודל, זאת אומרת אנחנו כבר יודעים לבנות צוות כזה, אנחנו יודעים לבנות מערך של אשפוז יום כזה שיוכל לעבוד שיקום.

אשפוז יום בקהילה.

אשפוז יום בקהילה, מרכז שיקומי רב תחומי בקהילה. ככה הוא נקרא. אז יש לנו כבר כמה ואנחנו עובדים על תוספת נוספת.

זה אמרתי בקהילה, אנחנו מדברים עכשיו גם על השיקום עצמו, כאשדר אנחנו מדברים על האשפוז צריך לזכור שגם בנושא הזה אנחנו Buffer אדיר של מדינת ישראל מכיוון שיש לנו היום 300 מיטות ברווח שאנחנו יכולים לאשפז. מבחינת הרישיון יש לנו גם בסביבות ה-300, קצת יותר, של מיטות אשפוז. מבחינה מעשית עדיין לא, אבל מבחינת הרישיון יש לנו.

כמה נפגעים קיבלתם מתחילת המלחמה?

מתחילת המלחמה בסביבות 35 נפגעים. מתחילת המלחמה, גם בגלל שהיינו צריכים לעזוב קומה, ירדנו ל-250, המיטות האלה עדיין קיימות ואנחנו יכולנו לקבל בכל עת שהיא 50 נפגעים נוספים על מה שיש לנו כרגע. ירדנו ל-250, יכולנו לקבל עד 300 בכל רגע שהוא וגם היום אנחנו עדיין יכולים לקבל בסביבות 50 נפגעים בלי בעיה, בלי לצופף, בלי כלום. אם אנחנו מצופפים חדרים, זאת אומרת מוסיפים מיטה אחת בכל חדר, יש לנו חדרים של שתי מיטות או חדרים של שלוש או ארבע מיטות והם חדרים ענקיים, אז אם אנחנו מצופפים קצת יותר, אז אמנם זה יהיה קצת יותר קשה ואמנם לתקופה זאת שהיא תקופה של מלחמה אנחנו מוכנים לעשות את זה כדי לאפשר מקום נוסף אנחנו יכולים להגיע עד ל-400 מטופלים בלוינשטיין.

כרגע אנחנו עם 250, כך שמבחינת מיקום היום אין לנו בעיה של מיקום להכניס עוד מיטות כרגע. אם אני עולה מעל ה-300 אני כן אצטרך תוספת עזרה, איזה שהיא אפשרות להכניס את כל המטפלים, כל מיטה עם כל מה שסובב אותה, אבל עקרונית זה קיים, יש את זה ואני יכול ומסוגל לעשות את זה בכל רגע שהוא מכיוון שכמו שאמרתי, אנחנו buffer לאומי, אנחנו הגיבוי של המדינה לכל דבר שצריך מבחינה שיקומית.

וגם מבחינת הדרכות. היום יש לנו בית ספר לשיקום, יש לנו אקדמיה לשיקום, שאנחנו יודעים לתת את כל מקצועות השיקום, לכוון אותם לפי קורסים מכוונים לכל אחד ואחד ממקצועות הבריאות, כולל גם רופאים שאנחנו מכשירים היום לפוריה, אנחנו הכשרנו להם רופא שיקום, הכשרנו להם רופאת שיקום ילדים, אנחנו מכשירים להם עכשיו עוד רופא שיקום שעושה fellowship בילדים אצלנו.

אנחנו היום מרכז הלב של השיקום ושל ההדרכות ושל הפיתוח של השיקום בארץ ואנחנו עושים את זה בלב שלם. למרות שיגידו, בסדר, לוקחים לך את העבודה, אף אחד לא לוקח לי את העבודה. בזה שאני מפיץ את התורה אני רק מגדיל את האפשרות לטפל ולעשות את השיקום יותר טוב איפה שיהיה.

הדבר האחרון שרציתי להתייחס אליו זה הנושא של מחלקות בפריפריה. זה נכון שזה חשוב ביותר שיהיו מחלקות כאלה, אבל צריך לזכור מי האנשים שמגיעים לאשפוז. אנשים שמגיעים לאשפוז אלה אנשים שיש להם בעיות ספציפיות, בעיות מאוד מיוחדות שהם צריכים אשפוז וצריכים אחרי זה להמשיך הלאה לשיקום בקהילה. התקופה של האשפוז היא תקופה קשה, האנשים שיוכלו להגיע לזה, לשיקום, לאשפוז בפריפריות, במחלקות ספורדיות שיהיו מפוצלות בכל הארץ, הם מקרים קלים, הם לא יהיו המקרים המסובכים.

המקרים המסובכים עדיין יצטרכו להגיע למקומות הגדולים שיש להם התמחות ספציפית בפגיעות ראש, בפגיעות חוט שדרה, בפגיעות אורתופדיות, בקטיעות, בכל הדברים האלה שהם מיוחדים שהמחלקות לא יצליחו עם ההכשרה הכי טובה בעולם להתמקצע בהם והם לא ייתנו טיפול טוב. לכן ההחלטה אם לשלוח למקום שהוא מרכזי, למרות שזה רחוק, אפשר לחשוב, שעתיים נסיעה זה רחוק בישראל, אבל להגיע למקום שהוא ממש מקצועי ביותר בכל אחד ואחד מסוגי הפגיעות השונות, לעומת להביא את הבן אדם הזה שהוא יותר קרוב הביתה אמנם, אבל הוא לא ייתן את השירות שצריך לתת ברמה הזאת.

אם לא נתחיל היום להכשיר בפריפריה את אותם אלה שאתה דיברת עליה, שאתה דואג להכשיר אותם, אז עוד עשר או 15 שנה אנחנו נמצא את עצמנו באותו דיון.

זה נכון, אבל אנחנו צריכים לזכור מה אנחנו מכשירים, אנחנו מכשירים מחלקה שתהיה שיקום כללי. שיקום כללי זה אומר שהיא מקבלת אחד כזה, אחד כזה, אחד כזה, לא מתמקצעת באף אחד מהם ולא יהיה להם את הציוד של אף אחד מהם.

אבל לא צריך להתחיל מאיפה שהוא?

אז כן צריך, זה מה שאני אומר, ולכן אני אומר שאנחנו כן מכשירים ואנחנו כן נותנים את הדברים האלה מכיוון שזה חשוב שיהיה את המקום הזה, אבל צריך לא להגיד בסדר, אני נותן רק לפריפריה, למרכז אני לא נותן כלום, אין כזה דבר, צריך לזכור תמיד שהמקום המרכזי המקצועי שיודע ומתמקצע בסוגי הפגיעות השונות הוא זה שעדיין יהיה המקום העיקרי לשיקום של הפגיעות הקשות, המסובכות, המורכבות, הן יגיעו לשם.

תודה רבה. קודם כל אני מוכרח להתחבר למה שאמרת, בהחלט לוינשטיין זה סוג של מגדלור, אנחנו יודעים, אנחנו מכירים ומעריכים מאוד את העבודה הסופר-מקצועית שלכם וכמובן כבוד גדול, גם לארח אותך פה בוועדה וגם על אופן הניהול שלך את המקום המדהים הזה.

תודה רבה.

בוא נגיד שאני מאוד מאוד כן חותר לכך שהפריפריה תתמקצע ותזכה להיות בית לוינשטיין.

הלוואי, אבל זה לא יהיה.

לשם אנחנו חותרים. אני אבקש מד"ר ירון סחר ממשרד הבריאות להציע בפנינו את עיקרי התכנית או את הכיוון הכללי שאליו אנחנו הולכים.

הבעיה הגדולה שאני חושב שפרופ' גמזו וגם חברי פה עשו לי פרומו מצוין ולקחו לי פחות או יותר את כל מה שרציתי לומר. אני אעבור מהר על עיקרי הדברים ובסוף תרשה לי לחלוק עליך קצת.

אתה יכול להצטרף לדעתי, זה בסדר.

אני חושב שזה מה שאני אעשה.

אני לא חולק על זה.

כמו שרוני אמר, אנחנו כעת עם בערך בין 220 ל-240 מאושפזים מפצועי המלחמה בכל רגע נתון במסגרות השיקום ברחבי הארץ. אני מדבר על אשפוז מלא, יש עוד באשפוזי יום. אנחנו כבר משחררים, זה נכון, אבל בכל שבוע אני רואה בערך 40 נוספים שמתווספים. אנחנו רואים כבר היום יותר מ-30 קטועי גפיים שלצערי התווספו לקבוצה הלא פשוטה הזאת. אתמול לדעתי זה היה 35 או 37 והמספרים לצערי יגדלו, חלקם מורכבים וחלקם סובלים יותר מקטיעה אחת.

בנוגע למה שחגי אמר, אני חושב שהחשש שאנשים שנפצעו באותה שבת שחורה ובימים שכתיקונם היו מופנים למסגרות שיקום לא הופנו למסגרות שיקום, פשוט בגלל הלחץ הנורא שהיה באותו יום, אני חושב שהחשש הזה הוא חשש אמיתי. המסננת הזאת, שגם ככה מדי פעם נופלים דרכה אנשים, החורים בה היו רחבים במיוחד באותה שבת ובימים הספורים שבאו אחריה ולכן מה שאנחנו עושים עכשיו, הצלחנו מחשובית לייצר רשימה של אנשים לפי קופת חולים שנבדקו בבתי החולים, התחלנו מאנשים שבקבלתם הוגדרו כפצועים בינוני ומעלה ושוחררו חזרה לקהילה, זה לא לבתיהם כי הם יצאו לבית מלון היכן שהוא, הפנינו לקופות את הרשימות האלה ושיושיטו יד לאנשים האלה ויבררו באמת אם יש מי מהם שזקוק לטיפול שיקומי. אנחנו מחכים לדוחות מהקופות על הצלחת המהלך הזה. אני יודע כבר על שתי קופות שאותרו אנשים והופנו למסגרות.

לא הבנתי, סליחה. למה צריך לפנות? זה לא חלק מתהליך הטיפול? בן אדם שמגיע, פנה איפה שהוא לטיפול.

לא, אדם שהגיע טופל במיון או טופל יום בבית החולים סורוקה, ברזילי, באותו סוף שבוע נורא ויצא הביתה ללא המלצה לשיקום, והחשש הוא שמא הסיבה לזה שהוא לא קיבל את ההמלצה היה פשוט הלחץ המאוד מאוד גדול ושהיו מקרים שהתפספסו.

אז העברנו רשימות לקופות, כל קופה עכשיו באופן יזום פונה לאנשים ומנסה לאתר. התחלנו מהפצועים יותר קשה ונלך לפצועים קל יותר. גם הסבירות שאדם יזדקק לטיפול שיקומי גדולה יותר ככל שהפציעה הייתה חמורה יותר ואני כבר יודע שאותרו אנשים. אנחנו נמשיך בתהליך הזה כי אני חושב שזה מאוד מאוד חשוב ואין ספק, כמו שחגי אמר, שזה גם יעלה את העומס על מרכזי היום בעיקר כי אלה אנשים שאתה כבר יודע שהם בסך הכול מתפקדים בקהילה, אבל זה בהחלט לא אומר שהם לא זקוקים להתערבות שיקומית.

זה תהליך שהתחלנו ואנחנו נשלים אותו. אני יודע גם שחלק מבתי החולים, למשל לגבי איכילוב אני יודע, ניסו לפנות יזום לאנשים שטופלו אצלם טיפול חריף, טיפול דחוף באותו סוף שבוע, שוחררו, בשביל לראות אם יש להם עוד צרכים. אני חושב שביחד נצליח איך שהוא לשים יד - - -

מה המספר המלא שיצאו?

מדובר על מאות. הרבה מאוד אנשים. אם אני מסתכל גם על פצועים קל, ששוב מבחינה רפואית אדם פצוע קל הוא לא בסכנה, אבל זה לא אומר שמבחינה תפקודית אין כאן השלכות משמעותיות, כאן כבר המספרים הופכים להיות אלפים. לכן זה אתגר גדול של המערכת ואנחנו בהדרגה נכסה את הקהל הזה ונוודא שמי שצריך לקבל יקבל את הטיפול.

זו נקודה מאוד חשובה, אדוני, אני לפחות לא נתתי עליה את הדעת, אז תודה על זה שהעלית את זה.

זה אתגר, ממש אתגר גדול. גם מחשובית הוא היה אתגר לא פשוט כי כשאדם מגיע למיון באירוע חריף הוא לא מזוהה תמיד עם מסמכים ברורים, אבל הצלחנו להתגבר על זה.

כמו שכבר נאמר קודם, התחלנו את האירוע הזה עם חוסר במיטות שיקום ועם פיזור לא אחיד ברחבי הארץ, עם מספרים שהיו משמעותית נמוכים יותר בירושלים, בדרום ובצפון ביחס למרכז. אני חייב להגיד שבתכנית המיטות שהייתה עתידה להתפרסם ולא פורסמה, בגלל המלחמה בינתיים, מראש ניתן דגש לפריפריה. זה הפרויקטים הגדולים בהדסה, זה לא פריפריה, אבל לצערי מבחינה שיקומית זה כן, פוריה כמובן והיו עוד פרויקטים שלא היו בתכנית המיטות כי הם פשוט נמצאים בקטגוריה אחרת, כמו 'עדי נגב' שרק לאחרונה נפתחו שם שתי מחלקות שלמות.

האמת היא שגם בדיון הקודם אנחנו די הופתענו לשמוע את מספר המיטות הפנוי שיש לו. הסבירו לנו לאחר מכן שמתחשבים גם ברצון המשפחות וכיוון שזה בדרום והיה איזה שהוא חשש מבחינתם, אולי בגלל המלחמה, לכן צומצמה שם הפעילות, אבל אני שמח מאוד מאוד לשמוע שאתם גם ביקרתם שם וגם אתם מתכוונים שם או לתקצב, או לתת שם אפשרויות שיקומיות.

אני באמת יכול לומר קטגורית לגבי נושא ההפניות. המצב כיום הוא שאנשים בוחרים היכן להתאשפז. ברמה המקצועית אני חותם על רמתם של מרכזי השיקום בארץ, נקודה. אין כאן שאלה, כל מי שקיבל את תו התקן של משרד הבריאות מבחינתי ראוי לחלוטין לעשות שיקום ויש כל מיני סיבות לשונות הזאת בהפניות. יש מחלקות שנמצאות בבית חולים כללי ולכן מראש ברור שהצינור שמוביל אליהן הוא רחב יותר.

בכל מקרה אני רוצה לומר בצורה מאוד ברורה שלגבי נפגעי איבה ולגבי חיילים, אין כאן היבטים כלכליים, מהבחינה הזאת המערכות האלה אדישות לחלוטין, כך שזו באמת בחירה של האדם, בחירה של המשפחה והשיקולים הם מורכבים. מקצועית אני שם את ידי על כל אחד מהמקומות.

האם תפיסת העולם שלכם שמבחינת המשפחה או מבחינת המאושפז, מבחינתו המרכז זה איפה שהוא גר, הוא לא מתייחס גיאוגרפית לצפון, דרום, מרכז כמו שאנחנו רואים אותם בראייה ארצית. אם הוא גר באזור צפון אז מבחינתו פוריה זו האפשרות הנוחה לו יותר.

וזה המקום שבו הייתי שמח טיפה לחלוק על חברי.

למה?

אבל רק טיפה. ברפואה אנחנו כל הזמן במתח בין התמחות לבין זמינות. זה נכון תמיד, אתה לא תפתח מרכזי השתלות בפריסה מאוד מאוד רחבה, למרות אי הנוחות, מצד שני צריך לומר ששיקום זה טיפול מאוד מאוד ממושך. אני ניהלתי שנים מחלקה לשיקום חבלות ראש והאנשים היו מתאשפזים במחלקה שלי לחודשים ארוכים וזה סיוט. זה היה סיוט למשפחות, זה היה סיוט למטופלים, זה קשה, זה באמת קשה, ולכן באיזון הזה אני חושב שאני יותר לכיוונך מאשר לכיוונו.

אני חושב שזה קומפלימנט בשבילי.

אני כן רואה את הצורך במרכזים מתמחים בנקודות מסוימות, כי יש בעיות שנניח מספרי המטופלים בהם הם כל כך קטנים שלא סביר לפזר אותם אם אנחנו רוצים לייצר ניסיון. מצד שני אנחנו חייבים לשמור על זמינות כי אם אדם מתאשפז לחודשיים, שלושה, ארבעה אז גם לא סביר שהמשפחה שלו תגור 150 קילומטר ממנו והרבה פעמים יהיו להם עוד ילדים שיישארו בבית והם יצטרכו להחליט איפה הם נמצאים.

בהחלט.

אני לא חולק עליכם, לא איתך ולא איתו, הכול בסדר. לא חולק.

אז בואנה הגענו לקונצנזוס, זה משהו מדהים.

ההסכמה מתסכלת.

אני חושבת שאם היינו מקשיבים טוב אז הוא אמר, אנחנו מעודדים אשפוזים בקהילה ועשינו את זה במבואות חרמון ועשינו את זה - - -

ואני אפילו עוזר לפתח את בתי החולים בפריפריה.

אנחנו מברכים אותך על זה, אני אמרתי שאתה מגדלור. גם עם זה אני מסכים איתך, רק ניסינו לחתור לכך שאנחנו נתחיל היום מהלך שישפיע בעוד X שנים.

מסכים במאה אחוז.

אז הבהרנו. לגבי עיקרי התכנית, אני חושב שפרופ' גמזו כבר דיבר על הצורך להגדיל את מספר המיטות, אני חושב שבדיון הקודם זה לא היה מספיק ברור. אנחנו צריכים עכשיו לראות איך אנחנו נותנים מענה לקפיצה המיידית שיש לנו, כדי שלא יהיה שום פצוע ושום חייל שלא יוכל לקבל הפניה לשיקום. אני חושב שאין מחלוקת על הדבר הזה. מצד שני אנחנו צריכים להסתכל לטווח רחוק ולא בהכרח המענה, שאם יידרש עכשיו, הלוואי שלא, תעלה הדרישה ונקבל עכשיו המון פצועים וחגי יוכל לפתוח פה עוד 100 מיטות בדוחק. אז זה ייתן לנו מענה לחודשים הקרובים, זה לא מענה שהייתי רוצה עכשיו לשנה, שנתיים, שלוש וארבע, זה גם לא המענה שהוא היה רוצה.

לכן אנחנו צריכים להסתכל על המענה המיידי ועל המענה לטווח ארוך. במענה לטווח ארוך אנחנו רוצים באופן כללי לחזק את הפריפריה, להגיע לפיזור הרבה יותר אחיד של מיטות מהמצב היום, אנחנו רוצים לדעתי גם להגדיל את המספר באופן כללי, אבל לשפר את הפיזור בצורה משמעותית, בעוד שאנחנו לא רוצים להגיע למצב מצד שני שהצורך לתת מענה אסטרטגי ארוך טווח יעכב אותי במתן מענים מיידיים. אז אנחנו משחקים באמת בין הצדדים הללו.

נאמר כבר קודם שקיבלנו אישור לתגבר את ההיבטים הפסיכוסוציאליים בעקבות האירוע. פרופ' גמזו דיבר על פסיכולוגים, זה לא רק פסיכולוגים, דובר על תוספת של גם פסיכולוגיה וגם עבודה סוציאלית לכל מחלקה ולכך יש כבר אישור.

שזה חלק מתכנית בריאות הנפש הכללית?

לא, זה חלק מהרצון לשפר את מערכת השיקום, מתוך הבנה שאנשים שמגיעים היום גם ככה, לדעתי, ההיבטים הפסיכוסוציאליים הם קריטיים בתהליכי שיקום, אבל היום אנשים מגיעים עם מצב אחר, עם רמת טראומה אחרת ואני חושב שגם אדם שמגיע לשיקום היום אחרי אירוע מוחי, אבל על רקע של מלחמה ברקע בהחלט יכול להיות שמצבו הרגשי קשה יותר ממה שהיה אלמלא המלחמה והוא ידרוש תשומות נוספות. אז לגבי יש כבר אישור והוצאנו הנחיה למנהלי בתי החולים להתחיל לגייס את אנשי הצוות.

האם יש מספיק אנשי מקצוע?

שאלה טובה. אין ספק שזה הפיל, או יש כאן אולי עדר של פילים, כי אני חושב שכל אחד מהם קצת אחר. יש לנו אנשי מקצוע שאנחנו צריכים לייצר, אין לנו בארץ מספיק רופאי שיקום. אנחנו כן נצליח, אני מקווה, לגשר באופן זמני גם על ידי שימוש בפנסיונרים, גם על ידי הבאה של אנשים מחו"ל לתקופת ביניים, אבל המענה הוא מתן תמריצים לרופאים ללכת להתמחות ברפואה שיקומית. אנחנו עובדים כעת מול האוצר ואני מצטרף לאמירה של פרופ' גמזו, ממש עובדים יד ביד כדי לפתח את החבילה הנכונה של המענים והתמריצים כדי למשוך מתמחים טובים, בדגש על טובים, לרפואה השיקומית.

תרשה לי לנושא הזה. התמריץ שהיה, לפני מספר שנים ניתן תמריץ למקצועות בסיכון ואחד מהם היה שיקום והתמריץ היה תמריץ מצוין, מה שגרם לתחרות אדירה בין מתמחים מעולים שרצו לבוא לשיקום ובזכות זה היום כל הרופאים שיש היום בלוינשטיין הם מהמתמחים האלה שהם מתמחים מצוינים אחד אחד ששמרנו והם החליפו למעשה את המבוגרים שיצאו לפנסיה והיום יש לנו קאדר אדיר של רופאי שיקום מעולים שנמצאים, ולא רק אצלנו, הם יצאו גם למקומות אחרים וגם במקומות אחרים שנתנו את התמריצים. בקיצור הייתה תקופה יפה.

התמריץ הזה, אם אני לא טועה, הוא כבר הופסק בפריפריה.

בדיוק, הוא הופסק בכלל, זאת אומרת אין היום תמריץ לשיקום והיום אני חייב לציין בכאב לב שהמתמחים שאנחנו מקבלים, שפונים אלינו, זה התחתית שבתחתית. אין לנו היום מתמחים טובים שרוצים לבוא להתמחות בשיקום.

ירון, זה חלק מ –

לגמרי, זה חלק עיקרי.

אני רוצה להוסיף, סליחה, אדוני היושב ראש, לשים על זה דגש. התמריץ כבר הופסק ולכן המתמחים לא מגיעים לפריפריה.

לכן שאלתי אם זה חלק מהתכנית הכללית שלו.

הם לא מגיעים לא רק לפריפריה, בכלל לשיקום הם לא מגיעים.

לכן אני חושבת שהוועדה צריכה לתת לזה דגש. בסיכום, בפרוטוקול אנחנו צריכים להכניס את זה כי הנושא הזה חשוב, אם אין תמריץ למה שמתמחה יילך לתחומים האלה?

אני רוצה להגיד עוד דבר, השיקום כמקצוע, אין בו הילה.

זה ברור, לכן צריך לתמרץ.

בדיוק, כשאתה מדבר על כירורג, הכירורג בא, מציל, הוא אלוהים, הוא הציל את החיים. פנימאי, כל מקצוע אחר גם יכול לעבוד אחרי הצהריים ברפואה פרטית, מה יעשה רופא שיקום?

אנחנו גם נעקוב אחרי זה, אני ביקשתי לראות את התכנית לפני שזה יוצא כדי שנוכל לוודא שהנקודות שאנחנו מעלים פה יהיו בפנים.

אני אשמח להציג אותה בפניכם.

אני זיהיתי מקודם בין הדברים של פרופ' וייס ובין הדברים של ד"ר חגי בנוגע לאשפוז בקהילה.

אני אשמח להתייחס לזה.

תמקד אותנו קצת, שנבין בדיוק.

כשאנחנו מדברים על טיפול שיקומי אמבולטורי אנחנו מדברים על רצף של מענים שמתחיל בצד כמעט הבית חולימי באשפוז יום של בית החולים, שלפעמים יכול לתת בדיוק את אותה המעטפת למטופל חוץ מלינה, אבל הוא יכול לתת את אותו טיפול, באותה רמת אינטנסיביות, על אותו מכשור, הכול אותו דבר. בשלב הבא אנחנו יכולים לחשוב על מרכזי יום גדולים בקהילה, למשל דיברתם על מבואות חרמון של כללית, אבל גם קופות אחרות מקימות, וזו דוגמה טובה לאיך אתה מייצר מסגרת שהיא פחות אינטנסיבית בכל זאת, כי אנשים נמצאים הרבה פעמים לא ליד בית החולים אלא בהיקף רחב יותר, אבל עדיין מספקת את כל המעטפת. ואפשר לראות גם מרכזי יום שהם מרכזים קטנים יותר, אבל להבנתי עדיין חייבים להתנהל בצורה אינטרדיסציפלינרית, עם רופא שיקום עם כלל מקצועות הבריאות, עם מסגרת של ישיבות צוות קליניות קבועות.

זה קורה היום בקופות?

זה קורה וזה דורש תגבור. כחלק מהתכנית הזאת אנחנו הולכים לשים דגש עיקרי גם על התמרוץ של הקופות, לפתוח ולהשתמש בשירותים בקהילה כי מבחינתי אפשר גם לחשוב על עוד פתרון. הקופה יכולה להקים מערכת משלה, אבל אם יש איזה שהוא יזם או עמותה שמפעילה עכשיו שירות שיקומי ראוי איכותי במחוז גם התקשרות של הקופה איתו יכולה לתת מענה טוב. מה שלא יהיה אנחנו חושבים שצריך לחזק את הקופות במהלך הזה, לתמרץ אותן לעשות את הדברים.

בסוף אבל זו שמיכה של בעלי מקצוע, איך שהגדרת את זה, שנמצאים לך בארץ וזהו, אז גם אם תתמרץ עכשיו את הקופות אז אתה לוקח ממישהו אחר.

פה זאת שאלה ולכן אני חוזר לעדר הפילים. אמרנו, יש לי רופאים שכאן אני צריך לייצר. לגבי מקצועות בריאות הבעיה היא פחות איך אני מייצר אנשים, כי יש לי כנראה קהל עובדים מיומן בהיקף סביר.

שהוא נותן שירות בפרטי היום?

זהו, השאלה איך אני מושך את האנשים האלה להגדיל את התרומה שלהם למערכת הציבורית. כאן אנחנו בבעיה שהיא קצת שונה בשאלה אחרת, וכמו שרוני גמזו אמר מקודם, אנחנו גם צריכים להיזהר, אם אני עכשיו מקדם את השיקום איך אני לא מושך את אותם אנשים שעובדים במערכת הציבורית, נגיד בהתפתחות הילד, אליי, כי אז מה השגתי?

אז אנחנו צריכים לראות איך אנחנו מגדילים את השמיכה הציבורית, אבל להבדיל מרופאים, אני כנראה לא צריך לייצר אותם עכשיו יש מאין. אז האתגר הוא טיפה אחר ואנחנו עובדים בדיוק על זה, על לדייק את המענים.

מה החסרים?

מבחינת רופאים אנחנו מדברים עכשיו על משהו כמו 20 מתמחים שמתחילים כל שנה בשיקום, נרצה להכפיל בערך את המספר הזה. זה עוד 20, זה שנה אחרי שנה, זה כל שנה יהיו לי עוד 40, זה יצטבר.

יש עוד 20, אבל מה חסר? אמרנו שאנחנו צריכים להכפיל. כמה חסר?

יש ממש מחלוקת על העסק הזה, תלוי איך סופרים בדיוק את מספר הרופאים. אני חושב שהייתי שמח לראות עלייה ב-100 רופאי שיקום זמינים תוך חמש שנים, אפילו פחות.

אז אם אתה עושה 20 מתמחים כל שנה כבר יש לך 100.

אבל פורשים, זאת הבעיה. אני צריך לשמור על דלתא ראויה. צריך להגדיל את מספר המתמחים, אני אשמח לראות אם נצליח להביא גם אנשים מחו"ל שהביעו עניין להגיע לארץ, אפילו לגישור, עד שנראה עלייה. יש לנו אפשרות לנסות לקחת פנסיונרים שבדיוק יצאו לפנסיה.

אני מניח שתהיה לזה התייחסות בתכנית שאנחנו נראה.

בוודאי, אבל כוח האדם הוא ללא ספק נושא כאוב.

אבל למה להביא מחו"ל?

צגה, צריך קישור בינתיים לעומס הגדול שנפל עלינו בתקופה הזו.

הפתרון זה להפוך את השיקום למקצוע אטרקטיבי יותר להתמחות. זאת השורה התחתונה.

ד"ר ירון, תודה על הדברים.

רציתי להוסיף משפט. הרופאים זה סופר משמעותי והם בוודאי חלק מהתכנית, אבל החסם המשמעותי להתרחבות, גם באשפוז וגם בקהילה, זה הנושא של מקצועות הבריאות. זה מבחינתנו אתגר יותר גדול לפיצוח ושם, כמו שירון אמר, אנחנו מאמינים שכוח האדם כן נמצא, לאו דווקא במערכת הציבורית.

צריך לתמרץ אותו. דניאל עוד מעט יתייחס, אני בטוח שהוא הביא איתו את החבילה שהוא צריך להביא. תודה רבה.

אני רוצה בבקשה לתת את רשות הדיבור לד"ר אוהד הוכמן, מנכ"ל המרכז הרפואי בני ציון, הוא נמצא איתנו בזום. שלום וברכה, אדוני.

שלום, כבוד היושב ראש וחברי הוועדה. קודם כל אני רוצה להגיד הרבה תודה גם לירון, לרוני גמזו, לנריה, שהיו אצלנו. אני רוצה להבהיר איזה שהיא נקודה. המרכז הרפואי בני ציון, שהוא בית חולים כללי, יש בו מחלקת שיקום הרבה מאוד שנים, בעצם זאת המחלקה היחידה מצפון לבית לוינשטיין שמוכרת להתמחות מלאה וזאת גם המחלקה היחידה מצפון לבית לוינשטיין שיש בה גם יכולות של שיקום אורתופדי, גם שיקום נוירולוגי, במקצועיות רבה ביותר. יש לנו פה את כל הציוד הנדרש, בריכה טיפולית, מכשיר GO, מי שמכיר, ועוד הרבה מאוד יכולות ודברים שיש לנו.

חיפה זאת פריפריה בצפון ואני חייב להגיד שכשיש אנשים שנפגעים באזור הצפון אנחנו מחלקה מאוד מאוד מבוקשת, כולל גם עכשיו, עם יכולות מאוד טובות וגם עם ניסיון הרבה מאוד שנים, גם עם חיילים במלחמת לבנון השנייה וגם בכלל.

אני אומר את הדברים בקונטקסט הזה כי זאת מחלקה מצוינת וטובה, רק שאני לא כל כך רואה חיילים ויש לי תחושה שיש חיילים מהצפון שגרים בצפון שנפגעו במלחמה הזו ואני חייב להגיד שטיפול רפואי בשיקום שהוא ארוך באזור קרבת המגורים זה דבר חשוב ביותר, זה מאפשר למשפחה לתמוך בחולה, בחייל במקרה הזה, במהלך השיקום, אבל זה גם יאפשר למשפחה, ולא תמיד משפחה יכולה לעשות את זה, להישאר במקום המגורים שלה, להמשיך ולעבוד וכדומה, ולכן אולי בניגוד לרושם של אחד הדוברים שאמר פה, יש חשיבות עצומה לעניין הזה שמטופל בשיקום יטופל במקום מגוריו. אין שום סיבה שבעולם שזה לא יטופל בבני ציון בחייל שגר בצפון.

יותר מזה, אחרי האשפוז יש גם אשפוז יום, אז עדיף שאשפוז יום ייעשה באותו מקום שבו היה האשפוז השיקומי אחרת אנחנו קצת שוברים את רצף הטיפול בנושא הזה וזה גם בעייתי. ואני חייב להגיד גם שכשמרכזים חיילים או מטופלים רק במקום אחד אז יכולה להיות פגיעה באיכות הטיפול מכיוון שאם צריך בריכה טיפולית, או מכשיר כזה או אחר, החייל ה-100 לא יזכה לטיפול הזה בזמינות הזאת גם אם הוא נמצא באשפוז באותו מקום כמו החייל הראשון או כמו החייל השני. לכן אני חושש, המרכזים שנמצאים במרכז, אין לי ספק שהם מרכזים מצוינים וטובים, אין לי בזה שום ספק, אבל כשמעמיסים עליהם יותר מדי ויש כאן מרכז בצפון שכמעט ולא רואה חיילים, אז יש גם פגיעה באיכות הטיפול.

לגבי הנושא של למה לא מגיעים לפה, ואני עושה המון עבודה, אתמול היו כאן נציגים של ר"מ 2, אני יכול להשוות את זה, ואתם יכולים להשתמש ולצטט אותי, אם אני נכנס למסעדה ומראים לי רק את התפריט של הסטייקים אז כנראה אני לא אבחר את הדג גם אם הוא מאוד טעים ואיכותי. זה מה שקורה, בעצם החיילים שנפצעים, לא מציגים להם את האפשרות של בני ציון ולכן הם לא בוחרים. זה לא שהם רוצים רק את תל השומר או רק את בית לוינשטיין.

ד"ר הוכמן, אני קוטע אותך. ירון, חייל מקבל איזה שהיא אינפורמציה על בתי החולים השיקומיים? בפרט כששמענו מקודם מפרופ' גמזו שנתתם 15 מיטות לבני ציון, כבר הודעתם להם על כך. יש איזה שהיא הכוונה, ידע? פרוספקט? מאיפה הוא יודע מה יש לפניו?

כל תהליך ההפניה לשיקום נעשה בין המחלקות המפנות למחלקה המקבלת, למטופל ולמחלקה המקבלת. היות שאנחנו לא נמצאים בכל שיחה של כל רופא עם כל מטופל אני לא יודע בדיוק להגיד לך איזה מסר מועבר, אני הייתי רוצה לקוות שהמחלקות כן פורסות בפני המטופלים את המידע.

אתם מנחים את בתי החולים? איך בית חולים X יודע שלבית חולים Y יש את השירותים הללו? אולי בני ציון, אתם צריכים לעשות את זה פרואקטיבית מול בתי החולים וליידע אותם על כך?

לי יצא לדבר, לדעתי עם כל הגורמים במערכת ושוב לתזכר אותם, שיש בארץ מגוון של בתי חולים שיקומיים שיודעים לתת טיפול מצוין.

אני חושב שעלינו פה על איזה שהיא נקודה שאני חושב שהיא מורכבת.

אני באמת חושב שהבעיה הבסיסית או הגורם שלפעמים הכי משפיע על הבחירה של המטופל זה הרופא הראשוני שהאדם מדבר איתו, או העובדת הסוציאלית הראשונית שאדם מדבר עם המחלקה, וכאן אני באמת חושב שזה מגיע לדימויים ולתפיסות של אנשי הצוות במחלקות המפנות. זה לא תהליך שקורה מלמעלה, אני חושב, כמו שאמרתי, גם הביטוח הלאומי וגם שירותי ר"מ 2 או הצבא או משרד הביטחון אדישים לחלוטין גם מבחינה כלכלית והם יעשו כל מה שאדם יבקש. מי אומר לו או מי מציע לו את הדברים ובאיזה טון ומתי, אני באמת חושב שהדברים נעשים באותן שיחות ראשוניות במחלקות המפנות.

אני חושבת שפה צריך לפרוס לו את המידע.

כן, אבל מי שפורס את המידע זה הרופא או העובדת סוציאלית בבית החולים. אם הבנתי ואני מפרש נכון את דבריו, סליחה שאני אומר את זה ככה, ד"ר הוכמן, זה תלוי ביחסי הציבור של בית החולים. אני הבנתי אותך נכון.

אי אפשר להכניס את זה בתור הנחיה?

אני רוצה רגע לתקן. אנחנו נמצאים שם ואנחנו מבקרים שם ואני חייב להגיד לך שכשיש פצוע ברמב"ם או בכרמל, כולל חיילים, אין שום בעיה להעביר אותם אלינו, שום בעיה, אבל אני חייב להגיד שקשה מאוד כל רגע נתון להיות שם, זה לא עניין של יחסי ציבור. אם אנחנו רוצים לתת טיפול רפואי מיטבי לחיילים אנחנו חייבים לחלק את המשאבים בצורה שהיא צורה נכונה וזה בסוף המטרה של כל מי שיושב כאן במערכת הזאת. אז אנחנו משקיעים בעניין הזה, אנחנו דיברנו עם כל מי שאנחנו יכולים לדבר, אנחנו גם עושים סיורים בתוך בתי החולים, אבל אני חייב להגיד, למען ההגינות צריך ברמת העיקרון להגיד להם שיש את האופציה הזאת. דרך אגב גם על פי חוק זכויות החולה צריך לעשות את הדבר הזה ולתת את כל האופציות הטיפוליות. היום זה מערכה בדרום, מחר זה יהיה בצפון.

הייתי רק רוצה לומר תפילה שלא.

מחר זה בצפון ורוב המטופלים יהיו ברמב"ם והבעיה אם נמשיך ככה מיד תעבור בדיוק, הדיון הזה יעבור עכשיו ללמה לא מביאים חולים למרכז השיקומי בהדסה או - - -

הנקודה מאוד ברורה והנקודה גם מאוד מאוד חשובה, אני מודה לך על העלאת הדברים, ד"ר הוכמן. בבקשה, ד"ר ירון סחר.

רק שתי נקודות לגבי מה שאוהד הרגע אמר. קודם כל לצערי הזרימה של הפצועים נמשכת ולכן אני חושב שאנחנו נראה גם מעבר לאותן מסגרות שעד עכשיו, לא יודע אם זכו זו המילה הנכונה, אבל קיבלו פחות פצועים, לכן אני חושב שלהיות נוכח במקומות האלה שוב ושוב ושוב ושוב זה דבר שאין לו תחליף.

והדבר השני שבאמת חשוב, וחשוב יותר, זה הצורך שלנו כמשרד בריאות לוודא שהטיפול הראוי ניתן. לכן למרות שזו תקופת מלחמה ועם כל הקשיים אנחנו כן נערכים לבצע תהליכי בקרה באותם מקומות בשביל לוודא שעם העומס הנוסף רמת הטיפול נשארת נאותה. אם נגלה שלא, אז אנחנו נעצור כמובן את ההפניות לאותו מקום שלא מסוגל לתת את הטיפול הנאות.

יש מחלקות שיקום היום שהן בתפוסה של מעל 100%?

קודם כל אנחנו במצב פתיחה במערכת שהתפוסה בה מתקרבת ל-100%, אז התשובה היא כן. יש מיטות שנפתחו מעבר.

אין איזה סוג של ויסות שאתם יודעים לעשות? אם ב'עדי נגב' אומרים לך שיש מיטות ויש בצפון מיטות.

אני לא במצב כעת שבו אני יכול לומר לאדם: אתה מופנה לשם ואתה לא מופנה לשם. קופות חולים לפעמים עושות את זה כחלק מהסדרי בחירה, אבל אמרנו שבמקרים האלה אין הסדרי בחירה ובעצם שירותי הצבא, משרד הביטחון - - -

אבל זה ברור שזה פוגע גם באיכות השירות, כשיש לך מחלקה שהיא מעל 100% ובאחרת יש לך תפוסה של 30%.

אז אמרתי, ברמה המקצועית אני סומך את ידי לחלוטין על היכולות של המחלקה של אוהד, אני מכיר היטב את האנשים שם, משוכנע ביכולתם, דבר נכון גם לשאר המקומות בארץ, אני כן חושב שהעומס לדעתי הולך לגדול אצל כולנו, לצערי, וכל אחד יזכה לטפל גם בפצועים וגם באזרחים. אנחנו כן, וזאת נקודה קריטית, ניכנס לתהליך בקרה מאוד מאוד קפדני תוך כדי התחשבות בזה שאנחנו בכל זאת במצב מלחמה וצריך להתחשב בזה באיזה שהוא אופן.

תרשה לי לבקש ממך, כי אני חושב שעלינו פה על איזה שהיא נקודה, אולי מלבד בקרה גם תדרשו במחלקות העמוסות לעשות ויסות. כמו שיש ויסות בחולים, בפצועים, תעשו ויסות גם באירוע של שיקום, כמובן בהתאם עם הקופות, בהתאם להסדרי התשלום מול הקופות, אני לא אומר מקופה לקופה.

הקופות הן לא שחקן מרכזי כאן.

לא, אתה העלית את זה מקודם, לכן אני אומר לך.

הקופות זה השחקן היותר פשוט מבחינתי. שני השחקנים העיקריים, האחד זה ביטוח לאומי בנפגעי פעולות איבה, שהיו דומיננטיים בתחילת התהליך, ומשרד הביטחון שהוא דומיננטי כעת. מבחינת משרד הביטחון, אני לא יודע אם יש לנו נציג של המשרד פה, אם כן, אפשר לשמוע את התייחסותו.

לא, אין לנו, לא חשבנו להתגלגל לכיוון הזה.

אני בטוח שמשרד הביטחון לא יבוא לחייל שמבקש שיקום במקום מסוים ויגיד לו לא.

להציג בפניהם מבחר, לתת להם אפשרות לבחור.

לכן אני חוזר חזרה לנושא של הפרסום, מה שאני כן לוקח לעצמי זה לראות איך אנחנו אולי מייצרים איזה שהוא פרסום שפורס בפני האנשים את האפשרויות בארץ.

כן. גם לי יש פנייה מבית החולים השיקומי 'רעות' בתל אביב, הוא בית חולים ציבורי. אני משערת שאתם מכירים את הסיפור הזה, קיבלתי מהם מכתב באוקטובר, ובאמת נשמע שברמת המקצועיות הם מאוד מאוד מקצועיים –

אין ספק.

דיברתם על לשווק, אני חושבת שזה אחד מבתי החולים, דיברו על 'עדי נגב', אני חושבת שגם זה יכול להיות אחד מאותם מקומות.

זו אותה סוגיה.

ממש, כל הנושא של ויסות, בית החולים 'רעות' בתל אביב.

בהחלט.

אנחנו עכשיו מתכוונים לתת להם לדבר גם.

זה גם אחד המקומות שלדעתי יכול לתת מענה ושכדאי לעשות איזה שהוא שיווק שמכיר אותם ומציג אותם לציבור.

אני רוצה להתייחס לנקודה הזאת. לנו הייתה בעיה כזאת שלוינשטיין נתפס לפני מספר שנים, לפני עשר שנים, שבע שנים, כבית חולים כזה של מקרים קשים נורא, שיוצאים משם צמחים ושרק לא להגיע ללוינשטיין כי זה המקום הכי קשה והכי איום ולא הצלחנו לשנות את זה הרבה הרבה זמן, מכיוון שזה לא מה שאנחנו. אנחנו מרכז שיקום, רץ, עושה הכול.

זו הייתה הבשורה הכי קשה שהיה אפשר לבשר למישהו, שהוא הולך ללוינשטיין.

שהוא הולך ללוינשטיין. באחד מהמבצעים הקודמים אני ביקרתי מטופלים ואני בא למישהו, אני אומר לו: שלום, אני המנהל של לוינשטיין, באתי לפגוש אותך, להגיד לך שלום, הוא אומר: אוה, רק לא לוינשטיין. דבר ראשון שהוא אומר.

דווקא אני שמעתי אחרת, אנשים שרצו וביקשו להשתלב.

לא, הוא אמר שלפני שנים זה היה.

זה היה אחד הדברים שניסיתי לשנות כדי לשנות את התפיסה. עד כדי כך המצב שאנשים שאומרים להם: תשמע, בית חולים אחד שאתה רוצה ללכת אליו הוא נורא עמוס ואתה לא תקבל בו טיפול טוב כרגע ואין מקום, אי אפשר לקבל אותך עכשיו, אבל אתה יכול ללכת למקום אחר, הוא אומר: לא, אני לא הולך, אני יושב וחיכה. והוא חיכה, הוא ואשתו, הם היו צריכים שניהם לקבל שיקום, הם חיכו בבית החולים הראשוני במשך עשרה ימים עד שהתפנה מקום והצליחו לקבל אותם למקום העמוס. אני לא רוצה להגיד שמות כרגע, אבל זה די ברור לאן.

וזה סתם, והציגו להם את כל האפשרויות הקיימות, הכי טובות שיש, בין הטובות בעולם, לא, יש להם משהו תקוע בראש, לשם הם רוצים, הם לא יזוזו משם. לכן החשיבות פה להסברה לאומית, לפריסה לאומית, להגיד כמו שירון אומר, שיש לנו אמון מלא בכל המחלקות שאנחנו פותחים, שאנחנו בודקים ואנחנו עושים בקרה על כל אחד ואחד שיודע לתת את השיקום הטוב ביותר, זה חשיבות עליונה. שאנשים יבינו איפה אנחנו נמצאים.

תודה רבה לך, בהחלט הצלחת במשימה החשובה הזאת. ד"ר אורית שטיין רייזנר, מנהלת בית החולים השיקומי 'רעות' איתנו בזום. שלום וברכה.

בוקר טוב. אני רק הערתי גם בצ'ט ואמרתי את זה בישיבה הקודמת, אין ספק שצריך לעבות את המערכים, אנחנו באמת בתחום שהוא גם ביחס ל-OECD וגם בכלל לא ערוך, בטח לא לקטסטרופות שקרו כאן בחודשיים האחרונים, אבל גם לא לרוטינה, הוא לא מספיק. אבל שוב אני אומרת, בטווח הרחוק צריך לעבות והתכנית של ירון מעולה וצריך להכשיר אנשים, הכול נכון, בטווח המיידי, וזה מתחבר לידידי מחיפה, יש ניצול לא מספיק של המשאבים הקיימים.

אני כתבתי גם בצ'ט, יש כמה מגדלורים במדינה הזאת, לא רק מגדלור אחד, ואנחנו יודעים לתת שיקום מצוין ב'רעות'. היום בבוקר יש לי 15 מיטות שיקום פנויות שממתינות לאנשים. אין סיבה ששיקום של חיילים או אזרחים יתעכב, אין סיבה להיות בעומס יתר ובמיטות פרוזדור במקומות אחרים כשאין חלוקה מיטבית של המשאבים הקיימים וכוח האדם הקיים. אני לא מדברת על הכשרה עתידית, ברור שהיא נחוצה, אבל צריך להשתמש בזה. אני לא חושבת שאנחנו צריכים לעשות מסעות של יחסי ציבור.

איך את חושבת שזה צריך לעבוד?

היה ניסיון לווסת את זה מרכזית, הוא לא מאוד צלח. אין לי פתרון - - -

אנחנו גם מתחבטים בשאלה הזאת, האם המסקנה היא שבאמת משרד הבריאות הוא זה שצריך לעשות את הוויסות באופן עצמאי, או להשאיר את שיקול הדעת לאותן עובדות סוציאליות או רופאים במחלקה, אבל אז זה כן ידרוש מכם להיות נוכחים או באיזה שהיא צורה - - -

או באמת להעלות מודעות לאפשרויות האלה.

אני באמת מתלבט לגבי זה, כי בסוף אתם צריכים גם כבית חולים להשקיע, כמו שאמר פה ד"ר חגי אמיר, יש פה משהו בתפיסת העולם של אנשים כלפי מקומות שיקום וצריך לעבוד על זה ולהוכיח. אולי זו גם תחרות בריאה, אני לא יודע.

אני רוצה להגיד ככה, מתוך ה-950 מיטות ששורטטו פה בפעם הקודמת 15% מהן הן ב'רעות'. יש לנו את אשפוז היום הגדול - - -

לא, את לא צריכה לעשות את היח"צ פה, אנחנו מכירים ומעריכים אתכם מאוד.

קודם כל תודה, אבל אני חושבת שבאשפוזי יום אנחנו יכולים לגדול, צריך להיות מידע. זה לא יכול להיות שהעובדת הסוציאלית בבית החולים כללי שניתח את אותו פצוע תיתן אינפורמציה כל כך חלקית או שהוא ינותב אוטומטית לשיקום באותו בית חולים לשיקום המשכי. זה חבל. יש לנו מוסדות שיודעים לתת שיקום טוב ועכשיו, בזמן אמת, לא עתידית. זה פשוט חבל.

אני מודה לך מאוד על הדברים. אני כן חושב, אני גם אגיד את זה בסיכום הדברים, שמשרד הבריאות צריך לעשות עם עצמו איזה שהיא עבודה ולהציג לנו מה נראה לו שנכון לעשות. אני באמת מתלבט, לא יודע.

אני אתייחס בהקשר הזה שהשחקן המרכזי מבחינתנו פה הוא באמת המטופל, לא הרופאים ולא מי שמווסת ולא קופות ולא משרד הביטחון גם, זה באמת המטופל. צריך להבין שהמשמעות של ויסות מרכזי אומר - - -

לא ויסות מרכזי, אבל אם המטופל היה יודע שיש לו אפשרות ללכת לבני ציון, שזה יותר קרוב לבית שלו, ואין לו פשוט את המידע?

לא רק מידע, קונספציה, לשנות קונספציה של הציבור. זה מה שצריך.

לגבי פרסום, אין שום מחלוקת. אנחנו נשב ונחשוב איך אנחנו פורסים את הידע. נפרוס את המידע.

כן בהחלט. אז אנחנו גם אחרי זה נעקוב.

בדיוק.

גפן מלכי, מייסד 'בריא בישראל'. שלום וברכה.

אני רוצה אולי להציע משהו בהקשר של ההסברה ואיך מנווטים.

רגע, מה זה 'בריא בישראל'? תן לנו מילה וחצי על זה.

'בריא בישראל' זה אתר הסברה דווקא מתחום הקנאביס הרפואי. הגעתי לוועדה מתוך מקום לדבר על אשפוז בקהילה וכן כל הדיון של שיקום בקהילה. אבל אני רוצה לענות בהקשר של איך מנווטים בין בתי החולים השונים. אין היום איזה שהוא פורטל של שיקום, נורמלי, שהוא מסודר, של משרד הבריאות, שמסביר על המקומות השונים, שמסביר על מה זה אומר שיקום בקהילה.

אני מכיר המון אנשים, כחלק מהיום יום שלי, בין אם זה אתר 'בריא בישראל', בין אם זה מקומות אחרים, שהשיקום שלהם הוא בקהילה. אין איזה שהוא אתר מרכז למידע מסודר. גם כשבתחילת המלחמה משרד האוצר הקים את אתר 'חרבות הברזל' לא הוקם משהו מקביל לצורך העניין למשרד הבריאות שמרכז את המידע הזה. כלומר אם אני מבחינתי עכשיו יודע שאני צריך שיקום, אני הולך לבית חולים, לאן אתה רוצה ללכת מפה? אני הולך ללוינשטיין כי זה השם היחיד שאני מכיר.

יגידו לי שם אחר, סביר להניח שאני לא אכיר אותו והדבר הראשון שאני אעשה זה אחפש בגוגל. אז או שאני אגיע לאתר של המרכז, אבל אני ארצה משהו שהוא ממוסד, משהו שאני רוצה לראות את משרד הבריאות אומר לי: חבר'ה, זה 'רעות', זה בני ציון.

אני רואה שד"ר ירון סחר מהנהן לך בהסכמה פה ממש מולך. אם הוא מהנהן, אז אנחנו אחריו בעניין. זה כלי מעולה ורעיון מצוין.

הנגשה והסברה זה הדבר הראשון, זה יותר מקמפיינים שיווקיים.

מאה אחוז. עוד משהו?

לא.

תודה רבה, יקירי. תום רז. שלום וברכה.

אהלן. אני רק אמשיך את דבריו של גפן.

רק מאיפה אתה?

עמותת ליגלייז, אנחנו מקדמים את הנושא של הקנאביס על כל רבדיו.

כן, השם מסגיר.

כן, הולכים דוּך. אז גם בהקשר של הפגיעות הפיזיות וגם הנפשיות קנאביס רפואי יכול באמת לתת מכלול של שירותים שיקלו על כל המערכת, במקום שאני אלך להרבה נותני שירות וליווי אני יכול לקבל את המכלול הזה גם ברמה האישית, ברמה הביתית, קהילתית, ובעצם יש עוד רבדים שלא מתייחסים מעבר למיטות. זה היתרון.

טוב, תודה רבה. ביקשת לדבר.

שלום. לגבי הוויסות שדובר כאן, אחד הדברים העיקריים, נריה התייחסה לזה, זה המטופל עצמו. בהקשרים של טראומה נורא חשוב שהמטופל, החייל, ישתחרר למקום שבו יש אנשים שיכולים לטפל בזה. זאת אומרת אם יש חייל שהגיע לרמב"ם, אבל כל היחידה שלו הלכו למרכז אחר, אז גם אם בני ציון הוא קרוב הוא יעדיף ללכת, או נכון לו מבחינה טיפולית, לא רק מקצועית, פיזיותרפיה, שיקום, שהוא יילך למקום שיש בו אנשים נוספים מהיחידה שלו. הוויסות שדובר כאן הוא חשוב לשוטף, הגברת שהיה לה אירוע מוחי, שברה את הרגל, אבל בהקשרים של טראומה המחשבה על איפה הוא יופנה צריכה להיות מבחינת בריאות הנפש יותר, לא איפה יש מיטה פנויה.

אני רוצה להתייחס גם למה שדובר קודם. ד"ר סחר דיבר על הריצ'ינג אאוט שעשו רשימה של מטופלים, אזרחים וחיילים שהופנו. אנחנו בלאומית קיבלנו את הרשימה הזאת, הצלחנו לעבור על כולה, יצרנו קשר עם כולם, באמת היו המון אנשים, אני אישית דיברתי עם כמה, דיברתי עם בחור בנתניה, פצע ירייה ברגל, בבטן, שוחרר תוך כמה ימים.

ללא המלצת שיקום?

מכתב שחרור גנרי, המשך מעקב בקהילה. פשוט אתה רואה ששחררו אותו יפה. העברנו את כל הפרטים.

אני אשמח אם אחרי הדיון נמשיך את הדיון בנושא הזה הספציפי.

העלית פה נקודה, אני מברך אותך על זה.

התקשרתי אליו, זה היה שלושה שבועות אחרי, לקח לי כמה ימים לתפוס אותו, הוא אמר לי: אני במיטה, אני לא יוצא מהמיטה. אני דיברתי מבחינה תפקודית, פיזיותרפיה, אבל הבעיה שם לא הייתה הכאבים, זה היה משהו אחר, והיו הרבה אנשים כאלה. גם מה שד"ר אמיר סיפר פה. אני חושב - - -

כמה זה באחוזים מתוך כלל המשוחררים?

אנחנו הקופה הקטנה.

לא, אצלכם, לכן אני שואל באחוזים, אני לא שואל במספרים.

אני לא יודע, אנחנו חילקנו את הרשימה בין כל הפיזיותרפיסטים, אני לא יודע בדיוק כמה זה באחוזים.

זה מידע חשוב.

חשוב, היו המון אנשים כאלה.

הסתכלתי לדעתי על הדוח של לאומית, לדעתי היו שם יותר מ-10%-15% מהרשימה שעליה כתוב שהופנו לטיפול שיקומי, מדובר על מספרים משמעותיים. אבל, שוב, אנחנו נסכם את כל המידע הזה ואני אשמח לדווח הכול לוועדה.

כן, זה חשוב מאוד.

בנוגע לשיקום, אז באמת יש כמה ערוצי שיקום. יש את השיקום באשפוז, שזה מה שאנחנו מכירים, קורה לאדם משהו, הוא מתאשפז, חודש, חודשיים, כמה שהוא צריך, ואז ממשיך המסע שלו. בדרך כלל המסע שלו ממשיך וימשיך לשיקום יום, כי אנחנו רוצים שהוא יתרגל לבוא הביתה, ואז אחרי שהוא יסיים את שיקום היום, כאשר הוא יסיים אותו, על פי רוב האנשים האלה ימשיכו להגיע, ופה זה כבר שיקום לטווח רחוק, למכוני קופות חולים או למרכזי שיקום יום.

האירוע הנקודתי הזה שכולנו מסכימים שהוא בחוסר הוא אירוע שיעמיס לנו לארך שנים. אדם שעכשיו נקטעה לו הרגל הוא יבוא אליי גם עוד שנה, גם עוד שנתיים וגם עוד חמש שנים לטיפול, זאת אומרת אנחנו צריכים לחשוב פה על טווח ארוך, לא רק מיטות שיקום, אלא יותר מזה, מרכזי שיקום.

לגבי שיקום בית, שגם הוזכר, רוב האנשים מהאירוע הזה פחות הגיעו לשיקומי בית. כתוצאה מהטראומה של בריאות הנפש, בשיקום בית, להבדיל משיקום יום, ההבדל הגדול שכולם תמיד חושבים הוא על מכשור, אבל בשיקום בית שאנחנו נותנים בלאומית דרך צבר בעיקר וגם דרך העובדים שלנו, וגם הקופות האחרות שאני לא אדבר בשמן, אבל אני קצת עושה את זה, אין להם את בריאות הנפש בשיקום בית, שזה ההבדל הגדול בין מרכזי שיקום יום לבין שיקום בית.

השמיכה קצרה, זה הוזכר. יצא דוח לפני שנה-שנתיים של משרד ראש הממשלה שמראה את הפערים של מקצועות הבריאות בכל התחומים.

מה יגרום לאנשים נפלאים כמוך להיכנס לעולם הזה? ותסתכל על דניאל כשאתה אומר את זה, כי הוא זה שגם משלם את זה.

לפני שנה, נראה לי, המל"ג אמר שהוא יעלה את מספר הסטודנטים לפיזיותרפיה, כי אנחנו כבר בחוסר, זה חוסר של 20%, בטח דניאל יוכל לשלוף את הנתונים יותר מהר ממני, מה יגרום? דובר על זה, כל המצטיינים הולכים לשוק הפרטי, בשוק הציבורי השכר הוא פחות.

אני רק אגיד, אם אנחנו כן נגביר את מיטות השיקום זה יבוא על חשבון התפתחות הילד, יבוא על חשבון שיקום בית שלשם אנחנו מעדיפים שאנשים יבואו.

נכון. תודה רבה, נקודות חשובות. דניאל, בבקשה.

הייתה פה התייחסות למספר נושאים, אני עובד עם לאומית ככלל קופות החולים והשמיכה הקצרה זה משהו שעולה ולא סתם. גם בדוח שהיינו שנינו נציגים בו ועבדנו עם משרד ראש הממשלה, הניסיון היה לתת איזה שהוא תהליך רוחבי, תהליך ארוך טווח, לא משהו נקודתי. בשונה מהדיון שהיה לנו למשל בפוריה, כשהיינו שם בסיור, זה שוב ניסיון לתת אימפקט כדי לתת פתרון נקודתי.

אנחנו צריכים פה תכנית יותר רחבה, אנחנו צריכים לראות גם איך הדוח הזה מתקדם. הנושא הוא לא רק שכר, הדוח עסק בהרבה מאוד סוגיות כשהמטרה היא להגדיל את כמות העובדים במגזר הציבורי לא רק בשיקום. הבעיה בשיקום עכשיו כואבת, הבעיה בהתפתחות הילד הרבה זמן כואבת. אנחנו עובדים על זה נון סטופ, זה אחד הדברים שעוד לפני המלחמה היה מבחינתנו איזה שהוא תעדוף גבוה, גם עם קופות החולים. אני עובד כל הזמן עם קופות החולים, לא רק עם בתי החולים.

מה התכניות אם ככה? אנחנו גם באירוע שיקומי לאומי.

אני לא אדבר בשם משרד הבריאות בדבר הזה.

לא, אבל אתה גם מדבר על התפתחות הילד, שבזה אנחנו עסוקים גם בוועדות שונות וגם בוועדה הזו, וכל פעם זה חוזר אצלנו מכיוון אחר. צריך פה איזה שהיא תכנית אסטרטגית שהיא גם תקציבית בסופו של דבר, זה גם המל"ג בפנים. צריך פה שולחנות עגולים עם רווחה גם. מה הכיוונים? אנחנו נמצאים בתוך אירוע כבר, זה לא שאנחנו מתכננים את עצמנו לעתיד, אנחנו בתוך אירוע כרגע, אנחנו צריכים עכשיו את האנשים האלה במקצועות הבריאות.

אז אני יכול להגיד שספציפית, ואפשר להתייחס לזה בצורה קצת יותר רחבה בכל הנוגע לדוח שהיה, אני כן חושב שהשכר הוא חלק מהפתרונות שנדרשים. בפוריה ידעתי לענות יותר טוב - - -

נכון, כי זה היה מאוד נקודתי.

כי זה נקודתי, הנושא הוא שכר, הנושא בשל, יש פה תמריצים ברורים. אני חושב שלתת פה - - -

אתם בקשר עם המל"ג להגדלת מספר הסטודנטים? יש מישהו שלוקח את זה עליו באחריות? אני שואל את אנשי משרד הבריאות.

אני יודע שהמל"ג אישר הגדלה של סך הכול 50 מקומות, ביולי 2022 ההחלטה עברה, מבחינת פיזיותרפיה.

הדוח ממפה גם את הדברים האלה ואיפה אנחנו חושבים שאפשר וניתן לעשות הגדלות של כיסאות.

הדוח או התכנית?

הדוח שדב דיבר עליו. אני כן רוצה להגיד שאנחנו לא חושבים שזה לב הפער, זאת אומרת לא בטוח שאין מספיק כיסאות לימוד, הבעיה העיקרית היא, כמו שגם דב התייחס אליה, זה שהם הולכים מיד לפרטי, או לפחות עושים - - -

אני מסכים, אני דיברתי על המל"ג בגלל שזו אחת הנקודות הנוספות שצריך לקחת אותן בחשבון כשדנים על הנושא הזה.

כן. מה שדניאל התייחס זה בעצם איזה שהוא מהלך משולב של גם תגמול יותר מתאים, יותר מתחרה עם המערכת הפרטית, ומצד שני גם איזה שהיא הסדרה שמאפשרת קצת פחות מימון ציבורי ישיר לעוסקים האלה במערכת הפרטית, איזה שהוא מהלך משולב כזה, זה בעצם מה שעיקר הדוח דיבר עליו.

ואיפה אנחנו נמצאים בעניין הזה?

הדוח הסופי טרם פורסם, רק פורסמה טיוטה שלו.

אבל אנחנו במקביל עובדים על מענים כמו שאנחנו רואים אותם על מנת לנסות ולהגדיל, שוב, את עוגת העוסקים.

טוב, אני מניח שאנחנו נראה את זה בזמן הקרוב בתכנית שאתם תציגו בפנינו. בסדר גמור, תודה רבה.

שלום וברכה. דיברתי גם בדיון הקודם, אני אדבר גם בדיון הזה, אנחנו שעה וחצי בדיון על שיקום בבתי החולים. עם כל הבעיות והמורכבות של בתי החולים, אבל כל החולים האלה אחר כך יוצאים לקהילה. אלה חולים מורכבים, החולים האלה דורשים אחר כך שירותי שיקום לאורך זמן ארוך, מתחילים עם השיקום הבסיסי ואחר כך עם תסמונות כאב ותסמונות נוספות שקשורות לגוף ונפש, שקשורות לכל הנושא של הפציעה, חבלה.

ביקשתי רק את רשימת הפצועים, כל מי שקשור לנפגעי פעולות איבה, מה-7 באוקטובר כדי להבין מה סדר הגודל של המבוטחים שאנחנו נצטרך לתת להם טיפול והמספרים במכבי הם באלפים ואנחנו לא הקופה העיקרית של האנשים שהיו שם בעוטף. אז אני חושבת שהדיון לא יכול להישאר רק בבתי החולים, צריך לראות איך אנחנו פותרים את הבעיות של הקהילה. אתם תפתחו עוד 450 מיטות, אנחנו נמשוך את ה - - -

את הקשבת לדיון? הנושא הזה עלה בצורה מפורשת, גם על ידי פרופ' גמזו וגם על ידי ד"ר סחר, הם ממש דיברו על כך שחלק מהתכנית תכלול - - -

אשפוזי יום בקהילה.

כן, שיקום בקהילה.

אשפוזי יום בקהילה זה חלק מטיפולי בית, יש לנו טיפולי בית ויש הרבה אנשים שבאים וכבר היום אנחנו מטפלים בהם בתוך מכוני הקהילה. התור היום למכון בקהילה, הלא דחוף עומד על חודשים לא קטנים בכל הקופות, ושם עיקר הטיפול ההמשכי יהיה. על זה לא נתתם את הדעת בדיון הזה.

זה לגמרי חלק מ - - -

זה חלק מאוד משמעותי שלא ניתנה עליו הדעת. הדיון היום כלל גם את ביקורי הבית וגם את המכונים בקהילה, חלק גדול מהחולים האלה יצטרכו - - -

טל, תודה רבה. אני אתן לד"ר ירון ממשרד הבריאות להתייחס לעניין הזה.

פשוט לומר שאין מחלוקת לחלוטין. השאלה של מה המשקל של טיפולי בית לעומת אשפוזי יום, זה איזה שהוא כן דיון שצריך יהיה לעשות, אין שום ספק שצריך לחזק דרמטית את המערך הקהילתי. זה ברור לחלוטין.

תודה לך על הדברים. ד"ר יולי טרגר מההסתדרות הרפואית, שלום וברכה.

שלום רב לכולם. אני יושב ראש ועד איגוד השיקום, אני גם מנהל מחלקת שיקום בסורוקה, שאני חושב שנפגשנו לא מזמן שם עם חברי הוועדה.

כן, נכון.

אני רוצה להעלות רק נושא אחד שלדעתי גם לא הוזכר פה ואני חושב שהנושא שהזה יכול לתת מענה גם לחלק מהשאלות שאתם שאלתם. כל החשיבות האדירה לדעתי של מחלקות שיקום בתוך בתי חולים כלליים, ואין לי שום בעיה עם מגדלור ואפילו על כמה מגדלורים שהם stand alone, מרכזי השיקום, זה מאוד חשוב, זה באמת מאוד מקצועי ומוביל קדימה, אבל יש חשיבות לאותו צוות שיקומי שמגיע לאותו מטופל, במקרה הזה זה חייל או שוטר שנמצאים בבתי חולים אקוטיים.

אנחנו כן מציגים להם את כל מפת האפשרויות. אני מאמין אצלנו בסורוקה שבן אדם שהוא גר לא בדרום לא צריך לקבל טיפול שיקומי בדרום, הוא צריך לעבור למרכז ואני אישית זוכר שלושה חולים שנתנו את השם ודיברנו אישית עם מנהל השיקום, ד"ר צ'לביאן בבני ציון. אז הצוות השיקומי שנמצא בבית חולים אקוטי הוא סופר חשוב.

אני יודע שיש תשומת לב גם של משרד הבריאות בעניין הזה ולדעתי היום זה הוזכר פחות. חייבת להיות יחידת שיקום, לפחות יחידת שיקום, בכל בית חולים כללי, זה יכול למנוע הרבה צרות. לדעתי הנציג של לאומית, אם אני לא טועה, דיבר על זה שהמון חיילים היום נמצאים בבית, שוכבים במיטות ולא מקבלים טיפול כי הם שוחררו מבתי חולים ללא שום התייחסות של מערכת שיקומית.

אני מחזק את ההסכמה של ירון ושל גמזו ושל הצוות של משרד הבריאות בזה שצריך לחזק גם את הרפואה השיקומית בתוך בתי חולים כלליים שיכולים לתת מענה ראשוני ולנווט את המטופל לאותן מיטות שיקום שהן גם פנויות וגם מתאימות מבחינה מקצועית לכל מטופל ומטופל.

תודה רבה. זו נקודה מאוד חשובה שהעלית, אנחנו מתכוונים בנוסף כמובן שהמרכזים האלה נותנים מענה לעוד צרכים רפואיים מסביב לאותו משוקם, אם חלילה הוא יצטרך, אבל היות שהמלחמה הזו היא מדברת בעיקר, כמו שציינת ד"ר חגי, על הנושא של פגיעות אורתופדיות, אני חושב שהמענים של בתי החולים שנותנים מענה בנוסף הם פחות רלוונטיים. אני מקווה שיולי לא יכעס עליי.

לא, הם רלוונטיים מאוד. אני רוצה לחזק דווקא את מה שיולי, ידידי הטוב, אומר. אנחנו בהחלט דוגלים בדבר הזה שבכל בית חולים חייבת להיות יחידה שיקומית, לפחות יחידה שיקומית אם לא מחלקה. אנחנו עשינו את זה ממש עכשיו, שאנחנו שולחים מהאנשים שלנו, לא קשור לבתי החולים, לבתי החולים של הכללית, כי אנחנו חלק מהכללית, אז אנחנו שולחים לבתי החולים של הכללית רופא שלנו שיעבור ויבדוק את המטופלים כבר במחלקות הראשוניות שלהם, במחלקות האשפוז הכירורגי והאורתופדי כדי לתת להם תכנית שיקום כבר מהרגע הראשון, מכיוון שהשיקום לא מתחיל שבועיים או חודש אחרי שהוא יוצא מהמחלקה, השיקום צריך להתחיל מהרגע הראשון, לחשוב כבר על מה יהיה בעוד חודש, מה יהיה בעוד חודשיים, מה יהיה בעוד שנתיים.

וזה קורה?

אבל זה לא קורה.

זה קורה עכשיו.

זה קורה בפינצטה, זה לא קורה בשטח.

נכון, אבל זה מה שעשינו עכשיו בבילינסון, שפתחנו מחלקה שהרופאים שם רואים כל אחד ואחד מהנפגעים מהרגע שהוא מתקבל. יש לנו ייעוצים שיקומיים שם. אנחנו עושים את זה בקפלן, אנחנו עושים את זה במאיר. אנחנו שולחים רופאים שלנו מלוינשטיין שיעשו ביקור, כמובן בתיאום עם מנהל בית החולים ועם כל מה שצריך, אבל המטרה היא לתת תכנית שיקומית מהרגע הראשון של הפגיעה, ביחידות טיפול נמרץ, במחלקות כירורגיות, במחלקות אורתופדיות.

ירון, זה יכול לעבוד?

בטח.

אצלך ברור שכן.

סליחה, זה עובד טוב, זה עובד מצוין.

זה עובד בסורוקה. זה עובד מעולה בסורוקה, אנחנו מתחילים לשקם מהיום הראשון יחד עם חברינו הכירורגים.

היות ששלושתנו יצאנו מאותו בית ספר.

גם יולי? אתם כולכם משוחדים, אני לא יודע מה אני עושה פה, אני מיותר פה.

אנחנו לגמרי רואים עין בעין בנושא הזה. אני חושב שבוודאי בבית חולים שהוא מרכז-על מבחינתי צריכה להיות מחלקה, אבל גם בבית חולים כללי שהוא לא מרכז-על צריכה להיות נציגות ברורה של שיקום שתעשה שני דברים, האחד, מישהו שיהיה אחראי להערכה והפניה, והשני זה לתת מיד תכנית שיקום אקוטית עוד לפני ההפניה לשיקום. זה נדבך בתכנית גם כן, זה קיים שם.

מתי זה ייושם?

לא, רגע, אני אגיד על זה שחוץ מזה יש גם יחידות שהיינו רוצים שיהיו מרכזות בקופות, שגם בקופות יהיה מישהו שאחראי על ההפניות ורצף טיפול.

זה בנוסף לבקרת אשפוזים של הקופות?

כן, בדיוק. אנחנו חושבים שהנקודות האלה של הצמתים הן סופר קריטיות, וגם רוני התייחס לזה מקצועית, יש קושי מבחינת כוח האדם כי יש באמת מחסור אמיתי ברופאי שיקום. עכשיו מתחיל להתפתח הסיפור של אחיות מומחיות בשיקום. יש ארבע ויסתיים השנה עוד מחזור ויהיו עוד 14, אז זה גם יכול להיות איזה שהוא מענה, אבל בעולם שבו אנחנו רוצים הרחבות, גם במיטות אשפוז, גם בשיקום בקהילה, גם שיקום ביתי ובתוך זה אנחנו רוצים גם יחידות מייעצות בצמתים צריך רגע כן לחשוב מה לפני מה. לכן כרגע החלק הזה בתכנית, אנחנו עושים עליו חשיבה מחדש איך אפשר לעשות אותו בצורה יעילה כי אין מספיק כוח אדם.

אבל לא כי הוא לא חשוב. אני חושב שהצמתים האלה, כמו שנריה קראה להם, הם קריטיים, וכאן זה בתי חולים כלליים כצומת הפניה, או למסגרות שיקום אשפוזיות או למסגרות שיקום בקהילה, ואנשי שיקום בקהילה שיהיו אחראים לקחת את האנשים שמשתחררים יד ביד ולוודא שהם מגיעים לכתובת הבאה. אז כן, זה לגמרי שם, אנחנו, כאמור, נצטרך לראות איך אנחנו מתעדפים את כל הצעדים שאנחנו חושבים שהם מאוד מאוד חשובים, אבל בסופו של דבר אני חושב שכל מה שיולי וחגי תיארו עכשיו הוא נדבך קריטי במערכת שיקום יעילה.

בסדר גמור. אני רוצה לשמוע דוברים אחרונים. קופת חולים מאוחדת, ד"ר יובל וייס.

שלום לכולם, אני מצטרף לידידתי טל ניצן מקופת חולים מאוחדת. לגבי השיקום בקהילה, אנחנו נעשה את מרב המאמצים והיכולות, עד כמה שניתן בקהילה. כפי שדובר, זה גם אשפוזי יום, זה גם טיפולי יום, זה גם בבית, טיפולים על ידי אנשי הקופה, טיפולים על ידי ספקים. עלתה מצוקת כוח האדם בכל המגזרים, עלה נושא הטיפול הבעייתי (נתק בזום). אנחנו עושים את כל המאמצים כדי לקלוט את כל נפגעי הקופה במסגרות שלנו, נשמח כמובן לזריקות עידוד מטעם - - -

תמיד זה טוב. אתם זיהיתם אצלכם אנשים פצועים ששוחררו ללא המלצת שיקום?

בהחלט כן. זיהינו רבים כאלה. אנחנו עוברים על כל מכתבי השחרור דרך הנציגים והנציגות שלנו בבתי החולים. אנחנו חושבים שכל מי שנפגע, בעיקר בגפיים, זקוק לשיקום גם אם לכאורה הוא הוגדר כפצוע קל. צריך להבין שהפגיעות, בוודאי של אלה שהיו במסיבה, הן פגיעות מיריות מקלצ'ניקוב, עם נזק לרקמות הרכות ולכן גם אם הוא הוגדר כפצוע קל בבית חולים כזה הוא אחר הוא בוודאי זקוק לשיקום. אני מדבר על הצד הפיזי, כמובן יש את הנדבך הנפשי ואנחנו גם מנסים באמצעים הדלים שלנו להוסיף פסיכולוגים קליניים, פסיכולוגים רפואיים, לצוותים של היחידות שלנו כדי לתת את התמיכה.

שיקומיים.

אין מספיק פסיכולוגים שיקומיים.

זו אחת הבעיות.

גם השיקומיים וגם בכלל בבריאות הנפש, אנחנו מחר דנים בזה ונשמע את משרד הבריאות בהקשר הזה. תודה רבה לך.

צוהריים טובים. זה לא סוד שאני מגדולי תומכי הקנאביס הרפואיים, נדבר על זה מחר, אבל יש לי שאלה קצרה לנציג בית לוינשטיין. אני מכיר את בית החולים, ביקרתי שם לא פעם חולים ונכים, אם כי הפעם האחרונה שהייתי שם זה היה ב-2017. לא הבנתי את ההערה לגבי רופאים שמתמחים בשיקום שאתה מגדיר אותם כמתמחים פחות טובים, לפי איזה קריטריון?

תודה רבה לאדוני. נציג של קופת חולים כללית נמצא פה, יגאל לברן, איתנו בזום. (בעיה בזום). גאיה, משרד האוצר, את רוצה להגיד משהו?

אין לי הרבה מה להוסיף.

בסדר גמור. חברת הכנסת טטיאנה מזרסקי.

חלק מהדיון נעדרתי, אבל רציתי להוסיף כמה הערות לגבי מה ששמעתי. יש לנו מחלקות שיקום, אני מדברת על בתי חולים, וחשוב להפנות את המטופלים, לפזר את המטופלים בין בתי חולים בכל הארץ, שלא יהיה עומס על אזור אחד ברגע שיש מחלקות פנויות שיכולות לקלוט ולטפל ולתת שירות הכי טוב למטופלים. מטופלים לא יודעים, אותם החיילים, או משפחות הנפגעות, הם מגיעים מהדרום לירושלים ובירושלים יש עומס כשבבני ציון או בבית חולים אחר בצפון יש מיטות פניות ומחלקות שלמות שמוכנות לתת טיפול מקצועי בתחום השיקום. אז חשוב איך שהוא לדאוג לתת אינפורמציה ומידע למשפחות ולמטופלים.

דבר שני, טיפולי בית ושיקום בבית. אני מאוד מבקשת מדי פעם סקר שביעות רצון של המטופלים. זה לא נעשה. כמו שלקופות חולים נותנים ציונים ואיכות השירות. אני ראיתי כמה מטפלים, גם מעולים, מבריקים וגם כאלה ששמים וי ולא נותנים טיפול כמו שצריך למטופלים. אז אני מאוד מבקשת להוסיף מנגנון סקר שביעות רצון כדי לשמור על איכות הטיפול שמקבלים המטופלים. תודה.

זה נעשה, ביקורת של משרד הבריאות.

אני רוצה קצת להביא את הקול האופטימי, זה לא אופטימי כל כך, הסיפור שאני אספר, אבל אני רוצה משהו אישי. אני חושבת שדיברו פה על לצערנו הרב גם כמות הנפגעים, גם רמות הפציעה, ולצערנו באמת הפגיעות הן קשות. יש לנו מאות חיילים בלחימה הזאת, אזרחים, אבל בעת הזאת יותר חיילים, במצבי פשיעה לא פשוטים, באמת קטועי גפיים, דיברו על קצת פחות פגיעות ראש, יצא לי לבקר כמה וכמה חיילים כאלה.

אני רוצה לספר סיפור דווקא אופטימי ומרגש שהיה לי באחד המפגשים האלה. דרך אגב, אני חושבת שיש לנו כל כך הרבה חזיתות, היושב ראש וחברת הכנסת, אם זה לוויות ואם זה ניחומי אבלים, אבל הפצועים זה גם חזית. כמעט לכל המקומות שהגעתי משפחות היו שם לבד וברגע שהגעתי אני לא יכולה לתאר לכם איזה כוח זה נותן. הסיפור המרגש הוא שהייתה אחת הנשים של אחד הפצועים, מילואימניק שהיה בלחימה בעזה, כרגע הוא מאושפז, מורדם ומונשם בבית החולים אסותא, קטוע שתי רגליים, ואני הגעתי וכשהגעתי היא יצאה ממנו, מהביקור שלה, יש שעות מסוימות שאפשר להיות. היא יצאה ואז היא חיבקה אותי ואמרה לי: העיקר שהראש בסדר ועמוד השדרה בסדר והוא יחזור כי אין לו ברירה.

והסתכלתי על האישה המדהימה הזאת, אמא לשלושה ילדים, שבעלה עכשיו נמצא שם, עוד מונשם מורדם תחת דיאליזה, בטיפול של דיאליזה, וחשבתי לעצמי, בורא עולם, אם ככה נראה העם שלך, שזה מה שיש לה להגיד לי עכשיו, אז זה פשוט להבין שבסוף לצד הסיפורים הקשים יש גבורת נפש שראויה להערכה ולתמיכה ולהיות שם ולתת את החיבוק ולהגיד אנחנו איתכם ובכל שלב, מה שצריך. אני אומרת לנו, שזו גם חזית שכדאי שנהיה שם.

אנחנו שם.

אני יודעת שאנחנו שם, אבל צריך להיות שם יותר. בנוסף לזה אני חושבת שהמענה הזה שדובר פה עכשיו, שמאפשר להכיר ואיזה שהיא הסברה והפצה ושיווק של המגוון והאפשרויות, שלדעתי באמת רוב הציבור לא מכיר ולא יודע, וכמו שנאמר פה, כנראה גם אין אפשרות מרוכזת כזאת כדי לפגוש את התכנים האלה, אז אני חושבת שיש לזה חשיבות מאוד מאוד גדולה.

ניכר מאוד מאוד שבאמת גם ברמה האישית אני רוצה לומר לכם משהו, ניכר שהדברים נעשים עם הרבה מאוד אכפתיות ורצון לשפר וגם יכולת לנתח נכון איפה החסרים ואיפה עוד צריך לתת מענים. אני יודעת שיש פה הרבה מאוד הגבלות וגבולות גזרה מאוד מאוד לא פשוטים שאתם צריכים להתמודד מולם, אבל ניכר שבאמת – ואני ישבתי גם מול נציגים אחרים שזה היה פחות ניכר. כמה זמן, פרופ' ירון, אתה נמצא בתפקיד?

ד"ר ושנתיים.

גם הרקע שלך, אמרת פגיעות ראש. אז באמת זה ראוי להערכה מאוד מאוד גדולה. יישר כוח ותודה רבה על כל מה שאתם עושים.

יצא לי ללוות אצלכם שתי פגועות ראש, ממש להיות צמודה אליהן לאורך כל תהליך השיקום, כל המילים שאני אומר עכשיו רק יגמדו ויקטינו וימעיטו במה שאני פגשתי אצלכם.

זה כל הצוות.

אני יודעת, לגמרי לגמרי. גם ברמת המקצועיות וגם ברמת הנשמה, וגם ברמת היכולת להחזיר אותם לתפקוד גם עם פגיעות מאוד מאוד קשות. אז תודה רבה.

אני קודם כל מצטרף למה שאת אומרת, באמת עבודה גדולה עם נשמה גדולה, מרגישים את זה ורואים את זה. מקודם אני לא זוכר מי אמר, אני חושב שאתה, ד"ר חגי, על כך שהמטפלים בעולם הזה לא באמת מרגישים שהם באים להציל חיים ולכן יש להם פחות מוטיבציה, אבל בסוף השיקום משקם, הוא מכניס את האנשים האלה בחזרה לשגרת החיים, אותם ואת כל המשפחות ואת כל המעטפת הגדולה הזאת. אז באמת זו עבודת קודש, אתה כמנהל בית חולים, וכמובן ירון ונריה.

נריה גם. לגמרי. כל מה שנאמר לגבי ד"ר ירון נאמר גם לגבייך לגמרי.

אנחנו זוכים לארח כאן בוועדה את מר קוסמאיו, נשיא קהילת מנורה מארגנטינה, שלום וברכה. יחד עם גוסטבו סקאל, נשיא מרכז סירוקולו, אני מקווה שאני אומר את זה נכון. ברוכים הבאים לכם. אני אבקש מילה וחצי, ברשותך, מחבר הכנסת המארח, חבר הכנסת ארז מלול, אם תוכל בבקשה תציג לנו את האורחים הנכבדים שבאו לבקר בארץ.

אדוני יושב ראש הוועדה, ברוכים הבאים, נשיאי קהילת מנורה וסירוקולו. נשיאי הקהילות היהודיות הגדולות בארגנטינה, יש שם קרוב ל-200,000 יהודים ובאמת זה מחזק אותנו לראות אתכם. אני בידידות איתכם כבר קרוב ל-20-15 שנה, ידידות חזקה, יש שם קהילה אוהדת, אבל לפעמים הממשל שם לא היה אוהד את ישראל. קודם כל אני מברך את הנשיא הנבחר, שהוא באמת אוהד, והוא גם נפגש עם חבר מועצת גדולי התורה, הרב דוד יוסף, ביום ראשון.

ההגעה שלכם פה היא לא רק לטובת הישראלים, היא לטובת היהודים בכל העולם. מה שקרה ב-7 באוקטובר פגע בכל העם היהודי, כל העם היהודי הרגיש את הכאב, אבל גם הרגיש את הסכנה. האנטישמיות המוסלמית הרדיקלית פוגעת בקהילות יהודיות באירופה, בארה"ב וגם בדרום אמריקה.

הייתי בביקור לפני ה-7 באוקטובר בפרלמנט בברזיל מטעם הכנסת וביקשו ממני לדבר. אמרתי להם ככה: העולם היום מתחלק במדינות לאור וחושך, יש מדינות של אור, שרוצים חיים דמוקרטיים, אהבת האדם, ארה"ב, ישראל, ויש מדינות של חושך שדוגלים במוות, אין להם אהבת החיים, זה אירן, סוריה, חיזבאללה.

ציר הרשע.

תבחרו אתם.

הם בחרו דווקא לא מזמן נשיא טוב. בארגנטינה.

לא, הוא לא טוב. מדינות צריכות לבחור האם אתם איתנו או איתם. זה עכשיו בארגנטינה ובכל העולם צריך להגיד. לצערי הנשיא בברזיל תומך קצת הרבה בפלסטינים, אבל הפרלמנט שלו הוא מאוד ימני, מאוד אוהד ישראל.

אז אני מברך אתכם שיהיה לכם ביקור מהנה, אתם בטח תראו את כל הזוועות ואת כל מה שעברנו, אבל גם תראו את האור, איך עם ישראל מאוחד כיום ונמשיך להיות מאוחדים. תודה רבה.

תודה רבה, חבר הכנסת ארז מלול, ותודה רבה שהבאת אותם אלינו, זה כבוד גדול בשבילנו לארח אתכם פה בוועדה. חברות הכנסת מבקשות לברך אתכם גם כן. חברת הכנסת טטיאנה מזרסקי, בבקשה.

קודם כל ברוכים הבאים לישראל וברוכים הבאים לכנסת ישראל. אנחנו שמחים מאוד לארח אתכם. אני גרה בכרמיאל, בעיר בגליל. יש לנו בעיר אנדרטה לנרצחים בפיגוע שהתרחש ב-1994 בארגנטינה, בואנוס איירס, ב-AMIA, דאגתי שהפארק שהאנדרטה נמצאת בו עוד בימים שהייתי סגנית ראש העיר יקבל את השם פארק AMIA, לזכר הנפגעים.

אני יודעת שאתם הגעתם לכאן, אתם מזדהים איתנו ותומכים בנו. עם ישראל הוא עם אחד ולא משנה איפה אנחנו נמצאים, זה כאב משותף שלנו, אנחנו עכשיו הקהילה כולה כואבת, מדממת, עד היום, כי יש עדיין שבויים שנמצאים, שנחטפו מכאן, מהבית הלאומי של העם היהודי, נחטפו לעזה. הלב שלנו שבוי בעזה עם החטופים ואנחנו כואבים ומנסים להחזיר אותם לכאן. הוחזרו כמה נשים, אנחנו מחכים שכולם יחזרו הביתה.

אני מאוד מאוד מודה לכם שאתם כאן, שאתם איתנו, ותפעילו לחץ, תשתפו את המידע והסברה על מה שקורה באמת בישראל כי התקשורת לא אמיתית, היא לא משדרת את האמת. אנחנו צריכים אתכם, הקהילות היהודיות בחו"ל, שתהיו שגרירים שלנו בכל העולם. תודה.

תודה רבה.

אני רוצה לתקן, קטי לא הבינה אותי, התכוונתי לנשיא ברזיל.

אני התכוונתי לארגנטינה.

לא, ארגנטינה זה יהודי. אני דיברתי על הפרלמנט בברזיל.

נשיא ארגנטינה שנבחר הוא נשיא אוהד לישראל, עוד לפני ההשפעה הוא הבטיח לבוא לישראל.

יותר מהרבה ישראלים פה.

אני דיברתי איתו ביום ראשון, הוא אמר לי שהוא יבוא לארץ.

מעולה וזה חשוב מאוד, אבל עכשיו רשות הדיבור של חברת הכנסת לימור.

ראשית ברוכים הבאים לישראל. אני מאוד מאוד מתרגשת, במיוחד על רקע זה שפגשנו כל כך הרבה יחס אחר ממקומות אחרים ויחס שבעיניי הוא איזה שהיא שתיקה לנוכח הזוועות שהיו פה ב-7 באוקטובר. זה מאוד מאוד מרגש אותנו לראות אנשים כמוכם שבאמת יש להם אהבת אמת וקשר אמיתי לעם ישראל ותחושת שייכות עמוקה לעם הזה ומתוך זה באים לכאן ואתם שותפים לגורל העם היהודי. לראות אתכם נותן לנו תחושה ושמחה וגם אמון בעולם, אמון בטוב, אמון באהבה, אמון באחווה של העולם והרצון של העולם שיהיה פה משהו באמת יותר טוב ויותר מתוקן בעולם הזה.

אז אנחנו מאוד מאוד מעריכים, אני, ואני משערת שכולנו, מאוד מאוד מעריכים את הנוכחות שלכם. וכמו שנאמר גם על ידי חברת הכנסת טטיאנה, הציפייה שלנו היא שאתם תהיו שגרירים ושליחים שלנו בכל העולם ותהיו הפה לספר ולהיאבק עבור עם ישראל ושנוכל לחיות פה במדינה טובה, בריאה, בטוחה, שתושבים במדינת ישראל, אחרי הטבח המזעזע שנעשה פה, אז באמת מאוד מאוד קשה וקצת איבדנו את תחושת הביטחון לחיות פה, אבל אנחנו עם שאנחנו זוכרים שאנחנו בנים של ה', של אלוקים, לכן אנחנו יודעים שבסוף גם אם קשה וגם אם עוברים דברים, ועם ישראל עובר דברים מאוד מאוד קשים לאורך כל ההיסטוריה, אבל יש לנו איזה שהיא נצחיות. אנחנו פה ונמשיך להיות פה. אבל אנחנו רוצים מאוד להודות לכם על הנוכחות שלכם ועל השותפות שלכם וזה לא מובן מאליו וזה מאוד מרגש אותנו. תודה רבה, שנזכה לעוד הרבה שנים של פעילות ועשייה משותפת.

אמן אמן, ובריאות. חברת הכנסת קטי שטרית, בבקשה.

תודה רבה לכם וברוכים הבאים לישראל. אני רוצה להוסיף ולהגיד שיהדות הגולה הוכיחה את עצמה במאבק הזה שלנו שהם איתנו, לא רק בלב ולא רק בנפש. אנחנו בחודש כסלו, אז יש גם את הלב וגם את הכיס. הייתם נהדרים, פעלתם רבות, הבאתם הרבה הרבה מאוד כבוד למדינת ישראל ולעם היהודי, תמשיכו לעשות את העבודה שלכם בחו"ל. אני אשמח מאוד לראות את כולכם כאן איתנו, אבל זה יגיע, בעזרת ה' זה יגיע. תמשיכו לעבוד עבודה מצוינת.

אני ראיתי את הפגנות התמיכה בישראל בכל העולם וזו עבודה של הקהילות, זו עבודה של ראשי הקהילות. ישראל חזקה, אתם חזקים. זה לא משנה איפה תהיו בעולם, אם ישראל היא לא חזקה, גם אתם לא חזקים, לכן היחסים בינינו הם מאוד מאוד חשובים. תמשיכו לעשות עבודת קודש, תגנו עלינו, תיידעו את המנהיגים שלכם כמה שחשובה מדינת ישראל. היא קטנטנה, אבל היא הדמוקרטית ביותר. אז תודה רבה לכם על כל מה שאתם עושים ועל כל מה שתעשו.

תודה רבה. אני רוצה לכבד את נשיא קהילת מנורה, מרקוס מאיו, בבקשה.

סליחה על העברית שלי.

לנו זה טוב.

אני באמת מתרגש להיות פה בכנסת וגם להיות פה בזמן הזה. בכל העולם הלב שלנו בארץ. אני בעצמי לא יכול לישון מ-7 באוקטובר, אני קם בלילה שלוש-ארבע פעמים בלילה ואני רואה את הטלפון שלי ואני רק רוצה לראות שהחטופים במדינת ישראל חזרו הביתה. אנחנו ביחד. אנחנו עם ישראל ביחד, בגולה ולא בגולה. אם בישראל זה טוב אצלנו זה טוב, אם לישראל רע גם לגולה רע, רק ביחד, עם ישראל אחד ועם ישראל חי. כולנו ביחד ננצח.

תודה רבה. גוסטבו סקאל, בבקשה.

(מדבר בספרדית).

(מתרגם מספרדית): הוא רוצה לדבר קודם כל באופן רשמי ואחר כך גם משהו בלתי פורמלי. בפגישה של גולדה מאיר עם קיסינג'ר הוא אמר לה: אני רוצה שתזכרי שאני קודם כל אמריקאי, אני מזכיר המדינה בארה"ב ואני גם יהודי. היא אמרה לו: תזכור שאנחנו בעברית כותבים הפוך, מצד ימין לשמאל, אז בשבילי אתה קודם כל יהודי ואחר כך מזכיר המדינה.

לנו אין לנו שום ספק שאנחנו יהודים, אין לנו שום ספק בזה. יש לנו עכשיו את הזכות שיש לנו נשיא חדש שיש לו קשרים טובים איתו, הוא הבטיח לו לפני שלוש שנים שהוא יעביר את השגרירות של ארגנטינה לירושלים, אף על פי שאז זה היה דמיון שהוא יכול להגיע לנשיאות ארגנטינה. כל מה שקורה בארץ, כל רקטה, כל טיל שנופל פה, הזעזוע הזה גם בארגנטינה וגם בכל הבתים הפרטיים של היהודים שם.

בעניינים הבלתי פורמליים, הוא רצה לבוא ממש למחרת יום הטבח, אבל בדיוק הייתה חתונה של הבת שלו. כמו כל אבא שמחתן בת כשהוא חזר מהחתונה הוא הלך לחדר שלה, לראות את החדר הריק, הלך וחזר והתרגש מאוד וזה עשה לו חור בלב, אז באותו רגע הוא חשב, אם אני מרגיש את זה, שסך הכול זה שמחה, שהבת שלי התחתנה, אבל החדר שלה ריק, אני לא יכול לדמיין את הצער והכאב של ההורים שחטפו להם את הילדים מהחדרים שלהם. באותו רגע לא ידעתי מה אני יכול לעשות, מה אני יכול לתרום, מה אני יכול לתת, אבל דבר אחד היה לי בטוח, אני צריך להיות פה כדי להביע את ההזדהות ולעשות כל מה שאתם צריכים.

תודה רבה. אנחנו עכשיו מסיימים ישיבה בנושא בריאות ואני רוצה להגיד לכם תודה רבה, זה כבוד מאוד גדול שלנו לראות אתכם פה. ואני רוצה להגיד עוד מילה אחת, אנחנו יודעים שהיהודים בחו"ל סובלים לצערנו מהתקפות אנטישמיות. מדינת ישראל, גם עם ההגנה הפנימית שלה פה על המדינה עדיין עסוקה הרבה מאוד, ואנחנו חשופים לזה בדיונים, עסוקה הרבה מאוד להגן על יהודים בתפוצות. אנחנו הגיבוי שלכם, אתם הגיבוי שלנו, אנחנו יהודים בכל מקום, כמו שאתם אמרתם. אני מודה לכם מאוד מאוד על הביקור הזה ואני מקווה שאנחנו ניפגש ביחד בשמחות.

אמן.

אמן, עם ישראל חי.

עם ישראל חי, תודה רבה.

סיכום הישיבה, ברשותכם. ועדת הבריאות מודה לכל המשתתפים בדיון. הוועדה מבקשת ממשרד הבריאות להעביר את תכנית השיקום המלאה לוועדה מיד עם סיום הכנתה. הוועדה מברכת על הודעת משרד הבריאות לפיה התכנית תכלול מענה במערך האשפוז באשפוזי היום ובקהילה.

הוועדה רואה חשיבות גדולה בחיזוק מערכת הבריאות בפריפריה ועל כן הוועדה קוראת למשרד הבריאות ולמשרד האוצר לייצר מערך שיקום חזק ויציב בבתי החולים בפריפריה ולתת תמריצים ומענקים לעידוד גיוס כוח אדם שיקומי באזורים אלה.

הוועדה מבקשת ממשרד הבריאות להנחות את בתי החולים להשיג בפני המטופלים הזקוקים לשירותי שיקום את כלל מוסדות השיקום הרלוונטיים עבורם ובכלל זאת שיקום בבתי החולים במרכז הארץ. כמו כן הוועדה מבקשת ממשרד הבריאות לפרסם לציבור המטופלים באתר המשרד על האפשרויות השיקומיות הקיימות בישראל. בנוסף הוועדה מבקשת ממשרד הבריאות לדאוג לוויסות המטופלים השיקומיים ממחלקות עמוסות למחלקות פנויות יותר.

הוועדה מבקשת ממשרד הבריאות לדווח לוועדה על מספר המטופלים שנדרשים לשיקום ולא ידעו על כך לאחר שחרורם מבתי החולים ומה בכלל שיעור המשוחררים.

הוועדה כמובן תמשיך לעקוב אחר הנושא. תודה רבה לכולם.


הישיבה ננעלה בשעה 12:09.