פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



52
ועדת הבריאות
16/11/2023


05/03/2024
10:16
מושב שני



פרוטוקול מס' 113
מישיבת ועדת הבריאות
יום חמישי, ג' בכסלו התשפ"ד (16 בנובמבר 2023), שעה 10:00

סיור הוועדה במרכז הרפואי סורוקה ובבית החולים אסותא אשדוד

חברי הוועדה: יונתן מישרקי – היו"ר
יאסר חוג'יראת
לימור סון הר מלך
משה רוט
אושר שקלים

ד"ר טליה פליישמן - ממונה ארצית על יישום סטנדרטים ברפואה, משרד הבריאות

דניאל תור - צוות בריאות, אגף השכר, משרד האוצר

שלי לוי - ראש צוות בריאות, מרכז המחקר והמידע של הכנסת

חדוה קפלינסקי - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

רוני בלנק - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

אלי כהן - מנכ"ל, קופת חולים כללית

ד"ר שלומי קודש - מנהל המרכז הרפואי בי"ח סורוקה

ד"ר דן שוורצפוקס - סגן מנהל בית החולים, היחידה לרפואה דחופה, המרכז הרפואי סורוקה.

ד"ר אורלי ויינשטיין - ראש חטיבת בתי החולים, קופת חולים כללית

טל חיון - מנהלת סיעוד, חטיבת חדרי ניתוח והתאוששות, המרכז הרפואי סורוקה

ד"ר יולי טרגר - מנהל מחלקת שיקום המרכז הרפואי סורוקה

ד"ר ארז בירנבוים - מנכ"ל מרכז רפואי אסותא אשדוד

ד"ר חגית סברגיל-ממן - סגנית מנכ"ל בית החולים אסותא אשדוד

ד"ר אליעד אבירם - סגן מנכ"ל בית החולים אסותא אשדוד

ד"ר נוי כהן - סגנית מנכ"ל בית החולים אסותא אשדוד

תבור אנוש - ראש אגף משאבי אנוש, המרכז הרפואי סורוקה

ענבל עמית - ראש אגף הסיעוד, אחות ראשית

מאיה עופרי - עוזרת מנכ"ל בית החולים אסותא אשדוד

עו"ד סער נרי - ממונה קשרי ממשל ותוכן, מכבי שירותי בריאות

חזי רוזנברג - מנהל ארגון ושיטות, בית החולים אסותא אשדוד

אוהד יחזקאלי - דובר בית החולים, בית החולים אסותא אשדוד

אנאס גדיר - יועץ לחבר הכנסת יאסר חוג'יראת

נעה בן שבת

מיכל דיבנר כרמל

דניאלה קאולי, איטייפ


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.


סיור הוועדה במרכז הרפואי סורוקה ובבית החולים אסותא אשדוד

בוקר טוב לכולם. לפני שנתחיל נזכיר שהסיור הזה מוקלט ולכן כל מי שרוצה לדבר יאמר שם ותפקיד וזה ייכתב לפרוטוקול בישיבה הזו.

בישיבות הוועדה בתקופה הקשה הזו, אני נאלץ להזכיר בכל בוקר, לצערי הרב, את שמות חללי צה"ל שנפלו ביום הנוכחי. החייל אסף מסטר והחייל כפיר יצחק פרנקו נפלו אתמול. יהי זכרם ברוך.

אני רוצה ברשותכם, אדוני המנכ"ל ואדוני מנכ"ל קופת החולים, להודות לכם על כך שקיבלתם אותנו כאן בסיור הזה. בית חולים סורוקה עמד בחזית הפינוי, קיבל לידיו את מרבית הפצועים מהטבח הנורא ועמד בכך בגבורה. אז לפני הסקירה אני רוצה להודות לך בשמי ובשם חברי הוועדה. תודה לך ולהנהלת בית החולים על העמידה האיתנה בתקופה המאוד מאתגרת הזו, שנדע ימים יפים יותר וכמובן בהמשך נצלול יותר לפרטים אחרי שנראה את הצגת הדברים שלכם. אני אכבד את כבודו לפתוח במצגת.

לטובת הפרוטוקול, שלומי קודש מנהל בית החולים. תודה רבה על הביקור, מאוד חשוב להכיר את הדברים גם מנקודת המבט הזו. ברשותכם נתחיל עם מנכ"ל כללית.

בבקשה.

בוקר טוב לכולכם, אנחנו שמחים לארח אתכם במרכז רפואי סורוקה מקבוצת כללית. השם שלי אלי כהן, אני מנכ"ל קופת חולים כללית. אדוני יושב-ראש הוועדה, פתחת יפה עם הזכרת החללים, אנחנו נמצאים פה, אז אני רוצה להזכיר את החטופים ובראשם את האחות נילי מרגלית ממלר"ד סורוקה, שהתברר לנו שהיא חטופה. שתי החטופות ששוחררו סיפרו שגם בשבי היא ממשיכה בשליחות שלה כאחות לטפל בשאר החטופים, ראוי שנזכיר את שמה בפתיח.

שתשוב בשלום ובבריאות איתנה הביתה עם כולם. אמן.

עם כל החטופים אמן. עכשיו, אני יודע, חברי הוועדה, שהתכנסתם כאן כדי להכיר את קופת חולים כללית ואת בית החולים סורוקה אבל האמת היא שהתכנסנו פה כדי לחגוג את יום הולדת מוקדם למנהל בית החולים, יש לו יום הולדת מחר. מזל טוב. נעבור עכשיו לחלק הרציני.

כמו שאתם רואים סורוקה הוא מקבוצת כללית. כמה מילים על כללית. אנחנו מבטחים 4.8 מיליון מבוטחים. אני רוצה להזכיר נתון שאני גאה בו, מכיר אותו אישית, ניהלתי שני מחוזות בקופה, אנחנו אומנם 52%, אבל כשיוצאים ממדינת חדרה-גדרה והולכים צפונה או דרומה, כללית היא הקופה העיקרית שמבטחת. 85% מתושבי העוטף הם מבוטחי הכללית. אני רואה בזה את השליחות של כולנו, לצערי, רוב רובם של המפונים ורוב רובם של הנפגעים הם מבוטחי כללית. גם בין 0 ל-5 בצפון הם מבוטחי כללית. זו השליחות שלנו, זו המטרה שלנו, שם אנחנו נמצאים. אמרתי ליושב-ראש הוועדה, בבית שאן אחוז המבוטחים של הכללית הוא 97%, ולא מפני שמישהו מונע מקופה אחרת להיכנס, זה הדי-אן-איי של כללית, כך הקימו אותה ואנחנו נושאים בשליחות הזאת בגאווה רבה.

מעבר לצד של הקהילה, שתכף ארחיב עליו, כללית נושאת בנטל של המלחמה. בראש ובראשונה במרכז רפואי סורוקה אבל ראוי להזכיר גם את בית החולים קפלן שנמצא בתוך ה-40-0 וגם כן חווה פינוי, התארגנויות, העלאת מלאים. כך גם מרכז גריאטרי בשם "הרצפלד", שנמצא בטווח של 0 עד 40 והיו שם 200 חולים מונשמים קשים בשיקום. כשהוקם המרכז התקינו בו חלונות זכוכית, כי פעם אמרו שצריך כמה שיותר שמש למטופלים. בימים טרופים אלו כמה שיותר חלונות זה סיכון וההנהלה שיושבת פה פינתה את המרכז, בשיירה שלקחה כמה עשרות רבות של מטופלים מהרצפלד לקפלן.

ואנחנו חלק מהמאמץ המלחמתי הזה. כרגע על שולחן ההנהלה, נמצאת איתנו ד"ר אורלי ויינשטיין, ראש חטיבת בתי החולים, שותפה נאמנה בסיפור הזה. אנחנו מתרגלים לאירוע רב-נפגעים באילת, למה שיקרה בצפון ובהרצפלד, ורמות מלאי וכל המשימות שהן משימות לאומיות. הראיתי בגאווה רבה שהבוקר התעסקנו בלשלש את כמות החמצן ביוספטל, על כל צרה שלא תגיע. כל המערכת הזאת משועבדת לטובת המלחמה, כי זאת השליחות של עם ישראל. וזה המסר שלי, לצערי המלחמה הזו היא אירוע של כללית, אנחנו נותנים שירות בכל המקומות שאנחנו נמצאים, לכל הקופות.

כדי שתבינו מה זה כללית, קצת מספרים. 74 מיליון בדיקות מעבדה בשנה. 1.2 מיליון מבקרים במרפאות חוץ, 1.3 מיליון ביקורים בחדר המיון, 85,000 לידות, 13,000 או 16,000 מהן מקורן בסורוקה. זו קופת חולים כללית - שליש ממערכת האשפוז במדינת ישראל ובית חולים סורוקה הוא בהחלט ספינת הדגל שלנו.

אנחנו נכנסנו לאירוע באותה שבת עם שיחת טלפון משלומי נדמה לי ב-07:55. אני לא רוצה לגזול את ההצגה מסורוקה, הם יציגו את הנושא בעצמם. כאזרח מדינת ישראל אני חושב שלהנהלת סורוקה ולמנכ"ל מגיע פרס ישראל על מה שהם עשו. זה לא פחות מאירוע גבורה של מדינת ישראל. כעבור שלושת הימים הראשונים של המלחמה האירוע הפך לאירוע קהילה. הכוונה היא שהתחלנו לקבל את המפונים שצונחים בכל אחד מהמקומות. זה היה גל ראשון ואחר כך היה גל שני של תושבי הצפון 0 עד 2.

אני 27 שנה בקופה, אין בהיסטוריה של מדינת ישראל פינוי של קריית שמונה, זו פעם ראשונה. אני אומר זאת בהרבה גאווה, שלומי העיר מפונה. נשארו שם קרוב ל-1,500-1,000 איש. כמובן שזה אותם זקנים שלא יכולים לנוע, שיש להם התאמות דיור. מדינת ישראל התקפלה משלומי, משרד הבריאות סגר את הסניפים, כל הקופות האחרות סגרו. הסניף היחידי שעובד הוא סניף של כללית, כולל בית מרקחת. ראיתם בטלוויזיה מה קרה בעיר שדרות, העיר פונתה לאחור, המרפאה היחידה שנותנת שירות לכל מבוטחי הקופות היא כללית. ונותרו שם אלפי אנשים, בדיוק המסכנים ביותר. יש לנו תמונה שמבחינתנו היא אייקונית של צוות המרפאה נכנס עם שני חיילים באפוד מלא שמאבטחים את הפתיחה של המרפאה. יש לנו מרפאה בתוך עוטף עזה, בתוך אזור צבאי סגור, נכנסים לשם צוותים רפואיים. ואדוני בהרבה גאווה, רופא שנכנס לשם הוא רופא מהמגזר, כי אנחנו עסוקים בהצלת חיים ולא בדברים אחרים. זה המשיך אחרי זה עם תושבי הצפון פינוי של 2 עד 5.

בהקשר הזה אגיד לך שגד ירקוני, ראש מועצת אשכול, אמר לנו כמה וכמה פעמים בישיבות שקיימנו בתקופת המלחמה, שחלק משמעותי מאוד בחוסן החברתי והלאומי של התושבים האלה זה פתיחת המרפאות האלה. ומה שאתם עושים זה לא רק חיזוק בריאותי לגוף, אלא גם לנפש. חוסן לתושבים זה מאוד חשוב.

תודה. אנחנו מסתובבים בנתיבות ובאופקים ואנשים אומרים לנו שהמרפאה היא עוגן פסיכולוגי. אם המרפאה פתוחה אז הם יודעים שכדור הארץ לא נפל.

לא אגזול עוד זמן ולא אעבור על הכול. צריך לזכור שאנחנו מתארגנים גם לאירוע בצפון. הורדנו את הפגייה שלנו, הכנו את התוכנית איך מקפלים את בית החולים למרחב המוגן ברמב"ם והורדנו פגייה פנימה. אנחנו עושים הרבה דברים שאני לא רוצה לפרט כי חבל על הזמן. סך הכול 31% מהפצועים טופלו בבתי החולים של הכללית. זה גם קצת נתון מטעה כי בשלושת הימים הראשונים הכול הגיע לפה. יש לנו 1,600 מרפאות בכללית, רק 99% מתוכן סגורות, כלומר אנחנו כמעט ברמת שירות של 90% ובצורה מלאה. חלק מהמרפאות שסגרו הן בעוטף, אין צורך להסביר למה, קיבוץ בארי המרפאה סגורה, זה לא נכון, זה נתון מטעה כי המרפאה פתוחה בבית מלון בים המלח, עם אותו רופא, עם אותה אחות מדהימה – נירית, ועוד הרבה סיפורים כאלו שלא נספר כעת.

אחוז התייצבות עובדים – 102%, זה יותר מאשר בשגרה, ועם 1,400 איש במילואים – וזה גם נתון מטעה כי חלק ניכר מהאנשים האלו הם רופאים, מה שאומר שהצוותים נקראים עוד יותר. מלאים – אנחנו לא חיכינו שהמדינה תעביר כסף, קנינו את כל אותם המלאים שהמדינה קבעה, העלינו רמות מלאי מחודשיים לארבעה חודשים. פרטי דם, כל בוקר עם בנק הדם וחמצן וסולר אני מרגיש כמו מכולת אבל זה הסיפור של המלחמה.

הייתם בהרבה מקומות ואמרו לכם שאין טבלת שליטה ובכלל אף אחד לא יודע איפה כל אחד נמצא. אנחנו עובדים בזה קשה, אני נכנסתי לתפקיד של המדינה, המספר המדויק הוא 128,000 איש שמקבלים שירות ב-482 מרפאות. כללית הקימה תוך שבועיים סדר גודל של 500 מרפאות. תוך שבועיים 500 מרפאות. בכל מקום שמדינת ישראל פינתה מפונים אנחנו שם.

מה זה מספר? מספר המבוטחים שלכם? מה זה 116?

116 והמספר המדויק הוא 128, אלה אנשים שמדינת ישראל הוציאה אותם מהבית.

לא קשורים למבוטחים שלכם של כללית?

לא קשורים ברובם.

אנחנו מכירים אותם במספרים יותר גדולים.

נכון אתם מכירים את המספר 142-140. אני רוצה להיות נאמן למציאות ולא לספר עלילות קרב, זה 128,000 איש שיצאו מהבתים ואנחנו קיבלנו טלפון בבוקר שבמדרשיה הזאת והזאת במעלה החמישה הגיעו מפונים. ואנחנו רצים לשם כדי לסגור את הפינה. אם תסתכלו על הגרף העליון תראו מה קורה באילת. 31,000 או 35,000 איש הגיעו לשם, עיר שבנויה בשגרה לתת שירות רפואי ל-40,000 הכפילה את עצמה. לכו לקניון השלום תראו מרפאה של בריאות הנפש שלנו, לכו לתוך המלונות תראו מרפאות שלנו. הורדנו גם את בתי החולים בלינסון ושניידר, שניידר עושה שם עבודה מדהימה, התגייסות של בתי החולים. ואנחנו נמצאים שם כי זו השליחות שלנו, זה אירוע של קופת חולים כללית, 80% מהמפונים הם מבוטחי הכללית.

מילה על בריאות הנפש ברשותך.

בריאות הנפש זה סיפור. כל צוותי בריאות הנפש שלנו נמצאים פזורים בשטח. אנחנו מבינים שאנחנו לפני אירוע לאומי, יש בתחילת שבוע הבא דיון שלישי אצלי, אנחנו אישרנו כרגע קליטה של 80 פסיכולוגים ועובדים סוציאליים לתגבור, והלוואי שכל התקנים ימולאו. אישרנו קליטה של 80 משרות של עובדים סוציאליים ופסיכולוגים, במיידי, והלוואי ויימצאו בשוק הפרטי מה שיש.

תודתי נתונה לשותפתי ד"ר אורלי ויינשטיין, בזכותה פנינו למנהל בית חולים שלוותא. אנחנו מקווים בתחילת שבוע הבא לעשות איזה בית ספר אונליין ולהכשיר עוד כוח אדם, עם תואר ראשון ועם תגבורי כוח אדם, כדי להכניס אותם לתוך המרפאה. אנחנו עובדים על זה. אבל מעבר לכל הסיפורים, ביום ראשון האחרון הורדנו שני צוותים של בריאות הנפש מבתי החולים שלנו לאילת, למרפאה שהקמנו בסוף השבוע. לפרוטוקול בבקשה, לא עבדנו בשבת.

היינו השבוע באילת ואתם עושים שם עבודה מדהימה. ממש. פגשנו שם את כל הגורמים ושיתופי פעולה מדהימים.

בכל יום בין 170 ל-180 איש קיבלו טיפול שם. בימים האלו, אני מקווה שהכול ילך כמתוכנן, אנחנו מורידים מבנה יביל לים המלח כדי להקים שם מרפאה של בריאות הנפש, כי ים המלח זה עניין – אין שם מתקנים בריאותיים ואנחנו פשוט על זה. אני לא רוצה להטעות את החברים הנחמדים, בריאות הנפש זה נושא רציני ונכנסנו לתוכו עם מעט מטפלים ומעט אנשים, וזה מעסיק אותנו ברמת ישיבות קבועות פעם בשבוע.

אנחנו יודעים להגיד בהקשר הזה שמשרד הבריאות מתכוון לתת גם כשיפוי כמובן, אבל גם להישען חזק מאוד על הקהילה, ואלה אתם, קופות החולים. אנחנו נקבל את התוכנית, אני מקווה מאוד, בימים הקרובים ונביא את זה לידי ביטוי.

רבותיי, חברי הוועדה, בענווה אני מבקש מכם עזרה. קרה מה שקרה לעם ישראל, דבר ראשון שעשינו, התייצבנו לדגל ואנחנו נמשיך להתייצב לדגל. לא התניתי תקציבים ולא ביקשתי שום דבר. עד סוף השנה כללית צפויה להוציא מיליארד ו-200,000 שקל בהוצאות שוטפות.

מיליארד ו-200 אלף?

מיליארד ו-200,000 הוצאות מלחמה. כשקיבלתי פקודה מהמדינה לרוקן את סורוקה ולהכין אותו למהלך הבא, רוקנו את סורוקה והעמדנו אותו לרשות המדינה. כך גם בקפלן ובכל מקום שנדרשנו. כשנדרשנו להוריד צוותים ולשכור להם מכוניות ולהקים להם מחשב ולקנות קרוב ל-1,000 מחשבים ניידים – עשינו את זה בלי לבקש מאף אחד כלום, כי זו השליחות שלנו ואנחנו נעשה אותה שוב אם נידרש לכך.

מול המיליארד ו-200,000 שקל, קיבלתי מהמדינה 74 מיליון שקל. הוצאות מיגון של מערכת הבריאות הם 2 מיליארד ו-154,000 שקל, אני אשאיר לסורוקה כמקרה מבחן להסביר.

אנחנו נכנסנו למלחמה הזאת – ופה אני מבקש בענווה את העזרה – נכנסנו למלחמה הזאת עם גרעון של 3 מיליארד ו-200,000 שקל. אני לא אנפח עכשיו את המספרים ואדרוש 5 מיליארד למלחמה. לא. המספר הוא 3.2 אבל לא יכול להיות שבשעת מלחמה, במקום שאני אתעסק בבריאות הנפש ובמלאים ובצרות של עם ישראל, אני מתעסק בלחזר על הפתחים עם "תסגרו לי את הגרעון". עם זה אני מתעסק. אז מה, אני צריך להגיע למצב שאני אהיה חדל פירעון בתחילת 2024? הרי מישהו מכם מעלה בדעתכם מה יקרה אם אני אפסיק לשלם לספקים? חמש דקות ואני לא אקבל תרופות, אני לא אעלה מלאים וככה עם ישראל יגיע אליי. לא יכול להיות שבשעה הזאת בזה אני מתעסק. אז אני בענווה מבקש את העזרה שלכם. אתם תראו פה את העשייה בסורוקה, לבית חולים הזה מגיע פרס ישראל, לא פחות מזה. שלומי?

תעודת זהות מאוד קצרה של סורוקה. אנחנו אחד משישה מרכזי-על במדינה, המספרים השתנו קצת עוד לא יודעים איך דברים יוגדרו. בית החולים השני או השלישי בגודלו בישראל, קצת תלוי איך סופרים בינינו ובין איכילוב. הרבה מאוד עובדים, 5,400 פחות או יותר, ואני אעצור פה כי אני רוצה להתקדם ל-7 באוקטובר.

הגענו ל-7 באוקטובר עם נתוני פתיחה חזקים בסך הכול, מרכז רפואי מוביל, בית החולים המצטיין של כללית מלר"ד, חזק מאוד, ניסיון גדול מאוד בשעת חירום ובכל זאת, באותו בוקר באמת היה קשה להבין לקראת מה הולכים. בסופו של יום – ואני אומר את זה כבר בהתחלה אבל נחזור לזה בסוף – פונו לבית החולים ביממה הראשונה 676 איש. לשם השוואה, האר"ן – אירוע רב נפגעים – הגדול ביותר בתולדות בית החולים עד אותו בוקר היה 100 איש באירוע של שני אוטובוסים שהתפוצצו בבאר שבע בשנת 2004.

לשם השוואה, בתרגילים שהמדינה מתרגלת אותנו, יכולת הקליטה המרבית והמתקבלת על הדעת שאנחנו מסוגלים לקלוט זה 300 איש. ב-300 אנחנו אמורים לעצור ולהגיד 'אין עוד'. הפרופיל הוא מאוד שונה מהפרופיל הרגיל. הפרופיל הרגיל אומר יהיו 10% בחדר הלם יהיו נפגעי חרדה. לא היו נפגעי חרדה שהגיעו אלינו, הגיעו לברזילי ומקומות אחרים, פרופיל הקשים הרבה יותר גבוה – 36 ילדים. מעולם לא היו לנו 36 ילדים באיזשהו אר"ן אחר. בכל נסיבות אחרות זה היה האירוע, ש-36 ילדים הגיעו לפה במספרים.

קצת מהפעילות מאותו יום, למי שמצוי במערכת הבריאות זה מספרים פנומנליים שבאמת קשה לדמיין, ולמי שלא זה מספרים. ביצענו כמעט 100 ניתוחים ביממה הראשונה, ותכף אגיד באילו תנאים מבחנת מיגון, מנות דם, הייתה שיירה בלתי פוסקת משיבא לכאן של מנות דם במשך היום כי אין לנו 200 מנות דם בשגרה. כאן אני רוצה לציין לטובה את משרד הבריאות שכבר ב-10:00 היה אתנו על הקו לוודא שאנחנו מקבלים את מה שחסר, בתוך מה שכל המדינה עברה באותו יום ובוודאי גם מערכת הבריאות.

מילה על נחיתות המסוקים כי הנושא הזה תפס כותרות. רוב המסוקים באותו יום טסו למרכז, לקח קצת זמן לאסוף את הנתונים, אתם יכולים לראות 32 מסוקים נחתו בבתי חולים אחרים, מי שנחת אצלנו הביא אנשים במצב אנוש, אנשים שנהרגו בירידה מהמסוק, אנשים במצב שלא יכלו לטוס אחרת, לא היו פה מסוקים קלים, זה מה שאפיין את היום הזה. זה היה יום באמת מאוד מיוחד מהבחינה הזאת.

שלומי, רק כדאי להדגיש, 187 בדיקות CT זה עבודה של שבוע ביום.

אני תכף אגיד משהו על CT באופן ספציפי. אני לא אעשה סיכום של היום הזה כי זה ייקח זמן להבין אותו, אני רוצה לתאר את השעה הראשונה.

השעה הראשונה היא שעת הזעם בכל אירוע טראומה. אותי העירו ב-06:40, אני גר במיתר, זה רבע שעה מכאן ולא היו אזעקות במיתר. דן העיר אותי ב-06:40, בבוקר שבת ואמר שיש אזעקות בבאר שבע, זה משהו חריג ויש לנו פרוטוקול. סורוקה בית חולים מאוד חזק בשעת חירום, הפרוטוקול אומר עוד שעה נפגשים בחדר מצב. בלי מלחמה, עם מלחמה, אם יש אזעקות - נפגשים. אז קבענו פגישה בחדר מצב שלנו ובדרך כבר התחלנו להזיז מחלקות, בטלפונים בדרך.

ידעתם מה קורה?

לא. ידענו שיש אזעקות בקצב חריג ובמצב כזה אנחנו מזיזים מחלקות. זה רפלקס בסיסי שלנו, ובדיעבד השעה הזאת חסכה לנו הרבה מאוד בלגן אחר כך. העובדה שכבר התחלנו ולפני 07:00 כבר הפעלתי את המערך הלוגיסטי שלנו להביא את כולם מהבית, כדי לשנע את המטופלים שצריך וכן הלאה, וכל התגבור הזה קרה עוד לפני שישבנו.

משמרת לילה, בעיקרון, הולכים הביתה ב-07:00 בבוקר. הם קיבלו הוראה לא ללכת הביתה, הם לא יודעים לקראת מה הם הולכים אבל משמרת לילה של המלר"ד ושל חדרי ניתוח קיבלו הוראה להישאר בבית החולים עד שנראה מה קורה. בדיעבד ממילא לא יכולנו להסיע אותם לפחות למערב הנגב, אבל שוב היינו מוכנים הרבה לפני שישבנו בחדר מצב עם כוח אדם מתוגבר בהרבה. אגב, אנשים ניסו להגיד 'אז איפה משרד הבריאות' ואיפה דברים אחרים, משרד הבריאות לא אמור לתת הוראות פה, התורה אומרת בית החולים מתנהל בעצמו, זה התורה, לא המצאנו פה איזה גלגל. ואנחנו ישבנו ב-07:45 כל המטה כבר בחדר מצב. שם כבר התחלנו לקבל מידע שיש חדירות מחבלים, מידע מווטסאפים מהשטח ולפני 08:00 כבר הכרזנו על אר"ן. למעשה הכרזנו על אר"ן בלי נתונים. להכריז על אר"ן, ההחלטה נבעה מהעובדה שהייתה שבת ושמחת תורה ואנחנו לא יודעים מי בחו"ל מי במקומות אחרים וכן הלאה. כך החלטנו להקפיץ את כולם מהבית זה אומר שבשעה 09:00 כל בית החולים היה פה ולמעשה לא חסר איש צוות במשך כל היום הזה באף סקטור.

זו החלטה שקיבלת אתה?

אני והמטה שלי.

ברגע שהבנתם שיש אירוע מהשטח ואמרתם שאתם מקפיצים את כולם?

כן.

מאיפה הצוות הגיע?

מכל רחבי הנגב, אקט הגבורה פה הוא באמת של אנשים שלא יודעים מה קורה. לא ראיתי חדשות כמעט בכלל באותו יום אבל אני מבין שהיו חדשות מבעיתות. אנשים נכנסו למכוניות ונסעו. אני לא יודע איך הם עשו את זה אבל יש לי מרדים שהגיע מאשקלון, אני לא יודע איך הוא הגיע ובאיזה חירוף נפש אבל הוא הגיע. כשסורוקה מקפיץ אר"ן אנשים באים.

זה אומר משהו על הצוות, אני לא יודע אם הציבור פה מבין, אבל זה אומר הרבה מאוד על הצוות שלך.

אני מסכים במיליון אחוז. ממיתר לבאר שבע היו שלוש אזעקות בדרך, אף פעם אין באזור הזה וזה אזור שהוא שטח פתוח הוא לא מיורט על ידי כיפת ברזל ואתה ממשיך לנסוע אין מה לעשות, אתה צריך להגיע. הסיפור שלי הוא שולי, לעומת מי שהגיע מאופקים.

במקביל, וזה כמובן המסר הכי חשוב בדבר הזה, אני סוגר שמונה חדרי ניתוח. יש לבית חולים סורוקה 22 חדרי ניתוח. מתוך 19 חדרים שרלוונטיים לחירום, שמונה נסגרים כי הם לא ממוגנים. ובבוקר של היום הזה אני נאלץ לסגור את המשאב הכי חיוני, צוואר הבקבוק שלי באותו יום היה אך ורק חדרי הניתוח. בשעה 10:07 התקשרתי למשרד הבריאות והודעתי שאני מבקש להפסיק להנחית פה מטוסים, מי שמגיע ברכב אין לי מה לעשות, אגב כמו שראיתם 630 הגיעו ברכב, זה לא משהו שיכולתי לשלוט בו, אבל אמרתי "אין לי חדרי ניתוח". ב-11:00 ניתחנו בחדרים של ניתוחי גניקולוגיה, שמיועדים לניתוחים קיסריים. חדרים קטנים יחסית, חדרי פעולות. הכנו את חדר התפירה במיון לניתוחים, הורדנו לשם ציוד, אף פצוע שנזקק לניתוח מציל חיים לא נמנע ממנו הניתוח.

צריך גם להבין בין 06:30 ל-13:00 הופעלו בבאר שבע 42 אזעקות, 18 מהן בבאר שבע מערב, זה הצד שלנו. זה אומר שאני לא באמת יכול להיכנס לחדרי הניתוח הצפוניים. נגיד היום אם יש לי ניתוח מציל חיים ואין לי חדרי ניתוח, הצוות ייכנס וינתח גם במקום בלתי ממוגן כי הצלת חיים קודמת.

אז כמה חדרים עבדו סך הכול עם כל מה שהצלחתם לספח לעצמכם?

עשרה ועוד שניים נותרים. אני תכף אספר מה זה אומר, אבל 100 אנשים עם פצעי ירי בגפיים אחרי הערכה במיון לא נותחו, עלו למחלקות, לא נגרם נזק לאף אחד מהדבר הזה אבל אל היה לי את הלוקסוס להקצות להם חדר ניתוח. בערב, כשהכבישים היו פנויים והיה בטוח להוציא אנשים החוצה, הם יצאו לבתי חולים אחרים, אבל אני מקדים את המאוחר.

כך נראית השעה הראשונה שלנו כל זה קורה בין 07:30 ל-08:30. בתוך בית החולים. הטלפון הראשון שלי היה בכלל למנהל החטיבה למיילדות אצלנו. וההנחיה הייתה תתחיל לשחרר יולדות. אנחנו נצטרך את חדרי הניתוח שלכם, נצטרך עוד מקום תתחיל לפנות.

יחסית מוקדם אני לא חושב שיש מערכת שבשעה כזאת כבר ידעה לאן הולכים.

אני מאוד גאה בצוות שלי שידע גם להפעיל את זה וגם לעשות מה שצריך.

כן, ולקבל את ההחלטות בזמן קצר.

כן. כך נראה היום, אני לא הולך להיכנס לצילומי בלהות, אני מבין שאתם נחשפתם לדברים, השבח לאל אני לא נחשפתי אליהם, אז אמנע מזה. כך נראה חדר המיון שלנו באותו יום. אנחנו נראה את חדר המיון בהמשך אם נספיק, הוא מורכב משש עמדות בשגרה, חילקנו כל עמדה לשתיים, המנהלים הקודמים היו חכמים מספיק לבנות חלל גדול, העלינו ציוד, היינו מוכנים עם 12 עמדות. לא חסרה אף עמדה וכמו שאתם רואים לא חסר צוות. זו אמירה מטורפת בעיניי, כי אם מישהו היה אומר לי ביום קודם אם אני יכול לטפל ב-680 איש, קרוב לוודאי שהייתי אומר לא, כי זו המציאות, וגם כי הייתי חושב שהצוות יהיה צוואר בקבוק. הצוות לא היה צוואר בקבוק, המיון לא היה צוואר בקבוק. צוואר הבקבוק שלי היה חדר הניתוח וזהו. היינו יכולים לנתח אנשים טוב יותר.

מה שרואים בתמונה הימנית העליונה, בסביבות 15:00-14:00 כשהאזעקות נרגעו בבאר שבע הפעלנו את ה-PET CT שלנו בתור CT נוסף. הוא במרחק 600 מטר מהמיון ואי אפשר לצאת בשטח פתוח תחת אזעקות. PET CT כשמו כן הוא - כולל CT. אני חושב שזה מקרה ראשון בהיסטוריה של העולם המערבי שבו נעשה שימוש ב-PET CT כ-CT לכל דבר ועניין. וגם למוחרת חברת סימנס באה ושדרגה לנו אותו, כי הוא לא מיועד להיות CT היכולות הטכניות שלו מוגבלות מאוד. אגב, לזכותם ייאמר שהם באו ושדרגו לנו אותו בחינם ואני מאוד מקווה שהפעם לא נצטרך להשתמש בו.

אתם יכולים לראות בחדר המתנה שמיועד לאחד או שניים, שבעה אנשים מחכים ל-CT, בכלל באתר של רפואה גרעינית. אני לא אלאה אתכם בכל האלתורים, היו אין-סוף דברים שנעשו באותו יום, אתם יכולים לראות את המנחת שהיה כל היום פעיל במיוחד בהבאת פצועים לכאן. היסעור, שבקושי רואים בצד שמאל למטה, זה צילום שלי ב-02:30 בבוקר, במצלמה פחות איכותית ממה שיש לנו כאן, זה יסעור שמפנה מפה שמונה אנשים עם פצעי ירי בגפיים לבית חולים בלינסון.

מתי זה היה? בלילה?

זה היה ב-02:36 לפנות בוקר. אני צילמתי אז אני יודע את השעה.

יצאו מפה באותו ערב 80 איש ולמוחרת עוד 50. זה הפינוי הכי גדול בתולדות המדינה בפער. בכל האירועים בהיסטוריה של בית החולים המספר הכי גדול שסורוקה אי פעם הוציא מפה בגלל בעיית קיבולת היה שניים. באוטובוס של התיירות הרוסיות שהתדרדר ליד אילת, נאלצנו לפנות שניים כי היו פגיעות ראש רבות מכפי שבית החולים יכול היה לטפל. פה הוצאנו 130 ביומיים הראשונים ועוד כמה אחר כך פשוט כדי לפנות מקום.

מאיזה שלב התחלתם לפנות לבתי חולים אחרים?

בסביבות 16:00.

באותו יום? בצוהריים?

כן, כן.

הרי אני בעצמי פגשתי פצועים שהגיעו באותו יום לבית חולים לניאדו, פצועי ירי, לקראת סוף היום.

יצאו לכל הארץ, משרד הבריאות מאוד עזר גם פה. כשהיה ברור שיש לנו בעיה לוגיסטית כי היינו עסוקים בלטפל בפצועים, תכף תראו את הקצב, הייתה לנו בעיה בתיאומים, בדבר הכי יעיל, לתאם את האמבולנסים לאן הם יגיעו לאן הם ילכו, לא יכולתי להקצות לזה כוח אדם, שלחו את פיראס, הוא עשה עבודה מדהימה, ניהל את האירוע הזה ככה, במקביל הגיעו לפה 18 רופאים מבתי חולים אחרים של כללית ו-28 אחיות. מי שניהל את מבצע הפינוי זה מנהל הכירורגיה - - -

עמק, כרמל, השרון, בילינסון, קפלן.

האחיות נשארו פה חודש הרופאים קצת פחות, הגיעו באותו יום. נכנסו למכוניות ונסעו.

זה היה מיוזמתם?

לא, אנחנו ביקשנו חטיבת בתי חולים סייעה בזה, ביקשנו מכללית.

סליחה רגע מי שמכיר את השטח היה אומר שזה דמיוני, ההתגייסות הזאת.

אנחנו מדינת ישראל, ומי שמכיר את מדינת ישראל ואת עם ישראל יגיד שלא.

וזה היתרון של כללית שאתה יכול לפנות לבתי חולים שלך ואתה אומר להם.

יש כיפה אחת מעל מספר בתי חולים ומעל מספר מנגנונים.

התקשרו אליי עד הצוהריים המנהלים של כל מרכזי-העל במדינת ישראל והציעו את עזרתם, בעיקר הציעו לקחת פצועים. כולם קיבלו בסופו של דבר. רופא מבית חולים אחר הרבה פחות עוזר לי, רופא של כללית מכיר את מערכת המידע, יודע איך לעבוד אצלנו, מגיע ומתחיל לרוץ. זה עוזר לנו מאוד.

לא צילמנו הרבה ביום הזה, אף אחד לא היה פנוי לזה, באיזשהו שלב הערימה הזאת העצובה הגיעה לתקרה. אנחנו לא רגילים לראות אלונקות ספוגות בדם. הבוקר הגיעו שלושה פצועים, שניים קשים, אחד מאוד קשה, הגיעו מהרצועה אחרי טיפול, חבושים, עם עירוי. הם מגיעים על אלונקה נקייה, פצועים מאד קשה אבל אחרי טיפול. אנשים פה הגיעו במצב מפורק לחלוטין, בטנדרים.

אני אזכיר פה את טל דבש - אנחנו מדברים על רופאים ואחיות - טל דבש הוא חצרן בבית החולים. אני התרוצצתי בכל האתרים לוודא שדברים עובדים ובאיזשהו שלב אני רואה את טל דבש שוכב ברכב של חשמלאים, כזה עם תא מטען ארוך, טל דבש נכנס לרכב, נשכב בפנים, היו שם שני פצועים מחוסרי הכרה בתוך הרכב, היה צריך להוציא אותם, הרי אי אפשר למשוך אותם מהרגליים. אלוהים יודע איך העמיסו אותם. טל דבש נכנס, נשכב בין שני הפצועים וחיבק אותם אחד-אחד להוציא אותם למיטה, הוא יצא מגואל בדם בעצמו, וזה חצרן, זה לא סניטר, לא אח, זה מישהו שהתגייס מהבית לבוא באותו יום. כמוהו יש עוד רבים אחרים, לא בטוח שאת כולם ראיתי ופגשתי אבל בעצם את רובם כן, ולכן האלונקות נראות ככה בדרך.

זו הפצועה הראשונה שלנו. אני יכול פה לבלות יומיים בלספר סיפורים ולא אעשה זאת, אל דאגה. הניתוח הראשון שבוצע באותו יום היה על ידי גניקולוגים, פרופ' ויינטראוב ופרופ' שיינר, שני רופאים בכירים שהיו פה עוד מהבוקר כי הזעקתי אותם לפנות יולדות, מטרה אחרת בכלל. אישה בדואית בהיריון, תסתכלו כמה ההיריון מתקדם, זו אישה שכבר יכלה להיות אחרי לידה. היא נורתה בבטן ומבהיל לקרוא דוח כזה, "העובר ללא נשימה אך עם דופק. עדות לפצע כניסה בדופן בטן תחתונה שלה. הועבר לפגייה ונפטרה אחרי יומיים", ואני מקווה שלא אצטרך לראות עוד דוח כזה בימי חיי, של עובר עם פצע ירייה בבטן וזה לא משנה שהיא בדואית אבל זה היה הניתוח הראשון שלנו. האישה בסדר גמור אבל זה מאפיין את היום הזה שהתאפיין בכך שלכל אורכו ראינו דברים שמעולם לא ראינו קודם.

זה גרף של קצב הנכנסים לפי שעה, קצת קשה לראות את המספרים. אלה גרפים שרואים פה אור יום לראשונה, התפנינו רק עכשיו לשבת ולנתח את זה. בין השעות 12:00 ל-13:00 נכנסו 83 איש. מה שבולט כאן זה שעד הערב המשיכו להגיע 40 איש לשעה. גם העליות והירידות כאן נבעו לדעתי מענייני רישום, יותר סביר מהירידות שנראות בגרף. פשוט קצב בלתי נתפס, וצריך לנתח. באמת בסוף זה מסירות של הצוות אין לי הסבר נוסף כיצד עשינו זאת. התחלנו לפנות החוצה בערך בירידה הזאת שרואים בשעות הערב בין 20:00 ל-21:00, התחילה יציאה גדולה יותר. צריך להבין, כדי להוציא מטופל צריך לתעד, צריך לרשום, צריך לאסוף את ה-CT שלו, צריך אנרגיות ניהוליות שפשוט לא היו לנו קודם. והחולים היו מטופלים, זה לא שהם לא טופלו.

החטיבה הפנימית שלנו. רפואה פנימית – חולים, קשישים, הורים שלנו – לכאורה אמורה להיות ליד המלחמה. ב- 08:30 התקשרתי לד"ר ברסקי, ראש החטיבה הפנימית, שיתחיל לשחרר חולים ולפנות לי מיטות. ראיתם את הגרף הקודם, כבר היו 20 איש במיון. וכך נראתה החטיבה הפנימית, שלא קשורה למלחמה. באו כל הרופאים של החטיבה מהבית. העלייה הקטנה בגרף זה בבוקר, כשהוצאנו חולים מטיפול נמרץ לפנימית, כדי לפנות מקום בטיפול נמרץ ורוקנו את המיון. כל מי שהיה במיון הלך לפנימית. כמו שהעלינו את פצועי הירי בגפיים. ואתם יכולים לראות את הרידוד המאוד מהיר, 25% מהחולים בפנימית הלכו הביתה באותו ערב. אגב, העיכוב היה בעיקר כי אנשים פחדו לצאת מבית החולים.

כמה מיטות של טיפול נמרץ יש?

תכף אדבר על זה, יש לנו 24 בשגרה, גדלנו ל-32 באותו יום.

יש בעיה של יכולת פינוי, גם מבחינת חולים מורכבים.

לכן לא כולם הלכו הביתה, הוצאנו 24% שהיו מיועדים להמשך בירור, שאחרת לא היה לנו זמן לברר בימים הקרובים, המשך טיפול אחר כך. כל קופות החולים עזרו לנו, התייצבו פה אחיות שהגיעו משלוש קופות חולים, מתוך הארבע הקיימות. לא אגלה מי לא היה, באמת זה היה עניין של לוגיסטיקה. הן דאגו לאמבולנסים להוציא אנשים הביתה כדי לעזור לנו. אתם יכולים לראות שהחטיבה הפנימית אכן התפנתה לנו בצורה מאוד משמעותית.

זו החטיבה הכירורגית, תראו את קצב קליטת הנפגעים באשפוז, את העלייה לאורך כל שעות היום, גם בקו התחתון אנחנו די מלאים, מערכת הבריאות בישראל לא בדיוק ריקה בשגרה. קיבלו בלי הפסקה, הקו המתון של העלייה הוא במקביל ליציאה של 80 איש. אם היו פה 80 איש שלא היינו מוציאים, הגרף הזה הי יוצא מהשקף, ומיכולת הקליטה שלנו. אתם יכולים לראות את הרידוד ואת המשמעות שלו על הקליטה אצלנו. בסביבות 23:00 פתחנו עוד מחלקה פנימית שיכלה לקבל עוד 40 חולים כירורגים. פשוט כי לא ידענו לאן הולכים. פתחנו עוד ועוד אין איך לתאר את זה. כך נראה בשיא הקליטה, ללא תיעוד, ללא כלום. יש פתק על המיטה, "המטופל הולך לטיפול נמרץ". כתוב כאן גם אם אי אפשר לראות, "הולך לטיפול נמרץ", "הולך לאורתופדיה", יודעים שזה טיפול נמרץ, כי יש מרדים ויש ערכת תרופות. החולים הלכו בלי תיעוד, בלי שום דבר, עלו למעלה ותיעדו שם, פשוט לפנות את חדר ההלם לנפגע הבא. למעשה התיעוד היחיד של לאן הוא הולך זה הפתק הזה על המיטה.

רץ אצלנו בווטסאפ שאחד מהסניטרים במעלית אמר "נפל לי הפתק, לאן אני הולך". אבל כך רץ האירוע וזו הייתה היכולת שלנו להמשיך לקבל פצועים במיון, כי אחרת זה פשוט לא היה הולך. אני אצטרך לעצור פה את החלק הרפואי, תצטרכו להאמין לי שיכולתי למלא ספר ואולי יום אחד זה עוד יקרה.

הסיפור של אלמונים, כולנו הכרנו אותו בכל אירוע גדול בתולדות האנושות. אגב, אנחנו די בטוחים שזה אירוע הטרור הגדול ביותר שאי-פעם היה לבית חולים יחיד בהיסטוריה של האנושות. כי בתאומים לא היו הרבה שורדים, במועדון בפריז היו פחות נפגעים, אסונות טבע זה כמובן סיפור אחר. באירוע טרור זה כנראה, בפער די גדול, האירוע הכי גדול שהגיע לבית חולים יחיד. והסיפור של אלמונים מוכר לנו גם בישראל.

פה אני רוצה לספר על סטודנטים לרפואה. במשך כל היום התחילו להופיע לי במיון כל מיני פנסיונרים, אנשים ששכחתי שהם קיימים, שבאו ואמרו "באנו לעזור". אחד ד"ר ליכטמן, אמרתי לו שאנחנו בסדר עם כירורגים, והוא אמר לי "אכפת לך, שלומי, שאני אעמוד בפינה של חדר טראומה?", האיש לימד אותי בבית ספר לרפואה, לא יכולתי לסרב לו. אחר כך סיפרו לי שהוא נתן המון עצות זהב לכירורגים. ישב בשקט, לא ניתח, איש מבוגר אבל נתן עצות טובות. הופיעו המון סטודנטים לרפואה, כמעט מאה. אחת המשימות שהם קיבלו, וגם זה בניגוד לחוקים ולפרוטוקול, הם פתחו תיבת אימייל של סורוקה ופרסמו ברשתות החברתיות, למשלוח תמונות. כי אנשים הגיעו עם תמונות ועם טלפונים. כך אנשים שלחו תמונות לתיבת האימייל. ובמקביל לצלמות שלנו, שגם נמצאות כאן, הם צילמו את כל הנפגעים האנונימיים. נוצרו לנו שני קבצים ולא היה איך להצליב את המידע. ישבו סטודנטים בחדר אחורי עם מצגת אחת של האלמונים שלנו ומצגת שנייה עם התמונות שאנשים שלחו באימייל, זיהו את רובם ואפשר היה להעביר את זה לזיהוי האלמונים על ידי משפחותיהם. פרט מעניין, למוחרת איזו חברה ישראלית אמרה שיש לה אלגוריתם של AI והאם אנחנו מוכנים שהם יבואו לנסות, הסכמנו בשמחה, הם זיהו שניים. כלומר הסטודנטים זיהו הרבה יותר.

הם נתנו מידע רפואי? או רק עדכנו והרגיעו את המשפחות?

לא, לא, הדבר היחיד זה מה שרואים פה בתמונה, אחר כך נכנסו העובדים הסוציאליים וממשיכים את הטיפול.

היו פצועים מזוהים והיו פצועים שלא מזוהים והיה צריך קודם כל לזהות מי זה מי.

בכל בית חולים יש מערכת כזו שאפשר להתקשר אליה ולברר.

מה שקרה בשבת הזאת בשונה, זה שהיה אפשר להתקשר לכל בית חולים ולקבל את המידע על כל כלל הפצועים המזוהים שנמצאים. אני דיברתי עם בר סימן טוב בסביבות 15:00 והוא אמר לי שיש 840 מזוהים ו-140 לא מזוהים.

אני רוצה לחלוק את הסיפור שלצד הקושי בו הוא בעיניי התמצית של היום הזה. באותו יום זוהה פצוע איש בן 23, זוהה על ידי שני ההורים שלו, הציגו לנו תמונה שלו, כי תהליך הזיהוי נעשה על ידי תמונה. בתמונה נראה שזה אותו אדם, איש מורדם ומונשם, שאיבד את רגלו בשטח. כעבור יומיים הגיעה אחותו מארצות הברית, הסתכלה ואמרה, "זה לא אח שלי". ומה שהיא אמרה זה שהבוהן שלו קצרה מדי. ההורים כמובן לא קיבלו את דבריה, באותו בוקר רצה הגורל שהגיע לבית החולים זוג הורים אחר, שאמר שלפי כל התחקירים שהם עשו הילד שלהם הובל לסורוקה במסוק. אתם יודעים שלא היה את המידע הזה באמת ושני הדברים האלה מתנגשים. ד"ר דן שוורצפוקס, הסגן שלי, לקח אותם לטיפול נמרץ והם אמרו, "זה הבן שלנו". במשפחה השנייה הבן היה חייל ולכן טביעת האצבע שלו הייתה במערכת והיה אפשר לזהות אותו, ואכן הוא היה של המשפחה השנייה. אחד המאורעות הכי קשים של האירוע הזה - אני לא הייתי עד לאירוע הזה, סיפר לי עליו ד"ר עמית פרנקל, הרופא הבכיר שטיפל בהם - האימא של המשפחה הראשונה נפלה על הברכיים, חיבקה לו את הרגליים וביקשה שהוא יגיד לה שזה לא נכון. והאיש החלים, הוא נשאר בלי רגל, אך התאושש והחלים. אחרי יומיים מצאו את הגופה של הבן של המשפחה השנייה, ועמית שמר על קשר עם המשפחה והתקשר אליהם אחרי יומיים להתעניין ולהשתתף בצערם, והם גמרו עליו את ההלל בטלפון על הטיפול שהוא העניק למשפחה של מישהו אחר. ובתוך כל הזוועה של הסיפור הזה הוא הוכחה לניצחון.

עוד צוואר בקבוק שלנו זה בדיקות CT. בטראומה היום עושים הרבה מאוד בדיקות CT. אני שמח להגיד שביום השלישי אחרי המלחמה, ועדת כללית אישרה רכש של CT נוסף למיון אצלנו. יש לנו אחד שמספיק לרקורד בשגרה, אבל לאירועים כאלה זה לא מספיק. על המספר הגבוה של בדיקות ה-CT שנעשו על זה כבר דיברתי.

נושא אחרון כאן, פתיחת יחידה חדשה לטיפול נמרץ. בקורונה היינו אחד מבתי החולים היחידים בארץ שפתח עוד יחידה לטיפול נמרץ, לא הסתפקנו במה שהיה לנו. ויש לנו במחסנים ציוד ליחידה לטיפול נמרץ שנשאר מהקורונה, לא פיזרנו את הציוד, השארנו את זה מתוך ידיעה של המקום שלנו במערכת הבריאות הישראלית. וב-20:00 באותו ערב עמדו לנו שמונה מיטות טיפול נמרץ, שש מהן אוכלסו למוחרת היום. בלעדי זה אנשים היו מאבדים את חייהם. וזו יכולת שאני לא בטוח שהייתה להרבה בתי חולים באותו יום. הסיעוד מצא אחיות, ד"ר ליאור פוקס, שגר בחבל אשכול, ביטל צו 8 ובא לעבוד, ומנהלת היחידה גם. ב-20:00 היכולת להפעיל את זה, הייתה נקודת מפנה מבחינתנו.

המשכנו לקבל נפגעים. קיבלנו את הנפגעים הכי קשים. נפגע בסכנת חיים ינחת פה גם אם יעד הפינוי שלו הוא אחר, פשוט בגלל הקרבה. אנחנו בערך רבע שעה קרובים יותר לצפון הרצועה והמנחת שלנו באמצע בית החולים, לא צריך אמבולנס, פשוט רצים ישר למיון. ההנחה היא שהפינוי אלינו קצר ב-25-20 דקות מאשר פינוי לבית החולים הקרוב. לרוב הפצועים זה לא משנה, הם מיוצבים, הם טופלו בשטח, הם קיבלו דם, זה לא משנה הדלתא הזאת. אפשר לראות לשם השוואה, פרט ל-600 של היום הראשון כבר בכל צוק איתן מבחינת מספר נפגעים ועושים מה שצריך.

קצת מההיערכות שלנו, אם נספיק נלך לראות את חדרי הניתוח הריקים שלנו, צריך לראות את הדבר הזה בעיניים כדי להאמין, שיכול להיות מרכז-על בחזית הלחימה, שעומדים בו גם היום שמונה חדרי ניתוח ריקים. זה מסוג השינויים שעשינו.

תושבי הנגב משלמים מחיר, בזמינות של פעילות אלקטיבית שנעצרה אצלנו, משרד הבריאות שחרר לנו קצת בשבוע שעבר, אנחנו עובדים עם הנהלת כללית מולם כדי לשחרר עוד, פשוט כדי לא לפגוע. אנחנו פותחים מחלקת שיקום שנייה.

מה זה עובדים? בהתאם לתרחישי יישום נכון? אין פה מנגנון אחר.

כן אבל צריך לאזן כרגע, המלחמה ארוכה.

אני גם מסכים איתך ב-100%.

בכמה אנשים סך הכול זה פוגע?

אתה יכול לומר בכמה אחוזים ירדתם בפעילות הניתוחית שלכם?

הניתוחית - 50%.

זו המשמעות, אנחנו יודעים שמענו את זה גם בבתי חולים אחרים.

זה אלפי ניתוחים בחודש.

יתרה מזאת, בשבועות האחרונים האיום הטילי הוא גבוה יותר במרכז מאשר אצלנו. רוב חדרי הניתוח בארץ לא ממוגנים ומנתחים בהם. לעומת זאת אצלנו לא מנתחים. פשוט חבל על הפגיעה בתושבי העיר.

זה אירוע שנופל לך בין פיקוד העורף והצבא בתרחישי יישום לבין משרד הבריאות, כל הזמן לשמור על איזון.

יש פה גם סוג של פשרות בתוך המילים. אם לדוגמה מסכימים לנתח ברמת מיגון צהובה, במקום ירוקה, או אם שמים בטונדות כאלה אז זה סוג של פשרה האם יכולים לעשות פשרה כזאת בסורוקה, אם זה קיים.

אני כנראה מנהל בית החולים היחיד בעולם המערבי, אני אומר בזהירות כי אני לא מכיר את כל העולם המערבי, שהעלה לדיון למנהל כללית לפני חצי שנה בערך את השאלה האתית הבאה - מונח עכשיו חולה עם דימום מוחי בחדר מיון שצריך צנתור מוח, חדר צנתור המוח שלנו איננו ממוגן והוא לא ישרוד אם לא נצנתר אותו. הצוות רוצה לצנתר אותו ואני לוקח את הסיכון הקלוש שייפול טיל, דווקא עכשיו דווקא בחדר צנתורים. אני עובד תחת הוראות של המדינה שאומרות שזה אסור. וקבענו כפשרה מנגנון שאומר שזה מותר.

זה קלאסי מה שאתה מתאר וזה סורוקה ובמידה מסוימת אנחנו יודעים, הרי מבחינה טכנית הוא נמצא יותר קרוב לקו האש ממקומות אחרים.

כן בכל מקרה אני עובד לפי פרוטוקול שקבענו עם הנהלת כללית. אלה פשוט דברים שאנחנו ממשיכים לעשות כל הזמן, לשמור על הדריכות שלנו. כי אנחנו מבינים שתרחישי הייחוס שלנו הם לא רלוונטיים אחרי ה-7 באוקטובר. אני לא יודע אם יכול להגיע טיל עם ראש קרב כבד יותר מאלה שהיו עד כה ולעשות נזק גדול יותר. אנחנו ערוכים היום הרבה יותר טוב לעוד אירוע כזה, משהיינו ב-7 באוקטובר ונדע לתפעל אותו. זה משהו שהמדינה יודעת כבר. אפשר לסמוך עלינו, אם חלילה נידרש לכך, נטפל. השרירים שלנו מתורגלים.

כבר ביום ראשון הפעלנו גני ילדים לילדי עובדים, אני מוריד את הכובע בפני מחלקת משאבי אנוש שלנו. דברים שיש בסורוקה ואין בבתי חולים אחרים למשל מחסן מלא במשחקים לילדים, חיתולים, צעצועים, בובות, לא משנה מה, מוציאים מהמחסן, פותחים במרתפים שלנו בקומה 2- מעון לילדים. לולא זה, לא הייתי יכול לנתח למוחרת. אחיות חדר ניתוח, אחיות אחרות, פשוט אלה יכולות שיש לנו.

מי מפעיל את המעון הזה?

בהתחלה מתנדבים ואחר כך אנשים מהעירייה וממקומות אחרים שעבדו. אבל ביום הראשון אין לך אף אחד חוץ ממתנדבים שלנו. יש אנשים שיודעים שהם ביום הראשון למלחמה מתייצבים אצלנו להפעיל את המעונות האלה. זו הסיבה שאנחנו מוגבלים מגיל שלוש ומעלה, כי טיפול בילדים קטנים יותר מחייב רגולטורית הכשרה אחרת.

אני לא יכול להעביר מצגת כזאת בלי לספר את סיפורם של שני רופאים שאיבדנו סביב תחילת המלחמה הזאת.

ד"ר איתן נאמן - יום אחד אני אצליח לדבר עליו בלשון עבר - הוא היה רופא טיפול נמרץ ילדים אצלנו, עבד איתנו במיון כל אותו בוקר, טיפל בפצועים עד לצוהריים, קיבל צו 8 ליחידה מובחרת שבה הוא שירת, אמרתי לו שהוא לא הולך אני מארגן לו ריתוק, כי היה לנו כבר עם מי לעבוד במשרד הבריאות לרתק אנשים ממילואים, הוא הסתכל עליי ואמר לי, "שמעתי עליך" ויצא מהמיון. אב לשבעה ילדים, למדתי מאלמנתו שהוא גם לא עבר בבית. מתברר שזה מישהו שחי כל חייו עם תיק במכונית, שמא הוא ייקרא למילואים. את הצילום האחרון בחייו צילם אותו עיתונאי עובר אורח כשהוא מתפלל לצד הדרך בשדרות. הוא נהרג בקרב ליד גבים באותו יום.

ד"ר דניאל לוי, עולה מפרו, עלה לבד ארצה, מתמחה באף אוזן גרון, היה אמור להיות תורן ביום הזה, מה שהיה יכול להציל את חייו, אבל המלחמה התחילה לפני שהוא הספיק להיכנס לאוטו ולנסוע לתורנות. עכשיו אפשר לספר כי אשתו סיפרה את זה בטלוויזיה, הוא גר בבארי כדי שלילדה הקטנה שלו, שחולה בסוכרת סוג 1, תהיה קהילה תומכת. איכשהו החיים סובבו לנו אחרת בתוך כל האירוע הזה. הוא התחיל את היום הזה בכך ששם את אשתו, ליהי, ואת שני הילדים שלו בממ"ד ורץ למרפאה ליד כדי לטפל באנשים. הם טיפלו כל אותו יום בפצועים, הוא עם פראמדיקית ואחות, מישהו מכיתת הכוננות היה איתם להגן על המרפאה, עד שנגמרה לו התחמושת. ב-13:59 היה הקשר האחרון עם הרופא ולמיטב ידיעתנו ב-14:00 נזרקו סדרה של רימונים לתוך המרפאה וכך הוא נרצח.

לפני שהוא מת הוא עוד הציל חיים, הוא מתמחה באף אוזן גרון, הוא עשה ניתוח חזה רחב, הוציא רסיסים והציל חיים.

בסדר, אני אעצור כאן. במבואה שלנו יש את הרשימה הארוכה מדי של עובדים שאיבדו קרובי משפחה דרגה ראשונה. פעם, אם הייתי עובר מעל דרגה ראשונה הייתי צריך אולם נוסף, לצערי. תחמנו את זה משני הצדדים שלא יהיה מקום להוסיף, בתקווה שזה יעזור.

עכשיו אפרט מה עוצר אותנו. צריך להבין שסורוקה הוא בית החולים הגדול במדינה והאחרון שבאופן שיטתי איננו ממוגן. אחרי מלחמת לבנון השנייה מיגנו את הצפון, היה פרויקט "מגן צפון", השקיעו בזה המון כסף בנו חניונים, מרפאות, בניינים, מה שרוצים. לא שאין פערים אבל בגדול בצפון האתרים הקריטיים ממוגנים. אצלנו מתוך חמש מחלקות יולדות, שלוש לא ממוגנות. בהתחלת המלחמה נאלצנו להתחיל להעביר יולדות למחלקות אחרות כדי שנוכל ליילד נשים בבטחה. יולדת לא רוצה לנסוע בתוך מלחמה לבית חולים אחר. זה לא רציני. חדרי הצנתורים שלנו, כולם לא ממוגנים. מתוך שני חדרים של צנתור לב, חדר צנתור מוח.

הישיבה לא חסויה, אז אולי לא כדאי לתת איתור מדויק.

אין בעיה, כי הם לא עובדים. האתרים לא עובדים. אני בתפקיד הזה כבר שש שנים, הצגתי את זה כבר עשרות פעמים לכל גורם מקצועי שמוכן לשמוע והאתרים האלה אפשר לטווח אותם, הם עומדים ריקים היום ולא משרתים את האוכלוסייה. לטובת משרד הבריאות תכף זה יהיה בשקופית. זה חדר הצנתורים שלנו. חולה בנגב שיש לו אוטם לבבי יצונתר היום יותר מאוחר. אוטם מוחי - העברנו כבר עשרה מטופלים לירושלים, כאלה שלא בסכנת חיים מיידית, ברור לכם שהתוצאה התפקודית שלהם עלולה להיפגע.

כך זה נראה אתמול סגרנו מחלקת ילדים והפכנו אותה למחלקת יולדות, וזה כבר לא נראה ככה, אבל זו מחלקת יולדות עם יולדות בפרוזדורים בתקופות השיא של העומס שם. אלה הנשים ששמעו על פערי המיגון שלנו רק בקדנציה שלי. אין ביקור פה שאני לא מעלה את זה, כל ביקור בעוצמה שלו ואני חייב לומר די. באמת לא סבירה הסיטואציה שאני צריך להגיד לצוות להיכנס לעבוד לא ממוגן כי המדינה לא מיגנה אותם. באמת די. אין לי מילה אחרת לזה. החשש שלי הוא שדווקא כי סורוקה הראה מסוגלות מאוד גבוהה באירוע הזה, עלול מישהו לבוא ולומר "מה אתם רוצים, הנה, הסתדרתם". ואני אומר, הסתדרנו עם צוות שחרף את נפשו וגם להם יימאס ולא לעולם חוסן ופשוט אי אפשר כך.

הפערים והעלויות זה מה שצריך כדי לתת מענה בסיסי לדברים אצלנו וזה כבר קרה, מיגון, CT, קופת חולים כללית שמה את היד בכיס ויהיה CT. ייקח קצת זמן לבנות אותו. התוספת לחדרי ניתוח עם מענה חלקי לצנתורים, משרד הבריאות הקצה לזה תקציב, ייקח לזה שנה-שנתיים. אלה פלסטרים, הם חשובים, פלסטר עוצר דימום ומאפשר להמשיך לתפקד. הפער האמיתי שלנו זה לפתור את הנושא של חדרי ניתוח, צנתורים ודיאליזה. צריך לעשות את זה בבניין נוסף, לא להתחיל לנסות למגן את עצמנו לדעת בבניינים בני 60, הדבר הזה עולה סכום שהוא לא בלתי אפשרי עבור מדינת ישראל - 450 מיליון שקל - וצריך לעשות את זה. זה הפתרון.

היה פעם פרויקטור של משרד הבריאות, אבי בן זקן.

בוודאי, מכיר ותומך.

בניין יולדות ממוגן זה פער יותר משמעותי וצריך לטפל בו גם, ליולדות בנגב לא מגיע פחות ממישהי אחרת. וכשנגמור את הבניין הזה, אפשר יהיה להוסיף לו שמונה קומות בשלב השני למיגון עוד סדרה של מחלקות, שהן לא ממוגנות ושהן פחות אסטרטגיות לאירוע כמו 7 באוקטובר.

כל השורות האלה פה, יש להן מקומות יש תכנון יש משהו?

כן. כן.

באילו טווחים אנחנו מדברים? אני בכוונה שואל את השאלות האלה כי משרד הבריאות יודע היום להעביר לך במיידי איפה שיש צורך מיגוני, יודע להכניס את היד לכיס, לא ב-100%, אני מכיר את הטבלה, אבל יודע לתת מה שיודע לתת. בטווח הארוך בתוכנית הרב-שנתית יודע לתת בסכומים יותר גדולים. השאלה שלי, משהו מכל השורות האלה יכול לבוא לידי ביטוי בטווח הבינוני, נקרא לזה כך?

זה שנה, זה שנתיים, זה ארבע-חמש.

הבנתי, אז קודם כל זה לא טווח מיידי.

יש לי תוכנית לבניין הזה מאז לאחר מבצע צוק איתן. נכתבה התוכנית, נבנתה מערכת, אחרי צוק איתן היא הוגשה למשרד הבריאות. כל מה שהיו צריכים לעשות זה ללכת לתוכנית מ-2014 ולהתאים אותה, הצרכים קצת השתנו אבל בגדול, אם היינו עושים תוכנית רב שנתית ב-2014 היום היה בניין. אם גם היום גם נגיד רק טווח מיידי אז במלחמה הבאה, אני מקווה שלא מלחמת עזה השנייה, אבל מה שלא יהיה.

צריכים לדאוג שזה ייכנס לתוכנית הרב-שנתית ולתת לזה קדימויות לפי סדר אפשרויות הביצוע של זה.

זה רשום פה על פי סדר החשיבות שלנו.

הדוקטור ואני פשוט שחקנים ותיקים, כל פעם עושים לכם את אותו תרגיל. יש תקציב לחודשיים, עוברים חודשיים ולא עושים כלום כי עברו חודשיים. מישהו שראשו על כתפיו יודע לבנות שלושה חדרי ניתוח בחודשיים? נו, ברצינות.

אני אגיד מה שאני יכול כי הישיבות היו חסויות בעיקרן, אבל ישבנו ושמענו את הפערים. משרד הבריאות ומשרד האוצר יחד עם אנשי פיקוד העורף מכירים את הצורך. אנחנו בתוך מלחמה, אנחנו מבנים בדיוק איפה נמצאים, אף אחד לא חושב שזה מצב אופטימלי, אבל כן מסדרים לפי סדרי עדיפויות כי בסופו של דבר אתה מוגבל גם פיזית בלבנות, וגם תקציבית. כמה תוכל להוציא בפעם אחת. אם כי אני לא לוקח את זה כמובן מאליו אבל אומר לך שלמשרד הבריאות יש שתי עדיפויות בראש הרשימה, הראשונה יש לו בטווח המיידי מיטות שהוא יודע שצריכות לרדת היום או מחר או בתוך שבועיים למיגון וצריך בשבילם צנרת של חמצן, והעדיפות השנייה אלה פרויקטים של דברים שאמורים לקחת קצת יותר זמן. בשני המקומות אנחנו נמצאים, יושבים, בודקים כוועדה. קיבלנו חלק מהחומרים, לא הכול לא בצורה מושלמת. וכשאני שואל את הדברים האלה זה בשביל לדעת, בסופו של דבר, כשמשרד הבריאות יבוא להציג לי מה יש בטווח המיידי, הבינוני והארוך, אני שואל אותו לפי אילו קריטריונים הוא יודע תוך שנה למגן את ה-CT וכדומה.

אדוני ראש הוועדה, בצניעות ובענווה, אם סורוקה לא מקום ראשון, משהו בנתונים לא מדויק. בסדר? בעדינות אני אומר.

אני רוצה גם לומר שכשאני פוגש את הצוותים שלי – אני מקפיד כל הזמן לפגוש צוותים בכל המערכים – לפחות בחצי מהשיחות רוצים לדעת מה אני עושה עם מיגון. שואלים אותי, "אדוני, מנהל בית החולים, מה אתה עושה עם מיגון?". התשובות שנתנו ב-2014 וגם הגשנו, כבר לא עוברות. רוצים לדעת מה הלו"ז. כי אנשים באים לעבוד ומסכנים את חייהם ורוצים לדעת שמישהו גם מסתכל עליהם, ובסוף למרות הכול, כללי המיגון ודברים אחרים, סורוקה פה, בית חולים סורוקה יעשה את מה שהמדינה צריכה, עשינו את זה גם בקורונה. קיבלנו חולים מכל המדינה לפה, לטיפול נמרץ, וגם באירוע הזה, אם היה למישהו ספק, סורוקה יעשה את כל מה שצריך בצורה שאנחנו יודעים לעשות.

תודה רבה אדוני. מישהו מהחכים רוצה לשאול שאלות?

כמה משפטים. זה מרגש המצגת שנתן ד"ר שלומי קודש. יישר כוח ואני חושב, אדוני וחברי הוועדה, סורוקה, בדומה לבית חולים זיו שראינו בשבוע שעבר, אלה בתי חולים בקו ראשון קרוב לחזית וצריך לטפל בהם מיידית. לא מעכשיו, אלא כמה שנים אחורה, ולצערי אנחנו כמדינה תמיד מגלים את הדברים רק בזמן אירוע וחשוב כאן, לדעתי כחברי ועדה, לשים את הדברים בסדר עדיפויות ולהגיד סך הכול זה מסתכם במיליארד שקל פחות או יותר, אם היו פורסים את זה לחמש שנים זה 200 מיליון שקל, זה לא הרבה כסף אבל צריך להתחיל לתכנן ולעבוד ותודה ואנחנו איתכם ונמשיך לעזור מה שאנחנו יכולים.

תודה רבה. אושר?

אני מצדיע ממש, זה לא מובן מאליו, כל ההתנהלות וכל הנושא של ההנהלה והצוותים, זה מעורר השראה ויישר כוח על כל מה שעשיתם. לצערי עוד יש מצב שגם תעשו וכן הנושא של המיגון אני רואה שחוזר על עצמו יותר מידי וצריך לפעול בזה ממש במיידי אנחנו נתקלים בזה בכל בתי החולים על אחת כמה וכמה כאן. יש לכם פה אוזן קשבת ותמיכה מצידנו. אני בטוח שתקבלו מאיתנו את כל הגיבוי בנושא הזה.

תודה רבה. משה רוט.

כולי הערכה והערצה ואני חייב להגיד לך ד"ר שלומי וגם לך אלי, החוסן שלכם והמצוינות שלכם ולא רק שלכם אלא אמרת שזה האופי של עם ישראל וזה גם בעוכרינו, כי אנחנו כל כך יודעים והעלית את זה גם בדבריך שמרוב שמצטיינים במשהו אז אומרים "הנה הסתדרת בלי מיגון" וזה בעוכרינו כי אנחנו רגילים לניסים אבל ודאי שזו לא הדרך, לא כך צריך לעשות ואין ספק שמה שהעלית זה לא מותרות, אלא המינימום. אדוני יושב-הראש והוועדה, כולנו נעשה הכול כדי שזה יקרה בעזרת השם.

תודה רבה. לפני שאסכם, את רוצה להגיד משהו טעם המשרד? שם ותפקיד לפרוטוקול.

ד"ר טליה פליישמן, ממונה ארצית על יישום סטנדרטים באגף לרפואה כללית, משרד הבריאות. האגף הוא היום בעצם חמ"ל אשפוז, ופיראז חייק, עורך הדין, היה פה ביום המלחמה ובעצם נשלח על ידי ד"ר סיגל ליברנט טאוב כפי שאני גם כן היום נשלחתי על ידי ד"ר סיגל ליברנט טאוב, ראש אגף לרפואה כללית. אנחנו מסירים את הכובע ומאוד מעריכים כל מה שנעשה מה שנעשה. זה ראוי בעינינו, אנחנו גם עובדים בשיתוף פעולה מלא, מנסים, יש תוכנית, סורוקה בעצם מרוקנת, אנחנו שומרים על 30% תפוסה בבית חולים סורוקה, לא יותר מזה, ועד 25% תפוסה בטיפולים נמרצים. זה אומר שאנחנו מבצעים ויסות שניוני וגם מכוונים את הוויסות הראשוני שלא תמיד יגיע לסורוקה, מה שאפשר שלא יגיע. כמובן שגם עובדים בשיתוף פעולה גם בנושא של פינויים גריאטריים, מטופלים שלא זקוקים יותר לטיפול דחוף או טיפול שמחייב בית חולים, מועברים הלאה. אנחנו עוזרים בזה ובעצם בכל דבר שבית חולים זקוק לו, אנחנו בשיתוף פעולה.

מילה על נושא המיגון יש לך?

גם נושא המיגון כמו גם נושא של מיגון דיאליזות ושאר המחלקות, כל זה בעצם גם חלק מהתכנון. אני לא אוכל להוסיף מעבר למה שכבר נאמר פה. כל הדברים האלה נמצאים בסדר עדיפויות, מטופלים ונמשיך.

טוב תודה רבה. דניאל, לא כל כך נגענו בנושא של הממונה על השכר. רק שם ותפקיד לפרוטוקול.

דניאל תור, ממונה על השכר משרד האוצר.

אני יכול להגיד שכבר באותו יום היו דיונים באוצר, בשבת אחר הצוהריים, התחלנו לדון בעלויות של הדברים ובתקציבים מסביב, העמדה שלנו הייתה בצורה באותו רגע - אנחנו לא מתקרבים לבתי החולים אלא הם יודעים מה הם עושים. אנחנו נבין אחר כך, אנחנו לא נדרשים עכשיו. והיו קולות אחרים אני אגיד את זה, אמרנו מההתחלה, אנחנו יודעים שגם כללית וגם המדינה, בתי חולים מובילים את האירוע, הם יודעים לנהל את כוח האדם, הם יודעים מה הם עושים, ואנחנו נבין מה שצריך אחר כך נבין לא נכנסים לשם עכשיו, צריך לקחת צעד אחורה ולתת להם. היה מרגש לשמוע ולראות, כל הזמן הקשבנו ועמדנו בצד והבנו שעכשיו - וה"עכשיו" הזה, לצערי, היה ארוך, זה לא היה יום אחד, האירוע נוהל על ידי בית החולים וכל בית חולים ומה שהיה נדרש ב"אסותא", נשמע את אותו דבר, גם איתם היו לנו את אותן שיחות.

טוב מישהו עוד רוצה להוסיף משהו לפני שאני מסכם?

אתחיל עם אדוני, מנכ"ל הקופה. אנחנו יותר מתמיד מבינים היום מה המשמעות של קופה חזקה, אבל לא רק חזקה, קופה שיש לה מעטפת כיפה של מספר בתי חולים והמון המון מרפאות ואיך אנחנו מצליחים לתת גיבוי זה לזה בשעת חירום. זה מרגש ומפעים כי ניהול לא מתבטא רק בפן הכלכלי ובחוזק הפיננסי אלא גם בשעת משבר איך אנחנו מצליחים לנתב ולתת בכמה שיותר יעילות, ועשיתם את זה בצורה מעוררת השתאות, אז תודה רבה לכם על זה.

בנוגע לעניין התקציב, זה לא עזר לי, דיברנו על זה גם לפני הישיבה. אני אגיד הצהרתית, כי אתה מכיר את המורכבויות, אנחנו לא נרפה בעניין הזה ממשרד האוצר. זה ודאי נכון לגבי קופה בסדר גודל כשלכם, שרוב מבוטחי המדינה נמצאים אצלכם, אנחנו לא יכולים להגיע למצב שקופה לא תוכל לשלם לספקים או שהיא תצטרך לצמצם את הפעילות שלה בשגרה, לא כל שכן בחירום. אנחנו נהיה לימינכם בעניין הזה. אני כבר עשיתי כמה שיחות ונמשיך להתקדם, אני לא רוצה להגיד כאן בפומבי.

ד"ר שלומי קודש, אני רוצה להגיד לכם דבר כזה, הזכירו את זה גם החברים, אני חושב שבית החולים הזה הוא מיקרו-קוסמוס של כל מדינת ישראל. ההתגייסות, רוח ההתנדבות, הגיבוש, הניהול. כל מה שתיארת לנו. אני חושב שאפשר לראות בזה נקודת אור בהתנהלות של עם ישראל בתקופה הזו, הצלחתם להראות יכולת שנובעת כולה למעשה מהרוח, בצורה מעוררת השתאות בזמנים-לא זמנים, זה מוכיח כמה אתם יושבים על אדנים שהם לא רק פיזיים אלא מגיעים מעולמות של רוח ונתינה. כפי שאמרתי בהתחלה, חשוב לי מאוד, בשם הוועדה, בשם כולנו למעשה, להודות לכם על הרוח ועל המסירות, על כל מה שעשיתם. אני לא חושב שאפשר לבטא את כל מה שאנחנו מרגישים כלפיכם כי אתם הייתם בחזית בזמן מלחמה ונתתם מענים בצורה כמעט בלתי אפשרית ואני מודה לך על הכול.

נושא המיגון. אנחנו לא נרפה מהנושא הזה. הוועדה תתכנס ותחקור ותחפור ונרד לקריטריונים ונבין ונביא לידי ביטוי כל מה שאפשר, בטווח המיידי ובטווח הארוך. זה אני אומר לך באופן חד משמעי וברור, כמו שאמר קודם מנכ"ל הקופה. אם סורוקה לא נמצאת בקריטריון מספר אחד, משהו בקריטריון בעייתי. זה ברור, אנחנו מסכימים על זה, נעקוב אחרי זה. אבל חשוב מאוד גם כן, שהצוותים המקצועיים במשרד יידעו בדיוק מה ניתן, באיזה טווח, גם לפי סדר החשיבות של הנושא, גם הטווח הפיזי וגם החשיבות של הנושא, כדי לדעת לתעדף. אנחנו רוצים להיות שם. נשמח לקבל, כל חברי הוועדה, מסמך לאינדיקציה כוללת, לוחות זמנים וכדומה, כדי שכשנשב על הקריטריונים, ויהיו עוד ישיבות מעקב כאלו בשבוע-שבועיים הקרובים, ונרצה להביא את זה לידי ביטוי בלי להתעמת עם אנשי המשרד בשביל להגיע באמת לחקר האמת ולתוצאה הרצויה.

אני מתרגש שאני נמצא פה. חשבתי שזה יהיה יותר טכני אבל המצגת שהראית לנו ריגשה אותי. התמודדתם עם דברים קשים מאוד ואי אפשר ללכת לישון אחרי זה בלילה ולהיות רגועים. ואנחנו כמובן רוצים למנוע כזה אירוע אבל רוצים גם לדעת שאם, חלילה וחס, המדינה תגיע למצב חירום כלשהו, שיהיה את המענה הנכון, הרוח והכלים הפיזיים כדי שיהיה לכם את המענה המירבי, עם מקסימום מיגון וטכנולוגיה. אנחנו נעשה את שלנו ואתם תביאו את שלכם, כמו שעשיתם עד עכשיו. אני מודה לך על הביקור הזה, אני מודה לכל מי שהשתתף פה, לחברים, חברי הכנסת מהאופוזיציה ומהקואליציה, כולנו יד ביד בנושא של בריאות. לא תמצא אצלנו כמעט מחלוקות, לא תמצא מריבות. ולכן תהיה סמוך ובטוח שחברי הוועדה, אומנם חלק לא פה והתנצלו על כך, אבל כולנו יחד כאחד לטובת בית החולים. ודאי כאשר אנחנו מדברים על סורוקה, שנמצא למעשה בחזית כחלק מהלחימה, אני מודה לך ואני בטוח שאתה עוד תשמע מאיתנו בשורות טובות. תודה רבה.

לא הכנסתי למצגת אבל אני מרגיש צורך לציין שד"ר דן שוורצפוקס, שהיה המנהל התורן באותו יום, ב-07:45 כשנכנסנו לישיבת מטה, אמר, "שלומי, אני היום כבר לא אהיה חתן תורה" - - -

עוד מילה אחת, אנחנו כמובן גם משתתפים בצער בית החולים ובצער עם ישראל על הרופאים שנפלו מקרב עובדי בית החולים. זה קורע לב כי בן אדם שעוסק בהצלת חיים ונופל באירוע טרור זה בלתי נתפס. אנחנו כואבים עם בית החולים ומשתתפים בצער המשפחות.

נעבור עכשיו לסיור.

ד"ר דן, אני משאיר את הסיור בידיך להסביר קצת על המחלקה - - -

טוב ברוכים הבאים למחלקה לרפואה דחופה בסורוקה. אנחנו נדבר קצת על השגרה ואחר כך נצלול לאירוע. אנחנו המחלקה הכי גדולה בארץ. אחרינו בהפרש לא קטן של 15% בכמות הביקורים בשנה זה שיבא ואיכילוב. אתם ירושלמים בחלקכם, אז כפרופורציות, הדסה עין-כרם ושערי צדק יחד זה קטן מסורוקה. זה חשוב כי אנחנו מיון שיודע לעבוד גם בהיקפים מאוד גדולים ושאף פעם לא סוגר את הדלתות ואומר "קשה לי תעבירו למקום אחר", אצלנו אין ויסות חולים, זה לא במושגים שלנו בכלל, לא משנה מה יהיה נטפל בכולם. זמן השהייה פה בימים רגילים הוא מהנמוכים בארץ, שעתיים וחמישים דקות, אחוז החזרה לפה תוך 48 שעות הוא גם מהנמוכים בארץ וגם אחוז האשפוז פה הוא מהנמוכים בארץ. כלומר, גם עושים עבודה טובה, גם לא חוזרים הנה, וגם לא מאשפזים הרבה.

יש לנו נכון להיום 35 רופאים במחלקה לרפואה דחופה, יש פה גם כירורגים, אורתופדים, פנימאים שעובדים אבל למחלקה עצמה יש 35 רופאים.

כמה רופאים במשמרת?

זה תלוי אבל זה אף פעם לא יורד מעשרה. ששלומי לא ישמע אף שזאת מחמאה בשבילו, אין לנו בעיית רופאים במשמרת. 24 שעות ביממה יש לנו פה רופא בכיר. זה דבר שמייחד אותנו, יש פה תמיד מבוגר אחראי. לא שהמתמחים לא מבוגרים אחראיים.

אני לא יודע מה סיפרו לכם, ב-07.10.2023 אני הייתי בבית, אני גר בבאר שבע, ב-06:30 אזעקה ראשונה, באזעקה השנייה אמרתי לאשתי, "אני הולך לבית החולים". וגם אמרתי לה דבר מאוד מפתיע ועד עכשיו אני לא מבין למה אמרתי לה את זה, "תדליקי את הטלפון הנייד". אף פעם אני לא אומר לה להדליק, זו לא פעם ראשונה שאני מוקפץ בשבת. זה לא חריג שיש אירוע ואני קופץ לבית החולים ואחר כך השכנים באים ושואלים מה קרה. אבל להגיד לה להדליק את הטלפון, זה מוזר מאוד. אני הגעתי לפה ב-06:40, משמרת הלילה בדיוק הייתה בדרך החוצה. אמרתי להן "אתן לא הולכות לשום מקום, אני צריך אתכן פה".

ב-06:40 ידעת כבר מה קורה?

לא ידעתי שום דבר. ידעתי שיש מצב חירום.

לפי קצב האזעקות? מה נתן לך את האינדיקציה?

קצב האזעקות. גם הקצב וגם לפי ההפתעה. זה פתאום בא לנו. בימים רגילים, אם יש התלקחות בעזה, אתה יודע על זה, אבל היה שקט. אחת האחיות גרה בשדרות, היא אמרה לי, "לא, אבל אני חייבת ללכת, ההורים שלי מחכים לי", אמרתי לה, "את לא הולכת לשום מקום". ולא בגלל שחשבתי שהיא תמות בדרך לשדרות כפי שהיא מאמינה עכשיו. לאחר מכן אספנו קצת מידע מהמקורות שלנו, אני גם רופא של קיבוץ עלומים בנגב המערבי, אני רופא שם כבר 23 שנה. קיבלתי משם מידע שיש יריות ולא רק אזעקות, עוד קצת מידע מקצין - - - הפיקוד ובית החולים הכריז אר"ן, מה שאפשר לנו להיכנס לאירוע הזה הכי עם רגל ימין שאפשר. אם היינו נכנסים לזה באיחור של שעה, אני לא חושב שהיינו עומדים בזה.

באיזו שעה התחלתם לקלוט בעצם?

הגיעו הרוגים מהפזורה כבר ב-07:00. מטילים. אני עמדתי פה והשכבתי ילד קטן בן שנתיים מרוטש כולו ועוד שני מבוגרים לדעתי אפילו לפני 07:00, השכבתי אותם.

מיד כשהגעת לפה כבר התחילו, למעשה?

לא, הם הגיעו, אבל הפזורה זה משהו אחד זה דווקא לא הוריד לי את האסימון כי הם אמרו לי "נפלו טילים". בסדר, אז אתה מבין, לא בכל מקום יש ממ"ד, אבל זה לא נתן לי את הקנה מידה. פצועי ירי הגיעו ב-07:30 לדעתי. הראשונה, מישהי שאני זוכר אותה היטב, אחר כך גם יצרתי איתה קשר, היא גרה בקיבוץ כרמיה ורצה, עשתה ג'וגינג במפלסים, היא אמרה לי, "ראיתי גופה ברחוב". כך הבנתי שזה משהו אחר לגמרי. מתישהו מ-08:30 הזרם פה התחיל בלי הפסקה. כמו שאתם רואים, יש לנו שש מיטות, זה חדר טראומה גדול, מישהו פה ראה חדרי טראומה של בתי חולים אחרים? שתיים, שלוש, גם ארבע מיטות, אבל זה לא רק מספר המיטות, זה גם המרחב. הוא מאוד גדול כאן ושש המיטות האלה אם צריך הופכות להיות 12. זה לא דורש היערכות מיוחדת, יש פה מספיק מקום ויש פה מספיק מוניטורים והכול בשניות אחדות,- אפשר לטפל פה ב-12. הבעיה בחדר טראומה זה הצוות. הבעיה הראשונה זה מיטה, הבעיה השנייה זה הצוות. אתה צריך סביב כל מיטה כזאת שמונה עד עשרה מטפלים. כמו שאמרתי אתמול למישהו, מסביב לכל מיטה כזאת יש 200 שנות השכלה. יש פה אנשים מלומדים רופאים אחיות מלא אנשים.

הצוות של הלילה נשאר והגיע גם הצוות של הבוקר?

הצוות של האחיות נשאר, הגיע מיד צוות נוסף ועם הכרזת אר"ן הגיעו יותר וגם אחיות של חופשת לידה הגיעו, כולם הגיעו, לא הייתה בעיה. לא היה פה אירוע אחד שעמדתי בפתח פה והגיע פצוע שלא היה לו או מיטה או צוות. לכולם היה מיטה וצוות וזה מזל גדול, כי מספיק היה אחד כזה כדי שכולם ילכו פה עם הראש באדמה להרבה זמן.

אני לא מסכים איתך שזה מזל, זה הצוות שלך זה לא מזל.

אני לא אמרתי מזל.

אמרת מזל, ואני אמרתי גם מזל וגם מסירות. המסירות של הצוות.

בשורה התחתונה, אם היינו מוצאים את עצמנו באירוע הזה עם שניים-שלושה אנשים, שאין לך צוות לטפל בהם, אנשים היו יוצאים מכל האירוע עם תחושה אחרת לגמרי. מתוך 120 שנכנסו לפה, שניים הגיעו בחיים ונפטרו כאן. אחד מהם הוא בן של עובדת מלר"ד, שלנו שלא הייתה פה אלא בחוץ. היא עובדת ניקיון. אנשים בעם חושבים שעובדי ניקיון זה לא משהו, אבל הם היו חלק אינטגרלי מהאירוע הזה לא פחות מכל אחד אחר. כל מיטה כזאת כאן, הכול היה מלא דם ובלגן, והפצוע יוצא והן נכנסות ומנקות ותוך דקות הכול שוב סטרילי.

עד איזו שעה עבדת פה למעשה באותו יום מהרגע שהגעת?

הלכתי לישון ב-04:00 לפנות בוקר יום שני. אבל זה לא הסיפור. יש לי רופא, ד"ר אוסאמה אלעמור, הוא רופא בכיר, מנהל משמרת לילה הוא יצא הביתה ב-07:00 התקשר אליי מכסייפה הוא אומר לי "לחזור?", אמרתי לו שיחזור. הוא עמד על המיטה הזאת וטיפל ב-23 פצועים. 24 שעות הוא טיפל עמד פה כל הזמן וניהל מיטה. ישן, לא ישן, זה לא רלוונטי בכלל, זה לא הסיפור.

הצוות שלך כוחו במסירותו ורואים את זה בעיניים שלכם.

ניסיתי לגרש אותו הביתה ללא הצלחה באיזשהו שלב נדמה לי ביום רביעי או משהו, וגם כשהוא אומר שהוא ישן הכוונה היא במשרד, זה לא שהוא הלך הביתה.

זה לא הכול. המיון הוא גדול, היו גם פצועים קל ובינוני. בעצם היו פה חמש אוכלוסיות - פצועים קשה להצלת חיים מיידית, פצועים בינוני, שתמיד מדאיג אם הוערכו נכון או לא, מי צריך ניתוח או לא, היו שם לא מעט דילמות, האוכלוסייה השלישית של פצועים קל, הרביעית פצועים קל בנפש, יש פה פרופ' גל מאירי הוא מנהל היחידה לפסיכיאטריה של הגיל הרך, הוא ניהל פה את כל האירוע, אסף מסביבו צוות של 30 אנשי מקצוע, הם עשו 60 התערבויות מיידיות בפצועי דחק בלבד, שכמעט כולם היו מהמסיבה, ועוד 60 של חיילים שגם פצועים וגם דחק זה הם עשו פה בעצם ב-24 שעות. הם עשו עבודה מדהימה, זו הקבוצה הרביעית, והקבוצה החמישית זה קבוצת ההורים או משפחות אבודות שהסתובבו פה, דיברתם על זה?

דיברנו על הנושא של הזיהוי.

לא, הזיהוי זה מקרה סיפור אחר.

דיברנו גם על הסיפור של המשפחה אחת ומשפחה שתיים.

כן אני הייתי בצד של השופט הטוב.

יש את המשפחה האנגלו-סקסית ששנינו עצרנו לדבר איתם בנפרד פה בכניסה.

כן איתם אני בקשר. הייתה פה משפחה, זוג דתי, נעמדו פה בסביבות 09:00 בכניסה. אתה עובר על פניהם שוב ושוב בסוף שאלתי אותם מה הם עושים פה, אמרו לי שהם מקיבוץ בצפון והבן שלהם נפצע והוא בדרך לפה. מה שרץ לי בראש באותו רגע שזה שהוא לא יגיע, נזכרתי באסון נחל צפית, שעמדתי פה בחוץ וחיכיתי וחיכיתי ובסוף הגיעו שלושה פצועים קל, אף אחד כבר לא הגיע. והם המשיכו לעמוד פה ב-11:00 בערך הוצאתי להם כיסא והם עמדו כנראה עד מוצאי שבת. לא שאלתי אותם עד איזו שעה. ואז הם נעלמו לי. ואחרי איזה יום או יום וחצי אני מקבל הודעה במסגרת קבוצות ווטסאפ של מחפשי הקרובים, הודעה של "הודו לה' החייל בסדר" ולהתפלל בשבילו. ולפי שם הקיבוץ הבנתי שאלה אותם אנשים. אז כתבתי לה הודעה ואחרי שנייה הם הגיעו אליי וסיפרו לי איך הם ראו אותנו מהצד, במשך כל היום שהם עמדו פה וראו אותנו מהצד בכל האירוע הזה. זה היה מאוד מרגש לשמוע.

אבל היו גם הורים שחיפשו פה וזה נגמר בשום דבר. אנחנו לא הבנו את העוצמה, הדרישה של האוכלוסייה, כמה צריך להתנהג יפה, אבל כנראה שהצוות התנהג לקבוצה הזאת לא רע, שזה מרשים. התקשרנו ל-500 אנשים מתוך 670 האנשים שהיו פה ושאלנו אותם מה שלומם ואיך היה ואם הם צריכים משהו. אז 495 נתנו לנו ציון 100, אחד אמר לנו שהיינו גרועים, ואמר דברים קשים, אני לא בטוח שהוא צודק, עברתי על הגיליון שלו, אבל זו הייתה התחושה שלו, אני לא מתווכח איתה בכלל. ועוד ארבעה נתנו הערות, שהם נאלצו לחכות, למשל. רוב האנשים אומרים כמו שאמר לי מישהו שבמקרה הוא גם פציינט שלי בחיים הרגילים, הוא הגיע מהקיבוץ, פצוע בינוני, לא התעסקתי איתו. סיפר לי, "דן, מיד כשנכנסתי, שמו לי בווריד עירוי, בדיקות דם על החזה ושלחו אותי לצילום ותוך דקה הייתי במחלקה". הגיעו לפה שני פצועים קשה מקיבוץ עלומים, הייתי פה איתם זה משהו אחר, זה מאוד מרגש.

תרשה לנו כנבחרי ציבור להגיד לך, אולי אי אפשר לסכם את זה במילים כי זה הרבה מעבר לזה. זו הצלת חיים של אולי מאות אנשים, אין מילים אבל בכל זאת חשוב לנו מאוד וזה חלק ממטרת הסיור לא רק לבוא ולראות את הכלים הפיזיים אלא גם ולהודות לכם מכלי ראשון, אנחנו לא שולחים אנשים להגיד לכם תודה, אלא אנחנו באים להודות בעצמנו כי אנחנו מרגישים שאתם חלק מהחוסן שלנו. כי אנחנו מעבירים לאזרח, שצריך את העזרה. אנחנו אסירי תודה בשם כל העם, על אנשים כמוכם, מלאי רוח נתינה ולחימה.

זו לא הצגת יחיד, זה כולנו יחד, זה הצוות, זו הרוח של סורוקה.

אני יודע, אני מדבר אליך כמי שהוא נציג המקום, אמרנו גם למנכ"ל אבל היה חשוב לנו גם לראות אותך אחרי ששמענו את מה שעשית. אז תודה רבה לך.

תבוא אליי למלר"ד תבין, כולנו יחד - - -

שלום, שלום לכולם.

שלום וברכה. טל חיון, חדר ניתוח.

טל חיון היא מנהלת הסיעוד של חדרי הניתוח שלנו היא מפקחת. גם ורד, מנהלת חדר ניתוח, יש לנו שלושה חדרי ניתוח. תספרי להם על חדר הניתוח כאן הצפוני.

7 באוקטובר יצא יום שבת. זה חדר ניתוח שהוא בדרך כלל אמבולטורי ועובד על פעילות אלקטיבית שלא עובדת בשישי שבת, אבל מאותו יום למעשה חדר ניתוח הזה כולו סגור, כולל יחידת ההתאוששות שלו, כולל שמונה חדרים, כולל יחידות הקבלה, חדר בדיקות עיניים, אתר שלם סגור ומסוגר מאותה שבת.

מרגע של התחלת האזעקות, הנהלת בית החולים קיבלה החלטה מתבקשת שזה אזור לא מוגן מירי.

אזור לא מוגן מירי לכן אנחנו לא נסכן חיים, לא של מטופלים ולא של צוות. לכן נקלענו למצב של שמונה חדרי ניתוח פחות מהשגרה. שמונה חדרי ניתוח. אפשר להיכנס, אבל עם חלוק. המקום מוכן לשעת השין שרק יגידו לנו לחזור.

הכול פה מוכן למה שמתוכנן?

מוכן, ביום שאנחנו רוצים להיכנס פנימה, חמש דקות אחר כך אנחנו בפנים. מישהו עוד צריך חלוק? ברגע שכולם לבושים אנחנו נכנסים.

טל? את מובילה. תמצאי מקום שאפשר להצטלם.

פתחנו את האורות כרגע, אין פה שום דבר המקום סגור לחלוטין מאותו 7 באוקטובר. שום דבר לא זז פה.

אני רוצה שחברי הכנסת ישמעו, רגע. מנהל בית החולים החליט וביקש שנבוא לכאן תוך הבנה שיש פה חדרי ניתוח מוכנים וזמינים מבחינת הציוד הרפואי והכול, הם סגורים מ-7 באוקטובר.

זה מזעזע. אני שומע בקולה את הצעקות ואת הכאב של כל כך הרבה אנשים שצריכים את המקום.

עזוב את כל תושבי הנגב שמחכים לניתוחים שזה עצוב בפני עצמו. הבוקר נחת מסוק עם שלושה פצועים והחדר פה חשוך. תמונה כזאת של משאב חיוני למלחמה עומד ריק, שומם בגלל מיגון, זה בניין משנות השישים.

ואנחנו נאלצים לקצץ בכמויות של ניתוחים אלקטיביים כדי להשאיר. וזה נורא.

יש תוכנית למיגון המקום?

אי אפשר למגן את המקום הזה צריך לבנות בניין חדש, יש תוכניות לבניין חדש ב-450 מיליון שקל שתיארתי, שנותן מענה גם לצנתורים גם לדיאליזה וגם לחדרי ניתוח תשתיות חיוניות מצילות חיים שהיום לא ממוגנות.

אבל גם משהו ברמה הזמנית אי אפשר?

מהנדסים באו ואמרו שכדי למגן את הבניין הזה זה יעלה 80 מיליון שקל, שזה פשוט בזבוז כסף למגן בניין כזה.

אני רוצה שתזכרו שאנחנו יושבים בוועדה ועומדים מולנו נציגי המשרדים, בלי לנקוט בשמות, אנחנו צריכים לזכור את המסדרונות האלה ולהגיד להם, שהיינו פה, אנחנו יודעים במה מדובר ולא מתעסקים בהצלת חיים כשמדובר בכסף. אם הערך שעומד מול הצלת חיים זה כסף, זה לא פקטור. זה מה שאנחנו צריכים לזכור כשאנחנו יושבים בוועדה.

אנחנו יושבים כל יום ובמשורה מנסים להתאים לתוך 11 החדרים הקיימים את התוכנית, מה אפשר לוותר, להכניס, להתאים. ואנשים יושבים בבית ומחכים.

אנחנו מאלתרים, ותושבי הנגב משלמים על זה בשגרה.

בבקשה אתם מוזמנים לראות חדר מלא בתשתיות.

אם חלילה קורה עכשיו אירוע, לא באותו סדר גודל שהיה, אבל עדיין מיותר כל המקום?

המקום הזה כמו שאתה רואה - עם כל התשתיות ומיקרוסקופים של מיליוני שקלים וציוד יקר מאוד ברמה הגבוהה ביותר - הכול לא יכול לתת מענה כי מאחורי הקרמיקות האלה יש למעשה זכוכיות, אנחנו סגרנו אותם עם קירות גבס, אבל האזור לא ממוגן.

יש אפשרות להעביר את זה? לבניין חדש?

בבניין חדש זה הכסף שדיברנו עליו.

לא, נגיד משהו תת-קרקעי?

צריך לבנות חדרי ניתוח - - - העלות היא זולה יותר כשאתה צריך רק לבנות בלי הציוד, ברור לך. הדבר השני כפי שאמרתי, היה וחס וחלילה ינחת עכשיו טיל על בניין בבאר שבע ויהיה צריך את החדרים האלה, והצוות ייכנס וינתח בלי מיגון. וזה מה שהמדינה לא יכולה להרשות לעצמה. במדינה מתקדמת בעולם המערבי אתה לא יכול להרשות לעצמך להגיד לצוות שייכנסו, שלא יהיה ספק, הם ייכנסו באמת אבל זה לא רציני.

יש לנו כאן שמונה חדרים חלקם גדולים יותר חלקם קטנים יותר, מאוישים בכמות ציוד כזו או אחרת או דומה, חדרי עיניים, ציוד מתקדם במיליונים של דולרים שעומד שומם לחלוטין ורק מחכה למטופלים שיחזור אליו ואנחנו רוצים לתת את השירות הזה.

תודה רבה שהבאתם אותנו לפה כי טוב מראה עיניים מ-1,000 משפטים וסיפורים שאנחנו שומעים.

לראות את הפרוזדור הזה חשוך, כל מנהל של כל מקום שרואה את המקום שהוא אחראי עליו עומד שומם וריק הוא עצוב, כשאני יודע שפה אפשר להציל חיים אני עצוב שבעתיים.

סתם כדוגמה אחרונה הזמן עצר פה מלכת השעון פה עדיין על שעון קיץ לא נכנסנו לפה מאז - - -

יובל, אנחנו אחריך. ממשיכים הלאה.

זה בניין שנפתח ב-2018 כמרכז אונקולוגי. לפני שנכנסים אני רוצה להגיד מילה טובה למערכת הבריאות ולממשלה אז שווה שחברי הוועדה ישמעו. הבניין הזה נפתח ב-2018 כמרכז אונקולוגי חדש, מתרומות של יהודים מארצות הברית ולא היה לנו כסף להשלים את הקומה השלישית אז הוא נשאר ריק כמעטפת. זה נהוג מאוד בבתי חולים בארץ, אתה משאיר משהו לעתיד. כשהגיעה הקורונה, הגיע לפה אבי בן זקן ממשרד הבריאות וחיפש לעשות לנו חניון, אין לנו חניון תת קרקעי וגם לא כל כך רציתי. רציתי משהו לעתיד ובהברקה של אבי תורג'מן, לא שלי, שאלנו אותו, למה שלא נבנה פה את הקומה השלישית כמחלקת קורונה. הקומה נבנתה בשנים האחרונות כמחלקת חירום, שמיועדת להיות מרפאת צעירים, מרפאה אפילפטית, מרפאת כאב, כל מיני דברים אחרים עם האפשרות לסגת אחורה למחלקה בכל רגע נתון. איך שהתחילה המלחמה התחלנו להכשיר את זה כמלקת שיקום. תכף נראה את זה, אתר שנבנה בתקופת הקורונה כמחלקת חירום, והפעילות הראשונה שתיכנס לקומה הזאת תהיה שיקום.

אתם בעצם משנים אותו לפי הצורך הבוער - - -

יש לנו סט חדש של מטפלים, שלא היו עד עכשיו בבריאות הנפש קוראים להם מע"נים, מעניקי עזרה נפשית.

מה ההכשרה שלהם?

אנחנו לוקחים פסיכולוגים, לא תואר שני, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, סטודנטים לרפואה בשנים הקליניות, אחיות. אנחנו בעצם נלמד אותם את השכבה הראשונה של התמודדות עם בעיות נפשיות של חוסר שינה, הרטבת לילה אצל ילדים, חרדות, וזה אומר לפי מחקרים של ה-9/11 בערך 30% מהאנשים, שבפוטנציאל יכולים לפתח PTSD יימנעו באמצעות הטיפול הזה. אנחנו מקימים עכשיו בית ספר.

כמה זה יכניס לעולם המע"נים, לעולם בריאות הנפש?

מאות, ולדעתי בפוטנציאל אלפים. אנחנו מכשירים בחודשיים הקרובים 200 איש רק מתוך כללית. מבחינתי אנחנו יכולים להיות בית הספר הלאומי. אנחנו מקימים כבר את בית הספר הזה, נוכל ללמד את כל המדינה.

אנחנו אמורים לקבל את התוכנית ממשרד הבריאות בימים הקרובים התוכנית מענה לבריאות הנפש שהיא אמורה גם להכניס עוד אנשים למעגל המטפלים. יכול להיות שזה המתווה הזה אני לא יודע.

כן זה המתווה הזה. הם ישבו איתנו לפני שבוע ולמוחרת כבר הכנו תוכנית.

שלום. אני יולי טרגר, מנהל מחלקת שיקום. אני גם מנהל מרחב שיקום דרום כללית, כלומר אני גם בקהילה וגם פה, אבל בעיקר בבית החולים.

המחלקה שלנו קיימת כבר עוד מעט 10 שנים והמטרה שלנו היא לתת מענה שיקומי לסביבה שלנו – הנגב, בעיקר באר שבע ומסביב אבל לא רק. המחלקה מוגדרת כמחלקה לשיקום כללי, שזה אומר שאנחנו נותנים מענה לכל סוגי המטופלים ומאז המלחמה אנחנו גם התגייסנו ואמרנו שאנחנו צריכים לתת מענה לתושבי הדרום כי בעיקר עכשיו בתקופה של רקטות זה לא הגיוני שהורים יתחילו לנסוע מהדרום לבקר את החיילים במרכז ובצפון. אנחנו מנסים איכשהו לעמוד בהבטחה הזו. הנהלת בית החולים נתנה יד ומיום ראשון ברגע שאנחנו מגיעים למקסימום היכולת לקבל מטופלים, אנחנו קיבלנו עוד מיטות, כרגע במחלקה פנימית כמובן זה באופן זמני, אבל הצוות שלנו מתחלק לשניים, המטופלים מגיעים לטיפול במחלקה שלנו המקורית ב-20 מיטות ומסתדרים, מקבלים טיפול כמו שצריך. כיוון שגם שם אנחנו כבר בקצה גבול היכולת אז פותחים פה מחלקה חדשה וגם זמנית, כרגע אנחנו מתארגנים למחלקה אנחנו נהיה שתי מחלקות עם שני צוותים.

יש לכם צוותים נוספים? הצלחתם לגייס?

יש לנו צוותים, כן שלומי מסתכל עליי בצדק.

אנחנו מתגברים במשך שנים, טיפול נמרץ, מיון, חדרי ניתוח, שיקום, מתוך הבנה שיבוא יום פקודה, אז יש לו רופאים מעל התקן שלו ועדיין צריך עוד.

נכון.

אנחנו יודעים יש קושי בגיוס רופאים משקמים.

בגלל זה אנחנו לא מגייסים אנחנו מכינים. כל הצוות שלנו אלה רופאים שזו התמחות שנייה שלהם, יש לי רופא ילדים ורפא פנימאי ורופא נוירולוג, שהם עכשיו עושים התמחות שנייה זה כבר לא יום ראשון שהם נמצאים בהתמחות, הם נותנים מענה מאוד מקצועי והצוות שלנו מספיק לשתי מחלקות כי הראייה הייתה למרכז חדש שייפתח בקרוב. אנחנו מבינים שאי אפשר להביא מומחה שיקום, צריך להכין אותו מהמקום מתושבי המקום.

כמה מיטות יש פה?

פה יש 36 מיטות.

מתוכן 24 ממוגנות?

כולן ממוגנות - - - מה שאמרנו "חלק מהמיטות" זה למעשה את כל ה-36 אנחנו יכולים להחזיק ממוגן, מה שלא יהיה ממוגן זה שטחי טיפול כי נצטרך שטחי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק וכו'.

אז פה 36 ושם?

שם 20.

ויש שם עדיין משוקמים מהפצועים שהגיעו?

כן, יש לי כרגע 11 משוקמים מהמלחמה, מ-30 שיש לי כרגע, כל השאר זה תושבי הדרום, הם עדיין עושים אירועים מוחיים ותאונות דרכים וכו'. אז אנחנו מקבלים את כל מי שחייב שיקום.

30 על 20 מיטות.

היחס הוא לא הגיוני.

מה צריכה להיות התפוסה המומלצת במחלקת שיקום? כי זה גם אשפוז ארוך יחסית.

התפוסה הקיימת במדינת ישראל, לצערי הרב 100% תמיד. עם רשימות המתנה. המשמעות היא שמטופל שחייב להתחיל שיקום, הוא נשאר במחלקה אחרת אורתופדיה וכדומה, כי אין מיטה. והוא ממתין לשיקום, זו המציאות במדינת ישראל. בעולם הגדול האחוז הוא 75%. כך יש אופציה להביא - - -

אנחנו מכירים אבל את הנתון הזה, זה לא חדש לנו.

המלחמה כן העלתה מאוד בצורה דרמטית אבל מלכתחילה היינו במצב שהתפוסה לא תואמת את מה שצריך.

אנחנו במקומות האחרונים במדינות ה-OECD. אלה נתונים, שאתם הצגתם לנו.

עוד דבר שידעתי אבל קיבל חיזוק במלחמה. מחלקת שיקום בבית חולים יש לה מלא עבודה מחוץ למחלקת שיקום כי בסופו של יום רופאי שיקום צריכים להסתובב, הצוות שלי עושה מיום שני במלחמה סיבובים במחלקות אקוטיות כדי לראות חולים בעיניים. כבר עכשיו עצרנו את השחרור של חמישה-שישה חיילים עצרנו את השחרור, כי הוא מסיים את הטיפול האקוטי האורתופדי, נגיד, צריכים מיטה אז משחררים אותו הביתה. הולך הביתה הוא ילך לאיבוד. אז אנחנו בודקים אותו יום-יום במחלקות האקוטיות ואם יש צורך בשיקום אז או שאנחנו מסדרים לו שיקום באזור מגוריו ואם הוא מהדרום אנחנו מקבלים אותו למחלקה מעכשיו לעכשיו. הנה היום אנחנו מקבלים עוד חייל ומחר עוד חייל.

אנחנו מאחלים לכם שלא תהיה לכם עבודה. תודה רבה לכם.

יולי, אנחנו רוצים לעשות איתך תמונה על רקע המיטה.

אני רוצה להגיד לפרוטוקול זה מה שסורוקה יודע לעשות עם משאב שנותנים לו. עוד מהקורונה ישב וחיכה לשעת הכושר שלו. את המשאב הזה קיבלנו ממשרד הבריאות. 100% מהעלות.

זהו סיימנו את הסיור. אפשר לסגור את הפרוטוקול.

(הישיבה נפסקה בשעה 13:00 ונתחדשה בשעה 15:45.)

(ישיבה בי"ח אסותא אשדוד)

הפרוטוקול עובד. שלום. אני אפתח ברשותך שתי מילים. אדוני המנכ"ל ברשותכם. פתחתי בהתנצלות על האיחור, זה לא אופייני, אני אשם בזה ואני מתנצל שוב. תודה רבה על ההמתנה ועל קבלת הפנים החמה, חשוב לנו מאוד, אנחנו דנים הרבה בזמן האחרון בנושא המלחמה, כל מה שקשור לבריאות הנפש, מיגון, הצטיידות ושאר הנושאים שקשורים למלחמה וטוב מראה עיניים מ-1,000 מילים שאנחנו שומעים וזה בא לידי ביטוי בהמון דברים. אנחנו נשאל שאלות, רוצים להבין, אנחנו נתקלים גם מול אנשי משרד הבריאות, גם מול משרד האוצר ו"דע מה שתשיב". אז אני מודה לך ונשמח לקבל את הסקירה שלך ולשאול את השאלות.

אז תודה רבה, שמי ד"ר ברנבוים ארז אני מנכ"ל בית החולים. ברשותכם אני אתן דקה אחת לסגל שלי להציג את עצמו שתראו מי האנשים. בבקשה.

תבור אנושי, ראש אגף משאבי אנוש.

ענבל עמית, ראש אגף הסיעוד ואחות ראשית.

ד"ר חגית סרבגיל-ממן, סמנכ"ל.

ד"ר אליעד אבירם, סמנכ"ל.

מאיה עופרי, עוזרת מנכ"ל.

ד"ר נוי כהן, סמנכ"ל.

חזי רוזנברג, מנהל ארגון ושיטות.

אוהד יחזקאל, דוברות בית החולים.

אני עו"ד סער נרי מהממונה על קשרי הממשל.

אנאס גדיר היועץ של חבר כנסת חוג'יראת.

יגאל אמיתי, דובר של הכנסת.

ד"ר טליה פליישמן, ממונה על-ארצית על יישום סטנדרטים, אגף לרפואה כללית, חמ"ל אשפוז. אני בעצם ממונה של ד"ר סיגל ליברנט טאוב.

יאסר חוג'יראת, חבר-כנסת.

יונתן מישרקי, יושב-ראש הוועדה.

אושר שקלים, חבר-כנסת, ליכוד.

מיכל דיבנר כרמל, מנהלת הוועדה.

כן.

חדוה קפלינסקי, מרכז המחקר והמידע.

שלי לוי, ראש צוות בריאות במרכז המחקר והמידע.

רוני בלנק מרכז המחקר והמידע.

דניאל תור ממונה על השכר, משרד האוצר.

טוב. אסותא אשדוד, הרבה פעמים אנשים חושבים שמדובר בית חולים פרטי. במקור הוא נבנה ברשת "אסותא מרכזים", שזה אומנם גוף פרטי מקבוצת מכבי. אבל אסותא אשדוד זה בית חולים ציבורי, הווה אומר אין אלמנט פרטי בתוך בית החולים והוא אינו שונה מברזילי או קפלן או שיבא לצורך העניין. איך מזהים? כשיש חדר מיון זה בית חולים ציבורי, כי אתה לא יכול לבחור את המטופלים שלך, כולם נכנסים בשעריך. אני מתעקש לשים פה את החזון של בית החולים כי אנחנו באמת טוענים שאנחנו בית חולים ציבורי אבל אנחנו מייצרים פה חוויית טיפול אישית ייחודית בישראל. המוטו המשמעותי ביותר, אין פה חולים במסדרון בבית החולים הזה, ברמת ההגדרה לא היו ולא יהיו גם בעתיד, וצריך לראות זה, הצורה שהוא נבנה זאת תפיסת העולם שלפיה אנחנו מפעילים את המקום, אני לא אלאה אתכם בדברים, אבל זה המוטו העיקרי של בית החולים.

בית החולים נחנך לפני שש שנים, אפשר לראות פה את השחקנים המובילים בהקמה שלו. בית החולים הראשון שנבנה בישראל אחרי קרוב ל-40 שנה. אני מציין את זה כי זה מאוד מורכב לפתוח בית חולים. כשמדובר היום על פתיחת בית חולים בקריות מדובר על דילוג של בית חולים מנקודה אחת לנקודה שנייה, ורק הקמה של תשתית. כשמדובר על הקמה של בית חולים חדש מדובר על כוח אדם שזה החלק הכי חשוב בבית החולים, זה האתגר המרכזי מעבר לתשתית. ופה היה אתגר מאוד משמעותי לפתוח בית חולים במרחב הזה. אני הגעתי לפה אחרי שנתיים, מרבית הצוות שלי היה פה בהקמה, וזה היה אתגר משמעותי ומוכנים לאתגר הבא ותכף אתייחס אליו.

אז היום יש לנו ברישיון בית החולים 307 מיטות. אנחנו חיים בישראל אז אתם מניחים שיש לי יותר מיטות ממה שרשומות ברישיון שלי ומראש בית החולים מתוכנן ל-PHASE 2 שזה עוד כ-300-350 מיטות. אני גאה לבשר שברמה העקרונית המשרד אישר את תוספת הבניין הנוסף.

כמה מיטות זה תוספת?

ברמה היבשה זה תוספת של כ-100 מיטות הבניין נבנה להכיל עוד 350 מיטות. כבר לא נבנה יותר בניין שלא יענה על כל הצרכים גם בראייה של 20-30 שנה קדימה. אתם תראו בהמשך את הבניין שבונים. נכון להיום בית החולים משרת 250,000 תושבים של העיר אשדוד. העיר השישית בגודלה בישראל, כשהעיר הזאת נמצאת בצמיחה מטורפת ותהיה 350,000 תושבים בעוד 12 שנה. אנחנו בעצם נערכים לגידול עתידי בטווח של העשור או השניים הקרובים. אנחנו מעריכים שבעוד 15 שנה אנחנו נשרת 600,000 תושבים, אם אני לוקח את אשדוד ואשדוד רבתי מהסביבה, זה אזור ענקי שמשרתים אותו.

לצורך הדוגמה אם ניקח את פתח תקווה שזו העיר המתחרה באשדוד מבחינת גודלה, פתח תקווה זה 255,000, אשדוד 250,000, בפתח תקווה יש למעשה שלושה בתי חולים גדולים – בילינסון, ובית רבקה ושניידר זה סדר גודל של 1,500 מיטות אל תתפסו אותי במילה המדויקת, לדעתי אפילו פחות. בתור מי שניהל בעבר את בית רבקה, אני יודע בוודאות, זה גריאטריה ושיקום. בעיר אשדוד יש 307 מיטות. לכו והשוו בין שני המקומות. חסרות מיטות אשפוז בדרום ולכן ההחלטה לבניית מגדל נוסף במרחב הזה היא החלטה נכונה. בנו נכון, תשתית חדשה, בנייה ירוקה שחושבת גם בהיבט של הוראה נכונה, ואני אעצור כאן. זה בית חולים שמסונף לבן גוריון, הייתם היום גם בסורוקה, זה עוד בית חולים שמסונף לבן גוריון, הווה אומר, אנחנו מכשירים פה סטודנטים, גם לרפואה ומעבר לזה לכל שאר המקצועות - סיעוד ומקצועות הבריאות וזה חיוני לכל מוסד.

מבחינת השירותים, אני אציין מה אין ברשימה. בבית החולים יש הכול זולת ניתוחי לב, נוירוכירורגיה וצנתור מוחי. כל שאר הרכיבים כמו צנתור לבבי וכדומה נמצאים בבית החולים. כשדנים היום על השאלה של מרכז-על בטראומה, אותה הודעה שיצאה השבוע ממשרד הבריאות וכיוונה לשני בתי חולים פריפריאליים, אחד במרחק רבע שעה נסיעה ממני, מדובר בעצם על תוספת מבחינת בית החולים של נוירוכירורגיה. יכולת נוירוכירורגית ויכולת ניתוחי לב זה הפער בין המצב שלי כיום למצב של מרכז-על בטראומה. כיוון שבית החולים ממוקם לכבישים גדולים כמו כביש 4 וכביש 6 אנחנו חשופים להרבה טראומה לפחות המתחרים בהלל-יפה, ברמה של חשיפה לטראומה שלא במלחמה אני מתכוון, ובית החולים למרות גילו הצעיר כבר מוכר כמרכז טראומה אזורי. המעבר ממרכז טראומה אזורי למרכז טראומה-על, מאוד קטן. אני אגע בזה בהמשך דבריי. מכונים, אני לא אלאה אתכם במכונים.

בנו בית חולים ממוגן ואני רוצה שהוועדה תבין מה פירוש הדבר. בית חולים ממוגן בישראל פירושו שבזמן מלחמה אפשר להעביר את המטות מצד אחד לשני ולהכניס את כל החולים תחת מיגון. זו ההגדרה וזה אומר שלא כל מגדל האשפוז ממוגן. ובאמת ב-7 באוקטובר אחרי שהבנו שקורה פה משהו אחר התכנסנו, כל ההנהלה זרמה לבית החולים, גם מנהלי מחלקות, בכלל הרבה מאוד עובדים הגיעו לבית החולים ודבר ראשון שעשינו זה הגפנו את החלונות בקומות בניין האשפוז, נראה לכם את זה בסיור, מגיפים את החלונות וזה יוצר הגנה מרסיסים. הדבר השני שעשינו, העברנו חולים מקומה חמישית חצי קומה חמישית זה פנימית ב', במחלקה הנוירולוגית, אין להם גג מלא ואם נופלת רקטה ישירה.

יש להם גג אחד, לא שניים.

ולכן את חצי קומה חמישית העברנו למקומות אחרים בבית החולים כי זה האזור היחידי של בית החולים שלא ממוגן בהגדרות של משרד הבריאות, שאר החולים אם מזיזים אותם ממרחק מהחלון הם ממוגנים.

העיר הייתה מטווחת באותו בוקר?

כן, לחלוטין.

ואיך התארגנתם על עצמכם? תוך כמה זמן?

אנחנו היינו פה בהערכת מצב ב-09:00 או 08:30. ב-10:00 כבר הכול היה מוגף. הם התחילו כבר ב-06:30 לפי הוראה שלי כי הבנתי שזה קורה, והיינו ערוכים לקלוט פצועים בשעה 12:00.

היינו ערוכים לקלוט חולים מיד מהבוקר אבל מחלקות עברו - - -

יש לנו תרגולת - - - אנחנו יודעים לעבוד מאוד מהר.

יש בתי חולים שלקח להם זמן להבין איפה הם נמצאים - - - זה מעניין לשמוע שבאמת תפסתם.

לא ידענו את גודל האירוע אבל ידענו להיערך.

ברגע שיש אזעקות ואנחנו מבינים שצריך לעבור למרחב מוגן, יש תרגולת מאוד ברורה, כל הצוות שצריך מתגייס לפה כולל סיעוד שינוע ומכשור, כולם כדי להעביר את האנשים ממקום למקום מגיעים מנהלי המחלקות לשחרר חלק מהאנשים הביתה תוך שעיים פחות או יותר משריקת הפתיחה אנחנו במיגון מלא.

אז בוא נמצה את סוגיית המיגון ברשותכם.

בניין האשפוז ממוגן במלואו עד קומה שנייה, הכול. כלומר, חדרי המיון, חדרי ניתוח, טיפולים נמרצים, חדרי לידה - - - קומות 2- עד קומה 2, הווה אומר חמש קומות. המיונים, חדרי הניתוח, אזור חדרי הלידה, פגייה - ממוגנים. עד קומה שנייה כולל, לא צריך להזיז מצד לצד, זה ממוגן באופן מלא.

מקומה שלישית ואילך זה חצי קומה שמאפשרת מיגון חלקי. שאר בית החולים - מרפאות לא ממוגנות, הבניין הזה ודאי שאינו ממוגן. ההשלכות של זה שחלק מהשירותים של בתי החולים שנמצאים בקומת המרפאות לא מתפקדים בתוך הבניין כבר חמישה שבועות.

מה למשל?

פעילות של גסטרו, של מערכת העיכול, פעילות של ריאות, ברוכוסקופיות, פעילות של מיפויים, שמחר בעזרת השם נפתח אותה, כי מיגנו אותם תוך כדי הלחימה, יש לי MRI שאני מפעיל מחוץ לבית החולים שלוחה שלנו שהוא לא ממוגן ולא פועל כבר מעל חודש.

אני אגיד לך למה אני שואל, כל המעטפת של טראומה של קליטת פצועים, ממוגנת?

לחלוטין, אתה תראה את זה בעיניים. עוד דבר, בית החולים ערוך, אתם יכולים לראות פה את התמונה עם רן סער זה יושב ראש של מכבי ויושב ראש של בית החולים, איך שמתחילה הסלמה כמו שמגיפים את החלונות וחושבים קדימה, תבור שאחראי על משאבי אנוש מרים טלפון לעיריית אשדוד ושואל, "האם יש לכם גנים שאפשר להפעיל אותם מחר בבוקר?" אנחנו ב-8 בחודש כבר הפעלנו גנים בחסות העירייה. מתורגלים פה לעילא ולעילא כי אנחנו יודעים שעובדים לא יגיעו לעבודה כי יש בעיה עם הילדים.

זאת אומרת זה לילדים של עובדים?

ילדים של עובדים.

נפתחו גני ילדים ל-80-70 ילדים.

עכשיו המורכבות שלנו הייתה שחלק מהעובדים שלנו הם מעוטף עזה, כולל עובד שהיה נעול בממ"ד, אני לא אלאה אתכם בסיפורים, שדרות ואשקלון. זה חלק מהמורכבות, חלקם גם דולגו למקומות אחרים אבל בית החולים יודע לעבוד בחירום מותאם למיקום שלו.

כמה עובדים סך הכול בבית החולים?

2,000. 2,100. אני מנצל את העובדה שאתם פה ואני אדבר אתכם על העתיד כי זה חשוב לי. זה פרויקט 300 הוא נקרא כך כי זה 300 מיטות, 350 מיטות זה העניין. רק כדי לסבר את האוזן, אתם יושבים עכשיו מתחת לבניין האשפוז החדש. הבניין הזה החלום שלי זה לראות אותו הרוס כי ברגע שיהרסו אותו יחפרו פה את היסודות של המגדל הבא, במקום שאנחנו נמצאים. אגב זה המיקום הנכון כי זה הכי קרוב למרכז של בית החולים, ללוגיסטיקה ולחדרי ניתוח. הבניין הזה הולך להיות בניין של שתי קומות בתוך הקרקע ושמונה קומות מעליו. חוץ משלוש קומות שהן קומות מעטפת עליונות, כל השאר בניין בנוי. אני מציין את זה פה כי אני בונה את הבניין הזה בתצורה שאני בונה את המגדל הקודם, הווה אומר כל המיטות של המאושפזים יכולות להיכנס לצד אחד, והצד ההוא הוא צד ממוגן, החצי השני לא ממוגן, כמו שמנחה פיקוד העורף.

אני בונה עכשיו תשתית ל-100 שנה, בית חולים זה 100 שנה מינימום, תראו מה המצב בארץ. אני לא עושה שום דבר מעבר, אני יכול למגן את המרתפים שלי, את החניות שלי, כמו שמיגנו ברמב"ם ולהפוך את זה לתשתית לאומית שמאפשרת אשפוז של מאות חולים בקומות התחתונות. פנינו למשרד רה"מ, כמה ראשי ממשלה בדרך מאז שהתחלנו עם התוכניות, ואמרנו, "זה מיליון שקל, תעזרו לנו למגן את קומה 1- ואת קומה 2- ונכין לכם תשתית לאומית לאזור הדרום, שיהיה לכם מקום להכניס כל אדם שצריך". לא של בית החולים, בית החולים עצמו ממוגן, עבור תשתיות שנכנסות פנימה. עוד דבר ששאלנו, אם נכון בכלל למגן את כל המגדל. אם כבר בונים למה שלא יהיה ממוגן כולו? וזאת חגם לא דלתא מאוד גדולה. אין לנו תשובות לזה כרגע. אני יודע שיש בעיות קשות יותר בישראל ויש בתי חולים פחות ממוגנים, אבל זה מסוג ההחלטות שאם לא עושים אותן עכשיו, לעולם לא יעשו אותן. אין הרבה בתי חולים שנבנים היום בישראל. האם לא נכון למגן לכתחילה בראיית העתיד? ואני לא בטוח שפנינו לשלום בעשורים הקרובים.

בן כמה הבניין הזה עכשיו?

בן שש. נפתח בנובמבר 2017.

וכשבנו אותו לא חשבו על זה?

לא. פשוט וקל.

לא שלא חשבו, לא היה כסף.

אני לא הייתי פה. אשפוז ממוגן, חלק מהשירותים הנדרשים לא ממוגנים. עוד מילה אחת אומר על הפרויקט הזה. פרויקט נדרש.

המקומות שאנחנו רואים כרגע, זה החזית, לאיזה כיוון זה? כוון אותי רגע.

זה מבט מדרום לצפון.

החלק הזה הוא שחשוף לפגיעה, בעצם?

תלוי מאיפה אתה צופה את הפגיעה.

מעזה.

דווקא בבניין החדש בחרנו למגן את החלק הצפוני, כי האיום הצפוני הוא לא פחות, התייעצנו כמובן עם יועצי ארגון, וגם כי אם יש פגיעה אז לאיזה כיוון הקריסה של הבניין.

לשאלתך, הבניין הזה ממוגן בנוהל של פיקוד העורף, הבניין הזה יהיה ממוגן בנוהל של פיקוד העורף, הבניין הזה פה באמצע לא ממוגן, ואני כבר היום שואל את עצמי מה אני מסוגל להעביר למקומות ממוגנים יותר, בראיית העתיד. אני מתעסק בזה.

עוד מילה אחת על פרויקט לאומי בניין בית חולים. אני בית חולים של קופה בדיוק כמו שבית החולים שביקרתם בו היום הוא בית חולים של קופה. המדינה תומכת במידה מסוימת בבניית מגדל האשפוז, עדיין הספונסר המרכזי שלי, הכיס העמוק שלי זה קופת חולים מכבי, שמממנת את הבנייה של המגדל הזה. יש כל מיני מודלים עם האוצר, יש פה נציג מהאוצר, נכון? אתה מכיר את המתווה שנבנה?

הוא מתעסק יותר בשכר.

אבל הם מכירים את העניין הזה.

אנחנו מכירים הכול.

ביום הראשון קיבלנו פינויים רכובים מהאתרים גם של המסיבה וגם חולים שווסתו מבתי החולים מקרני ברזילי אבל גם מסורוקה, ווסתו אלינו, הגיעו לשערי המיון, אמרו להם "תמשיכו הלאה". הגיעו גם מסוקים ישירות לבית החולים, הפצועים היו כמקובל במקרים כאלו, בסביבות 20% פצועים קשים, במדרג שונה של פציעות.

כמה בסך הכול קלטתם?

ביום הראשון כ-100 פצועים ואחרי זה, זה הלך וירד. בית החולים ניתח משך שלושה-ארבעה ימים, עבדנו פה ברצף לנתח את הפצועים עם פגיעות כירורגיות, פגיעות אורתופדיות. אחר כך היו כניסות איטיות כי בעצם לא הייתה פעילות נוספת, אחרי שאיתרו את כל המחבלים הפסיקו היריות. היו פה ושם תקלות, דו"צים וכדומה, אבל זה לא המהות. וכשהתחיל השלב הקרקעי, בהגדרה של המשרד וחיל הרפואה אנחנו לא היינו יעד לפינוי. כי בתי החולים הקרקעיים הסמוכים זה סורוקה וברזילי, בתור איש צבא לשעבר אני יודע שמהגזרה הצפונית מפנים לברזילי, מהגזרה הדרומית מפנים לסורוקה. מאז ומתמיד זה המרחקים הנכונים. גם המסוקים בדרך כלל מדרום הרצועה יטוסו לסורוקה, ומצפון הרצועה יטוסו למרכז.

אותנו הגדירו במקרה קיצון, כשהרופא במסוק לא מצליח לאזן את החולה והחולה נמצא על סף קריסה, הוא נוחת על המנחת שלנו, שהוא מנחת שנבנה בהקמת בית החולים, מנחת מצוין, עומד בכל הסטנדרטים של חיל האוויר.

סמוך לכניסה למיון?

מעבר למיון.

כשאין לנו התראה וזה קורה, לצערי, אנחנו פשוט רואים אותו נוחת ואנחנו יודעים להגיע.

אפשר אמבולנס ואפשר גם לקחת אלונקה ולרוץ איתו מהר 50 מטר, לפתח המיון. אני אומר את זה כי בפועל הבוקר נחת פה מסוק, היה פה מסוק שכמעט נחת, ואתמול נחת פה מסוק ואנחנו מקבלים כמעט כל יום סדר גודל של מסוק. לרוב הפצועים הקשים ביותר מגיעים אלינו.

יש לנו מקורות בחיל אוויר אנחנו יודעים שאנחנו לא המובילים בכמות המוסקים אבל פחות או יותר מספר 2 בכמות הפצועים שמגיעים במסוקים, כי לצערנו החבר'ה לא יציבים. זה מחזיר אותי לאמירה שאמרתי קודם, אותי מאוד מצער שאין לי היום את היכולת של נוירוכירורגיה ואת היכולת של לב-חזה, לטובת המלחמה. התקשרתי כבר עם שני בתי חולים שיגבו אותי, אני רק מחכה לאור שירוק ממשרד הבריאות כדי שאני אוכל להפעיל את השירות הזה.

היה לנו השבוע פצוע קשה מאוד, הצלנו את חייו, זה נקרא חזה בלחץ, ניקזנו את החזה שלו וייצבנו אותו, ראינו שיש לו דימום מוחי והעברנו אותו הלאה לבית חולים אחר במרכז הארץ. אם הייתה לנו את היכולת הזאת כבר היינו משאירים אותו פה.

מה צריך לקרות כדי שיהיה פה נוירוכירורגיה?

אישור של משרד הבריאות.

מה מונע מהם לתת?

המשרד כרגע שם את יהבו על ברזילי ועל זיו בצפון, עיני לא צרה באף אחד אבל בפועל המסוקים נוחתים פה. המסוקים עם הפצועים הקשים ביותר, שחוששים להטיס אותם למרכז, נוחתים פה. ואני מרגיש שאני נותן מענה לא מספק לפצועים שנוחתים פה. אני איש חיל אוויר, אני יודע מה זה לטוס במסוק, אני מכיר את הסיטואציה ואני משוכנע שימשיכו לנחות פה.

הסוגיה הועברה למשרד הבריאות, אני לא מדבר דברים בעלמא, פניתי למשרד הבריאות גם בכתובים וגם בעל פה, אני מדבר כרגע על מענה לטראומה מהמלחמה. ואני רוצה להיות הוגן אז אגיד שבית חולים שרוצה לבנות את העתיד שלו צריך להיות מקום עם כל היכולות הטכנולוגיות במדינת ישראל, על אחת כמה וכמה בעיר כמו אשדוד, השישית בגודלה בישראל. דוגמה קטנה ובזה אסיים את ההיבט הזה.

,
לא ציוד לא צריך, אנחנו מדברים רק על שירות. כלומר, רופא שנוכח פה יש לנו את כל הציוד שצריך בשביל טראומה, מכשור הכול יש, זה עניין של רכש, אנחנו לא צריכים את כל המערך השלם של מיטות וכדומה אנחנו צריכים גו כדי להפעיל שירות לטראומה, שירות חירום.

אין - - - את משרד הבריאות בהקשר הזה, אנחנו נשמע .

מילה אחת קטנה כי התבקשתי לומר את זה בוועדה. אנחנו היום בתוך המלחמה, אנחנו מסתכלים על השלב של הטיפול בפצועים, אני גם מסתכל קדימה על השלב הבא של אחרי המלחמה וזה עולם השיקום ועולם הפוסט-טראומה ובריאות הנפש. אני יודע ממנהלת השירות הפסיכולוגי שלי שהיא לא מצליחה לגייס כוח אדם לבית חולים ציבורי, כי השכר של הפסיכולוגים אינו תואם את הצרכים או את התחרות עם השוק בחוץ וזה יהיה עוד יותר גרוע בהמשך. אלה דברים שתקועים.

מה אתם צריכים בהקשר של שיקום?

חסר שיקום, אני מודה שאני בוחן אפשרות להקים פה יכולת שיקום יום, אין לי מקום למיטות אשפוז. אני בודק אפשרות להקים פה יכולת שיקום יום, אין לי תשובות לוועדה, אני בוחן את המשמעויות של זה, לא תכננתי.

חשבתי שאתה רוצה להגיד משהו בעניין.

לא תכננתי, כלומר אני מתכנן להיות שם בשלב הבא של המגדל, לא בשלב הזה, אבל מה שאני בעיקר רוצה לומר זה הנושא של הפסיכולוגיה, צריך לפתור את זה, הפסיכולוגים זזים מהציבורי לפרטי וצריך לעצור אותם.

אנחנו מתעסקים המון בנושא הזה ודניאל פה גם ישיב לעניין הזה.

מישהו פה רוצה להגיד משהו?

אני רוצה להגיד, אני פשוט אחראי על התחום הזה, אנחנו צריכים להכפיל את כמות הפסיכולוגים כי הם אפילו לא מגרדים את הצרכים.

מה יש לכם היום? אילו מענים?

אין לנו מספיק, יש לנו שירות פסיכולוגי ושירות סוציאלי, שני דברים שונים, יש לנו את כל הטיפולים – פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, אבל זה לא קשור, אבל מבחינת הפסיכולוגיה צריך להבין שהצוות שלנו, מיד עם תחילת הפעילות גייסנו אותם לטפל בצוותים שלנו. חילקנו, השירות הסוציאלי יטפל במטופלים, השירות הפסיכולוגי יטפל בצוות.

המון צוותים כמו שד"ר ברנבוים אמר, אחד מעוטף עזה, אחד משדרות עוד אחד מאשקלון ואחד אחר מהקיבוצים. והיה צריך להרים פה את כל הצוות כי אנחנו תחת מלחמה וזה לא מספיק והם צריכים לטפל במטופלים ובצוות לכן אנחנו צריכים להכפיל את מספר הפסיכולוגים ואם לא נצליח להעלות להם את השכר בצורה שתהלום את כישוריהם, ואתם צריכים להבין, פסיכולוג זה יותר מרופא, זה 12 שנים של הכשרה, אנחנו לא נוכל לעמוד בקצב.

שתי סוגיות אחרונות. סוגיה אחת זה איך מתגמלים את העובדים שהיו בבית עם הילדים שלהם. במהלך המלחמה והם עדיין נמצאים בבית, באשקלון, אשדוד פתחה את שעריה אבל באשקלון לילדים מאפס עד שלוש אין פתרון. הורים לילדים בגיל אפס עד שלוש נשארו בבית חלק הצליחו להגיע אם הבעל התגייס למילואים הם לא מקבלים שכר. וכרגע עדיין לא קיבלנו תשובה של הממונה על השכר באיזו צורה הם רוצים לתגמל את האנשים. אני מקבל את השאלות האלה כל הזמן.

ועוד דבר, אני חייב להגיע לנקודה הזאת, אני הפסדי בחודש האחרון. אני משלם שכר על סמך ההכנסות שלי, אם אני סוגר חדרי ניתוח בהוראת המשרד - - -

כמה הורידו לכם באחוזים? מה הפעילות שלכם ירדה באחוזים?

אני יכול להגיד לך שירדה ב-20%. זה כמעט מדויק.

זה לא הרבה, אבל בסדר.

אז אני אגיד לך מה אני עושה. אני משתמש בחדרי הניתוח בהתאוששות של חדרי הניתוח לעשות פעולות של גסטרו וקולונוסקופיה, זה מקום שמתאים לברוכוסקופיה. מה שאומר שכמעט את כל הפעילות של הגניקולוגיה הורדתי למרתפים, כלומר השתמשתי בחדרי קבלה במקומות שמיועדים לייעוד אחר, ידעתי שהם תקינים, בממ"דים עשינו מרפאות עיניים. עשינו הרבה מאוד פעילות במתקנים ממוגנים, אני לא לוקח סיכונים בחיים, אבל שימרנו פעילות כמה שיכולנו, וככל שעבר הזמן הגדלנו יותר את הפעילות אבל עדיין זה נכון שזה לא המון ואני גם אומר אמת, 20% לבית חולים זה מאוד משמעותי. אני עדיין לא יודע מה המנגנון של פיצוי.

משרד הבריאות נמצא כל הזמן בהקשר הזה מול הצבא, פיקוד העורף, בתרחישי יישום ומנחה את בתי החולים מה לעשות ואיך. נושא הפיצויים עוד מעט נשמע.

עד עכשיו ראינו כ-320 פצועים, יש מעט מאוד מאושפזים בבית החולים כרגע כי אנחנו במחזור מאוד מאוד גבוה. יש פצועים שאפשר לבקר אותם, מעטים.

לא הזכרת שום דבר בנושא של הצטיידות, אתם בסדר בהקשר הזה?

אני בסדר עם זה. העצמנו את הרכש בימים הראשונים כשהבנו שתהיה בעיה בתקופה הקרובה.

יש גם את ההנחיות של משרד הבריאות בהקשר הזה, אתם בסדר.

הגדלנו את הכמויות כמו שהצגנו בוועדה.

הוא לא צריך גם כסף. מהצד שלכם מישהו רוצה?

יש לי רק שאלה, אם נשווה הכנסות והוצאות של אוקטובר בשנה שעברה לאוקטובר של השנה, מה תוכל להגיד על המצב שלכם?

יש עם זה בעיה, אני לא מתחמק מתשובה, אני בית חולים בצמיחה, אני בית חולים בן שש, אני משנה לשנה גדל בפעילות שלי כי אני מביא את בית החולים לשיא שלו. ולכן אני משווה לחודש הקודם, זה נתונים מהיום השוויתי לנתונים של ספטמבר. בספטמבר נעדרנו שלושה ימים בגלל חג, באוקטובר נעדרנו 5 ימים בשביל חג, ועדיין יש הפרש של מעל 20%. כימתי את זה, זה הגיע ל-20%.

מה הגירעון הצפוי לך בגלל המלחמה מההוצאות?

אני לא יודע עדיין. אתה מדבר על משהו אחר, על הוצאות אחרות. אני לא חישבתי. אני דיברתי על הכנסות מדחיית שירותים, הוצאות השכר שלי הן הרבה יותר גדולות מהרגיל כי תגברתי משמרות, תגברתי צוותים בחדרי ניתוח וסגרתי אותם במקביל. אז עכשיו אני לא יכול לענות לשאלה הזאת אבל זה יהיה סדר גדול של עשרות מיליונים, אבל לא משהו שהוא בשמיים, לא משהו שאי אפשר לסגור אותו, כבר עברנו חוויה כזאת בקורונה וקיבלנו לזה מענה, אבל אין לי מספר מדויק. אני מדבר כרגע על הכנסות שלי מירידה בפעילות. אבל הוצאות כוח אדם שלי לא השתנו. לחלוטין, הן גדלו.

יש לך הוצאות יותר גדולות מפרוצדורות וניתוחים שעשינו פה לפצועים.

בסדר זה התפקיד שלנו.

בבקשה.

אני רוצה לחדד עוד את הנושא של מענים שחסרים לנו כרגע בטראומה. ב-7 באוקטובר כשהגענו לפה ונתנו מענה באמת מצוין, היה פה אירוע רב נפגעים, טיפלו פה 85 אנשים באמת בהתגייסות ושליחות מלאות. ברגע שחסרות לנו שתי יכולות שנותנות מענה שלם לפצוע, זה חוסך את המעבר לבית חולים אחר זה זמן יקר הזמן של פינוי. תתארו לכם זמן מלחמה, שגם אין הרבה אמבולנסים כדי לנייד מטופל ממקום למקום, ואם יש לנו את היכולות האלה כאן, ואנחנו מדברים על דלתא יחסית קצרה, אנחנו מדברים על שירות נוירוכירורגי שאנחנו מייצרים את ההסכם ושירות עם תוחלת שאנחנו יוצרים את ההסכם. אין פה יותר מדי חוץ מאת אישור משרד הבריאות כדי לאפשר לנו לעשות את זה, כדי לתת מענה מלא למטופל טראומה שנמצא פה.

נושא שני שרציתי להזכיר זה נושא השיקום. אם אנחנו מסתכלים על היום שאחרי המלחמה, רוב השיקום שאנשים יקבלו יהיה שיקום במסגרת של אשפוז יום. זה לא יהיה מיטות שיקום כי זה אנשים צעירים שצריכים מענה מולטי-דיסציפלינרי, שהוא בעיקר שיקום יום, וזה מה שאנחנו בוחנים כרגע.

זה חשוב, אבל משרד הבריאות חושב אחרת.

אין לנו כרגע יותר מדי נדל"ן ובכל זאת את מה שייעדנו למטרה אחת אנחנו רוצים אולי להפנות למטרה אחרת. וזה אומר לגייס מעבר לרופא שהוא הציר המרכזי אולי, יש כאן צוות רב-תחומי, מקצועות הבריאות הם ציר מאוד משמעותי בדבר הזה ואותם הכי קשה לגייס. ואנחנו מאוד רוצים ואנחנו בוחנים ואפילו שינינו את התוכניות שלנו מה יהיה באותם מתחמים שחשבנו, כי אנחנו חושבים שזה חשוב והאוכלוסייה פה צריכה אותנו ואנחנו יודעים, שש השנים האחרונות הוכיחו, יש בנו אמון ואנשים מגיעים ולכן אנחנו חושבים שאנחנו צריכים לתת את המענה.

לאיפה משתקמים אנשים מאשדוד שצריכים?

נוסעים למרכז, אין פה הרבה מקומות.

יש פה גם את בית הדר.

אבל זה למבוגרים.

לצעירים פצועים זה שיבא.

בטח גם טליה תכף תגיד באזור הדרום, זה האזור שיש בו הכי פחות מיטות שיקום בארץ.

בכל האזור של הדרום בעצם כמעט ואין מענה.

נכון ולכן הם צריכים להגיע למרכז אז אנחנו באמת רוצים להיות נקודה שתיתן גם את המענה הזה של שיקום כי זה חשוב.

הייתה פה התגייסות יוצאת דופן של האוכלוסייה ושל העובדים של בית החולים. גאווה שלמה אני מרגיש עם האנשים שלי. אנשים התייצבו פה מלא, מחלקות נחתו פה ביום האחרון של החג, עזרו לשחרר חולים הביתה בשביל לפנות מיטות ולהביא את המיטות למקומות אחרים ויש אווירה מאוד מאוד טובה בבית החולים.

בית החולים זה מרחב שיש בו דתות שונות, עובדים ממקומות שונים, ואנחנו הצלחנו לצלוח את התקופה הזאת. יש חיבור חזק מאוד בין אוכלוסיות של יהודים וערבים. כל מי שלא יודע, מערכת הבריאות נשענת על עובדים ערבים. לחלוטין. אי אפשר בלעדיהם, וזה עובד טוב בבית החולים. אני משמר את זה ככל יכולתי את הסולידריות שמתקיימת בתוך בית החולים.

לא הייתה מתיחות? או שהייתה ונפתרה?

אני לא מיתמם. היו ימים שחיפשו זה לזה בפייסבוק, היה מקרה אחד שהעזתי לפטר עובדת אחת עם אמירה שהייתה לא ראויה, ובזה זה נגמר. זה מורכב.

דברים ששמענו בכמה וכמה בתי חולים.

אנחנו לא נמצאים בשבוע הראשון אבל זו גם לא פעם ראשונה שאני מרגיש את הצורך לגייס את כולם למטרה משותפת.

ב-7 באוקטובר חצי מהמטפלים היו לא יהודים וזה בסדר, בית חולים זה מגדלור של דו-קיום וכך זה צריך להישאר.

גם בשדרות אגב. כתף אל כתף.

לפני שנשמע את תשובות המשרדים, מישהו מהח"כים רוצה לדבר? אולי נלך אחד-אחד, אז משה בבקשה.

הרבה הערכה לעבודה שלכם והשם שלכם הולך לפניכם, זה לא סוד, שמעתי קצת בוועדות הדים מזה אז תמשיכו כך ואל תשתנו. כמובן הוועדה בראשות היושב-ראש נעשה כל מה שצריך בשביל לעזור לכם בוודאי.

רק רציתי לדעת מבחינת כמות כדי לעשות את ההשוואות כמה אנשים הייתם צריכים לפנות לבתי חולים אחרים?

סך הכול העברנו לבתי חולים אחרים בגלל פציעות חמישה פצועים. תזכור גם שכשמפנים לפה מפנים לפי יכולת של בית החולים. לא מפנים לפה פצועים של נוירוכירורגיה.

כן אבל באירוע - - - כמו ויסות של גלים, מהדרום לאשדוד, מאשדוד למרכז, וכו'.

כן אבל לא ישלחו לפה חולה נוירוכירורגי. אלא אם כן הוא לא יציב. וזה מה שקורה בפועל בשבועיים האחרונים.

לכן הגעתם למצב שאתם צריכים.

לכן אנחנו אומרים שאנחנו צריכים שירות כזה שייתן את המענה.

ד"ר יאסר, בבקשה.

טוב אין לי הרבה להוסיף, זו פעם ראשונה שאני נמצא כאן בבית החולים, בית חולים נראה מאוד יפה, חדש. ובית חולים חדש מצפים ממנו שיהיה בנוי גם בצורה ראויה ושיהיו בו מענים גם לעתיד.

חשוב לנו לשמוע גם על החוסן ועל הקשר הטוב בין עובדים יהודים לערבים, שזה מאפיין בכל הקצוות וחשוב לנו לשמוע על הקו הזה למרות שפה ושם היו דברים אבל לדעתי הכול בשליטה וחשוב לדאוג ולפעול שהשיתוף והדו קיום ילכו ויתחזקו. כי אנחנו נמצאים באותה סירה המלחמה לא פסחה על אף אחד ללא הבדל בין יהודים וערבים, גם בנגב נהרגו אנשים, גם באירוע נרצחו אנשים, ללא הבדל בין אישה דתיה עם כיסוי ראש, גם ירו בה. היה סיפור מאוד קשה של הניתוח שנעשה בסורוקה לאישה בדואית בהיריון שירו בה, ובעובר שלה גם. אז אנחנו באותה סירה.

חשוב מאוד גם מה שאמרת לגבי חוסן שיהיה כן בית חולים שייתן מענה לכל דבר, ואנחנו נשמח לפעול כאן יחד כוועדת בריאות, גם אופוזיציה וגם קואליציה, אנחנו עובדים יחד כדי לקדם את הדבר הזה.

טוב. אושר.

אני גם שמעתי הרבה דברים טובים על המקום בעיקר בנושא השירות והגישה למטופלים. לא אפרט עכשיו אבל היה לי גם איזה מקרה אישי משפחתי פה שקשור לנושא של נוירוכירורגיה, ולכן אני לוקח את זה כמעט אישית שיהיה פה טיפול של נוירוכירורגיה ולא יעבירו לבתי חולים אחרים. זאת תקופה שאנחנו עוברים בין הרבה בתי חולים, בודקים צוותים, חסרים ומה אפשר לעשות וכמו שיאסר אמר, אין פה עניין של קואליציה או אופוזיציה. אני בחרתי בכוונה להיות חבר בוועדת הבריאות זה היה הדבר שהכי חשוב לי פרלמנטרית, ואנחנו פה לרשותכם, ננסה לעזור ככל האפשר. אנחנו רוצים לשמוע מה הצרכים ונפעל בהתאם בכל הכוח אני מאוד מקווה שזה יסתדר.

טוב, אז באמת תודה רבה על הסקירה. היה מרשים, יש פה משהו יוקרתי ונעים, וכן תחושת לכידות, שאנחנו מרגישים בה בבית.

אנחנו עסוקים מתחילת המלחמה בנושאים שקשורים למלחמה. בריאות הנפש מעסיק אותנו מאוד, נושא השיקום, נושא המיגון, נושא של מוכנות והצטיידות וציוד, אנחנו עסוקים בזה רוב הזמן ומקיימים הרבה ישיבות וישיבות מעקב.

אחת הסיבות שאנחנו נמצאים ויורדים לבתי חולים בתקופה הזו זה כדי לראות ולקבל את האינפורמציה מכלי ראשון והרבה פעמים אנחנו יוצאים מסיורים עם משימות אופרטיביות. עוד לא שמענו את תשובות משרד הבריאות ומשרד האוצר למה שביקשתם אבל אני מניח שיש שיקולים רבים שעומדים בפני משרד הבריאות כשהופכים מרכז רפואי למרכז רפואי-על, עם כל הפונקציות וצריך באמת להבין ולרדת לשורש העניין להבין את הקריטריונים ואיפה אנחנו יכולים להשפיע בעניין הזה.

בכל מקרה אני חושב שגם אם אנחנו לא הופכים את המרכז לרפואי-על אתם חייבים שיהיו לכם את הכלים לטפל בפצועי טראומה. אנחנו יודעים מה עברנו, אנחנו לא יודעים לאן אנחנו הולכים. כמובן שהכול בהתאם לתרחישי יישום אבל הכול פתוח לצפון, לדרום. אמרתם שאתם ממוגנים מכיוון צפון זה קצת הפליא אותי אבל במחשבה שנייה היכולות מהכיוון הזה הן יותר משמעותיות.

אני מלא הערכה לאמירה שלך אדוני כמנכל על נושא הלכידות החברתית והחוסן בין העובדים. שאתה שם את זה כדגל ואומר פה זה בית חולים, כמו שהיא אמרה מגדלור לכל עולם הרפואה ובכלל למרקם בחברה הישראלית. אנחנו בתוך מלחמה, הכדור לא מבדיל בין יהודי לערבי, ואתה שם את זה פה על השולחן ברכה גדולה, ממך יראו וכן ילמדו ויעשו, ואני מעריך את זה כי אנחנו זקוקים זה לזה בתקופה הזו, אין לנו שום פריבילגיה, אנחנו לא נשענים אלא מגזר זה על זה.

יש שני נושאים שנרצה לשמוע. הנושא של תגמול של עובדים, דניאל, ברשותך, אם אתה יודע לענות על הנוירוכירורגיה ועל השיקום יום אז בבקשה. אם לא אז תתעסק בנושא, אתה כנציג של הממונה על השכר באוצר.

כן אני חושב שאלה באמת נושאים יותר של משרד הבריאות.

אז בבקשה נושא של תגמול עובדים מה שאתה יכול להגיד, בבקשה.

טוב אז בזכות היותי עובד מול בית החולים יחסית צמוד, זה באמת מקום שקרוב לליבי כמו בית, הייתי פה מספר פעמים. העבודה השוטפת טובה. נגיד ספציפית על בריאות הנפש ועוד רגע ניגע במלחמה בנוגע לכלל העובדים. בית החולים נבנה חדש, גם המבנים, גם מבנה כוח האדם וגם היכולות שלכם בקליטה. עבדנו על שורה של הסכמי שכר ואיזו יכולת שתהיה גמישות בבית החולים הזה וככל שנדרש לעשות תיקונים, לתת עוד כלים, עוד דברים, ובכלל הצרכים שלכם כבית חולים אנחנו בדיון ואנחנו נבין מה ניתן לעשות. כל פעם לוחצים אותי על לוחות זמנים אז לתבור ולי כבר יש פגישה כל שבוע.

אתה מדבר על בריאות הנפש כרגע אז אתה יכול להזכיר שיש פה אירוע לאומי שמשרד הבריאות ומשרד האוצר בתוכנית על זה, היה דיון על זה בשבוע שעבר ויהיה גם דיון בשבוע הבא. כמובן השכר הפסיכולוגי בשירות הציבורי הוא נמוך ואנחנו יודעים את זה, זה לא סוד. ואם לא אמרת את זה, זה כי התביישת לא כי אתה חושב אחרת, ובכל מקרה ברור שבתוכנית שמשרד הבריאות מגיש לפנינו ודאי שאמור להיות לזה מענה. אני לא יודע אם זה ישפיע על בית החולים או אם הם ירצו את זה בקהילה. אז אם יש לך פרטים להגיד בהקשר הזה נשמח לשמוע כי נושא הסכמי השכר מולם זה עניין.

אז נרחיב עוד משפט בקשר לתוכנית לבריאות הנפש. משרד הבריאות ירחיב ואני לא רוצה לרדת לפרטים עד שהם באמת סוגרים את התוכנית וגם מגישים את הוועדה וגם מציגים אותה ככלל.

אתה יודע שאתם מחכים להם והם מחכים לכם. זה עובד יפה ביניכם. מחכים לכסף מהאוצר והאוצר אומרים מחכים לתוכנית מהבריאות.

הדברים האלה יקרו ביחד, נגיד שלבית החולים יש יכולות יותר טובות מבתי חולים אחרים מבחינת גמישות ויכולת לתגמל.

זה יבוא לידי ביטוי בהסכם, בתוכנית הזאת הכללית?

הם מאוד צמודים להסכם, ספציפית למדינה פה הוא קצת יותר מפותח. בית החולים נפתח ב-2017 ואחד הדברים הטובים שעשה זה שידע לא רק מבנה אלא גם בכל מה שנוגע להסכמי שכר ושיתוף פעולה עם ההסתדרות וועד עובדים. העבודה פה משותפת ומאפשרת הרבה גמישות לכלל הצדדים.

בתוך חדר משא ומתן מדהים לראות את השותפות של הנהלת בית החולים, ההסתדרות, הנציגות כדי שיהיה פה מקום של מצוינות, כר פורה לכל ההצלחה הזאת שאתם רואים זה הרבה מהשותפות.

בנוגע לכוח האדם ולעובדים. אין סיבה שה לא יקרה בבריאות הנפש גם. כן נגיד שבמגזר הציבורי בריאות הנפש מצבה קשה, כלומר מתוך מקום של מחסור לא נוכל לתת איזשהם תעריפי שכר, פשוט יש להם יותר יכולות ממקומות אחרים, הם לא תקועים בתוך הסכמים מלפני 40 שנה.

אנחנו יכולים להגיב הרבה יותר מהר לצרכים בכפוף לזה שנקבל אישורים בצורה מהירה יחסית.

ולכן מה? בוא ננסה לפרוט את זה.

הם יקבלו את הפתרונות שלהם. אני לא אגיב עכשיו על התוכנית הכללית

יש לך כלים לתת פתרון לבית החולים פה שלא קשור להסכמי השכר?

יש להם הסכמים נפרדים - - - כחלק מהתקופה הזאת של אי הוודאות והמצב המורכב שהרבה מהעובדים עוברים כאזרחים במדינה הזאת, כתושבי עוטף, כהורים לילדים קטנים, בין המקרים הקיצוניים ביותר שיש לנו במערכת וראינו בשבוע שעבר עובדת שהיא עצמה כרגע חטופה, ובין מצב של עובדים מפונים, אנחנו נמצאים כרגע בתור הממונה על השכר במשא ומתן עם ההסתדרות. ממש בדרך לפה שלחתי מסמך היום שנחתם על ידי יו"ר ההסתדרות והממונה על השכר, שאומר שיהיה הסכם קיבוצי בימים הקרובים. זה ניסיון להביא ודאות גם למעסיקים וגם לעובדים מתוך אמירה שיש אוכלוסיות שכמובן כרגע צריך לתת מענה, על איך מדווחים ומה עושים, זה נאמר וזה רשמי וחתום אז קל לי גם להקריא את זה פה, נאמר שאנחנו מדברים על הימים הקרובים ותהיה ודאות גדולה יותר ואת כלל הפרטים, העברתי ישר לתבור. אז כבר הבשורה הזאת כבר יש. ככל שיהיו עוד אעדכן כמובן.

תודה רבה. זה היה חשוב מאוד. בבקשה.

אני חייבת לומר שחלק גדול מהדברים שעלו פה ידועים. זה יועבר כמובן וזה גם ידוע לנו זה לא משהו שאנחנו יכולים להחליט עליו.

את יכולה לשתף אותנו במערכת השיקולים שיש במשרד הבריאות בשאלה אם לתת מנדט לבית החולים להפעיל פה שירות נוירוכירורגי?

אני יכולה להגיד שיש ועדה מאוד מסודרת בנושא של טראומה, שהיא בעצם מנוהלת על ידי ד"ר סיגל ליברנט טאוב ועוד אנשים אצלנו. יש מערכת שיקולים מאוד מסודרת על פי קריטריונים, אני לא יכולה להתייחס לזה. אני יכולה להבטיח שכל מה שנאמר פה יועבר ואפשר יהיה לקבל תשובות.

דיברנו על שיקום יום?

לגבי שיקום, שיקום זה לא המחלקה שלי זה שייך לחטיבת הרפואה, יש מחלקת שיקום. זה נושא שהיום הוא הרבה יותר מטופל כי יש ראש אגף עם אגף שלם שמטפל בזה. בנושא המיגון, משהו חשוב לדון בזה זה נושא הנוירוכירורגיה וניתוחי לב-חזה. שוב יועבר, לא יכולה להתייחס.

האמת שלא באמת ציפינו לקבל תשובה, אנחנו לא מנהלים פה את זה, אנחנו עושים סיור.

כן, זה יועבר, כל בית חולים רוצה שיהיה לו. סביר להניח שלנוכח העובדה שיש פה אירוע שהוא די קרוב, הוא משליך על הצורך ההולך וגובר. אסותא אשדוד הבינו, אני גם אישית הייתי פה ממש מתחילת הדרך שהוקם בית החולים, כולל חיתוך הסרט האדום, בית החולים עשה דרך. הוא היה מההתחלה דגל, ואני מופתעת שיש חלקים בבית החולים שהם פחות ממוגנים. סביר להניח שאנחנו מודעים לכל הדברים האלה. אני מסכימה שהכול צריך להיבנות לכתחילה, שהיסודות יהיו טובים. בית החולים הוא לא קו ראשון אלא קו שני. כל מה שמגיע מגיע לסורוקה וברזילי ואנחנו גם לא מרדדים את אסותא אשדוד כמו שאנחנו מרדדים את ברזילי וסורוקה, כלומר הם עובדים קשה, הם קיבלו אולי פחות פצועים בבת אחת או לאורך זמן אבל הם מקבלים. אנחנו משתדלים להעביר את זה לבתי חולים גדולים יותר, במרכז, שיש להם את כל המתקנים. ניתוחי חזה מוסקים לא מגיעים לכאן ברוב המקרים, אף שחגית אמרה שזה קורה.

אבל זה קורה וזה קורה גם בלי התראה.

השאלה היא כזאת, ברגע שזה קורה אנחנו יודעים מזה?

בוודאי. נעשה סדר. המסוקים שטסים דרומה מקבלים יעדי פינוי, יכול להיות שערי צדק, הדסה בילינסון וכו'. עוד יעד פינוי שהם מקבלים באופן מסודר זה את אסותא אשדוד, ברוב המקרים, למקרה שהפצוע לא יציב ואז הרופא במסוק מעריך שהוא לא יחזיק מעמד עוד שש-שבע או עשר דקות כדי להגיע לבית חולים אחר. והם נוחתים פה. לרוב עם התראה לפני, אבל כבר היו שלוש פעמים שהשומר שעומד בשער רואה מסוק נוחת, יש לנו תרגולת מסודרת ואנחנו יודעים להגיב גם לזה והפצוע מגיע תוך שלוש דקות לחדר טראומה. אבל הם נוחתים פה ונוחתים פה הפצועים הקשים ביותר. גם אתמול, גם היום ולכל אורך השבועיים-שלושה האחרונים נחתו פה פצועים מאוד מאוד קשים.

אז זה משהו שאנחנו מאוד נלחמים בו, כך זה היה בכל אופן עד לפני זמן קצר, שפיקוד העורף מבלי לערב את חטיבת הרפואה ואת חמ"ל האשפוז פועל כך. היום זה כבר מתואם. יש תוכנית לפינוי מוסק.

הכול מתואם ומסודר וזה עובד דרך פיקוד העורף מול המשרד. אני יכול להגיד לך שהיום כשהמסוק נחת והפצועים נכנסו לחדר טראומה אחרי שלוש דקות קיבלתי טלפון מסימה מהאגף.

מעולה.

בית חולים אסותא מבקש לקבל את השירות הזה. מה נדרש?

אם אני מקבל אישור ממשרד הבריאות אני חותם עם שני בתי חולים על חוזה של הכיסוי מביא לפה רשת של נוירוכירורגיה, זה לא מסובך מדי, ומאחד מבתי החולים מכונת לב-ריאות.

וזה כרוך בעלויות כספיות?

לא ביקשתי כסף.

בשיקולים של משרד הבריאות בדרך כלל, אני מניח, זה עניינים של כוח אדם שאתה מושך לפה אתה צריך להוציא מאחרים, זה מחשוב וזה טכנאים, אני מכיר.

אני אבהיר. שני ההסכמים שאנחנו רוצים מדובר כאן במרכזי-על. זה כאלה שיש להם יותר מבן אדם אחד ובכל זאת הם יכולים לתת את המענה. מדובר על גיבוי של רופא, שמגיע אלינו בקריאה קצרה ונותן יחד איתנו את המענה הראשוני. את הציוד ואת הדברים שהוא צריך, זה דברים ראשוניים, זה לא הניתוחים המסובכים הנוירוכירורגיים.

זה בעיקר היכולת להחזיק פה כוח אדם כל הזמן?

בכוננות, כן. שהוא יגיע כשצריך.

כי אני צריך אישור לעשות דברים שהם לא בתוך הרישיון שלי אני צריך שיאשרו לי את זה יש הגבלות.

זה בעצם לפעולות הראשוניות למעשה לשחרר לחץ תוך-מוחי דברים כאלה.

אז אתם אומרים שיש כוח אדם, רק נדרש האישור הפורמלי כדי שאתם תתחייבו לזה ב-100%.

נכון.

זה מסוג הדברים שאנחנו רושמים בסיורים ולא מקיימים עליהם דיונים כי אין לנו את הכלים לזה. אנחנו נבדוק את זה.

למשל הפצוע של אתמול שהייתה לו פגיעת ראש ופציעת חזה מאוד קשה אם הוא היה נוסע עוד עשר דקות הוא היה מת בגלל החזה, והראש לא רלוונטי. הוא נחת פה הצילו אותו ואז הוא היה נשאר פה. זה מציל חיים הדבר הזה אנחנו קו שני אבל אנחנו חמש דקות מהחזית.

רגע אז מה קרה לו?

הוא ניצל. הצילו אותו פה. אם הוא היה ממשיך לאיכילוב הוא היה מת בדרך. זה ממש להציל.

למעשה אתה עושה טיפול בשתי פעימות במקום בפעימה אחת, כי אז בחדר ניתוח אתה יכול לטפל בשתי הפגיעות.

אתם רוצים לראות פה את בית החולים? יש לכם עוד זמן?

כן יש לנו זמן. אני רוצה קודם להודות לך ולהתנצל שוב כי אני מרגיש לא נעים על האיחור. עיכבנו פה את כל הצוות, אני לוקח את זה על עצמי, ננסה בפעם הבאה להיערך לזה בצורה יותר מסודרת.

אני מודה לכם העליתם פה נקודות חשובות, אנחנו נמשיך ונעקוב ובוועדה אנחנו נפגשים הרבה עם אנשי המשרדים, נקבל תשובות ונשלח לכם ונעקוב. תרגישו בנוח להפעיל אותנו, אותי ואת חבריי מימין ומשמאל. כולנו מחויבים לעולם הבריאות ועובדים יחד בשיתוף פעולה מלא. תודה לכם.

(תחילת סיור אסותא)

זה צפון, זה דרום, שם זה עדיין השרידים של הדיונות, כל המרחב הזה לא ממוגן. בית החולים מתחיל מפה וכולו ממוגן, אנחנו נעשה סיבוב קטן ואני רוצה שתראו את המיגון של בית החולים תבינו איך זה נראה.

מלחמה עם כל הקושי שבה היא גם זמן של הזדמנות והבקשה שלך להוסיף פה יכולת של נוירוכירורגיה בטראומה עכשיו זה הזמן ללחוץ על המדינה.

אז אני אומר את זה בקול רם זה מרכז מצוין והוא רק יצמח בשנים הקרובות, וזו עיר גדולה ומגיע לה את הכול. רק תסתכלו פה מאחורי החלונות זה לוחות מתכת. כשעולה מצב כוננות הסגלים מגיעים ומגיפים את כל החלונות,

זה מה שעשיתם ב-7 באוקטובר?

לדעתי ב-08:30 זה כבר היה ברך. אני איש צבא וכך גם מרבית סגניי. יש גם אנשים לא מהצבא כאן, אבל יש תפיסת עולם מסוימת והבנו מהדיווחים שהתחילו להגיע, שמשהו פה לא כמו תמיד. אז מגיפים וכך אם נופלת רקטה ויש טווח של רסיסים הם לא פוגעים בתוך החלונות. מעבר לכך המבנה עצמו ממוגן בבנייה שלו, לפי העובי שלו, אלה הגדרות של פיקוד העורף.

כמה באחוזים המבנים שלך פה ממוגנים?

זה בנוי כך שכל המיטות למעט חצי קומה, יודעות לעבור לצד הממוגן. על הדשא למעלה כאן המנחת, יש פה שער שמחובר וזה 150 מטר. זה הכול. בנו את זה נכון בסמוך לבית החולים. פותחים את הלוחות האלה כדי שלא יראו את הפצועים ולשמור על צנעת הפרט ומכניסים אותם לחדר המיון.

חדר המיון של אסותא אשדוד הוא היחידי בישראל שנמצא בבית חולים שמנוהל על ידי מומחים ומתמחים ברפואה דחופה. בארץ יש מיון כירורגי, מיון אורתופדי, מיון פנימי, פה אין דבר כזה, יש פה מיון לרפואה דחופה. הכירורגים והאורתופדים הם יועצים. אצלי יש רופא בכיר 24/7, התורנים פה עובדים משמרות של 8 שעות אין פה 26 שעות ויש רופא סביב השעון ואיתו מתמחים, זה המודל האוסטרלי והאמריקאי.

אני שומע שהנושא של שירות הוא מאוד חזק.

נכון, אנחנו עדיין אסותא, גם אם זה הצד הציבורי של אסותא.

כשכותבים "לשמר את הציבורי במתן השירות" הכוונה היא שזו המעלה.

כתבנו שם "ציבורי, שירות אישי", לא כתבנו "שירות פרטי" כי זה לא פרטי. אבל שומרים פה על סטנדרט של איכות עובדים מאוד קשה על המהלך הזה, אבל אני חושב שאנחנו סמנים לא רעים לאיך צריכה להיראות המערכת. נכנסים מפה, זאת הקבלה של בית החולים, שם זה מיון ילדים, ופה זה מיון מבוגרים. בנקודה הזאת יש אחות של טריאז', שרואה את החולה, ב-7 באוקטובר עמד פה רופא יחד עם אחות ומיין את הפצועים, מי למיון ומי לחדר טראומה. בואו נתקדם.

כמה מיטות יש ביחידת טראומה?

ביחידה עצמה יש שלוש מיטות לקבל חולים חדשים. זה בית חולים ממוגן, אתם יכולים לראות שמפה אפשר ממש לסגור דלתות ולהגיף. כולל איטום ומערכת מיזוג פנימית והכול, הכול מוכן לכל דבר.

הלואי שלא יהיה בו שימוש.

חולים בינוני-קל ימשיכו למיון הרגיל והפצועים הקשים ייכנסו לחדר הטראומה. שלום. אסטל, אחות אחראית של המלר"ד, בבקשה.

חדר טראומה נבנה במקור שתי עמדות לצורך העניין זה חדר טראומה כמו בכל מקום אחר. סטנדרט מלא כולל היכולת לפתוח בית חזה ולעצור דימום של אבי העורקים והכול. יש פה הכול מוכן. אנחנו הבנו עוד לפני שנתיים ששתי מיטות לא מספיקות, כמו שאמר ארז יש פה נפגעי תאונות דרכים, יש פה נפגעים אחרים, ולכן ייצרנו את המיטה השלישית הזאת, שגם לה יש את כל הציוד שצריך, פרט לדברים מהתקרה, הכול פה מוכן.

קלטנו במהלך השבוע שעבר שתי נחיתות של שני מסוקים עם שלושה פצועים כל אחד בהפרש של 20 דקות. שלושת הפצועים נכנסו לפה, עברו הערכה ראשונית, מפה מהר מאוד עברו או ל-CT או לדימות או לחדר ניתוח. כשהמסוק השני נחת החדר היה פנוי מוכן ונקי נכנסו עוד שלושה פצועים.

ומבחינת צוותים רפואיים?

צוות של חמישה אנשים אוטומטי שמגיע לכל פצוע, ואנשים נוספים שמגיעים לפי הצורך.

יש היערכות שונה שהייתה ביום של האר"ן – אירוע רב-נפגעים – שבעצם כולם מתכנסים יש קריאה ואנשים מגיעים מכל המקומות, ויש את הסטנדרט הקבוע שאנחנו ערוכים למקום הזה.

קלטתם רופאים ממקומות אחרים? מכל הארץ? של מכבי?

יש לנו בעתודה מסוימת רופאים שיש אופציה להרים להם טלפון אבל עקרונית יש לנו מספיק אנשים בשביל לקיים את השגרה שלנו. תפיסת העולם היא שמה שעובד בשגרה עובד בחירום. אנחנו יודעים לעשות את העבודה גם עם כוח האדם שלנו.

מה שעובד בשגרה עובד בחירום?

יכול להיות שאם נרצה להרחיב את השירותים שאמרתם מעבר לחוזים שנחתום, כבר רצים לי תסריטים אחרים בראש, אבל בואו נראה מה ייצא מהפגישה הזאת, ואולי אני אביא לפה אנשים שיתנדבו להגיע.

אני שנייה עוזב את המלחמה. בית החולים בשגרה קטן מדי לצרכים של האוכלוסייה שלו. אם היינו עכשיו בחורף רגיל בחודש נובמבר, היית נכנס למיון והייתי מתבייש כי היו שם 20 חולים שמחכים למיטת אשפוז. היום אנחנו בונים עוד מגדל אשפוז, כי יש מצוקת אשפוזים. לא הגיוני שתי מחלקות פנימיות לעיר של רבע מיליון תושבים עומת כל בית חולים אחר שיש בו לפחות בין ארבע לחמש מחלקות.

את זה אני מראה כי הקמנו יחידה של אשפוז קצר. חולים שמושהים במיון כי אין לי איפה לאשפז אותם. זה העתיד של בית החולים.

אנחנו עושים הרבה אשפוזי בית. הרבה יותר מכל בתי החולים שיש באזור.

זה מוריד את העומס מהמחלקות. חגית אמרה נכון אנחנו מובילים בארץ באשפוזי בית. יש לנו תפיסת עולם שאנחנו במקום לאשפז נשלח הביתה. יחסית לגודל בית החולים המספרים פה מאוד גבוהים, זה גם העתיד ואנחנו נחכה בסבלנות עוד ארבע וחצי שנים שיעמוד פה מגדל ליד, זה הזמן שזה לוקח.

זה מה שראינו שם בחוץ?

לא. זה בניין הנהלה חלופי כדי שנוכל להרוס את שלי. אני בכוונה לא מראה לכם את הקיר הזה, מאחורי המרחב הזה יש מרחב של גריאטריה ששייך למיון. אחד הלקחים שלנו מהימים האחרונים של הטראומה, שצריך CT צמוד לגמרי לחדר הטראומה. יש לנו אישור ממשרד הבריאות להוסיף מכשיר נוסף. אנחנו נוסיף אותו בשלושת החודשים הקרובים. זה אחד הלקחים. יוצאים מהטראומה נכנסים למכשיר CT שיעמוד פה.

זה לא שהמכשירים האחרים כל כך רחוקים אתם רואים את השלט מכון הדימות שם נמצא ה-CT אבל אנחנו רוצים לקיים אותם אוטומטית.

CT שמיועד רק למיון ולטראומה זה כבר מכון רדיאטריה.

למה אתם מתעכבים עם הבאת מכשיר נוסף?

זה משהו שהתקבל עכשיו.

זה במסגרת מה שמאושר לי לעשות. אנחנו פשוט רק עוברים פה זה מרפאת מהלכים, זה לא רלוונטי למלחמה זו צורת העבודה.

הבניין שנבנה פה נבנה בצורה מאוד חכמה, יוצא פצוע מטראומה עובר לCT ושם במסדרון המקביל מעבר לדלת, עובר לפה למעלית מפה או שעולה למחלקות או שיורד למינוס אחת לחדר ניתוח - - -הכול נבנה בצורה כזאת שזרימת המטופלים תהיה הכי אופטימלית שיש.

תראו את הסמיכות של המעליות האלה לחדר הטראומה.

כן עכשיו דיברנו על זה.

זה אזור שהמבקרים לא נמצאים פה, פה זה המיטות הגדולות ויש מקום להכניס אלונקות, בונים חדש בונים חכם.

סוף מעשה במחשבה תחילה, אתה יודע מה הצרכים.


הישיבה ננעלה בשעה 16:45.