פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



2
ישיבה משותפת לוועדת הכלכלה ולוועדה המיוחדת לעובדים זרים13/11/2023


מושב שני


פרוטוקול מס' 229
מישיבת ועדת הכלכלה
ופרוטוקול מס' 34
מישיבת הוועדה המיוחדת לעובדים זרים
יום שני, כ"ט בחשון התשפ"ד (13 בנובמבר 2023), שעה 9:25

יישום החלטות הממשלה והרשויות ובחינת פתרונות נוספים להכנסת עובדים זרים לסיוע לענף החקלאות

חברי הוועדה: דוד ביטן – יו"ר ועדת הכלכלה
אליהו רביבו – יו"ר הוועדה המיוחדת לעובדים זרים
ששון ששי גואטה
אלי דלל
אלון שוסטר

ולדימיר בליאק
מטי צרפתי הרכבי
יצחק קרויזר

נועה שוקרון - רפרנטית תעסוקה, משרד האוצר

שירי לב רן לביא - עו"ד, הממונה על זכויות עובדים זרים, משרד העבודה

ד"ר אסף לוי - סמנכ"ל גורמי ייצור, משרד החקלאות

דינה דומיניץ - עו"ד, מתאמת המאבק בסחר בבני אדם, משרד המשפטים

דליה גראד אפרת - מנהלת מחלקת קשרי לקוחות וזרים, משרד החוץ

תובל בן אורי - עו"ד, נציג מחלקת אמנות, משרד החוץ

משה נקש - מנהל, רשות האוכלוסין וההגירה

מיטל כהן שבתאי - מנהלת אגף חקלאות, רשות האוכלוסין וההגירה

שושנה שטראוס - עו"ד, יועצת משפטית, המינהלת לעובדים זרים, רשות האוכלוסין וההגירה

אורי דורמן - מזכ"ל, התאחדות חקלאי ישראל

אברהם דניאל - יו"ר, התאחדות החקלאים החדשה

יענקל'ה מוסקוביץ - יו"ר ועדה לעובדים זרים בהתאחדות, המרכז לחקלאות מדברית, מו"פ רמת נגב

גבריאל בורנשטיין - מנכ"ל, חולצה כחולה

דורון לבנה - יו"ר, ארגון מגדלי דבורים

ירון בלחסן - מנכ"ל, ארגון מגדלי הפירות

דניאל קלוסקי - מזכיר, ארגון מגדלי ההדרים

רון מלוקה - מעבדת ניר קטיף וגיזום בע"מ

דניאל זלקינד - חקלאי

שחר מור - נציג משפחות החטופים

לינור דן - נציגת משפחות החטופים

גיל דיקמן - נציג משפחות החטופים

אסנת מאירי - נציגת משפחות החטופים

ד"ר עידית חנוכה – מנהלת ועדת הכלכלה
דיקלה טקו – מנהלת הוועדה המיוחדת לעובדים זרים

ליאור ידידיה, חבר תרגומים



רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי -דיוקים והשמטות.



יישום החלטות הממשלה והרשויות ובחינת פתרונות נוספים להכנסת עובדים זרים לסיוע לענף החקלאות

בוקר טוב לכולם. לפני שאני פותח את הישיבה, נמצאים איתנו נציגים של משפחות החטופים. נאפשר להם לומר מספר דברים, כמובן. בבקשה.

קודם כל, תודה רבה לכולם על כך שאתם מקדישים מזמנכם כדי לשמוע אותנו. לדעתנו – חשוב שקולנו יישמע. אני רוצה לספר לכם על אברהם מונדר, דוד שלי. דוד שלי הוא בן 78. הוא היה צנחן בגבעת התחמושת, במלחמת ששת הימים, שם הוא נפצע. דוד שלי היה חלוץ. הוא בנה את ביתו והקים את משפחתו בקיבוץ ניר עוז, בנגב המערבי, בעקבות קריאתו של ראש הממשלה דאז, בן גוריון: "על הנוער ליישב את הנגב".

הם שמרו בגופם. הקיבוצים נחשבו, אז, כחוד החנית של הציונות. הקיבוצים יפריחו את השממה, יישבו. מי שביקר בניר עוז ב-20-30 השנים האחרונות – היה נוכח לכמה המקום הזה באמת היה הפרחת השממה. כמה הוא היה דומה לגן עדן עלי אדמות: הגינון; היופי; האנשים; המסגרת שהייתה ניר עוז, שהייתה הגשמה של כל הדברים הטובים שגדלנו עליהם.

דודי הגיע לגיל 78. אל תשליכני לעת זקנה. 15 השנים האחרונות היו נוראיות. בעקבות הפציעה שלו במלחמת ששת הימים – היו לדודי בעיות שהיום מאבחנים כ-PTSD. אז – לא היה אף אחד שידע, בכלל, על מה לדבר; רק אנחנו, המשפחה, ידענו שאברהם נושא עמו משהו מהמלחמה.

הוא בחר לגור בניר עוז, וב-15 השנים האחרונות – היה צבע אדום כל יומיים. הוא היה במרחב המוגן ובממ"ד שלו יותר ממה שהוא היה בחוץ, ובכל זאת – הוא המשיך לגדל את משפחתו, מתוך אמונה; מתוך הבנה של התפקיד שלנו כאן, בנגב. מה אנחנו, הציונים, עושים בנגב? מפריחים את השממה; מגדלים את אסם התבואה של מדינת ישראל.

הוא המשיך, וב-15 השנים האחרונות – המציאות שלהם הייתה בלתי נסבלת. צבע אדום כל דקה. בתל אביב – זמן ההתרעה הוא דקה וחצי; בניר עוז – מי שלא מכיר – זמן ההתרעה הוא עשר שניות. עשר שניות. דוד שלי, בן 78 – אני מזכיר – עם בעיות בריאותיות. ראייתו הולכת ונחלשת; הוא נעזר במקל בשביל ללכת, ויש לו רעידות לא רצוניות ביד ובפנים. הוא שומר על אופטימיות, וממשיך לגדל את ילדיו, לפתח את הקיבוץ ולשחק עם נכדו היחיד.

ואז באה השבת הזו, ובשבת הזו, כל משפחתו וכל קיבוצו – הופקרו. הופקרו. בניר עוז לא ירו יריות. הצבא נכנס לניר עוז אחרי שהמחבלים כבר עזבו. כבר לא היה להם מה לעשות שם. הצבא פשוט נכנס. רועי, בן דודי האהוב, הבן של אברהם – נרצח באותה שבת. הבת של אברהם, קרן, והבן שלה, שגרים בכפר סבא ובאו לבקר את סבא וסבתא בקיבוץ בשמחת תורה – נחטפו עם סבא וסבתא. כל המשפחה.

מתוך משפחה של חמישה – אחד נרצח וארבעה אינם. אנחנו לא יודעים עליהם כלום. אנחנו יודעים דבר אחד: אחת החטופות ששוחררה הייתה, כנראה, בקפסולה – אני לא יודע איך לקרוא לזה – יחד עם אברהם מונדר, דוד שלי. זה מה שאנחנו יודעים – שכנראה הוא בסדר; אני לא יודע איך לקרוא לזה בסדר, כן? אנחנו יודעים שהוא פצוע. אני מניח שאחרי 36 ימים – כולם שם פצועים קשה. כולם שם מדממים.

דוד שלי לא יודע שהבן שלו נהרג. לאן יש לו לחזור? אין קיבוץ. דוד שלי היה מחסנאי במפעל נירלט, המפעל של ניר עוז. לפני שמונה שנים – המפעל חטף פגיעה ישירה. המחסנאי שעבד יחד עם דוד שלי – נהרג במקום. אלה אנשים שסבלו מלחמה לא עכשיו; ב-15 השנים האחרונות. וברגע האמת – הפקירו אותם.

אני לא מבין איפה המדינה מאז. אני לא מבין איך כל אחד לא עוצר את מה שהוא עושה – ועושה את הכל בשביל להחזיר אותם, כי זו החובה המוסרית שלנו, מעבר לכל דבר. החובה המוסרית שלנו היא לא להעביר כספים ל-א', ל-ב' או ל-ג'. לא. החובה המוסרית שלנו היא לכפר, ולו בקצת, על ההפקרה הנוראית שחלק מתושבי העוטף הרגישו כבר 15 שנים, אבל בטח ובטח – באותה שבת נוראית. הפקרות נוראית של שנים ושל דורות.

כל מי שביקר בניר עוז ב-15 השנים האחרונות – לא יכול היה שלא לקבל הרצאה קטנה ממי שהוא מבקר אותו על כמה זה מסוכן; על כמה הצבא כבר לא איתנו; על כך שכל הזמן מורידים לנו את כיתות הכוננות ואת הסד"כ. בכל שנה – יותר ויותר. הפקרות של שנים. זה לא התחיל באותה השבת, וזה לא התחיל לפני תשעה חודשים.

הנגב המערבי – מה שקראו לו "עוטף עזה" – שומם. נשרף. המפעל; החקלאות; הרפתות; האנשים; גני הילדים. אני קורא מכאן לכל אחד שיושב כאן: יש משמעות למילה "איש ציבור". איש ציבור עובד בשביל הציבור. אתם לא עובדים בשביל Base, אתם לא עובדים בשביל חלק מהאנשים; אתם עובדים בשביל הציבור, ובשביל הציבור הזה אתם – כל מי שנושא באיזו שהיא אחריות של איש ציבור – צריכים לתת עכשיו את הדין, ולהקדיש את כל כוחו, מרצו ויכולותיו להחזרת האנשים שאנחנו, כמדינה, הפקרנו.

ואני לא מדבר איתכם על "הפקרנו למוות". אני מדבר איתכם, כרגע, רק על "הפקרנו בעודם בחיים, כרגע". כרגע – הם נמצאים 70-80 קילומטר מכאן. חיים. נושמים. זו הנחתנו. שוב, אני רוצה לסיים בזה: כל מה שאתם עושים צריך להיות מופנה לכיוון הזה, כדי לכפר, ולו במעט, על ההפקרות הנוראית של אנשים טובים, שעשו את כל מה שהמדינה אמרה להם שצריך לעשות. שקנו את הדבר הזה, ובגופם – שילמו. ובמשפחתם – שילמו. ובמפעל עולמם – שילמו. דוד שלי היה ממקימי הקיבוץ; אין קיבוץ. תודה רבה.

בוקר. הוא כבר לא טוב מזה 38 ימים, עוד מעט. אני לינור דן. אלה בני המשפחה שלי, שנמצאים עכשיו בעזה: עופר והילדים שלו – סהר בת ה-16 וארז בן ה-12. ארז ציין יום הולדת בשבי. אני בטוחה שאתם ציינתם ימי הולדת, במשפחה שלכם, בחודשים האחרונים. אף אחד מהם לא קרה בשבי. ארז לא יודע מה קרה עם אמא שלו. הוא לא יודע שסבתא שלו, כרמלה, ובת הדודה שלו, נויה, נרצחו באותו יום שבו הוא נלקח מהבית שלו.

סהר וארז לא נמצאים עם אבא שלהם, עופר. את זה אנחנו יודעים. אנחנו יודעים שעופר פצוע, וחוץ מזה – אנחנו לא יודעים כלום. מה אנחנו כן יודעים? משפחת קלדרון באה מאותו קיבוץ של משפחת מונדר. מה עבר על הקיבוץ הזה ב-20 השנים האחרונות – כבר שמעתם. ארז נולד לתוך טפטופים; לתוך סבבים; לתוך דברים שילדים קטנים לא צריכים לעבור; דברים שמבוגרים לא צריכים לעבור.

ארז לא מפחד ממפלצת מתחת למיטה; ארז מפחד שיבואו מחבלים לתוך הקיבוץ – וזה קרה. הסיוט של ארז – התממש. באו מחבלים ולקחו אותו, מתוך המיטה שלו, בפיג'מה. אנחנו לא יודעים איפה הוא, ואנחנו דואגים. זה הסיפור, אבל זה היה הסיפור ב-07 באוקטובר. אנחנו כבר באמצע נובמבר, וזה עדיין הסיפור.

איך יכול להיות שאנחנו הזמנו את עצמנו לכנסת, ולא הכנסת הזמינה אותנו, כל יום, כדי לספר את הסיפור? כדי להגיד מה הכנסת עושה בשביל להחזיר אותם מעזה? איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות שאתם לא פותחים כל ישיבה שיש לכם ב- "שלום, מה אתה עשית למען החטופים והחטופות היום?", או: "מה תעשה למענם עד הערב?", ולא מה קורה מאחורי הקלעים; ולא "יש כמה אנשים שעשו מהם את צוות החטופים". לא.

כולכם החטופים. כולכם צריכים להחזיר אותם, ולא משנה במה אתם עוסקים. לא משנה אם זה כלכלה, בריאות או כספים. אני לא יודעת. אני לא מדינאית. אני לא יודעת לעשות משא ומתן; יכול להיות שגם אתם לא, אבל אני, בבית שלי, עושה יותר ממה שהכנסת עושה מאז ה-07 באוקטובר, ואני לא מבינה איך זה יכול להיות שאנחנו יושבים פה היום, מדברים איתכם על אזרחים – לא חיילים; אזרחים – שנחטפו מהמיטות שלהם. מי שלא נרצח, בנס – נחטף מהמיטה שלו, ויושב בתוך עזה, או רפיח, או חאן יונס; לא משנה.

אני לא מבינה איך זה יכול להיות. אני דורשת מכם – לא מבקשת; דורשת – שמעכשיו, מהרגע שאנחנו יוצאים מפה, מהחדר – אין רגע שבו לא עוברים לכם החטופים בראש; אין רגע שבו אתם פוגשים מישהו במסדרונות ולא אומרים לו: "תגיד, דיברת עם ההוא?"; "תגיד, מה אמרו לך פה?" – ולא לתת שיגידו לכם שזה במחשכים, עמום.

אין דבר אחר, עכשיו, חוץ מלשקם את הביטחון. הביטחון – אני לא יודעת, אולי שלכם לא – שלי, ואני גרה ברעננה, נלקח ממני ב-07 באוקטובר. אין לי ביטחון במדינה; היא לא שמרה על כרמלה. היא לא שמרה על סהר. היא לא שמרה עליהם. אף אחד לא היה שם כדי לשמור עליהם. אז מדינה שיודעת לא לשמור על האזרחים שלה – איבדה את האמון ב-07 באוקטובר. אני לא מאמינה במדינה יותר. מתי אני אתחיל, אולי, קצת, להאמין? כשהם יחזרו הביתה. אולי. אולי, כי יש עוד כל כך הרבה מה לתקן מההפקרות הזו. תודה.

שלום לכם. קוראים לי גיל. אני בן דוד של כרמל גת, שחטופה עכשיו בעזה. כרמל נחטפה מהבית בקיבוץ בארי. יחד איתה בבית היו אמא שלה, כנרת; אבא שלה, אשל; אחיה, אלון; אשתו, ירדן; והבת הקטנה שלהם, גפן, בת שלוש וחצי.

על מה שקרה שם – אנחנו למדנו לא מכם ולא מהרשויות. למדנו בעצמנו. ביום של האירוע אני דפדפתי בין סרטוני טלגרם, שיצאו בכל מיני ערוצים רוסיים, כדי לנסות ולמצוא מידע על מה שקרה בקיבוץ בארי, שהופקר לחלוטין באותו הבוקר. בין כל הסרטונים האלה – מצאתי את דודה שלי, מובלת עם ידיים כפותות מאחורי הגב, בשבילים של הקיבוץ. כך – למדנו מה קרה לה.

ביום שאחרי – מצאנו עוד סרטון, שכנראה צולם כמה דקות אחרי, ובסרטון הזה – היא, וכל מי שצולם איתה – כבר לא בחיים. זה היה מאוד ברור. בת דודה שלי גם נחטפה מאותו הבית, ובאותו הבית, בממ"ד, ישבו אלון; אשתו, ירדן; והבת הקטנה שלהם, גפן. המחבלים פרצו לממ"ד. הם הוציאו משם, קודם כל, את אלון. אלון אמר להם: "אני היחיד כאן; תיקחו רק אותי". הם לקחו אותו, אבל אז הם חזרו פנימה, ולקחו גם את ירדן אשתו, ואת הבת בן השלוש וחצי, גפן.

הם העלו אותם על מכונית והסיעו אותם לכיוון עזה; דחפו עוד מישהו בבגאז' ונסעו. כאילו שזה השטח שלהם. הם נסעו, וממש דקות ספורות לפני שהם חצו את הפרצה בגדר – הגדר שהייתה אמורה לשמור עליהם – הופיע, משום מקום, טנק, שאיים, כנראה, על המחבלים, והמחבלים נבהלו וברחו מהרכב. אלון, בן דוד שלי, וירדן, אשתו, הבינו שיש להם הזדמנות לברוח. הם פרצו את הדלתות של הרכב, התגלגלו החוצה והתחילו לברוח.

ירדן החזיקה, בידיים שלה, את הבת בת השלוש וחצי. היא הייתה יחפה. היא הבינה שהיא לא תצליח לרוץ ולהציל את הבת שלה, אז היא נתנה את גפן לאלון, ואמרה להם: "רוצו". אלון לקח אותה ורץ. הוא נתן מבט אחד אחורה, וראה את ירדן מתחבאת מהיריות שעברו לו ליד הידיים, ושכמעט פגעו בה. היא התחבאה מאחורי עץ.

זו הייתה הפעם האחרונה שבה הוא ראה אותה. אנחנו לא יודעים, עכשיו, איפה ירדן. אנחנו מבינים – אחרי הרבה מאוד מאמצים – שהיא חטופה בעזה. אלון וגפן בת השלוש וחצי התחבאו במשך 20 שעות בשטח. אלון אמר לה שמשחקים מחבואים, והיא הייתה נפלאה; היא לא הגה. בשעה 07:00 – אחרי שהם התקדמו במהלך הלילה – הם הגיעו לשער של הקיבוץ. אלון לקח טלפון מאחד מחברי כיתת הכוננות שנשארו בחיים, התקשר לאבא שלו ואמר לו: "אבא, אני בחיים, גפן איתי, ואני לא יודע איפה ירדן".

זה קרה ב-08 באוקטובר בבוקר. אנחנו, היום, ב-13 בנובמבר. אנחנו באותו המצב. אמרו פה מספיק, לפניי, לא על כמה הופקרנו, אלא על כמה שאתם הפקרתם אותנו. כל אחד ואחד מכם; אופוזיציה וקואליציה. כל אחד ואחד מכם. קודם כל, ב-07 באוקטובר, ואז – בכל מה שעברנו בחודש האחרון.

אין לנו יום ואין לנו לילה. אני לא יודע איפה אתם ישנתם; אנחנו לא ישנו. על כל חבר כנסת במשכן הזה – יש שני חטופים. שניים. על כל אחד מכם צריך להיות מקועקע, שם כאן, ועוד שם כאן. אתם אחראים להחזיר אותם הביתה. אתם שליחי ציבור.

חלק מהאנשים שנמצאים עכשיו בעזה – שילמו מס הכנסה ב-10 באוקטובר. הם שילמו את המשכורת שלכם.

מהחור בעזה – הם עדיין משלמים את המשכורת שלכם. אתם עובדים בשבילם מעכשיו. סליחה שאני נכנס לך.

כל מילה.

אתם עובדים בשבילם. זו החובה שלכם. הם משלמים לכם את המשכורת. הם עושים אתכם אנשי ציבור. אנשי ציבור זה לא להופיע בטלוויזיה, וזה לא להחזיק עוזרת פרלמנטרית שתעלה אתכם ב-Social. אנשי ציבור זה להיות אחראים לציבור שלכם.

מבחינתי – היום אנחנו מתחילים דף חדש. ובדף החדש הזה – לכל אחד ואחת מכם יש אחריות לכל מי שנמצאים עכשיו בעזה. אתם לא תישנו; אתם לא תחייכו, לא תצחקו ולא תשמחו; אתם לא תעזו לדבר אל הציבור – עד שאתם לא תחזירו הביתה את כרמל, את ירדן, ואת כל החטופות והחטופים. כי אנחנו לא נוותר – עד שכולם יחזרו.

אתם הפקרתם 1,400 איש, שנרצחו – כולל את דודה שלי. אותה – אי אפשר להחזיר עכשיו. אבל 240 איש – אתם לא מפקירים אותם עכשיו; אתם מקריבים אותם, ואני ממש לא יודע בשם מה, ומי הסמיך אתכם לעשות את זה.

בשם הנקמה.

המשימה שלכם, מהיום – ואין לכם משימה אחרת – היא להחזיר את כל החטופות והחטופים הביתה. חבר הכנסת דוד ביטן, אני רואה שמה שאני אומר קשה לך. אני רואה שקשה לך עם מה שנאמר כאן. אני רואה שזה נוגע ללב שלך. אני רוצה שתבטיח לי, לכולנו, ולכל מי שצופה בנו עכשיו, שזה הדבר הראשון על סדר היום שלך ושל הוועדה הזו; לא שום דבר אחר. כי אין מדינה כל עוד חלק מהמדינה נמצא עכשיו בעזה. אין. ולא יהיה ניצחון עד שלא כל החטופים חוזרים. לא יהיה. לכן, אני רואה בזה משימה אישית, של כל אחד ואחת מכם, לתת לנו תשובות: איך ומתי החטופים שלנו חוזרים הביתה, כולם?

אני רק רוצה להגיד משפט אחד. אני אסנת, ממשפחת מונדר. אני רוצה לשתף אתכם שבאותו בוקר שבת, ה-07 באוקטובר, רועי, בן הדודה שלי, שהוא גם בן הדוד של - - -, התעורר בבוקר למה שקרה בקיבוץ, וכתב בפייסבוק שלו: "ביזיון סוכות שלנו – רחמים לא ידע". זה מה שהוא כתב.

מילותיו האחרונות.

אחרי שהוא כתב את זה – ואנחנו לא יודעים בדיוק באיזו שעה – המחבלים שרפו את הבית שלו; העלו אותו באש. הבית שלו נשרף לחלוטין. כשמצאו את רועי – הוא נמצא שוכב על חלקה של דשא סינטטי, ירוי, עטוף במעיל. כל הזמן לא הצלחנו להבין: למה, לעזאזל, הוא לבש מעיל בחום הזה? ואחרי זה, כשהגענו לקיבוץ וראינו את הבית השרוף – הבנו שהוא פשוט נמלט מהלהבות, מצא מעיל בממ"ד שלו, התעטף בו ורץ.

מה שאני רוצה להגיד לכם זה שמבחינתי – יש אנשים שיגידו שאין זכות קיום למדינה הזו כבר עכשיו, אחרי מה שקרה ב-07 באוקטובר. אני לא אומרת את זה. אני אומרת שאם כל החטופים והחטופות – התינוקות; הילדים; הגברים; החיילים; הזקנים – לא יחזרו – אז למדינה הזו אין זכות קיום.

וזה מה שאני רוצה לשאול אתכם, כל אחד מכם: האם אתם מבינים שאם אתם לא מחזירים הביתה את החטופים – אנחנו; כולנו; ראש הממשלה; לא יודעת מי; מי שצריך – למדינה הזו אין זכות קיום יותר? זה נורא פשוט, כי זה כך, על השולחן. כי אם אתם לא תחזירו אותם – מה כל אחד במדינה הזו יגיד? מה אתם תגידו? זה יכול לקרות לכולנו.

בחודש האחרון, אנחנו אומרים הרבה לאנשים בחוץ לארץ, בראיונות בעולם: "זה יכול לקרות גם לכם. זה כבר שם, אצלכם". אבל היום – אני מדברת על המדינה הזו. אם החטופים לא חוזרים – למדינה הזו לא תהיה זכות קיום. תודה.

תודה על הדברים. כמובן שהדברים נגעו לליבנו, ואנחנו נעשה את הכל על מנת ליישם את מה שביקשתם. זה קשה להתחיל ישיבה מיד אחרי זה, אבל אנחנו נאלץ לעשות את זה.

אתם יכולים גם להתייחס למה שאמרנו, אם אתם מרגישים שיש לזה טעם, כי אני לא בטוח שיש, כרגע, דיונים אחרים שהם חשובים יותר.

שום דבר לא חשוב מעבר לזה; ודאי שזה הכי חשוב, אבל אנחנו נאלץ לקיים את הישיבה. אני יודע שגם חלק מהמשפחות קבעו איתי פגישה ב-14:00.

תודה רבה.

תודה רבה לכם.

דוד, אני חושב שצריכה לצאת מפה איזו שהיא קריאה: שכל חבר כנסת יהיה בקשר עם משפחה אחת, או חטוף אחד, לפחות. אני כבר עשיתי את זה; אני נמצא בקשר עם משפחת אשר, שבה האמא נחטפה עם שתי הבנות שלה: דורון, רז - - -

מהקיבוץ שלנו; קיבוץ ניר עוז.

כן. אני חושב שזה יהיה נכון.

גם אמא שלה נרצחה.

כן. אפרת. אני לא מצליח, אפילו, לומר את השמות. ילדות בנות שנתיים וחצי וארבע וחצי; האמא בת 34; והסבתא, אפרת כץ – נרצחה. אני חושב שאם כל אחד מאיתנו ידאג לזה, באיזו שהיא צורה – אנחנו 120 חברי כנסת. אני מניח שכולם ייקחו את הנושא הזה, ואם לא 120 אז 100. אני חושב שזה יהיה מעשה נכון. כל אחד מאיתנו יהיה בקשר יום-יומי איתם; ישאל לשלומם וינסה, לפחות, להיות איש הקשר, ככל שניתן.

אני בעד ההצעה שלך. לא צריכים קריאה; כל חבר כנסת שרוצה לקבל על עצמו את המשימה הזו – שיעשה את זה.

אז הנה, קראתי לכל חברי הכנסת.

37 ימים מאוחר מדי.

אתה טועה; אני עשיתי את זה כבר בימים הראשונים. בוא לא נעיר הערות; אני חושב שכל אחד מאיתנו, בפינה הקטנה שלו, עושה את המיטב. תודה רבה לכם; שמענו אתכם בקשב רב, ואני מאוד מעריך אתכם.

אני פותח את הישיבה בנושא: יישום החלטות הממשלה והרשויות ובחינת פתרונות נוספים להכנסת עובדים זרים לסיוע לענף החקלאות. זו ישיבת המשך לדברים שכבר דיברנו עליהם בוועדת הכלכלה. במסגרת הזו – ביקשתי לעשות ישיבה משותפת עם הוועדה לעובדים זרים, שמטפלת בזה יום-יום ועושה עבודה מצוינת.

רביבו, אתה רוצה להגיד משהו?

אליהו רביבו (יו"ר הוועדה המיוחדת לעובדים זרים):

כן. אמנם הן כבר יצאו, אבל אני מבקש, בכל זאת, לבטא כמה מילים: כשעודכנתי, הבוקר, שנציגי משפחות חטופים אמורים להגיע לדיון – נתבקשתי להיאזר באורך רוח ולאפשר להם להתבטא, למרות שזה לא נושא הדיון. מבחינתי, כל מה שאנחנו עושים, מאז ה-07 באוקטובר, עוסק אך ורק בשני נושאים: האחד – לנצח במלחמה, והשני – להחזיר את החטופים, במקביל. שניהם – ראשונים.

לגישתי, ולגישתנו – כדי לנצח במלחמה צריך, בין היתר, לחזק את העורף, שהוא חזית בפני עצמה. אם אויבנו וצוררנו, הקמים עלינו, יראו אותנו נשברים, עם משק מתפורר וחוסן לאומי שממשיך להיפגע – זה ניצחון בפני עצמו. אם אנחנו נראה שאנחנו משתדלים, לכל הפחות, לתת מענה לכל החלקים הנוספים בציבוריות הישראלית – זה יחליש אותם, ויחזק את המשא ומתן שלנו ואת התהליכים לשחרור החטופים. זהו אספקט נוסף בדרך להילחם במלחמה באופן עקבי ונחרץ.

לגופו של עניין, שלום לכולם. אני מודה לחברי ושותפי, יושב ראש ועדת הכלכלה, דוד ביטן, על קיום דיון שלישי בנושא הבאת עובדים זרים לחקלאות. בהזדמנות זו, אני שולח מכאן את ברכותינו ואת איחולנו להצלחת המשלחת הישראלית, שעושה דרכה, בשעות אלה, לסרי לנקה, כדי לזרז את התהליכים להבאת עובדים. אני מקווה שהם יחזרו לכאן עם סיכומים, עם תאריכים ועם שמות של עובדים שכבר מאתרים להם כרטיסי טיסה והם בדרך לארץ, כדי להניע את התהליך הזה, שניזוק בצורה קשה ביותר.

רבותיי, זה לא סוד שענף החקלאות נפגע באופן הקשה ביותר. חקלאים נרצחו; עובדים נרצחו; משקים נשרפו ונפגעו. חלק גדול מהעובדים עזבו את ישראל; אלפים רבים של עובדים מיומנים ומסורים. אני מעדכן אתכם שאתמול נפגשתי פעם נוספת עם שגרירת תאילנד. היא הביאה לידי ביטוי, שוב, עד כמה הם כואבים ופוחדים. זו האמת. לצערי הרב, ממשלת תאילנד מהססת לשלוח לכאן עובדים.

אני עושה את הכל כדי לשנות את זה, ואני יודע שגם שר החוץ ומשרד החוץ, לצד יושב ראש ועדת הכלכלה, עובדים, כמונו – מאחורי הקלעים, באופן שפחות מצטלם ומקבל תקשורת, כי אנחנו רוצים להביא תוצאה, ולא רק כותרות.

סיפרתי לשגרירה המקצועית והאדיבה על הביקור שלי אצל חקלאי העוטף המסורים, ועל השיחות שלי עם החקלאים ועם העובדים מתאילנד בשטחים ובחממות – גם מחוץ לשעות הפעילות הרשמיות של דיוני הוועדה. אמרתי לה שהשותפות בין ישראל לבין תאילנד היא חזקה, חיונית, ובאינטרס של שני הצדדים.

מטרת הישיבה כאן, היום, היא להבין את הפרקטיקה ואת לוחות הזמנים להגעת עובדים ומשתלמים, שהיו פה ואמורים לחזור. החלטות ממשלה זה מצוין, אבל בלי ליישם אותן, אדוני היושב ראש, הן לא שוות יותר מהנייר שהן נכתבו עליו.

אני מבקש להבין מהרשויות את לוחות הזמנים ואת התנאים להגעת העובדים; למנוע דמי תיווך לא חוקיים, ולשמור על זכויות העובדים. במהלך הדיון יעלו עוד כמה שאלות, ואני אעלה עוד כמה רעיונות. אני אשמח, בבקשה, אם תוכל להעלות את השאלות הראשונות. בבקשה.

ראשית, וזה גם חשוב לנושא של העובדים הזרים: משרד החקלאות כבר נתן 30 מיליון ₪ ל-500 מיגוניות שיועברו לשטחים החקלאיים, וגם משרד האוצר התחייב בפניי לתת, לשם כך, עוד 30 מיליון ₪. בגדול – 1,000 מיגוניות יועברו לאזורים החקלאיים בשטחים שצריכים לקבל אותן, לפי קריטריונים שכבר דיברנו עליהם. 1,000, לדעתי, זה מספר גדול מאוד, מכיוון שהעובדים הזרים רוצים איזה שהוא ביטחון; המערכת שלנו לא מורידה את הטיל אם הוא נופל בשטח פתוח, ושטח פתוח – הוא השטח החקלאי. לכן, צריך את המיגוניות האלה.

גם הרבה מהיישובים הכפריים הם מתחת לשטחים פתוחים.

לכן, 1,000 זה הרבה. לדעתי זה יספק את הצרכים, נכון לעכשיו. יכול להיות שצריך יותר, אבל 1,000 זה יפה.

מבורך לחלוטין.

אדוני, רק אציין שעלו עוד אפשרויות למיגון שהן יותר זולות ממיגוניות, ואז הן יכולות לתת מענה יותר רחב. את זה – כן כדאי - - -

יכול להיות. בינתיים יהיו כ-1,000 מיגוניות. קשה מאוד לייצר אותן מהר, אבל הן יהיו. יש לנו גם בשורה, שסוכמה כבר אתמול בין משרד הבריאות לבין משרד האוצר, בתיווך שלנו. נציגת האוצר נמצאת פה, נכון? בבקשה.

בוקר טוב. נועה שוקרון, רכזת תעסוקה באגף תקציבים, משרד האוצר.

יש חדש? אנחנו מבטלים מכסות של עובדים זרים? מאפשרים כלכלה חופשית?

תן לה לדבר, ואחר כך.

אנחנו בחנו את העלויות העודפות על החקלאים, כתוצאה מהלחימה, ובחנו מה אנחנו, כמשרדי ממשלה, יודעים לעשות, בטווח זמן מהיר, על מנת לאפשר הקלה שהיא מיידית. מה שהחלטנו לעשות, לעת הזו – ביחד עם רשות האוכלוסין, ועם משרד החקלאות – זה לדחות את תשלומי אגרת הבקשה לשנת 2024 עבור 30,000 ההיתרים הקיימים, ובכך לייתר את התשלומים עבור 30,000 העובדים הקיימים בשנה - - -

אגרת הבקשה היא 650 ₪, נכון?

נכון.

לכל ה-30,000?

לכל ה-30,000.

אליהו רביבו (יו"ר הוועדה המיוחדת לעובדים זרים):

אין היום 30,000. יש 20,000. בואו נדייק בעובדות. יש 30,000 על הנייר, אבל כ-10,000 עזבו. בפועל – אנחנו עם 20,000. מה שנועה אומרת זה שה-10,000 שיגיעו - - -

רביבו, לאט-לאט.

אליהו רביבו (יו"ר הוועדה המיוחדת לעובדים זרים):

בבקשה.

30,000 זה מספר העובדים שהיו. כל מי שיבוא במקומם – לא ישלם, אבל אם יקבלו מכסה נוספת – אלה כן ישלמו. עד ה-30,000 – הם פטורים. זה הכל; לא נפתח על זה דיון. זה הסיכום.

זו דחייה.

לא יהיה סיכום אחר, וזה הרבה מאוד כסף שהאוצר והחקלאות נתנו לעניין הזה. בשביל מה צריך לפתוח כל דבר לדיונים? זו החלטה ראשונה, ואני מברך אתכם על הסיכום הזה; גם את משרד האוצר וגם את משרד החקלאות.

מה עם האגרה השנתית? מה עם הוויזות?

שוב יש לך טענות? אנחנו הולכים צעד אחר צעד, לא? נותנים לכם דבר אז אתם כבר שואלים מה עם הדבר השני. מדברים גם על זה; אין שום בעיה. זה – דבר שפתרנו. עכשיו נדבר על הדברים שעדיין לא פתורים עד הסוף, או שלא פתורים בכלל. רצית להגיד משהו?

כן. אני מתנצל – אני אדבר מהר, כי אני צריך לרוץ לדיון בוועדת הכספים. קודם כל, אני מצטרף למה שאמר אלי דלל, על להתחבר למשפחות של החטופים. גם אני נמצא בקשר עם משפחת גת מקיבוץ בארי. היום פגשתי בן דוד אחר, שלא יצא לי לפגוש – את גיל, שישב פה. אני חושב שהאמירה שצריכה לצאת מפה – וקשה להם עם זה שהם לא מספיק שומעים אותה – היא שאנחנו, ככנסת, לפחות, עושים הכל מהכל כדי להחזיר אותם בריאים ושלמים לביתם, וכמה שיותר מהר.

במעבר חד לעניין של הדיון – לגבי הנושא של האגרות, שכבר משולמות, והנושא של המכסות: כבר דיברנו בוועדה שלך, חבר הכנסת רביבו, על לפתוח אותן ולתת להן לצמוח, בכל הענפים, אבל דיברנו על זה ביתר שאת בנושא של החקלאות. גם עבדתי מול השר בצלאל סמוטריץ' על לפתוח עוד קו של חלב מפוקח ברמת הגולן.

זה לא קשור.

אני יודע, אבל זה נושא שהוא חשוב - - -

אני לא אפתח על זה דיון, אבל אף אחד לא יפתח קו אם הממשלה לא תסייע לייצור הזה. זה הכל. לדבר זה קל מאוד.

לכן אני פונה אליך. צריך לעזור פה.

בסדר. אנחנו מטפלים בזה. פנינו למשרד האוצר בעניין הזה.

זה של מגדלי הצאן והבקר, בתוך מתווה הפיצויים, זה משרד החקלאות. אני לא ראיתי איזו שהיא התייחסות לענף הזה, שהוא ענף חשוב. בהמשך לעובדים הזרים, זה הניכויים של המגורים, של הפנסיות ושאר הנושאים האלה, שאני לא יודע אם גם הם נמצאים בסדר היום של הדיון. אני חושב שצריך לעשות איזה שהוא יישור קו בנושאים האלה.

לגבי המכסות של העובדים הזרים – יכול להיות שנצטרך עוד, מעבר ל-30,000 האלה, אבל הבעיה המרכזית היא שחלק מהעובדים שעובדים בתחום הם עובדים פלסטינים, וצריך להביא במקומם. אם צריך להביא במקומם – צריך להגדיר את המכסות.

או, בתנאים מסוימים, לאפשר להביא אותם.

לא יודע. אני לא נכנס לזה כרגע. על זה – צריך הכנסת קבינט. כל עוד אין החלטת קבינט שמאפשרת לעובדים מיהודה ושומרון, שעבדו בעבר, להיכנס – אתם צריכים להגדיל את המכסות.

יו"ר הוועדה, יש, כרגע, 10,000 מכסות פנויות, בנוסף לאותן 30,000 שציינתי.

שבאות במקום הפלסטינים?

לא במקום הפלסטינים, אדוני.

אליהו רביבו (יו"ר הוועדה המיוחדת לעובדים זרים):

זה לא במקום; זה לצד. חשוב שתכניסו, רגע, ושלא תסבירו את זה במילה אחת. לא כולם יודעים את כל הפרטים; מי שלא נמצא בתוך האירוע, ולא עוסק בזה כל יום, כל היום – לא מצליח להתחבר ולהבין את המשמעות של מה שאתם אומרים.

אפשר להגיב על זה? אני רוצה לעשות לך סדר קצר.

כרגע לא.

אליהו רביבו (יו"ר הוועדה המיוחדת לעובדים זרים):

לי – אתה לא צריך סדר.

דוד, הגדילו את המכסות, או לא?

זה מה שאני רוצה לברר. לא נותנים; כל אחד רוצה לדבר. מה אני יכול לעשות? אני רוצה להבין: 30,000, והגדלתם בעוד 10,000?

אני אתן את הסקירה: מבחינת מכסות שיכולות להיות מאוישות – יש, כרגע, 40,000. אכן רצה הגורל, ובערך חודשיים לפני פרוץ המלחמה – הייתה הגדלה של 10,000 מכסות, שלא הצליחה להיות מנוצלת, כמובן, מפאת הזמנים. נכון לכרגע, אנחנו עומדים על 30,000 מכסות קיימות.

זה חוץ מהעובדים הפלסטינים?

אני לא מדברת על פלסטינים; אני מדברת רק על זרים, כרגע.

כמה עובדים פלסטינים יש בחקלאות, היום?

מעל 20,000.

יש שלושה סוגי מכסות של עובדים פלסטינים בישראל: עובדים קבועים, או עובדים עונתיים – שבפועל הם אותו הדבר – כ-16,000 בסך הכל, אבל בתקופה הזו, בקטיף ההדרים, בתותים, ובנוהל המשפחות של מסיק הזיתים – נכנסים עוד כ-5,000.

וזה לא קשור לעובדים הזרים?

זה לא קשור לעובדים הזרים; זה במנותק.

אז קודם כל, אם יש כ-20,000 עובדים פלסטינים – אתם צריכים להביא מקור אחר, חוץ מה-40,000 שאת מדברת עליהם. אין מה לעשות.

אוקיי. אז לעניין הסוגייה של הפלסטינים: ראשית, ככל שיתחיל להיות איזה שהוא ניצול של המכסה – זה משהו שאנחנו בהחלט פתוחים לדבר עליו. כרגע – זה בוודאי לא החסם. שנית, אני כן אשמח שרשות האוכלוסין תיתן איזה שהם נתונים לגבי ניצול המכסה של הפלסטינים. הנתונים שאסף ומשרד החקלאות ציינו הם המכסה שניתנה. אנחנו כן יודעים שהיסטורית – היה ניצול הרבה יותר נמוך של העובדים הפלסטינים האלה, בפועל, ולכן אני אשמח שרשות האוכלוסין תיתן את הנתונים המדויקים.

אדוני, רק לפני הנתונים המדויקים: ידידתי, נועה, צודקת, אבל גם מעזה נכנסו, רשמית, 134 עובדים לחקלאות, כאשר בפועל – נכנסו עוד אלפים ב-"נוהל סוחרים". אז בוא נשים את המכסות ואת הניצול בצד.

אני חייב רגע, דוד. אני מושבניק. אני רוצה לדעת מה היה ומה היום.

תמתין. 20,000, בערך.

הוסיפו 20,000 למה שהיה לפני המלחמה?

רגע. רשות האוכלוסין נמצאת פה? איך אתם פותרים את הבעיה של ה-20,000 הנוספים במקום העובדים הפלסטינים?

משה נקש, רשות האוכלוסין. קודם כל, המכסה הייתה בסביבות 20,000, כמו שאסף הסביר, ויש את קרובי המשפחה וכו'. בדיוק כמו מה שנועה אמרה עכשיו – יש, כרגע, את המכסה של העובדים הזרים. המכסה לא קרובה למימוש.

תכף אנחנו נתייחס למימוש.

כרגע, להכניס פלסטינים לעבודה זו לא החלטה של רשות האוכלוסין, מן הסתם.

עזוב; כרגע – הם לא נכנסים.

ברגע שמכסת העובדים הזרים תהיה קרובה למימוש מלא – מן הסתם שהנושא הזה יעלה לדיון, ואולי נצטרך להגדיל גם אותה.

לא אולי; צריך להתכונן מראש. זה לא הולך כך, שרק ברגע שהיא מתמלאת – אתם נכנסים לפעולה. אין ויכוח על כך שצריך את העובדים האלה. זה שאין עובדים – זה כי אנשים ברחו. אני אומר דבר מאוד פשוט: אתם צריכים להגדיל את המכסה של העובדים הזרים בעוד 15,000 איש לפחות.

אליהו רביבו (יו"ר הוועדה המיוחדת לעובדים זרים):

דוד, אפשר רגע? אולי זה יבטל את כל הסרבול הזה. כדי להגדיל מכסה – צריך לממש את הקיימת. יש החלטת ממשלה, לצד מה שאתה אומר, על הבאת 5,000 עובדים נוספים, שלא במסגרת הסכמים בילטרליים, באופן חריג, בגלל המלחמה. אני רוצה לדעת, קודם כל – מה קורה איתם? עזבו אתכם מספרים. לי אתם לא יכולים לספר סיפורים; אני כל היום עוסק בזה. אל תגידו לי: "חלק מהמכסה" או "לא חלק מהמכסה". אני רוצה לדעת – מה נהיה איתם? איך זה שהם לא נמצאים בשטחים היום? זו שאלה ראשונה.

רביבו, אני לא מסכים איתך הפעם, ואני אגיד לך למה: זה שאין את המימוש של כולן – זה בגלל שאנשים ברחו. אני לא מוכן לחכות שקודם כל יהיה מימוש, ואחר כך יגדילו. קודם כל – תגדילו, כי ברור לנו שצריך את 20,000 האנשים האלה.

אליהו רביבו (יו"ר הוועדה המיוחדת לעובדים זרים):

את שני התהליכים – ביחד.

בסדר, נכון.

אדוני היושב ראש, אנחנו יודעים להיערך ולהתכונן, ועשינו את זה גם בענפים אחרים. אנחנו עם האצבע על הדופק. ברור שלא נחכה עד הרגע האחרון, ונגיד: "עכשיו מלא? בוא נתחיל לדבר". זו לא הכוונה.

לא. אני רוצה החלטה. צריכה להיות החלטה; לא להתחיל להתווכח בעוד חודשיים. אנחנו רוצים החלטה – גם שלכם, ואם צריך החלטת ממשלה אז תגישו את זה לממשלה – של הגדלה של המכסות לעובדים זרים, עבור החקלאים, בעוד 20,000 איש, במקום העובדים הפלסטינים. אין ברירה; זה מחויב המציאות, כרגע. רביבו אומר: "בואו נחכה". לא; אני לא מוכן לחכות.

אליהו רביבו (יו"ר הוועדה המיוחדת לעובדים זרים):

אני לא אומר: "בואו נחכה". אני אומר: קודם כל – אני רוצה מימוש, כך שמי שנמצא היום – בטוח. קודם כל – מימוש.

התכוונתי להגיע לזה.

אליהו רביבו (יו"ר הוועדה המיוחדת לעובדים זרים):

כמה זמן עובר? אני רוצה לדעת מה אתם עושים, פרקטית. תראה, אדוני היושב ראש, נמצא פה בחור בשם רוני. נפגשתי איתו. זו הפעם הראשונה שהכרתי את זה; אני התקשרתי למנכ"ל משרד החקלאות כדי ללמוד על התת-ענף הזה.

יש הגדרה, בחקלאות, של "חברה מעבדת". עד היום, כמה חברות היו מכסות פלסטינים על פי מכסה. הם היו נותנים את המענה של התותים; של התפוזים; של כל העונתיים. היום – הם לא יכולים להיכנס. בעבר, הוא היה יודע להביא עובדים ממדינות נוספות. הוא הציע את עצמו, ואמר: "עד היום, יש לי מכסות של פלסטינים. אני יודע להביא ממדינות אחרות - - -

אתה מתקדם לסוף.

אבל הסוף הוא ההתחלה; יש 2,000 סרי לנקים שמחכים, עם מזוודות, כדי להגיע לארץ.

רבותיי, תקשיבו טוב: רביבו הגיע לסוף. אני רוצה לעבור צעד אחר צעד. לא להגיע ישר לסוף; מאיפה ואיך אנחנו מביאים את העובדים, ואיך אנחנו מגדילים. כרגע, אני רוצה הגדלה של המכסה בעוד 20,000 איש. נקודה. מה הבעיה? אני לא מבין; למה אני צריך להגיע ישר לסוף? זה דבר ראשון.

אליהו רביבו (יו"ר הוועדה המיוחדת לעובדים זרים):

אתה צודק, אבל לצד זה – אין לנו - - -

רגע, נגיע לזה. הישיבה היא על זה.

אני גם אסביר לך למה אתם צודקים במה שאתה אומר, דוד ואלי: נערי האוצר באים, בכל פעם, עם העניין של הורדת מכסים. היום, בשביל להביא עוד עובד תאילנדי – רק כדי שיבוא לעבוד איתו, בגלל שיש חוסר בכוח עבודה – החקלאי משלם לו 40 ₪ לשעה, במקום 30 ₪ או 32 ₪, והאחד גונב לשני, וזה מעלה את המחיר.

אליהו רביבו (יו"ר הוועדה המיוחדת לעובדים זרים):

מחלה ידועה עוד קודם למלחמה.

זה מטורף. תגדילו.

משרד הפנים, רשות האוכלוסין – אנחנו רוצים, בתוך שבועיים מהיום, שתראו לנו מהי ההתקדמות בעניין של הגדלת המכסה במקום העובדים הפלסטינים. יש לכם שתי אופציות: או שהקבינט יאפשר להכניס עובדים מיהודה ושומרון – מה שלא נראה לי רלוונטי, כרגע – או שתגדילו את המכסה; שתהיה החלטה להגדלת המכסה, בכפוף לכך שיגיעו למימוש. אין שום בעיה.

יו"ר הוועדה, אפשר להתייחס, רגע, מקצועית?

כן.

הסוגייה של המספרים היא חשובה – גם כדי להבין איפה אנחנו נמצאים, וגם - - -

אז תסגרו מול משרד החקלאות את המספרים האלה. כמה שצריך במקום. אם את אומרת שלא היה מימוש של הכל, ושלא צריכים את הכל – תסגרו את זה עם משרד החקלאות. זה לא התפקיד שלי. אני לא יודע מה המצב, ואני לא מומחה לעניין הזה.

חשוב לי להבהיר שעמדת משרד האוצר היא שכרגע – אין צורך בהגדלת המכסה, ככל שיש 10,000 פנויות.

אנחנו רוצים החלטה, שתסגרו עם משרד החקלאות, לגבי ההגבלה על העובדים פלסטינים. זה הכל.

אני לא הבנתי למה אין צורך להגדיל. הרי, אין עובדים. אין עובדים פלסטינים. אנחנו צריכים להגדיל את המכסה משתי סיבות: קודם כל – אידיאולוגית, אתם חוטאים למטרה הלאומית בכך שאתם לא מאפשרים כלכלה חופשית. זה היה נכון עוד לפני המלחמה. עכשיו – אין עובדים פלסטינים, אז צריך להגדיל מכסה חיצונית ולהתארגן בהתאם. זה נורא פשוט. מה אתם רוצים? שנגיע למיצוי מכסה, ואז תאפשרו, ברוב רחמנותכם, שנאכלס את המכסה הזו? זה לא הגיוני. אתם חלק מהמדינה הזו.

רבותיי, זה לא נתון לוויכוח.

יש עמדה - - -

אז עמדת הממשלה תשתנה. אני אומר לכם.

בסדר. עדיין מותר לנו להציג את העמדה המקצועית. אתם לא רוצים להיכנס למספרים - - -

מה מקצועית? חסר.

תציגי, תסבירי; זה חשוב. מהו ההסבר?

אני מבינה שאלה מספרים שהם אולי מבלבלים, או לא נוחים לשמוע, אבל זה המצב, וזו המציאות; מצב המכסות הוא כדלקמן: כרגע, יש 30,000 מכסות. חלק מהעובדים בתוך 30,000 המכסות הקיימות האלה – ברחו. זו סוגייה שהיא אכן מורכבת מאוד. אפשרנו להביא אותם גם בדרכים שהן אינן הסכמים בילטרליים. על העובדים האלה גם לא יהיה תשלום עודף, ואותו חקלאי - - -

קיבלנו את זה כבר. אמרנו לכם תודה רבה, והכל בסדר.

בסדר. לא צריך להגיד תודה.

באמת לא צריך להגיד תודה; זו החלטה טבעית לגמרי. זה המובן מאליו.

הם כבר שילמו; לא צריך לשלם פעמיים.

זה בדיוק מה שאמרתי.

מה הקשר? פה, מדובר על התשלום של 2024, שכן היו מחויבים לשלם. למה אתם אוהבים לבלבל את הכל? לא מדובר פה על עכשיו, בנובמבר; מדובר על התשלום של ינואר, שאותו – כן היו צריכים לשלם. על זה – הם ויתרו לכם.

מצוין. תודה רבה, חבר הכנסת ביטן.

אז על זה – תודה.

לעניין המכסות התוספתיות – יש, כרגע, מכסה פנויה של 10,000. יש טענה לגבי המחסור שנוצר בעקבות פלסטינים. חשוב לי שרשות האוכלוסין תציג, רגע, את הנתון שהיה בספטמבר, או באוגוסט, של היקף המכסות האלה בפועל. המספר הזה הוא נמוך מ-10,000, ולכן הדיון על תוספת מכסות, בעולם שבו עוד אין מימוש של 10,000 המכסות הפנויות הקיימות – בעינינו, הוא - - -

אני לא חושב שאת צודקת. אני אסביר. יש לנו אי הבנה בינינו. אני אומר כך: אתם צריכים לקבל החלטה על הגדלה כפוף למימוש. זאת אומרת, אם יש מימוש של ה-30,000 פלוס ה-10,000 – לא יצטרכו, באותו שלב, לממש את היתרה. צריכה להיות החלטה. הרי, בסופו של דבר, אם אין – נצטרך להתחיל את התהליך כשיממשו את כל ה-40,000?

אבל אם כמות הפלסטינים שנכנסו נמוכה מ-10,000 - - -

זה סתם ויכוח. אמרתי שאני לא נכנס למספר. את המספר – תסגרו ביניכם; בין משרד החקלאות, משרד האוצר ורשות האוכלוסין. תשבו על המספרים. המספר שעליו תסכמו – יהיה המספר.

בגלל שהרעבתם את הפועלים בחקלאות – יש הרבה מאוד עובדים, שנכנסים, שהם לא רשומים במכסה. ההרעבה הזו צריכה להיפסק. החקלאי לא ייקח עובד שהוא לא צריך, כי הוא עולה לו כסף.

אני נותן לכם שבועיים לעניין הזה. בעוד שבועיים – תהיה ישיבה, ובישיבה הזו אתם תגידו מה המספר, ומהי ההחלטה. אני חושב שכל עוד אין את העובדים האלה – צריך להביא להם עובדים זרים במקומם. זה הכל. פשוט מאוד. לא אמרתי 20,000; טעות. סליחה. תסכמו את המספר; זה הכל. שבועיים ימים הם מספיק זמן, במצב מלחמה, כדי לפתור את זה.

עכשיו, נגיע לנושא השלישי. הנושא השלישי שאנחנו מדברים עליו הוא הנושא של האפשרות להביא את העובדים הזרים. פה – אנחנו נכנסים לפלונטר. קודם כל, אני רוצה לומר שרשות האוכלוסין עושה עבודה מצוינת בעניין הזה. אני יודע שהם מטפלים בזה, ומשש, שצעקתי עליה בישיבה הקודמת, עושה עבודה מצוינת. לכבוד לנו שהם עושים את העבודה הזו.

אליהו רביבו (יו"ר הוועדה המיוחדת לעובדים זרים):

זו לא היא לבד.

לא היא לבד; אמרתי – כל רשות האוכלוסין. אני יודע שהיא נמצאת בחו"ל ורצה על זה עכשיו. זה דבר ראשון. דבר שני: איך אנחנו פותרים את הבעיה, כרגע, של להביא את העובדים האלה? אני יודע שזה עניין דחוף. למה זה דחוף? כי צריך לקטוף; לשתול; לעשות דברים. אם לא נעשה את זה עכשיו – לא יהיו לנו את הפירות ואת המוצרים, ונצטרך לשלם יותר פיצויים לחקלאים במסגרת המלחמה; אם לא ישתלו עכשיו – גם לא יהיה כלום בעוד ארבעה-חמישה חודשים. בגדול, זה דבר שהוא דחוף. מישהו יכול להסביר לי מה אתם עושים כדי שהעובדים האלה יגיעו?

פירטתי את זה גם בישיבה הקודמת, אבל אני אפרט גם עכשיו, עוד פעם, אם צריך: אנחנו עושים את כל מה שאנחנו יכולים כדי לגרום לכך שהעובדים יגיעו לפה, וכמה שיותר מהר. כמו שאמרת נכון, ענבל והצוות נמצאים עכשיו בסרי לנקה בדיוק בשביל העניין הזה. לא פשוט, במצב הזה – והיא סיפרה את זה בישיבה הקודמת – היא עם בעל ובן במילואים, גרה באשקלון, ועדיין עוזבת הכל וטסה לחוץ לארץ. זה באמת מוערך. אגב, היא לא עשתה את זה בגלל שצעקת; היא עובדת קשה כל הזמן.

לא משנה; עכשיו היא עושה את זה יותר חזק. נותנים לכם מחמאה – אתה לוקח אותה חזרה?

אני מגדיל אותה. חוץ מזה, כמו שאמרתי, יש את המתווה שפרסמנו – ועשינו את זה בתוך ימים – של 5,000 עובדים. היושב ראש רביבו דיבר על זה שיש אפשרות להביא את 5,000 העובדים האלה שלא במסגרת הסכמים בילטרליים; זה פתוח. יש כמה עשרות בקשות שקיבלנו, בסך הכל. אנחנו פתחנו, ומאפשרים מה שאפשר.

אליהו רביבו (יו"ר הוועדה המיוחדת לעובדים זרים):

מה זאת אומרת "כמה עשרות בקשות"?

במסגרת המתווה של ה-5,000, שאתה מכיר טוב מאוד, אישרנו כבר כמעט 50. יש עוד 50 שהגישו אתמול, ואנחנו מטפלים בהם. זה עניין של - - -

אליהו רביבו (יו"ר הוועדה המיוחדת לעובדים זרים):

למה אתם לא מגישים בקשה למימוש?

מי זה? איך מגישים?

דרך הלשכות הפרטיות בחקלאות.

אני יכול לענות לך. אני דיברתי גם עם מיטל לפני. אני דורון לבנה; יושב ראש ארגון מגדלי דבורים וחקלאי פעיל, שמעסיק לא מעט עובדים זרים. אושר לי עובד אחד מתוך כל הרשימה שהגשתי. אני לא יודע אם חברת כוח האדם שלי לא הגישה את זה כנאות - - -

אליהו רביבו (יו"ר הוועדה המיוחדת לעובדים זרים):

אז תעשו שיעורי בית.

אני לא יודע לעשות שיעורי בית - - -

אליהו רביבו (יו"ר הוועדה המיוחדת לעובדים זרים):

אם אתה לא יודע – אל תבוא לפה. תעשה שיעורי בית. אני רוצה לדעת אם הכתובת שלי היא חברת כוח האדם שלך, או הם. אני צריך לדעת למי לבוא בתלונות. יש 5,000 שיושבים על המדף. למה לא מזמינים אותם?

אני הגשתי רשימה שלמה וסורבתי על כולה. זה מה שנאמר לי על ידי חברת כוח האדם.

אליהו רביבו (יו"ר הוועדה המיוחדת לעובדים זרים):

תבדוק למה.

אני שומע פה על כמויות קטנות מאוד – חמישה, 50, 20. אני עובד בחברה שמעבדת עונתי. אני מדבר על מתווה של החזרת העובדים הזרים. שם – סורבתי.

אליהו רביבו (יו"ר הוועדה המיוחדת לעובדים זרים):

עזבו, עכשיו, פרוצדורות, הגדרות ותת-הגדרות. יש החלטת ממשלה על 5,000. כל עוד היא אושרה, ורשות האוכלוסין אומרת: "תביאו בקשות; אנחנו מטפלים", ולא הגשתם – אני באה אליכם בתלונה. אני רוצה לדעת איפה זה נופל בדרך.

אני חברה עונתית. אני עובד עם 400-500 עובדים בכל חודש. אני מנייד אותם בין עונה לעונה, מהפרדסים לפירות, מהפירות לשקדים, וכו'.

אליהו רביבו (יו"ר הוועדה המיוחדת לעובדים זרים):

לא בין עונה לעונה; בין מטע למטע, בהתאם לעונה.

אתה מבין את זה כך, אחרים מבינים את זה אחרת. אנחנו חקלאים; זה מעונה לעונה. לאורך כל השנה – אני לא מדבר איתך על אחד או שניים – אני עבדתי עם בין 200 ל-500 עובדים פלסטינים, שמנוידים לחצי שנה. אני מבקש: תנו לי 500. ייקח לי בדיוק שעתיים לפזר אותם. זה בסך הכל ארבעה מטוסים וכמה אוטובוסים. המיטות מוכנות; הקרוואנים מוכנים. אני לא רוצה כסף; אני לא רוצה כלום. אני מוכן לשלם כסף. תנו לי פתרון.

אליהו רביבו (יו"ר הוועדה המיוחדת לעובדים זרים):

מר נקש, תשובה.

יש 12 לשכות פרטיות. אפשר לפנות אליהן והן יגישו בקשות.

פניתי. הן סיבבו את הגב. למה? שיקום אחד ויגיד לי שהוא בא איתי, עכשיו, לסרי לנקה, ומנחית לי פה 1,000 עובדים. הם לא רוצים, כי פתחת להם דרך.

פתחנו את זה עבור הלשכות הפרטיות. זו הדרך להביא את העובדים.

אליהו רביבו (יו"ר הוועדה המיוחדת לעובדים זרים):

קרטלים – לא יהיו במשמרת שלי. שמעת אותי? אם הלשכות לא מקדמות את זה, מאינטרסים שלהן – כי כולנו יודעים למה – אני רוצה לדעת: אם יש חברה שיש לה מכסה להבאת פלסטינים והיא יודעת להביא עובדים זרים במקומם, ממקומות שאתם מאשרים, והיא מוכנה לעבור את כל הפרוצדורה ולשלם – למה לא לאפשר לה להביא? איך מניעים משק? כשאנחנו עובדים באופן ריכוזי? כשאנחנו שומרים ל-12 לשכות את ליטרת החלב במלחמה, כשהעגבניות נושרות? תסבירו לי, פרקטית.

התקשרתי לכולן; כולן הפנו לי גב. הם רוצים להביא 20, 30 ו-50, ואני יודע למה.

אתה לא התקשרת לכולן.

אני לא דיברתי איתך, אבל דיברתי עם רוב החברות.

אז לא דיברת עם כולן; תגיד את האמת.

אוקיי, איתך לא דיברתי. אני לא יודע מי אתה. סליחה. כבר שבועיים שיש לכם אישור, ואף אחד לא מנחית עובדים. אני מוכן לקבל 1,000, מחר, ואני מפזר אותם בשנייה.

אני רוצה להשיב, אם זה אפשרי.

אליהו רביבו (יו"ר הוועדה המיוחדת לעובדים זרים):

מילה, יענקל'ה. גבי ורוני, עכשיו, ברגע זה, קומו וצאו החוצה. אתה כנראה התבלבלת. אתה רוצה להביא עובדים, ואתה רוצה למלא את התפקיד שלך, נכון? גם אני רוצה שאתה תמלא אותו. צאו החוצה; אני יוצא איתכם. בואו נפתור את זה. הוא לא פנה אליך? אני רוצה שהוא יפנה אליך ברגע זה. אני רוצה, עכשיו, להעביר נתונים למר נקש. בלי מריחות. בואו.

עכשיו אני מוכן וגם מוכן לשלם.

אדוני, אפשר להגיד רק משפט אחד, כדי לסדר את הבלגאן שהיה פה?

כן.

צריך להבין שמי שהיה לו היתר להעסקת עובדים פלסטינים – לא בהכרח שיש לו היתר להעסקת עובדים זרים, ויכול להיות שפה שורש הבעיה. מי שהעסיק עובדים פלסטינים – בטח מעבד, כפי שהאדון הציג את עצמו – מביא חקלאים שעומדים מאחוריו, והוא מקבל את הזכאות עבור החקלאים שלו. לכן צריך לבדוק טוב-טוב שלחבר יש חקלאים, מאחוריו, שיש להם היתרים פנויים. זה בסדר לבוא ולהגיד: "אני יכול לפזר", ואדוני צודק שצריך להגדיל את המכסה - - -

רגע. אני מקבל את מה שאמרו משרד האוצר: קודם כל – תיישמו את ההיתרים הקיימים. במידה והוויזות האלה יושמו – אז צריך להגדיל את המכסה.

אדוני, אלה שני דברים שונים.

אלה שני דברים שונים, אבל זה הכל ביחד.

אבל הם במקביל, כי הם לא נותנים מענה. משרד החקלאות כבר הקצה את מלוא ההקצאה, של כמעט 40,000. השארנו כמעט 1,500 היתרים בצד, כדי לתת מענה לחקלאים חדשים שטרם הגישו. מתוך 40,000 – כ-38,000 היתרים כבר מחכים לאישור. בגלל האגרות – הם הוקפאו - - -

מאיפה מביאים עכשיו? רק מסרי לנקה?

מכל מקום אפשרי, בהתאם למתווים המעולים - - -

מה תכלס?

בואו נשאל את רשות האוכלוסין. בסרי לנקה – אתם מטפלים. איפה עוד אתם בודקים אופציות?

עוד פעם: המכסה של ה-5,000 לא מוגדרת לאיזו מדינה. כל מדינה שפונה אלינו – אנחנו בודקים את הנתונים לגביה, ואם אפשר להביא ממנה. את רוב המדינות שפנו אלינו – אישרנו.

אני רוצה לדייק משהו: בחקלאות יש את העובדים הזרים, שהם ה-Base של המשק החקלאי, אבל בהרבה מאוד משקים חקלאיים, ובהרבה מאוד גידולים, יש נקודות שיא, ואז נעזרים בפלסטינים, או בקבלני כוח אדם כאלה, בכדי לעבות. אם זה פרדס, נניח, בשוטף, יש לך כמות מסוימת שאתה צריך, אבל בעת הקטיף – אתה מתגבר עם קבלני כוח אדם, שהרבה פעמים זה פלסטינים.

לכן, עלתה כאן נקודה מאוד חשובה; איזה שהוא כשל – יש קבלנים שמניידים את העובדים מפיק לפיק, או משיא לשיא, על פי הגידולים שלהם. זה לא פר חקלאי, אלא עבור החברה הזו, של כוח האדם העונתי. זו נקודה שצריך לנתח אותה, ולהבין מה הצורך.

ברמה האישית שלי – אני חקלאית, ואין לי עובדים זרים, אבל יש פעמיים בשנה שבהן אני צריכה 20 עובדים, למשך שבועיים, ואני פונה לקבלן, והוא נותן את המענה הזה.

והקבלן הזה מנייד עובדים זרים, או עובדים פלסטינים?

בהרבה פעמים – אלה פלסטינים.

אבל אין היום פלסטינים.

לכן הוא זועק את הזעקה: הוא רוצה לקבל עובדים, ולא מקבל את המענה מחברות כוח האדם. זו סוגייה.

רבותיי, התפקיד שלי, עכשיו, הוא לא לפתור בעיה של איזה שהוא קבלן. התפקיד שלנו הוא לפתור את הבעיה של החקלאות. זה הכל.

ברור. מה שעלה מכאן זה שצריך לתת את הדעת על העובדים הפלסטינים שהאופי של העבודה שלהם הוא דרך "קבלנים עונתיים", ולא דרך חקלאי ישיר, שמקבל מכסה. צריך לדבר עם כל הגורמים ולראות איזה מענה מתאים למתווים האלה, כי מדובר כאן באלפי עובדים פלסטינים שלא היו במשק הבית, אלא מתניידים.

זו סוגייה ספציפית לרשות האוכלוסין.

בסדר. זה עלה עכשיו, בדיון, וזה נכון.

אני אגיד לך איך אפשר לפתור את הבעיה הזו, ממה שנראה לי: לתת לחברה עובדים זרים – שהם יהיו עובדים עונתיים, והיא תנייד אותם – שלא יהיו תחת חקלאי ספציפי; הוויזות יהיו שייכות לחברה, והיא תנייד אותם לפי הצורך. זה נראה לי כמו הפתרון הכי טוב, דרך אגב.

זה היה פעם, כבוד היושב ראש.

זו לקונה שצפה עכשיו, בעקבות היציאה של הפלסטינים.

אתם צריכים לבדוק את זה. כל עוד אין החלטה שלפיה העובדים הפלסטינים, או חלקם, חוזרים לעבודה – אתם צריכים לתת פתרונות לעניין הזה. אין מה לעשות. נראה לי שהפתרון הכי טוב הוא שחברות כוח אדם יחזיקו מכסה של עובדים זרים, ושיניידו אותם, לפי הצורך, בין החקלאים.

אדוני היושב ראש, חשוב לציין שיש אפשרות לנייד עובדים בין חקלאים גם עכשיו, באמצעות - - -

באותו מתחם של מושב; לא באופן כללי.

לא רק.

אני הבנתי זה באחת הישיבות.

בתוך המושב זה הליך יותר פשוט ומהיר, אבל אפשר גם בין מושבים.

אבל זה מאוד נקודתי. אם לי יש ארבעה תאילנדים, בהעסקה של 365 יום בשנה, ויש לי פיק פעמיים בשנה – זה נכון שמדי פעם יש לי עובד אחד שאני יכולה להעביר לשכן שלי, אבל זה לא הפתרון. חקלאי שצריך מסה גדולה של עובדים בנקודות שיא – למרות התאילנדים הקבועים – מנכש עשבים כשצריך לעשב 40 דונם.

כרגע, אין אפילו עובדים לשוטף; עזבי את הפיקים.

את צודקת. אני אומר שוב: יש אפשרות לנייד עובדים. אדוני היושב ראש אמר: בתוך המושב יש איזה נוהל מסוים - - -

לנייד איזה עובדים? אתם מדברים על דברים שלא קיימים.

בשוטף – כבר יש עובדים, ובעזרת השם - - -

רבותיי, יש כמה בעיות, וצריך לפתור כל בעיה, בהנחה שיהיו עובדים.

אבל זו הבעיה המרכזית. אני יכול, רגע, לספר את האמת מהשטח, כחקלאי בעוטף, ולתת לכם איזו תמונת מציאות?

ספר.

דניאל זלקינד. אני חקלאי מהעוטף, ממושב תקומה. אנחנו מגדלים חסות. אני מכיר ומייצג המון חקלאים שם, באזור. עזבו פיקים, לא פיקים; כן מכסות, לא מכסות – רק אצלנו יש סדר גודל של 3,000 זרים, במקשה הכללית. אנחנו לא יכולים להפעיל את המשקים. המשקים, כרגע, עומדים יתומים. אין לנו עובדים.

הנציגה של משרד האוצר הלכה. העלות הכלכלית של זה, רק של המשק שלי, היא מיליון ₪ בחודש. מה עושים עם ההפסד של המיליון ₪ האלה? אנחנו מתחת לשבעה קילומטרים; אנחנו מחכים לפיצוי מהמדינה.

עזוב את הפיצוי כרגע.

העלות הכלכלית צריכה להיות חשובה.

כמה קילומטרים אתם?

חמישה וחצי קילומטרים מהגדר.

אז מה הבעיה? אתם מקבלים 100% פיצוי.

אני לא רוצה פיצוי; אני רוצה לעבוד. זה העניין.

אני רוצה להדגיש דבר אחד. יש כמה בעיות: הבעיה הראשונה היא הבעיה של העובדים הפלסטינים. לגבי זה, אנחנו מבקשים שתשבו על הנתונים, ושבתוך שבועיים – תבואו אלינו בבשורה בעניין. הבעיה השנייה, לפי מה שהבנתי, היא שאם אין עובדים פלסטינים – אתם צריכים לתת אפשרות לחברות כוח האדם לקבל ויזות ולהעביר עובדים לתקופות קצובות, לפי הצורך, לכל מיני מושבניקים, במקום העובדים האלה. הדבר הנוסף הוא: מאיפה מביאים את העובדים? אתם צריכים לפתוח את העסק בצורה יותר גדולה, מכיוון שיש מקומות שמוכנים - - -

זה החירום; מאיפה נביא?

מאיפה מביאים? זה שמביאים 1,000 פה ו-500 פה – זה לא יעזור לנו. פה, צריכים לפחות 20,000 עובדים. בשביל 20,000 עובדים – אתם צריכים לפתוח את הראש, ולעבוד על זה בצורה אחרת. אני לא יודע מה סיכמתם בסרי לנקה, אבל 1,000 פה ו-1,500 פה – זה לא פותר לנו את הבעיה.

משרד הפנים, צריך רעיונות להגדלת האפשרויות האלה, וצריך לעשות את זה מהר. למשל, אני שמעתי שבבורמה אין בעיה, ושאפשר להביא משם. משרד החוץ לא מוכן להביא, באופן רשמי, בגלל שאתם חושבים שהם יישארו פה כפליטים, אבל הם באים על חשבון ויזות, לכמה שנים. אז אל תביאו 10,000; תביאו, מתוכם, 1,000-1,500. מה כבר יכול להיות?

זו סוגייה שיש עוד משרדים שמעורבים בה, והדברים האלה נבחנים. כמו שאמרתי, אנחנו בוחנים כל מדינה שמבקשים. את רוב המדינות – אישרנו, אבל יש מדינות שלא אישרנו. אם זר כזה יבוא, וביום אחרי שהוא נכנס לפה הוא ילך לבקש מקלט – הוא לא יעבוד בחקלאות, ויהיה במדינת ישראל כפליט.

אבל הם עובדים בתאילנד, משה. הם העובדים הזרים של תאילנד.

עובדים תאילנדים שמגיעים באמצעות ההסכמים – זה אחרת.

אני מדבר על הבורמזים.

הם עובדים בתאילנד, ומתאילנד – הם באים לפה. אתה מבין? מה הבעיה?

והיו פה משתלמים מבורמה, כבוד היושב ראש.

רק לפתוח סוגריים: בדיונים של הוועדה לפני המלחמה, עלתה סוגייה מאוד משמעותית: עלות העובד הזר לחקלאי ישראלי.

תכף; אנחנו נתייחס לזה בסוף. אני לא אשכח את זה.

אוקיי. זו נקודה שהיא קריטית.

אבל יש בעיה אחת, עיקרית: בסוף, אחרי שמאשרים עובדים – חברות כוח האדם לא יכולות להביא אותם. אף אחד פה לא שם את זה על השולחן. העובדים מאושרים על ידי משרד הפנים, שעושים עבודה מעולה והולכים לקראת החקלאים. בתכל'ס, 12 החברות של כוח האדם, בגלל קשיים דיפלומטיים/משרד החוץ, וכו' – ואני לא יודע מי האחראי על זה – לא יכולות להביא אלינו, החקלאים, את העובדים האלה. יושב פה אדם שלא הכרתי עד היום, מכוח אדם. תקשיבו לו. פותרים את הבעיה בכאילו, והבעיה נשארת על השולחן. מגדל בבל; קומה שש לא יודעת לדבר עם קומה שבע.

בגלל שאין מאיפה להביא.

יש מאיפה להביא. אין איך להביא.

הוא מתכוון להחלטה של התאילנדים החוזרים.

אני יכול לדבר ולהסביר, אדוני?

תסביר.

שמי גבי. אני מחברת "חולצה כחולה", אחת מ-12 הלשכות שמורשות להביא ולתווך עובדים זרים. ביום שישי, לפני כמעט שלושה שבועות, קראו לנו למשרד החקלאות, ואמרו לנו: "בואו תצילו אותנו; אין עובדים. צריך למצוא". ישבנו עם אורן לביא, ועם כולם, והתחלנו לחפש איך אנחנו מביאים עובדים. כל מי שמדבר על חודש וחודש וחצי – חוטא לאמת. דיברו איתנו על העניין הזה לפני שבועיים, בסך הכל.

דיברתם פה על מכסות – נוצרו, בעצם, שני מתווים של גיוס עובדים: מתווה אחד שמדבר על 5,000 עובדים, במסגרת שהיא לא בילטרלית. זאת אומרת, פתחו מכסה, ואמרו: "תביאו עובדים מאיזו מדינה שאתם רוצים". פנינו, קיבלנו אישורים לחלק מהמדינות והתחלנו להתקדם.

אני אמרתי את זה גם בדיון שהיה אצל אורן לביא ביום שישי האחרון – ייקח לפחות עוד שלושה שבועות עד שהעובדים האלה יבואו. אני מזכיר לכם שבשביל שהם יבואו, מדינת ישראל צריכה לשנות את התקנות של הגבייה והגיוס של העובדים – דבר שעדיין לא קרה.

אני מזכיר לכם שבשביל שזה יקרה – צריך לא לשים לנו רגליים בדרך, וההסכם הבילטרלי שנסכם עם סרי לנקה, לצערי הרב – שם לנו רגליים בדרך, מכיוון שברגע שבסרי לנקה הבינו שנחתם הסכם בילטרלי – אין להם שום אינטרס לעבוד עם החברות הפרטיות, שהיום הן פה ומחר, אולי, הן שם, ועם חקלאי כזה או אחר. הם מעדיפים לחכות עם ההעברה של העובדים – וזו ההנחיה של שר העבודה בסרי לנקה – עד שימוצה העניין של ההסכם הבילטרלי. זה דבר אחד.

הדבר השני הוא שרשות האוכלוסין באה ואמרה: "אנחנו מרשים להביא עובדים שהיו בישראל 63 חודשים, מתאילנד או ממדינות אחרות" – אין מדינות אחרות, בעצם; מתאילנד – "תגישו בקשה על עובדים כאלה שירצו לחזור, והם יכולים לחזור בתנאים מסוימים: רק למעסיק שממנו הם יצאו, ורק אם הם יצאו יציאה חוקית". הכל בסדר.

אני, בלשכה שלי – מיטל יודעת – הגשתי כ-60 עובדים כאלה, ואושרו לי בערך 30. שמונה אמורים לנחות; יש לי כרטיסי טיסה – ואני מדבר איתכם על עלייה בלתי לגאלית, מכיוון שתאילנד לא מוכנים לתת לעובדים האלה לצאת. אני יודע להביא אותם ביום שישי בבוקר, ומיום חמישי אני מחכה ששני שרים – אני לא יודע מי הם – יחתמו על אישור כניסה לעובדים האלה, מכיוון שהם נכנסים, כביכול, בפעם השנייה.

60 עובדים? חסרים 40,000; מה נעשה עם 60?

אבל אני אחד מ-12 - - -

כך הסכר נפרץ; הוא נפרץ מהראשון, ואז - - -

אני לא בא בטענה אליך.

אתה יכול לזלזל כמה שאתה רוצה, אבל ה-60 האלה הם 60 שהמעסיקים מכירים אותם; אלה 60 שהמעסיקים לא צריכים ללמד אותם ולהכשיר אותם; אלה 60 שיודעים לאיפה הם באים; הם רוצים לבוא, והם מוכנים לבוא לפה ולהתחיל לעבוד ממחר בבוקר.

מעולה. צריך עוד 40,000.

כל אחד כזה שווה לעשרה, או ל-15 אחרים, שבאים במסגרת מגדל בבל.

גבי, הבנו את הבעיה.

יו"ר הוועדה, אני רק רוצה להגיד שה-60 האלה הם החלוץ; הם תחילת הדרך בשביל להחזיר עוד אלפים רבים אחרי זה. עד שלא יקרה הראשון – לא יקרו כל ה-5,000 וכל ה-20,000. כי בסוף אנחנו נתקעים בקירות שאנחנו לא מצליחים לפרוץ, ואנחנו נמצאים ביום ה-38 ללחימה ומשקים קורסים.

אני מציע כזה דבר: אנחנו לא באנו, עכשיו, לפתור כל מיני בעיות ספציפיות. אני מבקש שתגישו לנו נייר, עם אילו בעיות עומדות מול משרדי הממשלה בעניין הזה. אנחנו נשב איתם לבד – לא צריך את כל הוועדה – על מנת לפתור את הבעיה הזו, אבל אתם, רשות האוכלוסין, צריכים להיות יותר פתוחים לעניין הזה. לדוגמה: אדם שברח, בגלל המלחמה – מה אתם רוצים עכשיו? שכשהוא חוזר, אתם אומרים לו: "אתה ברחת שלא כדין; עכשיו – אתה צריך אישור מיוחד"?

זה לא מה שאמרנו.

זה מה שהבנתי ממך.

לא. אני מדבר על כאלה שסיימו לפני חצי שנה, שנה או שנתיים.

בסדר. אתם צריכים להיות יותר פתוחים, ולשחרר את הפלונטר.

אלה הצעות "שאנחנו הבאנו". זאת אומרת, אנחנו מקדמים את הדברים האלה - - -

בסדר. הכוונה היא לקדם יותר מהר. אין מה לעשות.

והרעיון הזה מעולה, דרך אגב. אני אומר עוד פעם.

טוב. תגישו לנו את הנייר ואנחנו נשב איתם לבד. תגידו מהם הפלונטרים שיש, על מנת לטפל בעניין הזה. עכשיו, מה שאני מבקש זה שבתוך שבועיים – בישיבה הבאה – רשות האוכלוסין, של משרד הפנים, תבואו ותגידו לנו מה נפתח בעניין של להביא את העובדים: מאילו מדינות, מה סיכמתם ואיך אפשר להביא כמה שיותר.

אני מציע שכן תבדקו את העניין של בורמה – כיוון שמשם הרבה יותר קל להביא – על חשבון הוויזות. אדם מביא ויזה לשש שנים, אז שיחתמו על מסמך שבו הם מצהירים שהם לא יבקשו, אחר כך, להיות פליטים. מה אתם רוצים שאני אגיד לכם? אז אל תביאו 10,000; תביאו 2,000, נגיד. 2,000 מבורמה – זה קודם כל פותר בעיה של 2,000, ואנחנו לא נמות אם יהיו לנו בעיות עם חלק מהם אחר כך. אתם צריכים לפתוח את העסק הזה. אי אפשר שהכל יהיה ממדינה אחת.

הניסיון שלנו עם כאלה שהולכים לבקש מקלט הוא שהם לא עובדים בעבודה שלשמה, לכאורה, הם הגיעו. זו הבעיה. אם הם יבואו לפה – זה לא יעזור לחקלאים, כי הם לא יעבדו בחקלאות.

משה, קח סיכון. צריך לקחת סיכונים. אין מה לעשות.

לקחנו פה המון סיכונים.

ומה יקרה אם יהיה פיילוט על 300 כאלה?

אז תביאו אותם עם אשרה מקוצרת של שנה; לא צריך שש שנים.

משה, מסכנים חקלאות; מגזר שלם. צריך לחשוב מחוץ לקופסה.

זה בדיוק מה שאנחנו עושים.

חבר'ה, כך אנחנו לא נפתור את הבעיה בחיים. אם משרד האוצר והפנים מאשרים לנו עובדים זרים אבל אי אפשר להביא אף אחד – זה לא שווה כלום. המכסות זה יפה מאוד, אבל צריך להביא אותם.

מאיפה אפשר הכי זריז?

להביא רק 1,500 איש מסרי לנקה, שסגרתם – זה לא מספיק כרגע. אין מה לעשות.

אבל זה בדיוק המכשול: אי אפשר להביא אותם אחרי שמאשרים אותם. יושב פה בן אדם מאחת מ-12 החברות ואומר: "אי אפשר להביא". הוא אמר הרגע: "אני מביא שמונה עובדים, ביום שישי, בדרך לא לגאלית". זה מה שהוא אמר.

אז אמרתי: תביאו לנו נייר שמסביר את הבעיות האלה. הרי, לא נשב, עכשיו, בעיה-בעיה ונגיד איך פותרים אותה.

שושנה שטראוס מהלשכה המשפטית, רשות האוכלוסין וההגירה. אנחנו לא מדברים עכשיו על להביא גרביים או אפודים קרמיים – שגם לא כל כך מביאים; אנחנו מדברים על להביא לפה בני אדם. לבני אדם יש טלפונים, היום; הם מסתכלים על מה שקורה בישראל, ולא כל אחד ירצה לעבוד בשדה ולרוץ למיגונית. ייקח לו קצת זמן לחשוב.

את צודקת, ולכן תפתחו את השערים למי שכבר רוצה לבוא. לזה הם מתכוונים; זה הכל. מה שאת אומרת מצדיק את הטענה ההפוכה בדיוק, שאומרת שאם יש בעיה, ואנשים מוכנים לבוא בכל זאת – תנו להם להיכנס; תעזבו את הבירוקרטיה, אחרת לא נגיע לשום מצב.

עכשיו, הגענו לנושא הזה. בתוך כמה זמן אתם יכולים להגיש לנו את הנייר הזה?

בתוך יומיים.

תגישו לנו, אנחנו נשב איתם לבד וננסה לפתור את הבעיה.

בסדר.

נועה, יש עוד בעיה אחת שהייתי רוצה לדבר איתך לגביה. אני הבנתי שיש איזה שהוא משא ומתן שמתייחס לזכויות הפנסיה. גם שר האוצר רוצה ללכת לקראת העניין הזה. למה צריך לשלם פנסיה לעובדים זרים בחקלאות?

זו סוגייה שהגיעה לבית המשפט מספר פעמים. אולי רשות האוכלוסין תדע להתייחס לזה טוב ממני, אבל כיום, בחוק, קיימת חובה להפרשות תשלומי פנסיה.

בחוק או בהסכמים?

בחוק. לגבי ההסכמים – רשות האוכלוסין תדע להתייחס. זה קורה בכלל הענפים מלבד ענף החקלאות.

מה זה אומר "קורה בכל הענפים"?

אולי אני אתייחס, אם אפשר. עו"ד שירי לב רן, אני הממונה על זכויות עובדים זרים במשרד העבודה. חובת הפנסיה חלה על כלל העובדים במשק, לרבות עובדים זרים, ולרבות העובדים הזרים בחקלאות. החובה הזו קיימת, אלא שהחקלאים לא מוכלים בתוך תקנות הפיקדון. הם היו אמורים להיות בתוך התקנות האלה; נכון לעכשיו, מבחינה משפטית – הם לא, אבל החובה הפנסיונית עדיין חלה על המעסיקים בחקלאות.

למה היא חלה אם הם לא בתוך התקנות?

זה סיפור קצת ארוך. בשורה התחתונה, השרים – שר העבודה ושר הפנים – אישרו את התקנות האלה, בסופו של דבר, ורגע לפני פרסומן – ממש בלילה שלפני – הן נמשכו מהפרסום. הוגשה עתירה בעקבות העניין הזה; בג"ץ אמר שהפעולה של המשיכה יש בה ממד פוליטי, שלא היה צריך להיעשות. בשורה התחתונה, שוב – הם לא מוכלים בפיקדון, על אף שמתבקש שהם כן יהיו, ולו בגלל הביקורת הגדולה של לשגרירות תאילנד על כך שהם לא מוכלים במסגרת הפקדון. אז בין השאר, על מנת לתמרץ את העובדים, שהזכויות שלהם - - -

בתאילנד הם משלמים להם פנסיה?

אבל הם לא עובדים בתאילנד; הם עובדים בישראל.

אז לא משלמים להם בתאילנד. אז מה התלונה שלהם? כשהם ישלמו – גם אנחנו נשלם. אין בעיה.

הם גם לא מקבלים שכר מינימום בתאילנד. זה לא רלוונטי; הם עובדים בישראל, ולכן כלל חוקי העבודה חלים עליהם בישראל.

אבל אותו עובד, שעובד, למשל, באמירויות – לא מקבל את זה.

העובד הזה לא מזדקן בארץ; הוא מזדקן בתאילנד.

זה לא רלוונטי.

אני מבין שיש ויכוח משפטי בעניין הזה, נכון?

אין ויכוח משפטי בעניין הזה.

הסוגייה הכלכלית שבה אנחנו מאמינים, כתמריץ של יציאה לעבודה, היא שהתשלומים האלה לא משולמים ישירות לשכר של העובד, אלא נשמרים בצד, ואז הוא מקבל אותם רק כאשר הוא יוצא מהארץ. הדבר הזה מהווה תמריץ יציאה ומשמש למניעה של הגירה בלתי חוקית.

אז התמריץ הזה בא על חשבון החקלאים?

ברור. בטח. אלא על חשבון מי? על חשבון משלם המיסים?

על חשבון החקלאים. למה לא? בשביל שהוא ייצא – אתם נותנים לו תמריץ, אבל הם משלמים אותו.

הוא בא על חשבון העובדים; לא על חשבון החקלאים.

ומי משלם לך על העובדים?

החקלאים.

אבל רגע, אתם מדברים על זה כאילו יש עובדים. אין עובדים; אין על מה לדבר בכלל. מה זה משנה, פנסיה או לא פנסיה?

אתה שוב מגיע לאותו המצב.

אבל זו הבעיה שבה צריך לטפל.

אבל כשאנחנו מדברים על עובדים זרים – אנחנו מדברים גם על העניין הזה, כי זה מקל על החקלאים.

אני רוצה להגיד משהו אחד מאוד חשוב: אתם כולכם מבינים שייקחו עוד שלושה חודשים, לפחות, עד שיגיעו לפה עובדים זרים. מה יקרה בשלושת החודשים האלה? עוד שנייה לא יהיה ענף חקלאות להתעסק איתו.

הבנו את העניין. אני הבנתי מדובי ישי שהוא נמצא במשא ומתן איתכם בעניין הזה.

אני לא מכירה, אבל אנחנו נבחן, ככל שיעלה הצורך. יש פה גם סוגיות משפטיות וגם סוגיות כלכליות.

יש צורך.

גם אנחנו העלנו את הסוגייה הזו. זו סוגייה שנמשכת הרבה שנים. בסופו של דבר, זו העלות של העובד לחקלאי.

אני הבנתי משר האוצר שהוא רוצה לעשות על זה רוויזיה. בינתיים – אני לא רואה את הרוויזיה.

חשוב להבחין שיש פה סוגיות של שגרה וסוגיות של חירום. בסופו של דבר, הדרישה הזו של החקלאים - - -

זו לא סוגיה של חירום; זו סוגיה של שגרה. אין ויכוח.

נועה, העלות בישראל גבוהה מכל המדינות האחרות. אין שום סיבה לפגוע בחקלאי בעניין הזה. זה פוגע לו בכושר התחרות ומעלה את המחירים של המוצרים.

אני רוצה להגיד מילה אחת בעניין הפנסיה. זה לא יעלה על הדעת, ואני אסביר לך למה: זו תוספת שכר לשמה. למה? כי העובד הזה – הם נותנים לו את הפיקדון, אבל מה הוא הולך לעשות עם הפיקדון הזה? הוא הולך לקנות טויוטה; לא להפקיד אותו בקרן פנסיה בתאילנד. זה דבר מיותר, ולא צריך לשלם לו.

אפשר לשאול שאלה קטנה?

כן.

תודה. ממשלת ישראל קיבלה החלטה, ביולי, בנושא של ההוצאות העודפות של עובדים זרים. על פי החוק, אפשר לקזז 25% משכר של כל עובד. לנו – אסור לקזז, בעובדים הזרים, את הוצאות המחיה, המגורים, וכל מה שיש בעניין הזה. הממשלה קיבלה החלטה מאוד טובה בעניין הזה, שאליהו רביבו הוביל אותה.

עברו ארבעה חודשים מאז, ולא מביאים את זה לאישור. זה מאוד משמעותי – אלה 1,800 ₪ שנופלים, היום, על המעסיק. יותר פשוט לעשות את זה, ומדובר ב-350 מיליון ₪, במיידי, למשק הישראלי – בלי שום מאמץ; בלי כסף מהאוצר; בלי שום דבר.

לגבי זכויות הפנסיה – לדעתי, יש מקום. לגבי הקיזוז של הדיור – לדעתי, אין מקום. אתה חייב לתת לו מקום לגור.

בסדר, אבל שישלם את זה, כמו ישראלי.

לא נכון. הוא לא חייב לבוא, הוא לא חייב לשלם והוא לא חייב לעבוד אצלך. זה מה שאתה רוצה? אתה צריך לתת לו מקום מגורים. גם את זה אתה רוצה לקזז? אתה רוצה שהוא יבוא וגם ייתן לך שכירות על המבנה? בחייך, גם לטיעונים יש גבול.

כל ישראלי שבא לעבוד היום – ממנו כן אפשר להוריד, ומעובד זר אסור? למה?

כן. אתה מביא אותו ממדינה אחרת, אז אתה צריך לתת לו מקום לגור בו.

אנחנו בהחלט נותנים לו מקום לגור, כמו שצריך.

בתנאי שהוא ישלם לך על זה, נכון? זה מה שאתה אומר.

כל אחד משלם את זה.

עדיף שלא היית אומר את הדברים האלה; תאמין לי. יש גבול גם לטענות ולטיעונים. אני רוצה לסיים את הישיבה. אנחנו נעשה ישיבה בעוד שבועיים. עד לישיבה הזו – אני מבקש, קודם כל, שמשרד החקלאות, האוצר ורשות האוכלוסין יסכמו על כמות העובדים הפלסטינים שצריך לממש במקומם ויזות. תגיעו למספר. זה דבר ראשון.

דבר שני, שבועיים זה מספיק זמן כדי לבוא ולהגיד לנו מאילו מדינות הולכים להגיע עובדים זרים, ואילו הסכמים חתכתם על מנת שיבואו היום, במהירות, עובדים זרים. איך אנחנו מממשים את הוויזות? הוא צודק כשהוא אומר שזה שיש ויזה – זה לא עוזר אם אין עובד. מה עשינו בזה? זה שנתנו אפשרות לוויזה – לא פותר לנו, כרגע, את הבעיה של החקלאות, ויש בעיה. פשוט לא תהיה לנו תוצרת חקלאית בעוד ארבעה-חמישה חודשים. זו התוצאה.

אני מבקש מרשות האוכלוסין לפתוח את הלב ואת הידיים. במובן הזה – לעזוב את הבירוקרטיה. כל מיני החלטות שהיו טובות בשגרה הרגילה הן לא טובות היום. אנחנו נקבל מהחברות את הטענות בעניין הזה, נעביר לכם אותן ונשב איתכם על זה, כדי לפתוח את העניין כמה שיותר מהר ושהוויזות ימומשו.

לגבי הנושא של הפנסיה – אני כן רוצה להיכנס לזה. זה לא קשור למלחמה; זה קשור לשגרה, אבל אני חושב שבעניין הזה – צריכים לעשות איזו רוויזיה. זה לא הגיוני שזה יהיה רק בישראל. למה מייבאים ירקות מטורקיה? כי שם המים בחינם; העובד מרוויח 200 דולר; אין הוצאות; אין שום דבר – אז ודאי שהמחיר שבו מביאים יהיה זול יותר מהחקלאות הישראלית.

בנושא הפנסיה יש גם פגיעה במדינה. אתה נותן לבן אדם שסיים פה חמש שנים כסף, ומוציא כסף מהמדינה. יש פגיעה בכלכלה הישראלית, כי אתה מוציא כסף ממדינת ישראל ליישום במדינה אחרת.

אתה נהיית, עכשיו, שר האוצר ונגיד בנק ישראל?

לא, אני נשארתי חקלאי, כבוד יושב ראש הוועדה.

תדאג לחקלאות; אל תדאג למדינה.

אם הוא היה מוציא את הכסף הזה מהקופה – המדינה הייתה נהנית מ-35% מס, שהיום את נותנת לזה "תכנית חיסכון", בכאילו.

אם זה היה בפיקדון – המדינה הייתה - - -

משחררים כסף מתוך המדינה, החוצה, בחוסר היגיון טוטאלי.

דבר נוסף: תיקחו בחשבון את הנושא של העובדים העונתיים האלה. לכן, תתנו אפשרות לחברות לקבל מכסה של עובדים זרים ולנייד אותם בצורה יותר רצינית, ולא רק באותו תחום מושב, שבו הם רשאים לנייד בינם לבין עצמם. זה לא פותר לנו את הבעיה; זה פותר בעיה של המושב הספציפי.

הם יכולים; אמרתי את זה.

אבל אין מספיק.

אין מה לנייד; אין עובדים.

הבנו את זה; זה לא שייך לעניין. אתה רוצה שנעצור את הכל רק - - - עובד? אני לא מבין את הגישה שלך; היא לא רצינית.

חבר הכנסת ביטן, זה מאוד חשוב; זה מה שדחוף.

טוב. המשך ישיבה בעוד שבועיים. קודם כל, אנחנו מודים למשרדי הממשלה על העבודה שהם עושים, ואנחנו מבקשים לשפר אותה כדי לפתור את הבעיה.

אנחנו מצטרפים לתודות.

תודה רבה.


הישיבה ננעלה בשעה 10:57.