פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



45
הוועדה המיוחדת לעובדים זרים
07/11/2023


מושב שני



פרוטוקול מס' 30
מישיבת הוועדה המיוחדת לעובדים זרים
יום שלישי, כ"ג בחשון התשפ"ד (07 בנובמבר 2023), שעה 13:15

תמונת מצב של העובדים הזרים בענף הסיעוד בעקבות מלחמת חרבות ברזל

חברי הוועדה: אליהו רביבו – היו"ר
סימון דוידסון

שושנה שטראוס
-
עו"ד, לשכה משפטית, רשות האוכלוסין וההגירה

משה נקש
-
מנהל אגף בכיר סיעוד, רשות האוכלוסין וההגירה

חני שר
-
מנהלת תחום בתי אבות, אגף בכיר אזרחים ותיקים, משרד הרווחה והביטחון החברתי

שירי לב רן לביא
-
עו"ד, הממונה על זכויות עובדים זרים בעבודה, משרד העבודה

דינה דומיניץ
-
עו"ד, מתאמת המאבק בסחר בבני אדם, משרד המשפטים

לינא סאלם
-
עו"ד, ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים

צפי הלל דיאמנט
-
מנהלת המחלקה ליישום סטנדרטים בסיעוד, משרד הבריאות

נטלי גבאי לוי
-
מנהלת אגף סיעוד, המוסד לביטוח לאומי

גלי גז נוה
-
מנהלת תחום עו"ס, אגף סיעוד, המוסד לביטוח לאומי

גדעון זעירא
-
מרכז המחקר והמידע של הכנסת

מאיה בנדס
-
עו"ד, יועצת משפטית, מטה מאבק הסיעודיים

דפנה פודור
-
עו"ד לענייני הגירה וזרים, מטה מאבק הסיעודיים

איתן בנימין
-
מנהל ומיסד השדולה למען קשישים

משה יועד הכהן
-
שופט בדימוס, יו"ר העמותה לקידום זכויות הסיעודיים

שמחה בניטה
-
יו"ר מזור נכים לטובת נכים

תמר גלפנד
-
ועד פורום צמיד למשפחות נכים

אלכס פרידמן
-
מייסד ויו"ר נכה לא חצי בן אדם

ארז כהן
-
נכה לא חצי בן אדם

נדב דקל
-
רו"ח, ארגון נכים

אריאלה בן צור
-
חברת הנהלה, עמותת "אחיעוז" – חברת כוח אדם פרטית לסיעוד

אסנת בראביב מוספי
-
מנכ"ל ים רם, עמותת "אחיעוז" – חברת כוח אדם פרטית לסיעוד

איציק כהן
-
מנהל העמותה לגריאטריה בישראל

אבנר גולן
-
מנהל אגף זכויות ורווחה, ארגון נכי צה"ל

אסתר ללום
-
אחות של שמשון יוספי, נכה צה"ל

תומר ורשה
-
עו"ד מתמחה בהגירה ועובדים זרים

דיקלה טקו

חבר תרגומים, מיטל פורמוזה




רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.




תמונת מצב של העובדים הזרים בענף הסיעוד בעקבות מלחמת חרבות ברזל

צוהריים טובים. אני מקדם בברכה את הגעתו של חברי הנמרץ והטוב סימון דוידסון. אין ספק שמאז שנחשפת לאתגרים והנושאים בהם אנחנו מטפלים, עוד קודם למלחמה, לקחת על עצמך להיות מעורב יותר, לשאול יותר, להיות נוכח יותר. בתוך כל הטרפת שבה אנחנו נמצאים, שמוצאים את עצמנו משעות הבוקר המוקדמות מתרוצצים בין ועדות, בניסיון לתת מענה למגוון האתגרים העומדים לפתחנו.

אז שלום לכולם. אני מתכבד לפתוח את דיון הוועדה לעובדים זרים בנושא מצב העובדים הזרים בסיעוד, בדגש על סיעוד ביתי, בעקבות המלחמה. אני מבקש לשוב ולהזכיר, כידוע לכל הנוכחים הקבועים כאן, גם מבין, מקרב המגזר הנדרש, העמותות הפעילות והמשרדים הרלוונטיים, שמתחילת כינון הוועדה שמתי לנגד עיניי את המטופלים הסיעודיים בראש סדר העדיפויות, עם מלוא הקשב הניתן.

המלחמה הזאת, מכובדי, תפסה את כולנו וגם את חלק מרשויות המדינה לא מוכנים. אין מילים שיוכלו לתאר את המצב של הסבים והסבתות שלנו, הסיעודיים, שחוטפים רקטות ללא הפסקה, מפונים מבתיהם, מתמודדים עם הפחדים ועזיבות של העובדים. ולצאת כל זאת, עדיין אומרים ומבינים שאין מנוס מלהעסיק את אותם מטפלים שבחלק גדול מהמקרים הם צינור הנשימה, תרתי משמע, שלהם, המאריך את חייהם. וכל זאת לפי הנהלים השונים ולשרוד בין ריצה למרחב המוגן לטיפול סיעודי.

אני מבקש לציין נקודה בסוגיה הזאת ולהמליץ לכל משפחות המטופלים הסיעודיים שבדרך כלל אינם לנים בחדר ממוגן ובחלק מהמקרים אפילו העובד בדרך כלל לן, כי זה ממ"ד שפחות נוח ופחות רחב, לשנות את הגישה הזאת. מעט עבודה, פירוק מיטה, ניוד ציוד, להעביר שדיור הקבע בתוך הבית יהיה במרחב מוגן. כך שלכל הפחות לא יצטרכו תוך כדי לחץ ושמיעת אזעקות ושיגור רקטות לנסות ולמצוא דרך לנייד אותם. כי אז לא רק שלא מספיקים, בחלק מהמקרים הם אפילו נחבלים כתוצאה מהניסיון, שהרבה פעמים הוא לא מוצלח, להכניס אותם למרחב מוגן.

יחד עם נציגי המטופלים הסיעודיים שלחתי מכתב נוסף לשר העבודה בדרישה להקים גוף עבור המעסיקים הסיעודיים, עם תקציבים ותקנים נפרדים. לצד העבודה החשובה של ממונה על זכויות עובדים זרים יש לתת מענה גם כן למעסיקים הסיעודיים, שהם אוכלוסייה חלשה לא פחות. וביום אחד, לצד העובדה שהם הפכו להיות תלותיים ברוב המקרים הם הופכים להיות מעסיקים כשאין להם שום רקע וניסיון בנושא.

רבותיי, תפקיד ועדת הכנסת, כמו כל ועדות הכנסת, היא לפקח על הממשלה, בצניעות. הוועדה הזאת, בכוחותיה הדלים, מצליחה לעיתים גם כן להניע מהלכים ולהעלות את הנושאים החשובים שבדרך כלל היו מושתקים לסדר היום הציבורי. והוכחה לכך ניתן למצוא בכך שלא מעט ועדות מחוקקות וקבועות שיכלו להתערב ולהביע עניין ולגלות רצון ללמוד באמת את מצוקות האוכלוסיות הנדרשות לעובדים זרים לקיים דיונים קודם למלחמה. אז זה לא היה נושא פופולרי, זה לא היה נושא שמייצר כותרות. ולפיכך אף ועדה, אבל אף ועדה, לרבות אלה שאני חבר בהן, לא הקדישה לטובת העניין תשומת לב. לצערי, וחלק גדול מהמקרים מתוך פופוליזם זול וראוותנות לעוד תקשורת, מאז פרוץ המלחמה, נושאים חשובים מאוד מאוד שהיו חלק מסדר היום של אותן ועדות נדחקו הצידה. והנושא שהוועדה שלנו עוסקת בו ימים ולילות, הרבה קודם פרוץ המלחמה, הופכים להיות מנת חלקם. לצערי, המציאות הזאת גורמת לטרטור אותם זכאים לעובדים זרים והפקידות שמוצאת את עצמה מטורטרת מחדר ועדה אחד לשני ונאלצת לראות את עצמה, אני נאלץ, במבוכה, לראות את אותה פקידות מסורה שמנסה להנגיש ולחשוף את הנתונים, השיקולים והאילוצים, לחברי ועדה ויושבי ראש ועדה שאינם מורגלים ואינם בקיאים.

דיונים שלמים נמרחים רק כדי לזקק את הצורך, שאיפות ואילוצים איתם נאלצים להתמודד. אני ביטאתי זאת גם בפני חבריי, חברי ועדות שונות, יושבי ראש ועדות וגם בפני מזכיר הכנסת, ואני אומר את זה כאן. עזבו אתכם פוליטיקה, עזבו אתכם כותרות. יש אנשים שזה חייהם. הרבה הרבה מהמקרים, בוודאי שמדובר על סיעוד ובדגש על סיעוד ביתי, מדובר בנושאים שהם מאריכים ומקצרי חיים. והתמשכות של הדיונים על לא עוול בכפם מכבידה, מתישה ומענישה אותם חרף מה שהגורל גזר עליהם. וכאן אני קורא לחבריי להתעשת, תחזרו לעסוק בנושאים החשובים שעניינו אתכם עוד קודם ותאפשרו לנו להמשיך בעבודתנו כרגיל. אין צל של ספק שאם הנושאים המדוברים לא היו עולים לסדר היום הציבורי ולא היינו דנים בהם ימים ולילות מסביב לשעון היום מדינת ישראל הייתה פחות ערוכה לתת מענה, עם כל ההפתעות החדשות שפוקדות אותנו, לצערנו.

מגיעה בתוך זה מילה טובה למנהלים השונים שעובדים ימים ולילות ובאמת קשורים ומנסים לאפיין ולשלב מצד אחד אינטרס מדינה ומצד שני את צורכי הציבור ובכללם נראו פה כבדרך שבשגרה את משה נקש, שיאמר לזכותו, כמו נטלי גבאי מהמוסד לביטוח לאומי, שכשיש ביקורת אני לא חוסך את שבטח מהם. אבל צריך לומר את האמת, גם היום בבוקר, כמו עוד הרבה פעמים, לפני דיון שהתחיל ב-8:30 בבוקר, שלקחנו בו חלק במשותף, תופס אותי משה ומבקש ממני שנדבר ונטפל ונקדם עוד נושא לפני שמגיע לדיון, כי אפשר לעזור בעוד משהו. וכך גם נציגת משרד המשפטים ומשרד העבודה. אני יודע שהרבה פעמים אתם נתקלים בביקורות על ציפיות, אך האשמה היא לא כלפיכם. וכל התודות וההערכות שמורות לכם. אם יש ביקורות הן כלפי השרים שממונים עליכם ו/או על בעלי תפקידים אחרים שמעדיפים או למצוא עיסוק כדי להשתתף בזום או לשלוח הודעה לקונית שנבצר מהם מלהגיע.

אז זהו שלב הסקירה. אז אני מבקש שנתקדם. מטרת הדיון היום היא להבין את מצבם של המטופלים הסיעודיים בעקבות המלחמה. ללמוד איך אפשר לסייע להם ולהקל. פשוט, לא מורכב. אמרתי בעבר ואני אומר זאת שוב, מה שטוב למטופלים הסיעודיים אני בעדו. לא צריך לנהל על זה בכלל שום שיח. לצורך יעילות הדיון אני מבקש לא להעלות פערים אשר היו קיימים ערב מלחמה לא השתנו, דוגמת החוסר בעובדים מחליפים או הצורך בביטול האגרה למוסדות סיעוד וכהנה. הוועדה עסקה בנושאים האלה ואין ספק שתמשיך לעסוק בהם בדבקות. רק שבצוק העיתים, כשאנחנו עוברים בין ועדה לוועדה ובין דיון לדיון, כי היום יש לי עוד דיונים בנושאים אחרים בוועדה, אם אנחנו נחלק את הקשב ואת המאמצים שלנו לעסוק בנושאים שהם צודקים, אך כרגע לא רלוונטיים, נבזבז זמן יקר ולא נקדם וניתן מענה לנושאים שצפים לאור המציאות החדשה שנכפתה עלינו.

אנחנו נתחיל עם שאלה, ונכון שלפני שנתחיל אותה, עם חברינו היקר סימון ירצה לבטא דברי פתיחה. בבקשה מוזמן.

תודה רבה אדוני. אנחנו באירוע. אירוע ענק. לפני שאני אתחיל ואדבר על הנושא הכול כך חשוב הזה, ואני זוכר את היום שישבתי איתך במרפסת ואמרת לי אני רוצה את הוועדה של עובדים זרים. הסתכלתי עליך, 'מה, מה הוא נלחם על זה?' לא הבנתי מה זה בכלל. אמיתי. אני לא חושב שהרבה אנשים במשכן הזה מבינים את המשמעות של עובדים זרים במדינת ישראל. ובשולחן הזה יושבים אנשים שזה הכי כואב להם. והגעתי לזה דרך אמא שלי, אתה יודע. אישה מבוגרת, שלפעמים אנחנו מגיעים למצב שאנחנו, זה ההצלה שלנו. והמדינה לדעתי בשנים, בהרבה מאוד שנים אחרונות, פשוט הגיעה למצב שהיא עובדת לא נכון. אני תכף אגיד בשתי מילים למה אני חושב. אני הסברתי לעדן מקודם.

יותר מזה, אני מוכן להעיד שרק תוך כדי השיחה שלנו, שלאחריה היו עוד שיחות, אתה הבנת עם כמה גזירות גורל אתה נאלצת להתמודד ולקבל אותן כגזירות גורל, כשבפועל רק תהליכים לא נכונים כפו עליכם את המציאות.

נכון. קיבלתי היום בבוקר הודעה מידידה טובה מאוד שלי, היא אומרת לי 'סימון, הצילו. סבתא שלי במצב סיעודי מאוד קשה ויש לנו מטפלת זרה. ובעוד חודשיים היא מסיימת שמונה שנים והיא עוזבת'. היא פשוט עוזבת. וזה נושא שצריכים לשים אותו על השולחן ולהבין מה אנחנו עושים עם אותם מטפלים או מטפלות שאוטוטו שמונה השנים מסתיימות. אני הבנתי שלא עושים אכיפה, אבל עדיין האנשים האלו מפחדים. וצריכים לראות, משה, איך מטפלים בנושא הזה.

אני עשיתי שיחת זום אתמול, אדוני, עם בחור בארצות הברית, חברה ענקית, שחולשת על כל נושא עובדים זרים. כמעט בכל קנדה, ארצות הברית ופולין. וגיליתי דבר אחד: המדינה שיודעת הכי טוב בעולם להתעסק עם עובדים זרים זו פולין. שיטה אחרת לגמרי. כשאומרים לי שמפחדים שיגיעו לארץ אנשים שיעשו רע למדינת ישראל, אז אני חושב שארצות הברית יודעת להתנהל בנושא הזה לא פחות טוב מישראל. אבל השיטה שלהם שונה לחלוטין. החברה הזאת בעצם קוראים לה ג'ובליאו. זו סתם דוגמה ואני אבקש שאתה תלמד מהנושא הזה דרכו. והשיטה היא אחרת לגמרי. כל הנושא של התיווך וכל הנושא של אנשים שנכנסים בתוך המערכת הזאת ו-10,000 או 20,000 דולר שמשלמים בחו"ל כדי להגיע לישראל והתאגידים וכל הדבר המורכב הזה לא קיים. הכול הרבה יותר טכנולוגי, הכול מגיע משם. אני אתן לך דוגמה: בן אדם שגר בקניה למשל, שרוצה להגיע, לעבוד במדינת ישראל, נכנס לתוכנה שהיא לא כזאת מורכבת ומסמן איזה סוג עבודה הוא רוצה לעבוד. ואחרי אישור בארץ מגיע לשגרירות ישראל באותה מדינה ועובר תחקיר. מביאים עובדים זרים ממדינות ידידותיות ולא מדינות שמסוכנות למדינת ישראל. יש תהליכים שאפשר לעשות בצורה אחת. יש הרבה מאוד מדינות, גם באפריקה וגם באירופה, שאנשים רוצים להגיע לישראל. עשרות אלפי אנשים מחפשים עבודה ואנחנו צריכים לקלוט את האנשים האלה בסוף. אבל המערכת מאוד מאוד מסורבלת וקשה מאוד להגיע לישראל. ואנחנו נמצאים במצב הזה. עשינו דיונים, ואתה הכרת את דוד אולייניק, אחד מהקבלנים הגדולים של התשתיות. והסבירו לנו אנשים שפשוט לא יכולים להביא עובדים. אין עובדים, לא קיימים.

ואני אסיים בדבר שאתם לא תאמינו. אותם עובדים שאנחנו, שהביאו אותם מהרשות הפלסטינאית, כן, מעזה, אותו מקום שרצחו לנו ב7 באוקטובר כל כך הרבה אנשים, היו מגיעים למדינת ישראל והיו מוציאים להם תלוש. ויש לי תלוש להראות לך. ולא האמנתי, 17,000 שקלים תלוש משכורת לעובד מלגזה שעובד בתשתיות במדינת ישראל, שמגיע מהרשות הפלסטינאית, 17,000 שקלים. לא הזיה? לא מטורף? תחשבו כמה ישראלים היו רוצים לעבוד בשביל 17,000 שקלים. לצערי הם לא מגיעים לעבודות האלו. אבל יש חשיבות כל כך גדולה.

אני חושב שניתן למצוא אנשים במדינת ישראל שיסכימו בשמחה להגיע לעבודה הזאת בשביל 17,000 שקלים.

אנחנו צריכים לשנות, לצאת מהמחשבה המרובעת שאנחנו עובדים כל השנים. ואני יודע שאתה אמיץ לעשות את זה. אין פה פוליטיקה. יש פה בסוף אנשים שאנחנו צריכים לדאוג להם. ובעלי עסקים שצריך לדאוג להם. הדיון עכשיו פה זה על סיעוד. אבל תחשבו כמה עובדים זרים צריכים בתשתיות, בבנייה - - -

אז קודם כל, עכשיו כבר קבעת את עצמך - - - שעוסק בזה.

עכשיו, הדבר האחרון שבכלל השתגעתי ממנו, זה שמדינת ישראל אישרה שבוע שעבר ל-8,000 עובדים מיהודה ושומרון להיכנס למדינת ישראל. דיברתי עם ארגון המלונאות במדינת ישראל, ומה גיליתי? שחלק ניכר מאותם 8,000 לאן הם הולכים? לבתי מלונות שנמצאים המפונים. עובד מהרשות הפלסטינאית נכנס למדינת ישראל והולך לעבוד במלון שנמצאים שם מפונים. לא הזיה? צריכים לחשוב אחרת. אולי בדרך ייפגעו כל מיני אנשים שמרוויחים הרבה מאוד כסף היום במדינת ישראל מהדבר הזה, אבל בסוף אנחנו כחברי כנסת צריכים רק לחשוב על הבן אדם בקצה. עליך, עליך, עלייך, אתם צריכים לקבל את השירות מאתנו, חברי הכנסת. תודה רבה.

תודה רבה סימון היקר. אני רק מבקש טיפה להדק כמה תתי נושאים. הנושא שדיברת עליו הוא חשוב וחייב התייחסות, עוד נכון אבל לדיון הבא, ואתה מוזמן אליו.

אני אישאר, אני אהיה פה כל הדיונים.

ובכל זאת אני חייב להתייחס, למי שחשוף למכלול שיקולים רחב. שמדינת ישראל, אנחנו חייבים לזכור, היא מדינת העם היהודי והיא לא מדינת מהגרים שאינם יהודים, להבדיל מאמריקה. ולצד זאת אנחנו עובדים תחת זכוכית מגדלת ותבחינים לא מבוטלים של העסקת עובדים ונושא תנאיהם ודרך הגעתם חשובה מאוד. ויש עוד שיקולים רבים, אנחנו נתייחס אליהם, בעזרת השם, בדיון הבא.

אני מבקש לפנות בבקשה לנציג רשות האוכלוסין, מנהל עובדים זרים, משה נקש. אם תוכל בבקשה לעדכן את הוועדה כמה עובדים זרים בסיעוד מאז תחילת המלחמה עזבו את הארץ? כמה במקומם נכנסו לארץ? וכבר לשאלה הבאה, כמה מתוך אלה שעזבו זה בגין סיום העסקה וכמה של חוסר נוחות להישאר כאן בשל המצב?

טוב. אני אתייחס, ברשותך, לשאלותיך. אז קודם כל, סך הכול עובדים ששייכים לענף הסיעוד שיצאו מישראל מתחילת המלחמה זה 2,410 עובדים. כאשר מתוכם 1,913 זה עובדים שהיה להם רישיון ויצאו. זאת אומרת שיש כ-500 עובדים שיצאו שהם היו לא חוקיים פה.

באיזה נסיבות הם יצאו?

אני מניח שכמו הנסיבות שאלה שחוקיים יצאו. חשש, לא יודע. זה ככל הנראה מה שגרם להם לעזוב.

הנה נחמה - - -

כן. אבל זה נתון שהוא חשוב. יצאו מפה 1,913 שהיה להם רישיון, שהיו חוקיים. ובתקופה המקבילה, באותה תקופה נכנסו 2,724 עובדים. אגב, חשוב גם לדעת שמתוך אלה שיצאו, 1,251 יצאו עם אינטר ויזה. זאת אומרת שבכוונתם לחזור. אנחנו טיפלנו, אישרנו להם לצאת באינטר ויזה.

אני אתייחס לזה עוד מעט.

בסדר. אבל זה גם נתון. זאת אומרת לא נגרעו ולא אמורים לחזור על ה-2,400 האלה. חצי מהם מתוכננים לחזור. אז זה מבחינת הנתונים האלה. להגיד לך למה הם יצאו, מה הסיבות? אנחנו לא יודעים, מן הסתם. אבל אנחנו רק יכולים לשער שחלקם הבינו שהמצב - - -

אתה אמרת ש-2,724 עובדים חדשים נקלטו בסיעוד ביתי מתחילת המלחמה?

לא, לא חדשים. 2,724 עובדים חזרו לישראל באותה תקופה. זה כאלה שהיו פה ויצאו לחופשות וחזרו וגם חדשים בתוכם.

לא, אז לא, אני לא נמצא שם. אני רוצה לדעת כמה יצאו מהארץ שלא במסגרת אינטר ויזה.

1,159.

1,159 עובדים שאו סיימו את העסקתם בדיוק או ביקשו להפסיק את העסקתם. זה מה שאתה אומר.

כן. או שהיו פה לא חוקיים, שוב.

לא, לא, לא. לא חוקיים זה 500, נעזוב את זה רגע בצד.

כן. לא, אבל מבחינת מי שיצא באינטר ויזה או לא אין לי את ההפרדה מי מהם חוקי או לא.

לא, אינטר ויזה אין חוקי. לא, לא, לא.

אני מסכים. אני אומר, מתוך אלו שיצאו בלי אינטר ויזה, 1,159, סביר להניח שכל ה-500 הלא חוקיים יצאו שם. כי אם הם לא חוקיים לא הייתי נותן להם אינטר ויזה. בסדר?

לא, הפוך. מי שלא חוקי לא יקבל אינטר ויזה.

בהחלט, זה מה שאמרתי.

אז נעזוב אותם רגע בצד. אני מבקש טיפה לזקק.

שיצאו באינטר ויזה, מתוכם הלא חוקיים.

אני מבקש לדעת כמה יצאו, כמה חוקיים יצאו. כמה מתוכם באינטר ויזה, כמה מתוכם בגין סיום העסקה וכמה מתוכם בשל רצון להפסיק את ההעסקה. אוקיי. תן לי מאה אחוז. תתחיל עכשיו לחלץ.

1,913 זה עובדים שהיה להם רישיון ויצאו. אוקיי? יצאו 1,251 עם אינטר ויזה. בסדר?

מתוך 2,400.

כן. אבל זה גם כנראה מתוך ה-1,900. כי שוב, הלא חוקיים שיצאו לא קיבלו אינטר ויזה.

לא, שנייה. סליחה, סליחה. ננסה לעגל מספרים. כ-2,400 עובדים זרים יצאו מהארץ. מתוכם כ-500 יצאו כשהם לא חוקיים. בצד, לא מעניין. ניכינו 500. ירדנו לכ-1,900. מה-1,900 יש לנו שלוש קבוצות ייחוס: אלה שיצאו באינטר ויזה, משמע הם מתכוונים לחזור. אלו שסיימו את ההעסקה ולא היו מעוניינים לקבל הארכת תוקף. ואלו שביקשו לקצר את הוויזה שניתנה להם ולהפסיק את ההתקשרות עם מדינת ישראל.

אז את החלוקה הזאת שעכשיו ביקשת אין לנו. זאת אומרת, אין לנו מי שסיים, אין לנו כרגע, כן? אני אבדוק את הנתונים ואוכל להוציא אותם.

אני חייב אותם.

אבל עוד פעם, מתוך ה-1,913 מה שכן יש לנו זה ש-1,251 יצאו באינטר ויזה. זאת אומרת בכוונתם לחזור, כמו שאמרת.

אבל מי שלא מתכוון לחזור לקח את הפיקדון, הוא ביקש פיקדון, לא?

לא לכולם יש פיקדון.

לא, לא, עזוב, הם 500 בצד, לא שייך. לא, תקשיב. בסוף אני מניח שאתם מבינים למה אני מתעכב על השאלה הזאת. נכון? כדי שאני אדע לבדוק אם יש אקוויוולנטיות בין הכמות שנקלטה חדשה - - -

אבל היא לא רלוונטית.

ודאי שהיא רלוונטי.

אני אסביר לך למה.

כן, מי גברתי?

אריאלה בן צור מאחיעוז. אלה שנקלטו, אלה שחזרו חלקם כבר, כולם מחוברים למעסיק. אלה שעזבו השאירו משפחות ללא עובד. זה לא אותו - - -

לא, לא. אני אסביר לך גברתי. עובד חדש שהגיע הוא מחובר. אני צריך לדעת תחת מי, שיצא, שהיה מאושר. זאת אומרת, אנחנו חייבים לוודא שלכל הפחות אין פיחות ביחס הכניסה של עובדים חדשים אל מול החוקיים שיצאו ולא מתכוונים לחזור. איך אני אדע את זה? רק אם אני אחלץ את זה מתוך אותן קבוצות ייחוס. כי מי שהיה פה לא חוקי אני לא סופר את מי שנכנס תחתיו באופן חוקי. הוא לא נותן לי מענה. אוקיי? אני צריך לוודא שאם יש 1,000 מטופלים סיעודיים פרטיים שהעובד יצא מהם, ולא מתכוון לחזור, נכנסו לפחות 1,000 חדשים. עכשיו, זה אמור להיות 1,000 פלוס אותה מכסה של הגדלה שעוד מעט אני אגע לגביה בהמשך הדיון. בסדר? אז זה לחלוטין שייך.

יש לי, אדוני יושב הראש, יש לי נתון שיכול דווקא כן לסבר קצת את האוזניים ואת העיניים של כולנו. שבוע לפני המלחמה היו בישראל 61,843 עובדים זרים חוקיים בענף הסיעוד. 61,843. ב-5.11, לפני יומיים, היו פה 61,415 עובדים. זאת אומרת שאם אני מסתכל רק על המספר הזה של כמה חוקיים יש פה, בשביל לדעת את המלאי הזה, אני רואה שיש ירידה של 0.7% בכמות העובדים.

הנה, עניתי לי. הנה, ענית לי.

אתה אומר בעצם שנכנסו הרבה.

לא, אמרתי, נכנסו חלק מהם חדשים, חלק מהם חזרו מחופשות. אבל מבחינת המספר הסופי הם פה, זה המספר.

לא משנה, בסוף הוא ענה לי. הוא ענה לי. אז אנחנו ראשית מבינים שאין פיחות ביחס לכניסה. למה? כי יש חלק מאוד גדול ממי שיצא הוא יצא באינטר ויזה, משמע הוא מתכוון לחזור. אז אם נסתכל מהיום עוד שלושה חודשים בהשוואה להיום אנחנו בגידול. למה לא? הוא נגרע. מי שיצא באינטר ויזה נגרע מה-60,000 ומשהו.

לא. בסך הכול שהוא אמר המספר לפני זה כולל את אלה של אינטר ויזה.

לא.

לא, לא, לא, זה חוקיים בארץ. זה חוקיים בארץ.

לא, לא. חוקיים בארץ, פיזית? מר נקש?

חוקיים בארץ פיזית. אתה שאלת פה על התנועות, אז עוד נתון שבדקנו.

חבר'ה, זה מהותי.

הם כלולים, הם כלולים שם.

אני אבדוק את זה. בסדר? שנייה.

לא, לא, אז אני לא יכול להתקדם.

עכשיו אני מסמס ואני בודק את זה. אבל אני רק אומר, אתה שאלת על זה. אז בדקנו גם את הנתון של ממוצע כניסות ליום. כמה נכנסו ביום שנה לפני המלחמה וכמה מתחילת המלחמה. הממוצע היומי לפני המלחמה היה 23.3 עובדים והממוצע מאז תחילת המלחמה זה 21.86 עובדים. זאת אומרת פחות עובד וחצי ביום. עוד פעם, אני לא אגיד שלא יצאו פה עובדים. אנחנו יודעים שיצאו פה עובדים ואנחנו יודעים, אבל הבעיה או הטענה למצוקה כל כך נוראית בסיעוד בעינינו, לפי מה שאנחנו רואים, לא קיימת כך.

אז קודם כל, התשובה הזאת היא תשובה מעניינת מאוד בדרך כלל, לא להיום. זה לא מה שהיום נותן לי את המענה. ואני מבקש שתחלץ לי את הנתון, כדי שאנחנו נדע לאמוד את המצב באמת. ותוך כדי זה אני מבקש טיפה להבהיר ואני פונה גם אליך וגם למעסיקים. כל נושא האינטר ויזה ברעיון שלו הוא לאפשר מערכת גומלין דו צדדית. אנחנו מצד אחד רוצים לשמר את העובד, ומצד שני לאפשר לו לאוורר את עצמו ולקיים חיי משפחה. כדי שהוא יהיה נינוח יותר, כדי שהוא יהיה מסור יותר. העיקרון של מתן אישור של אינטר ויזה, למה הוא עובר דרך המעסיק? כדי שהתהליך הזה יתבצע בתיאום, שהוא לא יהיה חד צדדי. כדי שהמעסיק יידע להיערך, הוא ובני משפחתו. מיד, מיד אני נוגע בזה, מיד.

רק בשביל, אני בודק את השאלה ששאלת, האם המספר הזה כולל את אלה שהם בחו"ל, אבל הם באינטר ויזה. לפני שאני בודק את זה, זה לא באמת משנה. כי אם זה היה כולל היום זה גם כלל לפני. זה אותו נתון.

אז אני אגיד למה זה משנה.

לא, לא, זה מאוד משנה. זה מאוד משנה.

לא, אני אסביר למה לא.

אני הסברתי לכם שהפרדיגמה שמובילה אותי בימים האלה של המלחמה שונה מאשר לפני המלחמה.

אני מסכים. אבל עדיין מספר העובדים שהיו פה לפני, אם כללתי בהם את אלה שבחו"ל ובאינטר ויזה אז גם עכשיו אני כולל. ואם לא כללתי אז גם עכשיו אני לא כולל.

לא. לכן אני ביקשתי שתחלץ את אלה שיצאו באינטר ויזה, אני לא מדבר עליהם.

אדוני, אם יורשה לי שנייה, אני רוצה להגיד למה זה כן משנה.

בבקשה.

עו"ד מאיה בנדס ממטה מאבק הסיעודיים. למה זה משנה? כי בימים כתיקונם, כאשר עובד יוצא באינטר ויזה הוא יוצא לחופשה מאושרת, כמו שאדוני אמר, שהיא מתואמת בין הצדדים, שכאמור יש מחליף או שבן משפחה מסתייע. פה אנחנו בזמנים לא רגילים. העובדים האלה קיבלו אוטומטית כמעט מי שביקש אינטר ויזה ל-90 יום, שזה הרבה מעבר לימי החופשה שנצבעו להם.

מיד אני נוגע בזה.

ולמעסיקים לא הייתה להם ברירה אלא לאשר את הדבר הזה. ולכן יש לנו פה כשל. יש לנו כשל. ואותם מעסיקים "כלואים" עם אותו עובד שעדיין רשום על ההיתר והם לא יכולים לבצע השמה של עובד חדש והם לא יודעים בכלל אם אותו עובד יחליט לחזור או לא לחזור. זאת אומרת, הם תלויים בסיטואציה, באיזה שהוא עולם דמיוני.

זה לא נכון.

לא, לא, לא. אני אסביר לך למה זה לא נכון.

כשעובד יוצא - - - אפשר לקרוא תחתיו עובד אחר.

לא בהשמה מלאה, אלא עובד מחליף. אבל גם מחליפים גם אין.

מאיה, תעצרו רגע. אתם רגילים שכאן הדיונים מתנהלים בצורה קצת יותר נינוחה ונעימה. בהכרח או סבירות הדעת להניח שמי שיצא באינטר ויזה מתכוון לחזור. מכיוון שהוא לא מיצה את מלוא זכויותיו. הוא לא פתח את מה שמגיע לו והוא לא פדה את הפיקדון.

אז לא כולם יש פיקדון, כי חלקם בהעסקה ישירה. וכבר היו לי לא מעט מקרים, אני מדברת לא מעט אז מעל 15 מקרים שאמרו לי העובד יצא באינטר ויזה, המשפחה שלו מפעילה עליו לחץ, הוא לא מתכוון לחזור וביקש שאשלח לו את זכויותיו בהעברה בנקאית לחו"ל.

זה שינוי כוונה מאז המועד שבו הוא החליט שהוא יוצא לבין המועד שבו הוא שוהה.

נכון. אז משחררים את ההיתר באופן מיידי.

זה עניין אחר. זה לא משקף את הרוב ואני אתייחס לזה.

אבל הם בלימבו לנד כרגע.

אני מבין, אני אתייחס לזה. אני עדיין מנסה רגע ללמוד תנודתיות ולנסות להבין אם רשות האוכלוסין ערה במעקב רציף בין קצב היציאה החד צדדי לכניסה המאושרת באותה תקופה רלוונטית. ותכף זה שולח אותי לשאלה הבאה לעניין החלוקה גם על פי אזורים. האם יציאה מאזור מסוים היא בהכרח גם מקבלת את הכניסה לאותו אזור? אבל זה תכף נגיד.

כיוון שהתחלתי לדבר על האינטר ויזה, התפתחה פה איזה שהיא תרבות קלוקלת של כניעות. אני לא מאשר כניעה, אני לא חי איתה. בשום נושא, בשום מצב, בשום שלב. אנחנו עם ראש מורם. כשעובד מאלץ אותי לאשר לו ולספוג מתן אישור שללא תכנון מוקדם לאינטר ויזה, בוודאי לתקופה של 90 יום. לכל שכן שאין את הצבירה הזאת שעומדת לרשותו, למעשה מה אני אומר לו? תהיה פה מתי שנוח לך. תלך, שלושה חודשים זה זמן סביר שתסתיים פה מלחמה.

אבל זה החוזר שפרסמה הרשות. הם קיבלו חוזר באנגלית.

לכן אמרתי שאני פונה גם לרשות וגם למעסיקים. אם אתם לא תשמיעו את קולכם, אנחנו לא בהכרח נדע. אם אני לא חוקר את הנושא ולא נובר בו ולא הופך בו, אגב, בכמה ענפים. אני לא באמת נחשף לזה, כי לי הם לא יספרו את זה. אין להם אינטרס. הם רוצים לשמור על איזה שהוא מצב, בסדר? ואני אומר, אם אתם תשמיעו את קולכם ובוודאי דרכן, שאתן עושות עבודת קודש ימים ולילות. אנחנו מסבירים מכאן לרשות, למעסיקים ולמועסקים דרככם, שזה לא מתקבל על הדעת ואנחנו לא משלימים עם זה. במקרה חריג אפשר להפעיל שיקול דעת ולצאת לשבועיים, שלושה, חודש. אפילו נשפה אותו על חלק מזה, בגלל שהוא יוצא לזמן קצר והוא באמת לא ממצה את עלות הכרטיס וכל ההתארגנות המשפחתית. זה בסדר. יותר מחודש ימים להתאוורר, להתארגן? ממש לא. 30 יום מה אנחנו אומרים? תהיה פה רק מתי שנוח לך, אנחנו נסבול במקומך ובשבילך. תחזור לפה כשיהיה פה רגוע ונוח. אנחנו לא דלת אחורית של העולם, בטח לא של המועסקים. מקבלים פה אחלה תנאים, אנחנו מכירים בהם גם כשהם חלילה נפגעים. בבני משפחותיהם, כשהם לא בין החיים, בדיוק כמו אזרחי מדינת ישראל. במלוא הרגישות. אנחנו ערים לצרכים שלהם. אנחנו מעודדים את הכלכלה שלהם. אנחנו לא גלגל ספייר של העולם. אני מבקש להבהיר את זה ואני מצפה מכם להתייחסות לא במילים, במעשים.

קודם כל לתקן את החוזר.

זה נקרא מעשים.

הוצאנו הבהרה אתמול, אתם יכולים לראות, זה באתר.

אז אני מבקש להתעדכן.

באנגלית?

בעברית, מתורגם לאנגלית.

משה, מה עם הנושא הזה שציינתי של סיום העסקה שמונה שנים?

אני לא כל כך הבנתי מה אתה אומר, כי אם העובד פחות משמונה שנים אפשר להגיש אותו לוועדה הומניטרית.

אני אומר שאם עוד חודשיים מסתיים שמונה שנים.

אבל אם זה אצל אותו מעסיק הוא ממשיך.

אם הוא עם אותו מעסיק הוא ממשיך עד 120, לא יוציאו אותו.

הוא ממשיך.

והעובדים יודעים את זה?

בוודאי.

חד משמעית. מה שאני מציף כאן, אגב, זה לא שייך למלחמה, בסדר? אבל בנסיבות העניין של המלחמה, עובד שעבר את השמונה שנים והמעסיק - - -

נפטר.

למה נפטר? למה? נהיה צעיר יותר או שעבר לבית אבות, בסדר? והעובד הזה השתחרר והוא נכון להישאר כאן בעת המלחמה, אנחנו לא יכולים להוציא אותו משם. מר נקש? עובד שגם אם עבר את השמונה שנים ולא נשאר אצל אותו מעסיק, כי המעסיק לא מעסיק אותו יותר. כלומר, לא כי הוא פיטר אותו, כי הוא עבר למוסד סיעודי לצורך העניין. לא כי הוא לא רוצה אותו. בוא, שנייה, אני אסביר.

כי הנסיבות לא מאפשרות.

בדיוק. סביר להניח שאם עובד נמצא אצל מעסיק שמונה שנים יש ביניהם קשרים מדהימים. אם המעסיק ו/או בני משפחתו הגיעו למצב שהם מפטרים את העובד, עוד בעת הזו, זה מדליק לנו נורה אדומה. אני לא רוצה לאפשר לו לקבל אישור העסקה במקום אחר. לכן אני אומר, אם לא הייתה סיבה לרצון של המעסיק לפטר את העובד, כלומר הוא עבר לבית אבות לצורך העניין. בסדר? אנחנו מבקשים שהעובד הזה כמובן יישאר בארץ בתקופת המלחמה. להאריך לו ויזה גם אם הוא עבר שמונה שנים.

אז עוד פעם, אם הוא עבר שמונה שנים אפשר להגיש אותו לוועדה אצל נכה צעיר, קשה, לפי כל התנאים של החוק.

ועדות, ועדות, כל הזמן ועדות.

אוקיי, אז מיצינו את הנקודה הזאת. מיצינו את הנקודה. אני חושב שהצדדים הבהירו אחד לשני את העמדות. אני מבקש שנייה עוד שאלה קטנה. אני מבקש רגע לדעת, רשות האוכלוסין, מר נקש, רשות האוכלוסין הציגה בדיון שקיימנו כאן ב-20 ביוני שבכל האזורים של התקנות הגיאוגרפיות, ודיברנו על זה היום בבוקר, יש פער בין בעלי היתר לבין העובדים הזרים החוקיים המועסקים בפועל. שיעור של 70%-73%. זה עובדים מבין בעלי ההיתר בכל אזור. אך לא היו שינויים משמעותיים בין האזורים. אני מבקש לדעת האם יש שינוי ביחס בין העובדים החוקיים לבעלי ההיתר מאז המלחמה, קודם כל.

טוב, אם הייתי מקבל. אפשר לבדוק, אין בעיה.

מבין את זה, מבין. לוקח את האחריות.

די זריז.

אז אני לא יודע איך תבדוק. אם כן, באילו אזורים ובאיזה קבוצות.

סליחה שאני קוטע אותך. הנתון שנתתי קודם של העובדים הזרים החוקיים בארץ רואים שאין בו שינוי משמעותי. וגם באותה תקופה אין שינוי משמעותי בבעלי היתרים. כך שהתשובה היא ככל הנראה שאין שינוי משמעותי לפני המלחמה לאחרי המלחמה בפער בין בעלי היתרים לעובדים זרים חוקיים.

לצערי אנחנו עוד לא אחרי המלחמה.

לא, אז מבחינת החלוקה הגיאוגרפית אני אבדוק.

זו השאלה הבאה. חלוקה גיאוגרפית הוא הולך לבדוק. אז במסגרת הבדיקה אני מבקש שתבדוק את מה שאני שאלתי בשתי השאלות. ואני רוצה לוודא שהחלוקה תהיה אוטונומית. זאת אומרת, מאזור מס' 1 יצאו 7,000 ללא כוונת חזרה ונכנסו 7,000 לאותו אזור. כי אם יצאו מפה 7,000 אבל חזרו 6,000 וה-1,000 נקלטו לאזור אחר, עשינו עסקה לא טובה פה.

הבנתי את השאלה. אני אבקש שיפלחו את היוצאים ואת הנכנסים לפי האזור הגיאוגרפי.

אני רוצה רגע לדייק את השאלה שלי. בוא, אני אתן לך סיטואציה: אני יש לי מטפלת, בסדר? ונפטרתי. ואותה מטפלת בעוד חצי שנה נגמר לה השמונה שנים והיא רוצה לעבור לאדם, מטופל שהוא לא דרגה ראשונה משפחה. בסדר? אוקיי?

הוא התייחס לזה הרגע.

האם אפשר להגיש אותה לוועדה הומניטרית.

אפשר להגיש את הבקשה הזאת לוועדה. כל מטופל סיעודי יכול לבקש אותה בוועדה ההומניטרית במקרה הזה.

וכמה אתם מאשרים דברים כאלה?

הרבה מאוד מאוד אחוזים אנחנו מאשרים.

וכמה זמן אתם מאריכים?

ברגע שאישרנו פעם אחת הוא ממשיך איתו עד 120.

הבנתי.

בסדר? זה הכלל.

בשביל זה צריך שהוויזות יהיו מדורגות. כלומר, שנתיים ראשונות זה יהיה ויזה רגילה ואז להעביר את כולם לוויזה הומניטרית. ואז אנחנו פותרים את הבעיה הזאת לחלוטין.

וזה לא קיים היום.

לא קיים, ברור שלא קיים. כל העובדים שנשארים פה זה עובדים שיש להם ויזות הומניטריות. לכן חייב לעשות את זה.

שם, שם משפחה, תפקיד. לא, לא, שנייה. זה שאנחנו כבר מכירים אותך לא אומר שכולם יודעים והפרוטוקול צריך לדעת.

איתן בנימין, השדולה הישראלית למען קשישים. אני חושב שיש פה בעיה בסיסית שזה היעדר מדיניות של כניסת עובדים לארץ. צריך באמת לקבוע סוף סוף אחרי 30 שנה שאנשים מגיעים לפה, מדיניות. אין מדיניות כזאת. עכשיו, בהיעדר מדיניות אני חושב שהפתרון היחיד שיש לעשות זה באמת לדרג את הוויזות. כלומר, לא לתת לבן אדם ויזה כמה שהוא רוצה. הוא נכנס לפה, שנתיים, שלוש, ארבע, חמש, אחרי חמש שנים הוא עוזב. אם הוא עוזב אחרי חמש שנים אני כמדינה יודעת להיערך חצי שנה לפני ולהביא כוחות עזר אחרים למדינה. והם יוצאים מהמדינה והם גם לא משתקעים כאן.

אז מה אתה אומר? להוריד משמונה שנים לחמש שנים? זה מה שאתה אומר?

לא, לא, לא.

לא יודע, אנחנו נקבע את זה. זה נתון X. אתה אומר לבן אדם אתה מגיע למדינה.

משה, זה לא מקל.

אתה מגיע למדינה שלי, שמונה שנים מעבר לזה אתה לא נשאר פה. עכשיו, אני כמדינה יהיה לי את היכולת - - -

אני אגיד לך מה אני חושב? אני רוצה שיישארו פה. אנשים צריכים אותם.

לא, לא, אני לא.

אנשים צריכים אותם.

אני אסביר למה לא.

זה מתנגש עם מדיניות אחרת של המדינה יהודית - - -

אני אסביר למה לא. יש מדיניות הגירה במדינת ישראל. יש מדיניות הגירה במדינת ישראל. חברים, תקשיבו. מצד אחד, אין ספק שאני לא מבקש להוציא מפה עובד זר תוך כדי הפעילות שלו אצל המטופל. לא מבקש. אבל להאריך עד אין סוף אני למעשה מאזרח אותו. וזה לא מהאינטרס של מדינת ישראל. ויש הבדל עצום בין הרצון לתת מענה לזכאים לבין האינטרס של מדינת ישראל שהיא תישאר מדינה יהודית ודמוקרטית. אני לא מתכוון לעשות פה מיש-מש, אל תבלבלו אותי ואל תבלבלו את דבריי. הגישה שלי היא מאוד ברורה. זוהי גישה של מדינת ישראל. לטובת העניין, קיימת ועדה הומניטרית שדנה בכל בקשה לגופו של עניין ובוודאי שמפעילה הרבה הרבה שיקול דעת ורגש. בוודאי שבעת הזו, כפי שאמרתי, בעת מלחמה, כל המדיניות משתנה והיא מקבלת הקלות ללא היכר. ואני הבהרתי את זה. אל תדברו על נושאים במקרו שלא שייכים למלחמה.

אדוני יושב הראש, אני יכול רק להשלים את השאלה שביקשת? הספקתי לבדוק.

כן?

לגבי החלוקה של העובדים הזרים החוקיים בארץ, לפי אזורים גיאוגרפיים. אז בדיוק באותם אחוזים, כמו שהיה אז כשהצגנו לוועדה, 28% מהעובדים שנמצאים באזור תל אביב, 52% אזור מרכז ו-20% באזור פריפריה. זה הנתון שאז העברנו לוועדה.

זה לא מה ששאלתי.

העובדים הזרים החוקיים בחלוקה לאזור גיאוגרפי.

כן. כל הנושא הוא בעניין מימוש.

זה אותו דבר.

כל הנושא עומד על מימוש. מיצוי מימוש. כדי שיהיה קל להנגיש את מה שאני מנסה ללמוד מכאן, הוא הרצון שלי לוודא שיש אוטונומיה לאותם אזורים ממוספרים, כך שקצב היציאה של עובדים חוקיים מקביל אקוויוולנטית לקצב הכניסה לאותו אזור.

אני מבין בדיוק מה אמרת. אני רק אומר, נתתי את תמונת המצב נכון לעכשיו. אני מסכים שאנחנו צריכים לשלוף את הנתון, בדיוק כמו שביקשת. מתוך אלה שיצאו מאיזה אזור הם יצאו.

וזה בסדר שאין לך אותו כרגע. אני לוקח על זה את האחריות.

מתוך אלה שיצאו, מאיזה אזור הם יצאו. ואלה שנכנסו, לאיזה אזור נכנסו. זו התנועה שאתה שאלת, אני אבדוק לוועדה.

תודה רבה. אני סומך עליך שתעשה את זה ביעילות ובדיוק. אני מבקש מאנשים לא להצביע. יש פה רשות דיבור, כפי שאנשים נרשמו וכפי שאני יוצא מתוך נקודת ההנחה שזו העת לתת להם להתבטא. אני מבקש לתת את רשות הדיבור לכבוד השופט בדימוס משה יועד הכהן, שהפעם גם הטריח את עצמו והגיע פיזית ולא רק בזום. בבקשה אדוני.

תודה. אני חושב שכפי שאדוני ציין בתחילת הדרך מצב המלחמה איננו מצב רגיל וצריך להתייחס אליו כפי שהוא. ובאמת, גם מה שחה"כ דוידסון אמר, צריך לצאת מהקופסה בזמנים כאלה. ואני שמעתי את הנתונים שמסר מר נקש. אני לא מטיל בהם ספק. אבל מצד שני, יש תחושה, נגיד אנקדוטלית, זה גם תלוי באזורים שונים, שיש בחלק מהמקרים יש עזיבה די משמעותית של אנשים, בשני אופנים: א', עזיבה בכלל בגלל המצב. ו-ב' יציאה לאותה - - -

אנחנו נעמוד אחר הנתון הזה כשהוא ייתן לנו את התשובות.

בסדר, אני לא מפקפק בזה. אני כרגע מדבר על נתונים שאנחנו מקבלים.

אז תשתף אותי בהם בבקשה.

אז שוב אני אומר, זה אנקדוטלי. אני לא יכול להגיד לאדוני, אני לא עשיתי ספירת ראשים. אבל אנחנו מקבלים דיווחים גם מאנשים, גם מלשכות פרטיות, שיש תופעה שעובדים חרדים ורוצים לעזוב. התחושה של המעסיקים היא מאוד קשה. עכשיו, השאלה איך מטפלים במצב הזה.

אני חושב, אנחנו הגשנו גם נייר עמדה. אני מהעמותה הישראלית לקידום זכויות הסיעודיים. אבל הצטרפו לזה גם המטה מאבק הסיעודיים, נכה לא חצי בן אדם, אחיעוז. והגשנו נייר מסודר בעניין הזה שהוא בעצם יש לו שני אגפים: א', אגף אחד שהוא באמת לשקול בזמן הזה, אנחנו לא יודעים כמה זמן המצב יימשך. אבל כן לשקול מיצוי של אנשים שנמצאים כאן. כי אני, הרושם הוא שקשה יותר לגייס עובדים חדשים כרגע.

גם קודם.

לא, אבל עכשיו יותר קשה. והרעיון הוא שלנסות למצות מאגר של עובדים קיימים על ידי הגמשה של התנאים לתקופה מוגבלת. זה אני מדבר על הנושא של המגבלות של הוועדה ההומניטרית. זאת אומרת, להגמיש את התנאים של הוועדה ההומניטרית לאנשים שנמצאים כאן. כאשר אפשר יהיה לקחת עובד שהוא גם מעבר לפרק זמן של יותר מ-90 יום בין העסקה להעסקה. שהוא יוכל לקבל ויזה נגיד לחצי שנה ולאחר חצי שנה ייבחן מחדש. אבל לפחות אנחנו מאמינים, זה לא פתרון מלא, זה לא פתרון כולל, אבל זה יוסיף למעגל עוד עובדים שיהיו מוכנים לעבוד בסיעוד כדי להחליף כאלה שעזבו.

רק ברשותך, לעניין ההצעה הראשונה, מכובדי. גם אם אנחנו נעודד את המהלך שאתה מדבר עליו, זה יהיה רק בכפוף לכך שאותו מועסק יראה בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שהוא פעל בנפש חפצה כן להשתלב במקום עבודה. כי לצערנו, חלק לא קטן מהעובדים מנצלים את הזכות הזאת באופן בזוי לעסוק בתחומים אחרים כדי להכניס יותר כסף בצורה לא חוקית. ועל ידי כך מענישים פשוט את המטופלים ואת כל התחום.

אני לא רוצה לעודד בשום פנים.

ולפיכך אני אדרוש, גם אם כן, שחובת ההוכחה לניסיונות הכנים של אותו מועסק כלפי הרשות יהיו בשקיפות מלאה. אני רוצה לדעת מה הוא עשה כן כדי למצוא עבודה בתחום שלשמו הוא הגיע, במסגרת אותם 90 הימים.

אבל זה הוועדה ההומניטרית.

אני ברשותך, אני יכול להתייחס לנקודה הזאת? עשינו שני דברים: דבר ראשון, העובדים שהם פה עד 51 חודשים, החוקיים, עשינו הקלה בעניין הזה. וגם אם הם לא עובדים מעל 90 ימים אפשר לבקש אותם. אנחנו בוחנים כל בקשה ועונים די מהר ואת רוב המקרים גם פה אנחנו מאשרים. בסדר? אם אין משהו חריג עם ההתנהלות של העובד אנחנו מאשרים. וגם העובדים שהם מעל 63 חודשים, כבר היום יש את המסלול המהיר בוועדה ההומניטרית ואפשר להגיש אותם לוועדה. זה לא תנאי סף שמונע להגיש בוועדה. ה-90 ימים זה לא תנאי סף, זה מגיע לוועדה היום.

משה, אני רוצה לשאול אותך שאלה. סליחה אדוני. לגבי הוועדה ההומניטרית, אנחנו מדברים עליה הרבה. מי יושב בה?

יושב בה, יושב ראש הוועדה הוא עורך דין, לא עובד מדינה. עורך דין שמונה, הוועדה מונתה על ידי שר הפנים. וחברים בה שלושה חברים בכירים מרשות האוכלוסין, אני אחד מהם.

ועל מה אתם לא מאשרים? תן לי דוגמה.

אנחנו יכולים לא לאשר על מקרים שראינו שעובד הזר התנהל שלא כדין. שנטש מטופל סיעודי, שיש לו היסטוריה של אלכוהוליזם פה או מחלות נפש. יש דברים, יש סיפורים. בעיקר בעיקר שההתנהלות של העובד הזר היא לא כזו שמצדיקה לאשר לו חריג ובטח לא להכניס אותו לעוד בית סיעודי עכשיו. גם אם המטופל שביקש אותו, שלפעמים הוא מודע לזה ולפעמים הוא לא מודע לזה, חושב שזה לטובתו.

והדבר השני?

האגף השני של ההצעה הוא בצעם לחזור למדיניות שכל זמן שהמלחמה נמשכת לחזור למדיניות של תקופת הקורונה. כפי שהיה בתקופת הקורונה. זאת אומרת, שאם קיבלת עובד, יש מדיניות מוצהרת של אי אכיפה ובסוף התקופה ישקלו אם לעשות הארכה כפי שעשו לעובדים בתקופת הקורונה.

טוב, יש הבדל בין פעולה בפועל להצהרה דקלרטיבית, גם אם היא רק בשביל לשדר איזה שהוא מסדר. אני חושב שאני עניתי לך כאן. זו גישה שלי כבר. בסדר?

בסדר. אני הסברתי מה אנחנו הצענו.

ואני מסביר. אני מצד אחד, באותה נשימה, גם לא אאפשר מחסור, גם לא אאפשר ניצול לרעה של המטופל במטופל ו/או בבני משפחתו ואצר את צעדיו אם אני אזהה כזאת מגמה. מצד שני, אני לא מתכוון לייצר פה תקדימים שאחרי כן אני אאלץ להתמודד איתם בקושי עוד יותר רב ממה שאני מתמודד היום. אז יש הבדל בנראות ובמסר שאנחנו רוצים לשדר בין אי אכיפה להצהרה על אי אכיפה. בסדר? אני חושב שפה אני, ואני מניח שיש עוד גופים שרוצים לדבר על זה. אני מניח שפה עניתי על זה בצורה מספיק ברורה.

ברשותכם, אני רוצה לעבור, לצד הגב' אריאלה בן צור נמצאת פה גם כן הגב' אסנת מוספי, בעלים ומנכ"לית של ים רם. נכון? ואני אשמח ללמוד מכם באילו קשיים מרכזיים נתקלות הלשכות הפרטיות מתחילת המלחמה?

אוקיי, אז אני אתחיל, אריאלה. קודם כל, אני באמת רוצה להגיד לגבי, להודות באמת לעובדים הנמצאים כרגע בארץ, הם עושים עבודה יוצאת מן הכלל. ובאופן יחסי, חששנו שתהיה נטישה המונית. והאמת, התבדינו ואנחנו שמחים על כך ומודים להם על כך.

יש לנו תקשורת ישירה אל מול הרשות. אנחנו מנסים כל הזמן להעלות את הבעיות. אבל יש בעיות שחוזרות על עצמן. הקטע הזה של המחסור הוא נכון, הוא לא חדש, אנחנו תמיד מצביעים עליו. לאורך כל השנים אנחנו מצביעים על מחסור. אבל עכשיו המחסור הרבה יותר בולט בהיבט הזה שיש לנו כרגע עת מלחמה ואנחנו צריכים באמת לחשוב איך אנחנו שוקלים את צעדנו. בין הדברים שהצענו זה היה באמת מה שמשה הציג. אבל בין יתר הדברים שאנחנו מבקשים להעלות זה העניין של ה-51 וה-63 חודשים. זה עובדים שנמצאים בארץ, סיימו את תקופת העסקתם במקום מסוים ובעת הזו הם יכולים לשמש כמחליפים. מכיוון שאין הרבה עובדים שעוזבים כרגע את הארץ הם נשארים ללא מענה כרגע ואנחנו לא יכולים כרגע לשבץ אותם כמחליפים. המדינה חשבה על זה ואמרה אנחנו ניתן לכם את האפשרות.

אם תוכלי בבקשה להרחיב על זה מעט יותר. את צריכה לקחת בחשבון שלא כולם מצויים בנבכי הפרטים שאתם חווים ביום יום.

עובד שסיים מעל 51 חודשים עד 63 חודשים הוא יכול לשמש כמחליף.

ארבעה חודשים.

ארבעה חודשים, חמישה, עד שנה. ובתום השנה הוא יוכל להיות מועסק באופן קבוע אצל משפחה מסוימת. בטווח הזה של ה-51 עד 63 חודשים, זאת אומרת ב-12 חודשים האלה הם כרגע משמשים כמחליפים. וזה עבד טוב בעת ההיא כשאנשים באמת יצאו את הארץ. פנינו לרשות ודיברנו איתם על העניין הזה שכרגע יש עובדים שנמצאים בטווח הזה, הם לא מועסקים. אין לי איפה לשבץ אותם, כי אין לי עובדים שעוזבים כרגע את הארץ. אלא אם כן נגיד נסעו, תכף אנחנו נדבר על האינטר ויזה, לא ברור בדיוק מה קורה איתו. אני לא יכולה גם לשבץ אותו כרגע לאינטר ויזה, כי אני עוד לא יודעת אם המטפל חוזר או לא.

מה זה שייך? זו הכתובת הישירה לצורך העניין.

אבל המשפחה אומרת לי אני רוצה אותו קבוע.

לא, לא, לא. רצון של משפחה, לא, לא, לא.

אבל נתנו להם 90 יום. הם אומרים אני לא יכול, אני אחרי חודש רוצה כבר מקום מסודר. אני לא יכול. המשפחה אומרת לי אני לא יודעת אם הוא חוזר או לא. אני לא יודעת אם הם חוזרים.

אריאלה, כל עוד הוא לא חוזר הוא יכול להחליף אותו.

רגע, רק שנייה משה. כן, והמדינה באה ואמרה אנחנו ניתן לכם את האפשרות להעסיק אותם באזור 3. לאזור 3 הם נתנו את האפשרות הזאת. כל האזור שהוא בפריפריה, שבאמת נפגע.

אני אסביר, מדינת ישראל כדי לשמור על תעדוף חילקה את המדינה לשלושה אזורים. לטעמי זה לא מספיק.

3 זה פריפריה, כן.

ואמרו אוקיי, שם ניתן מענה. אלא מה? יש הרבה עובדים שלצערנו הרב כרגע הם בעלי הדעה ותגידו מה שתגידו על העניין הזה, אין לנו כרגע יכולת להחיל עליהם את החוק. והם מבקשים להישאר באזור 1 או 2. פנינו לרשות ואנחנו מבקשים, אני עכשיו פונה אליכם ואומרת תנו לנו להשתמש בהם גם כקבועים, לא רק כמחליפים. הבעיה להשאיר אותם כמחליפים, גם הם לא מיושמים לגמרי, יש לנו כאלה שנשארים ואין לי עבודה עבורם.

וגם המעסיק לא רוצה.

וגם המעסיק לא רוצה, כי המעסיק רוצה מישהו מבוגר.

אריאלה, אני מצטער, אבל אי אפשר לאחוז את החבל משני קצותיו.

תסביר.

אתם מצד אחד אומרים הרבה עובדים עוזרים, יוצאים, אינטר ויזה, צריך למצוא להם מחליפים. מצד שני, עד שיש פה מאגר של מחליפים אתם אומרים תנו לנו לשים אותם קבוע. אתם מצמצמים את המחליפים שממילא מצומצמים.

לא, אבל משה, אנחנו בעת צרה. אנחנו לא באמת, זה לא, אנחנו לא ביקשנו את זה כל הזמן. זה עכשיו. נכון לעת הזו, נכון לעת הזו. ואתם באמת הבנתם את העניין הזה.

אז עשינו את זה עבור מי שהכי צריך בעת הזו, וזו הפריפריה שנפגעה פה הכי קשה.

אבל אתה יודע, אתה גם צריך להבין, אתה יכול להביא את החומר לאנשים. אבל אם האנשים האלה לא מוכנים לעבור לפריפריה ובכל זאת הם נשארים, בסופו של דבר הם יישארו לא חוקיים. אנחנו נשארים ללא עובדים. המטופלים נשארים ללא עובדים. אז מה עשינו בזה? בואו נחשוב על התקופה הזאת, זה הרי לא כזה פריצת דרך. זה לא איזה משהו, זו תקנה שאפשר לפתוח אותה. אתם מביאים עובדים שהיו פה בארץ ונגמר הזמן שלהם ומאשרים להם לבוא לחקלאות ובניין. יש לנו פה סיעוד. אנחנו צריכים לעזור להם.

על מה את מדברת? מאיפה את גוזרת את הנתון הזה?

את הנתון הזה? ממה שהעיתונות כתבה.

מה, אני חי לפי עיתונות? לא הבנתי. את אשת מקצוע.

לא, אני מדברת עכשיו, אני לא מדברת על - - -

לא, לא, לא. כשאני מזמין אותך פה לסקירה לא ביקשתי שתפרשי לי מה הם כותבים בעיתונים. רוב הדברים שכותבים בעיתונים אני לא מאמין להם.

אוקיי, אז אני מתנצלת. אוקיי? אני לוקחת את הדברים אחורה. אני מדברת על כרגע מה קורה. יש לנו כרגע 51 עד 63 חודשים עובדים שנמצאים במערך. מבקשים אותם לעבוד באופן קבוע אצל כל המטופלים בכל הארץ. זו הבקשה שלנו.

הבנתי. את אומרת, בקיצור ולעניין, המדיניות שבה עובד נמצא בתפר ההוא והוא שמור, התפר הזה שמור לטובת מתן מענה להעסקת, למעסיקים שזקוקים לעובד זמני, לקצר את התקופה הזאת. בהכרח אנחנו פוגעים במעסיקים, שאני מזכיר לך, "מעסיקים", זה לא איזה שהוא גוף.

חסר ישע.

חסר ישע.

זה אנשים.

בסדר? ופעם שנייה, אני מאפשר לעובד לקבל איזה שהוא guarantee לפני שאני כמדינה קיבלתי את המענה ונתתי את המענה למי שבאמת זקוק לה. שלטובת העניין הזה ה-12 חודשים האלה נועדו. בסדר? אני כן יכול לקדם בברכה שתגידי לי עובד שסיים באזור 1 ב-51 חודשים ומבקש לעבוד כעובד קבוע מיד סיום ההעסקה, מיד, לא לקצר את ה-12 חודשים. מיד. באזור 3, אני איתך.

בדיוק מה שעשינו. בדיוק מה שעשינו.

אני איתך. בסדר? לבוא ולהגיד, בואי את יודעת מה יהיה השלב הבא. שתבואי ותגידי שמע, אין ברירה, מישהו שסיים באזור 3 רוצה לקצר את, מיד בסיום ה-51 חודש לעבור לאזור 1.

לא, לא.

למה לא? זו הבקשה הבאה. למה?

לא. משה, אבל אתם מבינים בדיוק מה אני אומרת.

אבל זה מה שאמרת. יושב הראש בדיוק אמר את הנקודה. אנחנו רוצים לעזור כרגע - - -

שנייה, שנייה. את יכולה בבקשה לעדכן אותי אם אתן מזהות בעיות מיוחדות באזורים מסוימים או מטפלים מסוימים?

באזור אשקלון קשה לנו מאוד.

את זה אני רוצה שתבטאו.

מאוד קשה. עם כל העוטף. יש לנו גם מהעוטף נפטרו לנו מטפלות, אבל זה מטופל. יש לנו משפחות שעברו מהעוטף לאזורים אחרים ואנחנו מנסים לשבץ להם עובדים כרגע. לא, הם היו ללא עובדים.

אני רוצה לדעת, אם את יודעת לתת לי איזה שהוא, דיברת על אשקלון. על איזה שהיא קבוצה או אולי תאגיד שמעסיק באשקלון, שיש שם נטישה. בבקשה.

טוב. אני עובדת בעיקר באזור 3. שמי אסנת מוספי, מנכ"לית ים רם, אני עובדת בעיקר באזור 3. באירוע הגדול הזה ישר שוחחתי עם ענבל, מהמנהל, שהיא לא נמצאת פה כרגע. ואמת שהרמנו טלפונים לכל הלקוחות, עשינו בדיקת מצב, יחד עם העובדים הסוציאליים של הרשות. וכן הגענו להבנות וכן מנסים לעזור להם. רק יש בעיה אחרת, מהצד השני, שעובדים פוחדים. זה לא שאין מענה. כן מנסים למצוא להם פתרונות. אבל הבעיה היא שהמון המון עובדים מפוחדים ולא מוכנים להגיע לא לאשקלון, לא לשדרות, לא לנתיבות.

מה רלוונטי שדרות?

הם לא מוכנים לעבוד שם.

דודה מסעודה שגרה בשדרות ויש לה מטפלת סיעודית עברה איתה ביחד לבית מלון בים המלח.

אז הרבה עובדות לא מוכנות.

לעבור לבית מלון?

כן.

או, ספרו לי על זה.

הרבה עובדות. יש לי באשקלון מקרה שיש לי קשישה שאין לה ממ"ד.

לא דיברתי על אשקלון. אוקיי, בואי, אין לה ממ"ד מבחינתי זה שדרות.

אין לה ממ"ד והיא לא הייתה מוכנה ללכת לבית מלון?

כי?

כי היא לא מוכנה ללכת לבית מלון עם הקשישה. אז הבן לקח אותם אליו הביתה.

אוקיי. ומה קורה עם הקשישה הזאת?

עכשיו היא נשארת, מנסים לשכנע, אנחנו כבר כמה שבועות יום אחרי יום משכנעים את העובדת להישאר ולא צריך לפחד, את בממ"ד אצל הבן. וזה לוקח המון, אתה יודע, כאילו להסביר להם.

אתן יודעות להתייחס לתופעה הזאת? אני לא מכיר אותה. היא אמרה שזה דבר שחוזר על עצמו. היא רק נתנה לי דוגמה אחת.

היה אצלנו מקרה, שוב, זה מקרים בודדים, זה לא עניין של זה. אבל מקרה ספציפי שהמטופלת הלכה לבית של הבת ברמת גן, שיש שם ממ"ד. והעובדת סירבה להצטרף אליה.

הבנתי. היא לא רוצה, היא לא רוצה להיות נמצאת בבית משפחתי.

זה הסתיים בסיום העסקה בסופו של דבר. אוקיי? זה הסתיים בסיום העסקה, עם שימוע כדין, והכול בליווי שלנו. אבל זה גם קורה.

בסדר, חריגים קורים תמיד ובכל מקרה. תמיד ובכל מקרה. אני שואל, אני מבקש לדעת האם אתם מזהים מגמה כזאת?

לרוב לא. יאמר לזכות העובדים והמשפחות שבאמת באמת הם בסדר. בוא נאמר ש-98% בסדר. תמיד יש 2% חריגים.

אנחנו לא שם. בשביל זה לא מקיימים דיון. בשביל זה יש מערכות שאמורות לתת מענה למקרים חריגים. מכאן אנחנו מזכירים, שבים ומזכירים ומעודדים מי שמרגיש שקולו לא מספיק נשמע, להשתמש בעוד כלי שלנו שמציע פניות ציבור. מכיוון שאתה לא מפסיק להצביע, מרגיש לא נעים, אני אתן לך רשות דיבור. אבל אחרי זה אתה לא מצביע.

אני מעסיק. ואני נתקל בבעיה. אני נדב דקל, אני מעסיק, אני אדם נכה. יש לי נכות קשה. ואני פניתי עשרות פעמים לרשויות, למשה נקש, לרשות האוכלוסין. הם רואים אותי כמספר, לא כבן אדם.

נדב, תעצור, אל תתעייף. בוא תעצור, אני אעשה לך את זה קצר. אני אעשה לך את זה קצר. אני הבהרתי בתחילת הדיון, מבחינתי אתה יכול להמשיך להצביע כמה שאתה רוצה בקצב הזה. אני הבהרתי כאן בדיון שכל נושא שרוצים לדבר עליו הוא אך ורק עם השלכות שנגרמו כתוצאה מהמלחמה. אם יש לך השגות לגבי הטיפול שאתה זוכה לו מרשות האוכלוסין, זה לא הזמן, זה לא המקום. אל תגרור אותי להתייחס לגופה של טענה, כי אז אני יכול להבהיר ואתה יודע שאני בורח מזה. אני ניהלתי איתך כמה שיחות בארבע עיניים. הבהרתי לך, אני מזמין אותך שנשוב וניפגש ונמשיך להקשיב ולתת מענה ונתייחס לטענות שלך, שהן לא רלוונטיות לדיון הזה. בזה סיימנו.

אז מה? אני לא רלוונטי?

לא, חס וחלילה. אחרי כל מה שאמרתי אתה לא רלוונטי? אני אומר שהתלונות שלך שזכו להתייחסות ויזכו להתייחסות נוספת הן לא חלק מהדיון שעוסק בהשלכות המלחמה.

אז בוא אני אגיד לך על המלחמה.

או, על המלחמה, בבקשה.

אני כתושב פריפריה.

איפה אתה גר?

אתה מהקריות משהו, לא?

נהריה. כשאני רוצה להעסיק עובד זר והוא שומע שאני מנהריה הוא לא יגיע אליי.

בגלל המלחמה?

גם במלחמה, כן.

בגלל המלחמה?

בגלל המלחמה.

אז איך אתה מסביר את זה שאני שמעתי את זה ממך כבר כמה, לא רוצה להגיד עשרות פעמים, אבל בוודאי יותר מ-15 פעמים. שלפני המלחמה. אז למה אתה אומר לי בגלל המלחמה.

גם במלחמה.

גם במלחמה, אבל לא בגלל המלחמה.

לא רק בגלל המלחמה.

אדוני, אם זה בגלל המלחמה אני רוצה ללמוד לטפל. למרות שזה פרטני. אם זה לא בגלל המלחמה זה לא נושא לדיון הזה. ואתה לא יכול להגיד לי שזה בגלל המלחמה, כי אתה מספר לי את זה כבר שנה.

אני כמעסיק שרוצה לקבל עובד זר היום אני לא יכול לקבל. לא מהלשכות, שתפקידן לתת לי עובד זר, כי הם אומרים לי אין להם עובדים זרים. אם אתה רוצה להעסיק, אני אזמין לך עובד מחוץ לארץ. הם מביאים לי גם עובדים מחוץ לארץ ממדינות שהן לא, הן לא עובדות עם התרבות הישראלית.

הבנתי. טוב אדוני, תודה.

כמו אוזבקיסטן.

תודה, אני מודה לך.

וגם החלוקה שאתם מזכירים כל הזמן פה. הם מעדיפים לעבוד בתל אביב. פה בן אדם שהבאת פה, את פולין.

אני חושב שמישהו פנה אליי דווקא שלשום על עובד זר מדהים שהתפנה. שסיים העסקה.

בן אדם שהבאת אותו, התכוונת אליי?

כן, כן, זו הכוונה.

נעים מאוד, סיון דוידסון, חבר כנסת. והוא לא הביא אותי, אני אדם חופשי.

אני לא הייתי צריך לפנות - - -

לא, לא, אבל הוא חבר ועדה. לא, זה יכול לקחת עכשיו. לא, שנייה נדב. פרקטית, יש לך עכשיו עובד זר?

יש לי.

נו, אז מה זה רלוונטי?

אם לא היה עובד זר לא הייתי יכול לבוא לפה.

הבנתי. אז תודה לאל שיש לך עובד זר ואתה יכול להגיע. ואני שמח לראות אותך. ובכך הסתיימה רשות הדיבור שלך. תודה רבה.

תודה רבה.

אדוני יושב הראש, יש לי רק נקודה אחת, פנו אליי תוך כדי הדיון. לגבי עובדים שמסרבים לעבוד עם מטופלים במלונות. אני חושב שצריכה להיות התייחסות של הרשות, שהיא תאמר לאותו עובד שתהיה לו בעיה בהמשך. זאת אומרת, אם הוא מנסה לעבור למקום אחר.

פשוט קצר, קל ולעניין. עובד שמסרב לעבוד בבית מלון, מר נקש, עובד שמסרב לעבוד בבית מלון, לא מצליח להבין, אבל כל אחד וסיבותיו שלו. ניתן יהיה לשקול השמתו מחדש באזור 3. לא טוב, הביתה. אפילו מלחמה.

במכתב שהוצאנו אתמול, במכתב שראש המנהל שלי ענבל משש, הוציאה אתמול כתוב ככה: "בנוגע לסיום העסקה" אני לא אקריא את כל הסעיף, אבל "במסגרת הבקשה להשמה חדשה תיבחן סיום סיבת העסקה". אנחנו לוקחים בחשבון גם את הדברים האלה.

אין בעיה. אז לקחת בחשבון זה נפלא, זה לא מספיק לי. אני מבקש לקבוע מדיניות. מדיניות פשוטה. עובד שלא רוצה להגיע לעבוד בבית מלון, זה עובד שהגיע מאזור 3. בהכרח. בהכרח. הוא יכול לקבל השמה מחדש באזור 3, שהוא לא אזור מפונה. לא טוב, הביתה. פשוט. לא יילקח בחשבון ולא כיבוס מילים.

אגב, למען הגילוי הנאות וההגינות, משה המסור והחרוץ מבטא כאן מכתבים והחלטות של ענבל. היא לא נמצאת כאן כי היא נמצאת בשליחות חשובה מאוד לטובת ענף אחר, במולדובה. והיא תגיע עם בשורות גדולות ונדון בזה בדיון הבא, בעזרת השם.

אז אני שב אליך בשאלה נוספת. אני אשמח בבקשה לדעת, בהמשך לנושא שקיימנו בדיון מיום 23 באוקטובר, אתם פרסמתם שישנן הקלות בענף הסיעוד. אתם ציינתם שיש מוקד ייעודי למפונים מהדרום ומהצפון. וצוין שלצד זאת הרשות תנקוט במדיניות של סיוע פרטני למפונים. אני אשמח לדעת אילו פעולות ננקטו כדי לסייע למפונים? יכול להיות שזה גם יענה לנו קצת על מה שהוליד את הצורך בשאלה הקודמת. אני ארחיב – יכול להיות שעובד אומר כל הכבוד, אני מאוד מאוד מסור למעסיק שלי. אבל במעט שעות שאני רוצה לישון ולהיות עם עצמי אני רוצה חדר לבד. אני רגיל לחדר לבד. לקחו אותי לבית מלון. חדר משותף עם עוד בני משפחה. לא נעים לי, לא טוב לי. מבין אותו. רוצה לדעת אם אתם נוברים להגיע לרזולוציות כאלה ולתת להם מענה? זו דוגמה.

אני אתייחס לזה.

אני יכול לקחת את זה צעד קדימה? מעבר לבית מלון, אני גם אמרתי בשיחות בינינו, האנשים שלא מוכנים להישאר בשדרות וזה, המצב שלהם קשה, צריך גם לבחון אופציה בשיתוף משרד הבריאות, משרד הרווחה, להביא אותם לבתי חולים, למוסדות. ואז יש גם נוהל לעובדים זרים לעבוד באותם.

אני אסביר לך את הבעיה. אגב, למי שלא יודע, אין סיכוי שמישהו לא יודע. אבל הדובר הוא חברנו המסור והנמרץ אלכס פרידמן מעמותת "נכה לא חצי בן אדם". אני מודה לך על שהצפת את זה. אני רוצה רגע לבטא. מדינת ישראל בוודאי וגם לא בעת הזו ובוודאי לא מול האתגרים הכלכליים הרבים שרובצים לפתחה.

אני אומר שמדינת ישראל מתמודדת עם מגוון רחב של אתגרים, בוודאי כלכליים, היא לא יכולה להרשות לעצמה לשם גמלה כפולה. זאת אומרת שפעם אחת לממן את השהות של המטופל בבית חולים ופעם שנייה גם להמשיך ולממן ולספוג את הישארותו של העובד הזר.

גמלה ישירה אתה לא משלם.

הגמלה מאיפה מגיעה? בוודאי. גמלת סיעוד. לא שייך אבל. אני לא מדבר על זה. אני מדבר על גמלת סיעוד. ניתן לממש אותה בשני אופנים: או באמצעות העסקה ישירה או שלא. לצערי, בינתיים העסקה ישירה נותנת אחוז מופחת בצורה לא הגיונית ולא הגונה. אבל עדיין, זו אפשרות נוספת. עדיין זה אותו כסף. זאת אומרת, זה יוצא מאותו מקור. אם מטופל מפונה לבית חולים שיקומי, סיעודי, זה עולה כסף למדינה. לא יכול לשם גם את זה וגם את הישארותו והחזקתו של העובד הזר. כן, אלכס היקר?

אדוני, אבל אתה מצד שני כן משלם גם על העובד הזר וגם על בית המלון. אני מדבר על אופציות חריגות בהנחה שאין בית מלון.

שהות בבית מלון אינה עומדת בקנה אחד עם עלות במוסד סיעודי.

אני אומר עוד קצת חריגה.

אדוני יושב הראש, אני אשמח להתייחס לזה ולומר שככלל אתה צודק. אבל בימי המלחמה גם אנשים שפונו למוסדות סיעודיים אנחנו ממשיכים לשלם את גמלת הסיעוד ולא שוללים אותה.

למה? למה?

כי הם עברו לא מבחירה. הם נמצאים שם בתנאים, נתחיל מזה שרובם לא רוצים להתפנות למקומות האלה ולא נוח להם.

לבתי מלון?

כן. ושניים, הם ברוב המקרים מפונים עם העובדים הזרים שלהם. העלות נשארת להם. הם לא מחזירים את העובד הזר. יש להם מישהו שנמצא איתם. ואנחנו מאפשרים את זה.

אני לא מקבל את זה.

בסדר.

אומר בכנות רבה, אני לא מקבל את זה.

אז מה הם יעשו?

הנה, אני מסביר. מדינת ישראל מחויבת למתן מענה חלופי למקום מגורים קבוע. אם בנסיבות המלחמה נאלצים לפנות. המקום אמור להיות ראוי, מכובד, נקי, נגיש. ככזה שיודע לתת מענה למוגבל ניידות, וזה בסדר גמור. החליט המטופל ו/או בני משפחתו שהמענה הזה לא מתאים להם. מבקשים לשנות את ייעוד התקציב שמדינת ישראל מתקצבת, בחירה שלהם. מכבדים את זה. לא מכפילים את זה. אני מדבר כרגע בכובע של חבר, מרכז הקואליציה בוועדת כספים. חבר'ה, אנחנו לא עם תקציב בלתי מוגבל.

אני חושב שאנחנו מדברים על אותו דבר.

אני חושב שלא, אבל אני אשמח שתסביר לי.

אני מדבר על פינוי לא איפה שהמשפחה בוחרת. אני מדבר על פינוי אדם שהתפנה למקום כזה או אחר, אנחנו מדברים על אותו דבר. אני לא מדבר על מישהו שלא מתאים לו והוא רוצה מקום אחר.

אז אני שוב פעם מסביר, אלכס. אני רוצה להיות הגון ואחראי. פונה. מדינת ישראל אמורה לספק לו מקום חלופי שייתן מענה הוגן ומכובד ונוח.

המדינה חשבה שאותו מטופל פונה למוסד סיעודי.

אם הוא פונה למוסד סיעודי מתוך שיקולים ורצון והחלטה של המדינה, זה עניין אחד.

אוקיי. זהו.

אם המטופל מבקש מתוך נוחות שלו לא להגיע לבית מלון, אלא להגיע לבית חולים סיעודי, המדינה לא יכולה לספוג כפל. פשוט. אז זהו, אז הנה, הבהרתי. טוב שהבהרת את זה ואני הבהרתי על זה. פשוט.

ומה קורה עם העובד בזמן שאדם פונה למוסד סיעודי?

אז אני הסברתי. אני חושב שאני הסברתי בצורה מאוד נהירה. אם המטופל פונה מבחירה שלו, מבחירה שלו, למוסד סיעודי כשיש חלופה אחרת, הוא ויתר על העובד. הוא בוודאי ויתר על הגמלה שבאמצעותה הוא מעסיק את העובד. פשוט. חבר'ה, מדינת ישראל עם לא מעט אתגרים. יש גבול עד כמה ניתן למתוח את זה בעת הזו.

אנחנו מדברים על אותו דבר.

אז אני אומר לכם שלא.

אז אני כן, אני אדייק ואומר שאמרנו את אותו דבר. והדיוק שאתה עשית על העניין שאם אדם פונה מטעם המדינה אז לאנשים כאלה אנחנו משלמים. חשוב לציין שגם האנשים האלה מסומנים במשרד הבריאות, הם מקבלים קוד מלחמה, שבעצם ככה אין חלוקת קצבה בחלק מהגמלאות שהיא כן מתבצעת בביטוח הלאומי. ואנחנו ממשיכים לנכה עצמו שנמצא שם. הוא לא בחר להגיע לשם. לא הייתה לו ברירה. הוא תחת אש.

לא, לא, לא. אז הנה, אז אני שוב פעם, גב' גבאי. גם פה אני רוצה לדייק את זה. אם מטופל מפונה בהוראת המדינה, אבל בהחלטת המדינה בשל אילוצים של המדינה למוסד שיקומי ולא לבית מלון, זה בסדר ומתבקש שהיא תמשיך לספוג ולהעסיק את העובד שלו. זה בסדר גמור. אם המדינה אבל הסכימה, חרף העובדה שיש לה מתן פתרונות אחרים כדוגמה בית מלון, הסכימה לשכן את אותו מטופל בבית חולים סיעודי, זה לא אומר שהיא גם תסכים לשלם כפל. זה מה שאני אומר. אין היגיון אחר.

שלום. שצמי צפי הלל דיאמנט, אני האחות הראשית באגף לגריאטריה במשרד הבריאות. בהינתן שאותו אדם יתכן ויחזור לביתו עם העובד הזר, הוא הגיע למוסד סיעודי בקוד מלחמה, המדינה משלמת. אני מבקשת פשוט את ההנחיה. הוא בא עם העובד הזר, העובד הזר נמצא איתו באותו מוסד סיעודי. ואם המדינה לא תשלם עבור העובד הזר, העובד הזר ילך. ומה יקרה אם האדם ירצה לחזור לביתו? מה אז?

אז אני אסביר. קודם כל, בשביל זה, קודם כל, אז אני ארחיב על זה. בשביל זה המטופל ובני משפחתו יצטרכו להפעיל שיקול דעת, על כל המשמעויות וההשלכות. ושוב פעם, אם המטופל הגיע לאותו מוסד כי למדינה אין חלופה אחרת, כמובן שהיא ממשיכה לספוג את תקצוב העסקתו של העובד גם בהיותו באותו מוסד. ומשכך, הקשר ביניהם יימשך גם כשהוא יוחזר לביתו.

אבל אם המדינה הסכימה, נעתרה לבקשתו של המטופל להיות מפונה למוסד ולא לבית מלון, אוקיי? בכזה מקרה אני מצפה שהמדינה לא תספוג באותה תקופה מעבר לתקצוב של שהותו בקוד מלחמה במוסד סיעודי גם את העובד הזר. ואני רוצה לדעת באיזה מקרים המדינה החליטה שהיא מפנה למוסד סיעודי מטופל שכן יכול להימצא בביתו אם אין מלחמה, אבל לא יכול להימצא בבית מלון בתנאים מותאמים.

זה תלוי אם המלון מונגש או לא מונגש. כי לא כל המלונות מונגשים. יתכן ויהיה מצב, וכבר ראינו את זה, שבן אדם פונה לבית מלון. ראינו שהשירות שהוא מקבל שם הוא לא יכול להיות מיטבי, כי המלון לא מונגש. סתם דוגמה פשוטה: יש אמבטיה ולא מקלחת. או שדלתות החדר לא מספיק רחבות.

כפי מיטב ידיעתי אין מציאות שבה בית מלון בישראל נותן שירותים שבכללם אין אחוז מסוים למתן מענה למוגבלי ניידות.

אדוני.

אין בעיה, זו תשובה. זה מה שרציתי לשמוע. לא רציתי לבשל אותה. רציתי שיגידו בבתי מלון על פי התקנים באופן מצרפי יש 30%, אין בעיה. ומכיוון שזה לא מספיק, אין בעיה. אבל אני ציפיתי וכיוונתי לתשובה הזאת. כיוון שלא קיבלתי אותה אני לא רוצה לענות במקומם. כי אני רוצה לדעת 6אם יכול להיות שיש חדרים שמונגשים ולא מומשו ובזמן הזה מטופל ביקש להגיע לבית חולים סיעודי והמדינה כיבדה את זה. ואני לא מתערב לה בשיקולים. אבל בנוסף לזה גם ספגה את עלות העסקתו של העובד. קחו בחשבון שהוא נמצא בבית חולים סיעודי, צריך לתת לו מקום לינה, צריך לתת לו כלכלה, ואולי גם על זה יבקשו כסף וזה בסדר. מישהו אמור לשלם את זה.

אבל גם המלונות, החדרים הם מונגשים, אבל בצורה מוגבלת. כלומר, אם הסיעודי זקוק למנוף, תדע לך שאין מנוף במלונות. ואפילו אם יהיה אפשר להביא ואתה מביא, להשתמש בו, כי המיטה היא למטה.

אוקיי. טוב, אני ביטאתי אני חושב באופן מספיק ברור את גישתי ואני אחקור את זה בשלב מאוחר יותר, לא נגזול זמן יקר.

טוב, נמצא איתנו מר נחי כץ, מנכ"ל איגוד בתי האבות.

תודה.

נחי, סליחה. ברשותך, אדוני יושב הראש, לפני שנחי מתייחס, כי זה לעבור קצת לנושא אחר. אני אשיב לשאלה ששאלת ולא הספקתי לענות, כי אלכס חידד. שאלת מה אנחנו עושים ואיזה מענה אנחנו נותנים. אז קודם כל, אנחנו באמת בהוראה של ענבל לכולנו, לכל הצוות, גם אני וגם העובדים הסוציאליים שאצלי באגף, נסענו גם, אגב, בדיוק מה ששוחחתם עכשיו. היינו גם בדיור מוגן וגם בבית אבות בתל אביב, שפונו אליו מטופלים סיעודיים עם העובדים הזרים שלהם. יש מקום שם והם בסדר והם מרוצים. וכולם, גם העובדת וגם המטופלת הסיעודית שהיא בת 92, וניצולת שואה, אבל צלולה לחלוטין, אמרו לי אנחנו כבר מאוד מאוד רוצות לחזור לבית בעוטף. זאת אומרת, זה ממש, ראינו גם במקרה הזה, וגם במקרים אחרים, הרבה מסירות נפש של עובדים זרים.

אבל אם אני חוזר לנקודה, אז אנחנו עושים את הביקורים האלה. גם היינו במלונות בים המלח, ראינו את כל המקומות. אנחנו שומעים את הצרכים מהשטח. חלק מההקלות שנתנו בדיוק משם נולד. לא כל השכל אצלנו, אנחנו כל הזמן אומרים את זה. הצעקות שעלו או הבעיות או הסוגיות שעלו מהשטח, גם בנוגע ליציאות באינטר ויזה, זה דברים שאנחנו טיפלנו בהם וההקלות שעשינו זה בעקבות הדברים האלה שראינו בביקורים ובסיורים שאנחנו מאוד מאוד חושבים שחשוב מאוד שנמשיך וגם נעשה אותם.

זה המשפט הכי חכם ששמעתי פה היום. כשאתה הולך לשטח, אתה רואה בעיניים, אתה שומע.

אתה מוזמן איתנו שבוע הבא, סימון.

אתה לומד הכי הרבה. השטח הוא הכי חשוב.

חד משמעית. צריך לשמוע את האנשים וללמוד מה הצרכים שלהם.

אז תכף אתה תשמע עוד צורה של שטח. אבל בינתיים מר כץ. ולפני כן אני אשמח אם אתה תוכל ברשות הדיבור ניתנת לך, להשיב לי האם אתה יודע על מוסדות שיקום, מוסדות סיעוד, בתי אבות, הממוקמים באזורים שפונו. אם יש כאלה ומה התבצע לעניינם.

כן, תודה. אז קודם אני אענה לשאלתך. יש בתי אבות שפונו, גם מיישובי רמת הגולן פינו, מי שהיה לאורך הגבול שם. גם מאשקלון פינו חלק מקומות שלא היו ממוגנים. הם פשוט הועברו למוסדות אחרים, זאת אומרת, במרכז יותר. הליך שמשרד הבריאות עשה. אני יכול לתת גם סקירה על זה.

ומה קורה עם העובדים שמועסקים? זה מכפלת כוח?

מה שמשרד הבריאות נתן. אנחנו מאוד רצינו שהעובדים, שהזקנים מכירים אותם, יעברו, לפחות חלק מהצוות יעבור איתם למוסד החדש. היה איזה, באותו מעבר בעצם גם נלקחו למוסד כל המימון שלו, כל התקצוב שלו עבר למוסד החדש, הם בעצם נשארו בלי מימון. אז הוסדר לחודש אחד.

זה לא מדויק.

זה מה שהיה בפועל. ניתן תקצוב ל-50% שמירת מיטה זה נקרא, למשך חודש. ועם זה בעצם המוסד אמור לתפעל את המקום, לשלם ארנונה או להחזיק את המקום בלי הדיירים ולהחזיק את הצוות קצת עובד. זה כרגע הסיכום שיש. אני לא יודע אם יש משהו להמשך, אולי יש בשורה, אז נשמח לדעת.

אין כרגע בשורה מעבר לזה שיש שמירת מיטה, שזה 50% לתקופה שהוגדרה. וכרגע מבררים אם יש אפשרות לתת תקצוב נוסף. ברגע שיהיה איזה שהיא עדכון, כולל עדכון שביקשנו לגבי מימון של העובדים הזרים שכן מגיעים עם הזקנים למוסדות, הכול נמצא כרגע בדיון בצוות הכספים. תקבלו את העדכון. אין פה משהו שלא שיתפנו אתכם.

לא, לא אמרתי שלא שיתפו, רק שיקפתי תמונת מצב. ניתן 50% שמירת מיטה. לפי החישובים שלנו, ממוסדות שפונו בצפון, העלות היא 70% לשמור את המוסד קיים, שיהיה להם לאן לחזור בסוף המלחמה. אבל שיקול של המשרד, זה בסדר.

מר כץ, אני רוצה רגע שנבהיר. אם אני הבנתי ממך נכון, כלל העובדים הסיעודיים עברו עם המטופלים לאותם מקומות זמניים. ועובדי המנהלה ושהם לא סיעודיים נשארו לתחזק את אותו מבנה?

לא בדיוק. ניתנה החלטה רק להעביר את המיטות, את הזקנים שהיו שם במיטות, למוסד החדש.

מה עם העובדים?

לא ניתנה החלטה לגבי העובדים.

אז איפה הם?

הם כרגע, לפחות המוסדות שאני מדבר איתם, הם על חשבונם כן לקחו את העובדים למוסד החדש, על חשבון, מתוך התקצוב שניתן של ה-50% שמירת מיטה.

אז הם כן עברו.

הם עברו לא כהנחיה.

לא דיברתי עכשיו על סוגיית התקצוב.

לא כהנחיה.

אין בעיה. בפועל הם עברו והם ממשיכים להשתכר. טוב, אוקיי. בבקשה, כן?

שלום לכולם, שמי תמר גלפנד, אני פעילה חברתית למען זכויות ילדים נכים. אני רוצה קודם כל להגיד שהמשרד של משה נקש אחד המשרדים הטובים מכל המשרדים. ממש שירות כל הכבוד, תמשיכו.

יש בעיה של משפחות שמעסיקות עובד זר, יש להם ילדים נכים סיעודיים ברמה הכי קשה. לי יש ילדה כזאת, ילדה בת 14. זה ילדים שלא יכולים לבקש כוס מים, טיטולים, לא מדברים. אפילו לוועדה פה הם לא יכולים להגיע. ובעצם אנחנו המשפחות מאוד מאוד תלויות בעובדים הזרים. עכשיו, ברגע שתהיה הסלמה, גם העובדת זרה שלי וגם עם הרבה פניות שאנחנו מקבלים, אנחנו ישר עולים למטוס.

אנחנו רוצים השנה הזאת, שאנחנו לא לא יודעים מה הולך לקרות, אף אחד לא יודע מה יקרה בצפון, אף אחד לא יודע מה יקרה כל רגע. שהשנה הזאת, כל עובד זר שנשאר במדינה ולא ילך לחופשה ויישאר פה, לפחות יקבל מהמדינה, מביטוח לאומי, איזה מענק לשנה הזאת. שבעצם אנחנו נדע שהשנה לפחות הוא נמצא לצד הילד שלו, הסיעודי. כי תחשבו שמשפחה שאין להם עובד זר, הילד אוטומטית עובר להוסטל. עלות של הוסטל למדינה זה לפחות בין 20,000 ל-30,000 בחודש. אז פה בעצם המדינה לא חוסכת כסף.

הבנתי, אני אתייחס.

ויש לי עוד נושא שאני רוצה להעלות. בהתחלת המלחמה, כשהיה הרבה הרבה אזעקות, אז משרד החינוך לא פתח בעצם את מקום הלימודים. כי לא היה בעצם, אין צוות שירים כל נכה לכיסא גלגלים וייקח אותו למקום המוגן. אנחנו רוצים שבמקרים שיש באמת הסלמה מאוד מאוד קשה, העובדים הזרים יוכלו להיכנס בהיתר למסגרות, למשרד החינוך, שזה בעצם עד גיל 21, או תעסוקה שזה מעל גיל 21 וזה שייך לרווחה. אני מדברת על נכים שלא יכולים לדבר. זה נכים באמת שתלויים באנשים. ובעצם לתת להם אפשרות להיות שם. כי בעצם עובד זר, אני נגיד העובדת הזרה שלי, היא מתחילה לעבוד אצלי משעה 16:00 כשהילדה שלי חוזרת, עד הערב. בבוקר אני לא צריכה אותה. אז בעצם לתת להם אופציה שבזמן שיש מלחמה מאוד קשה או במקרי חירום כמו נגיד הקורונה, כל הדברים האלה, שהם יוכלו להיכנס למוסדות האלה.

תודה רבה. ואתה ממש ממש מקצועי בוועדות שלך. תמשיך.

אני מאוד מאוד מודה לך. מיד אני אבקש את התייחסות הגורמים הרלוונטיים בבקשה השנייה. אני אתחיל רגע בנושא הראשון.

אני מצפה שהמדינה, גם כאן אני פונה אליכם, כן תתייחס בשיפוי מסוים ותמרוץ לעובדים זרים הנמצאים במה שהוגדר 0-40 בדרום, 0-9 בצפון, ועדיין נשארים לעסוק בעבודתם המסורה. אבל זה לא יכול להיות גורף בכל מדינה. בסדר? זה רק במקומות שפיקוד העורף מגדיר.

מי מבקש להתייחס לבקשה השנייה והאלמנטרית של הגברת?

אני חושבת שזה משרד החינוך אדוני. הוא אמור לתת פה מענה. כי הם אלה שמסרבים לרוב לאפשר לעובדים הזרים להיכנס למוסדות, ללימודים.

לא, אנחנו נפגשנו עם המנכ"ל והוא אומר שזה צריך לעבור חקיקה בוועדה פה.

לא.

משה, אתה זוכר שהעלינו את הנושא וסיסו אמר שזה צריך לעבור?

של מה, סליחה?

שעובד זר יוכל להיכנס למשרד החינוך.

למוסדות.

למוסדות חינוך של משרד החינוך.

להיכנס ביחד עם המטופל?

כן.

זה קורה. מה זאת אומרת?

אני רק אשמח להשלים את הדברים, כי לא דיברתי בסוף.

בבקשה.

רק עניתי לשאלה של היו"ר. אנחנו כעיקרון נשענו על 1,000 פלסטינאים עד המלחמה. ובעצם חצי מהם לפי הערכות - - -

מאיו"ש?

מהגדה, כן, מאיו"ש. חצי מהם לפי הערכות שלנו כבר לא מגיעים והם הולכים ומתמעטים. הדרך קשה להם, יש הרבה מקרים. אנחנו כן בשיחות עם רשות האוכלוסין. אנחנו קולטים מפונים. קלטנו מעל 1,000 מפונים לפי הערכות שלנו ואנחנו רוצים לקלוט עוד. יש בתי אבות, שאלו אותי אתמול בכנסת גם למה יש מוסדות שלא מקבלים. כי קשה להם מבחינת הטיפול, אין מספיק מטפלים. אנחנו כן ביקשנו מהרשות לפתוח קול קורא.

אתה מבקש מכסה.

לאו דווקא מכסה. מכסה יש. אבל לפתוח קול קורא להקצות היתרים למוסדות שלא הגישו עדיין בקשות להיתרים.

מה ההתייחסות, מר נקש?

אני צריך לבדוק את הסוגייה הזאת. אבל אני חושב שזה גם צריך להיות משהו בתיאום עם משרד הבריאות לעניין, זה יותר לעניין הקצאה פר מחלקה ולאיזה מוסדות אפשר להקצות. זה משהו שעשינו את זה בתיאום, אז צריך לבדוק את זה עם משרד הבריאות.

אז אני אשמח לדעת שזה יוצא לדרך. יש הרבה מוסדות שמחכים להזרמה של ההיתרים.

טוב. אני מציע ומבקש שתוציא מכתב שמבטא את בקשותיכם. תכתב את הוועדה, אנחנו נעקוב אחריכם. הוועדה גם כן תבדוק באיזה דרך ניתן לממש את קיום המדיניות כפי בקשתך ואיפה זה חונה. צריך לקדם את זה בחקיקה. אני יותר מאשמח לעשות את זה כאן. תודה רבה.

אני אשמח לזכות דיבור.

הייתי בטוח שקיבלת, אבל בוא. אני צריך כבר לסיים, כי תכף אני מתחיל דיון אחר ודפנה ומאיה חיכו בסבלנות. והן אלה שהובילו את המהלך שיכול היה לקיים את הדיון הזה. אז תעשה את זה זריז.

אני היום מדבר טיפה יותר מהרגיל, אבל אעשה קצר. האירוע, היום אני לא רגוע. אני חושב שגם פה בוועדה ולצערי גם ברשות, עדיין לא מבינים את גודל המשבר שנפל עלינו. גם בנתונים שלך, נקש, אנחנו מדברים על 400 עובדים פחות נכון לרגע זה. במצב שגם ככה אנחנו תמיד בדיון של יש מחסור, אין מחסור. אז גם עכשיו הם הפכו את זה ל-0.7%, אבל זה 400 עובדים פחות ועוד 1,200 שיצאו ולא ברור אם הם יחזרו. ואלה שפה עוזבים כל יום. אתמול דיברתי עם הלשכה הפרטית שלי, 12 עובדים-עובדות עזבו בשבוע האחרון. כל שבוע יוצאים בעשרות.

פה יש לי שאלה אחרת. אתה גם טוען שמגיעים עובדים. אני לא יודע איך הם מגיעים, - - - ויוצאים, זה בטח מה שתשאל אותי. אבל עדיין, אלה שיוצאים כנראה יוצאים בטיסות חילוץ מהמדינות שלהם. אבל יוצאים בעשרות. ואלה שעדיין פה אני יכול, מצנעת הפרט אני לא אשמיע, אבל אני אשלח לכם את זה בווטסאפ. יש לי הודעה, אחת ההודעות. אלה שכן עובדים פונים למטופלים ואומרים בגלל המלחמה או שתשלם לי יותר או שאני עוזב. מצב שאנחנו מכירים ברגיל וכרגע גובר. ואני אשלח לך את ההודעה הזאת, לא רוצה להשמיע אותה פה. אתה תשמע אותה. ויש פה משבר עצום. משבר עצום שאנחנו כנראה עדיין לא מבינים את סדר הגודל שלו. ומה יהיה פה בעוד חודש ובעוד חודשיים, יהיה פה אסון נוסף, אסון סיעודי. תודה.

אני לא יודע איך ליישב את מה שאתה מספר לי כרגע, כי אני מקבל סקירה שמגובה גם על ידי לשכות פרטיות וגם על ידי רשות האוכלוסין. ואני לא נתקלתי בכאלה פניות ומקרים, אבל אני אשמח להתייחס ולתת.

גם הלשכה הפרטית שלי היא חברה באחיעוז, אז אני לא מבין את פערי סדר הגודל.

זה בדיוק מה שאני שואל.

גם אני לא מבין.

אוקיי. טוב, דפנה ומאיה ממטה מאבק הסיעודיים, בתמצות.

אז אני אגיד שהנתונים ואיסוף הנתונים לוקחים זמן, משתי סיבות: אחת, זה שגיוס וכניסה לישראל לוקחים בדרך כלל שלושה חודשים. אז אלה שנכנסים עכשיו הם הוזמנו לפני שלושה חודשים. ואנחנו נתחיל לראות ביטולי הגעה ואנחנו נתחיל לראות מחסור מהכיוון הזה. וזה ייקח זמן עד שנתחיל לראות את הדבר הזה.

הנקודה השנייה זה היציאה מישראל. שאם עובד זר פעל כדין הוא נתן חודש הודעה מוקדמת. היום אנחנו חודש, ואני יש יום אבל אזרחי, אז אני משתתפת בצער המשפחות כמובן. אבל אנחנו יודעים שהרבה מאוד עובדים לא ביום הראשון, אבל בשבוע הראשון הודיעו שהם הולכים לעזוב. וגם את הנתונים האלה אנחנו נראה. וזה לוקח זמן לאסוף את הנתונים האלה. הבעיה שלנו שהחוק היום הוא הרמטי והוא לא נותן שום שיקול דעת לשר הפנים. שר הפנים התפרק לחלוטין משיקול הדעת ומה שלא עומד בקריטריונים של חוק הכניסה לישראל לא יאושר. אין שם מקום לשיקול דעת במצב חירום. לא בקורונה, לא במלחמה. ואנחנו רואים בשנים האחרונות שיש רק מצבי חירום.

את מדברת על קצב גידול הכניסה לישראל?

אני מדברת על אישור של עובדים הומניטרי. היה צריך שלוש פעמים הליכי חקיקה לקדם הוראת שעה בתקופת הקורונה על מנת לענות על המחסור. וזה לוקח המון המון זמן.

מה יותר פשוט מכך שהלשכות יממשו את פוטנציאל גיוס העובדים ובזה אנחנו ניתן מענה? מה יותר פשוט מזה?

אנחנו מממשים.

מממשים? יש הצדקה להגדיל?

את ההכנסות מחו"ל?

כן.

שוב, זה כמו שדפי אמרה, אנחנו כרגע לא רואים את זה ממש הלכה למעשה.

אבל אתם אמורים, אני ביקשתי ללמוד מגמות.

אז אנחנו יודעים, המגמה כן. אנחנו נצטרך.

יופי. למה לא שיקפתם לי את זה?

אין עובדים.

שנייה. אין עובדים, אבל אנחנו יכולים לדאוג להביא עובדים. אני לא קיבלתי לזה התייחסות. אני קיבלתי פה, אני נתתי רשות דיבור לבעלות מקצוע שהן מעסיקות. הן אמורות לשקף לי את הצרכים. אם היא הייתה אומרת לי את זה, המילה הראשונה שהייתי פונה באופן מיידי עם זה למר נקש. הייתי אומר לו מסתבר ברבות השנים שתקרה של 15% כנגזרת מהחוקים הקיימים פה לא מספיקה. תפעלו בבקשה להגדיל אותה ל-18%-20%.

כן. אבל מר נקש אמר שאין מחסור. ואני לא יכולה כל פעם להתמודד איתו בלהוכיח.

לא, לא. אם יש מחסור או לא הוא לא יכול להגיד, כמו שאת לא יכולה להגיד. למה? יש פוטנציאל גיוס, יש מכסות. את יכולה להגיד לי תשמע, אנחנו מיצינו את מלוא יכולת הגיוס שלנו. תאפשרו לנו להביא עוד. ואז זה יוכיח שאם הוא אומר את זה הוא טועה. אבל אתם לא הראיתם את זה.

בגלל שיש חוסר בעובדים אז כל עובד שמגיע אליך לא מוכן לוותר על בין 7,000 ל-8,000 שקלים.

לא, זה לא הדיון.

אז אני אומרת לך.

אני מתנצל, גב' בניטה, זה לא הדיון.

מי שפנוי זה מה שקורה.

כן, אין בעיה. אבל אני מבקש לדעת האם מוצו כלל התקנים העומדים לרשות הלשכות הפרטיות?

הלשכות אומרות שנגמר להם ההקצאה.

אבל הם לא אמרו לי את זה עד לרגע הזה.

סיימנו את המכסות, אנחנו מחכים שיפתחו לנו. מירי מטפלת בזה. אני מאמינה שיפתחו.

ולמה לא שיקפתם את זה? לא את ולא את?

כי מטפלים בזה. זה לא משהו שלא מטופל. אני ביקשתי, והנה, אני אראה לך מייל, אני מחכה לתשובה. זה בטיפול. זה לא שאמרו לי 'לא, אני לא פותח לך'. אני סיימתי חודש וחצי לפני ועכשיו אני מחכה ממירי למייל ואני מאמינה שהיא מטפלת בזה.

מר נקש, אני מבקש ממך שעד שתיתנו לכך מענה יש פתרון ביניים. אין קריאות ביניים כאן. יש פתרון ביניים שאתה מכיר אותו היטב. אם ישנה לשכה שאינה מממשת את הזכויות המוקנות לה.

אין לה.

גב' בניטה, תאפשרי לי, תודה. אם יש לשכה אחת שלא מימשה את פוטנציאל הגיוס שלה ומולה יש לשכה שסיימה לממש והיא ממתינה לפתיחה נוספת, תעבירו, גם אם באופן זמני, את המכסה ללשכה שמימשה. ועל ידי כך נגדיל את מאגר הגיוס.

אבל אדוני, הם לא יכולים לעשות את זה. רק שנייה, מההיבט הזה, נניח שיש לשכה. אנחנו יכולים עד סוף נובמבר לממש. והיא סיימה את זה באוקטובר, הם לא יכולים להעביר את זה ממני אליה. כיוון שלי יש את הזמן עדיין. אני בונה, אנחנו בונים את זה במהלך החודש.

אריאלה, אני הבנתי מה שיושב הראש. לא, לא, שנייה. תירגעי, הכול בסדר. אני מבין את מה שיושב הראש אמר. אנחנו נמצא את הדרכים הנכונות והיצירתיות לתת מענה לדבר הזה, כמו שאנחנו יודעים לעשות.

תודה רבה, אני סומך עליך מאוד. משפט סיכום, ואני חייב לסכם.

אדוני, משפט אחד. אין טיסות נכנסות מהרבה מאוד חברות תעופה ואנחנו נראה את זה. אנחנו צירפנו לנייר העמדה שהגשנו ובצעד חריג ככה כל הגופים שעוסקים בסיעוד הצטרפו. צירפנו את המחקר שעשתה רשות האוכלוסין וההגירה שבו בעמוד 4 כתוב המלצות שלהם, מתן הקלות לעניין קליטת עובדים בענף הסיעוד. אני מניחה שגם הרשות יודעת שהולך להיות פה מחסור. ואני חושבת שבגלל שהכול מעוגן בחקיקה - - -

איזה הקלות היית מבקשת?

אנחנו ביקשנו בנייר העמדה, משה הציג את העמדה לפני כן. איזה שהיא או תקופת התארגנות מוצהרת, שהרשות גם מנחה את המטופלים ואת העובדים כיצד עליהם לנהוג. או הוראת שעה שתאפשר חצי שנה או אני לא יודעת כמה זמן המלחמה הזאת הולכת להיות.

שמה, שמה יהיה בתקופה הזאת?

תאפשר לקלוט עובדים זמניים לחצי שנה. בסוף החצי שנה יבדקו, יבחנו האם יש צורך לקלוט אותם כעובדים.

אוקיי. אני אשמח לקבל את התייחסותכם לעניין. בסדר?

אני רק אגיד בחצי משפט לדפי.

לא, אי אפשר, אני מצטער.

אני אגיד בחצי משפט, כבוד יושב הראש. אנחנו, כמוכם וכמו כולם פה, בטח יושב הראש, מכירים. עוקבים מידי יום על הנתונים ועל הדברים. אגב, יש טיסות נכנסות. רק אתמול נחתו כמה עשרות עובדים, אז זה קורה. אנחנו עוקבים. אנחנו גם חלק מהחשש של הדבר הזה. אנחנו באמת עם האצבע על הדופק. ככל שנראה שיש מקום לעשות צעדים נוספים, אנחנו נשקול את זה. אבל אני אומר, אנחנו לא אומרים הכול בסדר ולא מעניין אותנו. אנחנו לגמרי עם אצבע על הדופק, גם על הנתונים וגם על כל מה שיושב הראש ביקש. אנחנו בוחנים את כל הדברים.

תודה רבה. ברשותכם, אנחנו עוברים לדברי סיכום. מי שמבקש לבטא את דבריו יעלה איתי לדיון הבא שאני פותח עוד כמה.

אדוני, נרשמתי, רק דקה מזמנו של אדוני. בבקשה, זה חשוב.

קיבלת.

תודה. קודם כל, אני רוצה לשבח. עו"ד תומר ורשה, בעל משרד, בתחום של אשרות ומעמד. ואני רוצה קודם כל לשבח את אדוני על העבודה המאוד מעמיקה ויסודית לאורך השנה האחרונה. גם בתחום הזה וגם בתחומים האחרים, חקלאות, בייחוד במלחמה.

מה שאני רק רוצה לומר, המלחמה תפסה אותנו אחרי שלוש שנים של משבר קורונה, עם קשיים מאוד גדולים בתחום הסיעוד ובייחוד עם המצוקות הנפשיות שמתלוות. ואדוני אמר רוצה לעזור לכמה שיותר מטופלים. יש היום עובדתית כ-7,000 העסקות קיימות בפועל שלא מצליחות לקבל את אישור רשות האוכלוסין בגלל שהשלוש שנים האחרונות לוו עם איזה שהיא הוראת שעה שלמעשה לא הקנתה לשר כל מה שצריך זה דבר אחד פשוט: היום לעשות תיקון חקיקה בהוראת שעה, שרק נותנת לשר סמכות לקבל בקשות ולדון בהן. עכשיו, 7,000 העסקות בפועל. לא להביא מחו"ל. יש לי מקרים קשים, קשישה בת 95, שכבר שלוש שנים מעסיקה מטפלת ולא הגישה בקשה, כי אמרו לה שזה לא עומד בקריטריונים. ואז כשהיא פנתה לפי הוראת השעה אמרו לה שהיא לא הגישה קודם, אז זה כבר לא עומד בתנאים. יש כאלה הרבה מאוד.

עכשיו, האנשים האלה לא יכולים להביא מחו"ל. זה כבר לא משנה אם יפתחו להם מכסות. הפתרון היחיד לדבר הזה אדוני, ואני אומר לו מהשטח, אני מדבר עם מאות משפחות. כל מה שצריך זה דבר פשוט: רק להקנות לשר הפנים, שאני אומר, גם הוא, משה ארבל.

כנראה שיש פה אי הבנה קטנה. לא, לא, אני מתנצל, זה הרבה יותר מדקה. יש פה איזה שהיא אי הבנה קטנה. בדקתי הרגע תוך כדי זה שאתה מדבר, אני לא ראש הממשלה. אני רק יושב ראש הוועדה לעובדים זרים.

אדוני עושה עבודה מדהימה.

שר הפנים, תודה רבה.

אגב, ורשה, היו שלוש הוראות שעה. אם לא הגשתם בראשון, תגישו בשני. לא הגשתם בשני, תגישו בשלישי.

שר הפנים לא אמור לבקש דרכי.

לא, לא, לא. מה שאני רק אומר זה עניין של הכנסת וזה עניין של תיקון קטן אדוני שיכול לתת מענה להמון המון מטופלים.

אני מבין לחלוטין. רק שאת זה עושים באמצעות לשכת השר ונציגיו. והוא מעביר את זה בהחלטות ממשלה. אני לא, אני לא קובע מדיניות.

בוודאי שלא אדוני.

ואני גם לא מאשרר. אני מפקח אחר עבודתה. בסדר?

מה שאני רק חושב, שהיות ואדוני עוסק בתחומים האלה, אז לחץ ממנו יעזור בהחלט.

אני מקבל את בקשתך ואפעל כך. בסדר?

תודה רבה.

אבל כדי שאני אפעל אני אצטרך ללמוד את זה לעומק. קח בחשבון שאחרי שאני לומד אני קצת משנה.

הכול טוב. תודה רבה אדוני.

1. הוועדה, בדברי הסיכום, מבקשת מרשות האוכלוסין להעביר בכתב את מספר העובדים הזרים החוקיים בסיעוד היום ולפני המלחמה, כולל ולא כולל את אלה שבאינטר ויזה.
2. הוועדה מבקשת נתונים על חלוקת היוצאים והנכנסים בסיעוד ביתי, כולל אחוזי מימוש היתרים לפי האזורים הגיאוגרפים, כפי שביטאתי.
3. הוועדה מבקשת מרשות האוכלוסין לקבל עדכון לגבי קביעת מדיניות לעניין העובדים הזרים שמסרבים לעבור עם מטופליהם לבתי המלון, בשל היותם מפונים מאזורי הלחימה ולאפיין מהן הסיבות שבעטיין הם מתנגדים. זאת אומרת, יתכן שהם צודקים בגישתם ובמצוקתם. מי שלא יסכים לעבוד בבית מלון ללא הצדקה, אם המטופל יעבור לעבוד רק באזור שלו, שזה גם בסדר מבחינתנו, ביטאנו את זה ואני מודה לך שאתה רואה את זה איתי עין בעין.

כאן אנחנו מסיימים את הדיון. אני אבחן אפשרות והצדקה לקיים דיון המשך. אני מודה מאוד מאוד לכל הטורחים המגיעים, נציגי המשרדים, אלו שבאו לידי ביטוי ואלו שאינם. אבל בפרט לנציגי העמותות ופעילי השטח, שעושים עבודת קודש ימים ולילות, לפני המלחמה ובוודאי תוך כדי.






הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 15:10.