פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



16
ועדת המדע והטכנולוגיה
26/06/2023


מושב ראשון



פרוטוקול מס' 20
מישיבת ועדת המדע והטכנולוגיה
יום שני, ז' בתמוז התשפ"ג (26 ביוני 2023), שעה 12:15

מהספר למסך וחזרה: קריאת ספרים בעידן הדיגיטלי

חברי הוועדה: איימן עודה – היו"ר
יאסר חוג'יראת

בועז דהן - מנהל תחום ספריות, משרד התרבות והספורט

זוהר זפרני - מנהל תחום מוזיאונים ואמנות פלסטית, משרד התרבות והספורט

אפרת אפל - מנהלת פרויקט בן יהודה (שימור, הנגשה וחשיפת יצירות עבריות לציבור הרחב), משרד התרבות והספורט

סימה עובדיה פורצנל - מנהלת אגף יישומי חוק ומדיניות במערכת החינוך, משרד החינוך

מיכל גאולה - יו"ר איגוד מנהלי הספריות, המועצה לספריות ציבוריות

ציפי הורוביץ קראוס - ראש הקבוצה לדימות מוחי בילדים, הפקולטה לחינוך למדע וטכנולוגיה והפקולטה להנדסה ביו-רפואית, הטכניון

דורית זילברמן - מ"מ יו"ר, אגודת הסופרות והסופרים העבריים בישראל

בנימין טריואקס - יו"ר, התאחדות בעלי הוצאות הספרים בישראל

נועה מיכאלי לוי - מנהלת רשת הספריות של ראשון לציון, איגוד מנהלי הספריות הציבוריות בישראל

נירה תובל - מנכ"לית, אגודת הסופרות והסופרים העבריים בישראל

רוית זיצר - מנהלת מחלקת ספריות מואז שומרון וחברת הנה, איגוד מנהלי הספריות הציבוריות בישראל

הילה לוי - גזברית איגוד מנהלי הספריות הציבוריות, איגוד מנהלי הספריות הציבוריות בישראל

נחום זיטר - מנהל תחום ייעוץ והדרכה, הספרייה הלאומית

עמית גיטלר - מנכ״ל, מרכז הספר והספריות

ליאור דבורקיס - מנהלת הספרייה הדיגיטלית הישראלית, מרכז הספר והספריות

יניב פרקש - חבר ועד, אנשי ספר איגוד מקצועות הספרות

איילת חאקימיאן

אתי בן-שמחון

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

קריאת ספרים בעידן הדיגיטלי

שלום לכולם, שלום לד"ר יאסר חוג'יראת, חבר הוועדה. חברות וחברים, הנושא מהחשובים ביותר, אין ספק. קרוב מאוד לליבי. קרוב לליבם של הרבה אנשים, וזה הקשר בין הקריאה, לרבות, קריאת ספר, לבין העידן הדיגיטלי. אני רוצה לספר לכם סיפור אישי. הרגשתי שאני והעיתון זה סיפור אהבה שלא מסתיים. מאז שהייתי בבית-ספר יסודי, אהבתי את הריח של הדפוס. ראיתי בשליח מין רומנטיקה שיש בן אדם שבשעה חמש לפנות בוקר בא אלינו - טיק, טק, ושם את העיתון ליד הדלת. קפצתי והבאתי את העיתון, ממש אהבתי את הריח של העיתון ושל הדפוס. אני בעצמי כבר שנתיים מזהה אצלי איך שהעיתונים נשארים על המדרגות ליד הדלת, לפעמים למספר ימים. אז אם זה השפיע עליי בצורה הזו, זאת אומרת, שזה בוודאי משפיע על הצעירים, כי כולנו קוראים את מה שקוראים בצורה ישירה בדיגיטלית, לכן, אכן המסך משפיע.

אני לא מסכים עם האמירה שאנשים קוראים פחות או כותבים פחות. אני חושב שאנשים דווקא קוראים יותר וכותבים יותר, גם לגבי השפה הערבית. יש אנשים שכמעט שכחו איך לכתוב ערבית לפני העידן הדיגיטלי. אבל היום כולם כותבים פוסטים, כולם מעירים. אז אני חושב שדווקא יש יותר קריאה וכתיבה – נשמע מהמומחים. אבל מה שנפגע זה קריאת הספר, זה קריאת העיתון. זו הקריאה המעמיקה וההוליסטית, זה מה שנפגע. כך אני חושב לפחות בתחילת הישיבה. עכשיו נשמע מהמומחים, אני חושב שזה דבר שישליך על החיים התרבותיים ועל החיים בכלל של כולנו. לכן זו ישיבה חשובה מאוד, מאוד.

חברי, ד"ר יאסר, אתה יכול לדבר בהיותך חבר הוועדה. בבקשה.

אני גם אתחיל מסיפור אישי. לפני מספר שנים נסעתי לאנגליה לעשות פוסט-דוקטורט. רציתי לחזק את האנגלית, לקחתי קורס ולקחתי מורה לאנגלית. היא אמרה לי שאצלה בבית אין טלוויזיה. שאלתי למה? אמרה בעצם בשביל לתת לבן שלה לקרוא ספרים. זה הדרך שיחייב אותו איכשהו לקרוא ספרים, כי אחרת אם יש טלוויזיה, הוא לא ירצה לקרוא את הספרים. אנחנו רואים לגבי ספרים, כמעט הדור החדש לא משתמש בספרים, משתמשים רק בפלאפון, כי בפלאפון יש הכול, וכפי שנאמר כאן, העולם השתנה, מה שהיה טוב לי – כנראה הוא לא טוב לילדים שלנו, ולא טוב לנכדים. אני רואה גם אצל הילדים שלי, יש לי בת שקוראת ספרים רק דרך המחשב. יש היום כל מיני אפשרויות לקבל, והיא קוראת את הספר דרך המחשב שלה, או דרך הלפ-טופ, אז הדברים השתנו. נשמע כאן את פרופ' ציפי שתעשיר אותנו. תודה.

תודה רבה לך, ד"ר יאסר חוג'יראת. בבקשה, פרופ' ציפי הורוביץ קראוס, ראש הקבוצה לדימות מוחי בילדים, הפקולטה לחינוך למדע וטכנולוגיה והפקולטה להנדסה ביו-רפואית, הטכניון.

תודה רבה, רבה על ההזמנה. לכבוד הוא לי לחלוק איתכם חלק מהמחקרים שאנחנו עושים כאן בארץ בטכניון. כמו שאתם רואים הכותרת שבחרתי - חשיפה לספרים אוריינות ומסכים פרוגרסיה או רגרסיה. אני אתן לכם ספוילר, אנחנו לא כל כך יודעים. יש הרבה דברים שאנחנו לא יודעים היום, ואני אחלוק קצת ממה שאנחנו כן יודעים. אז מאיפה אני בכלל באה אליכם. אני נוירו-ביולוגית, אני חוקרת מוח. ואני מסתכלת על השאלה הזו של רכישת קריאה, רכישת שפה, חשיפה למסכים ולאוריינות דרך העיניים של המוח. אני בעצם רוצה לבדוק לא רק האם ילדים מצליחים לקרוא, או לא מצליחים לקרוא, אלא איזה אזורים במוח מגויסים לצורך הפעילות הזאת, והאם אנחנו בעצם מאבדים משהו כשאנחנו לא מגרים את האזורים האלה על-ידי ספרים.

כמה מילים על קריאה. תהליך של קריאה, הוא תהליך מאוד קשה. ילדים לא רוכשים קריאה באופן אינטואיטיבי. צריך ללמד אותם בצורה מפורשת. אם תשימו לב, הכתב הקדום לפני כחמשת אלפים שנה, יחסית היה דיי אינטואיטיבי. אתם רואים תמונה, והתמונה מתורגמת למילה. היום, חמשת אלפים קדימה, אנחנו מצפים מילד לראות אותיות שאין להן שום קשר לאיך שהן אמורות להישמע, ומיד לזהות את הצליל של האות. זה תהליך לא אינטואיטיבי. אם נסתכל על האבולוציה בערך של אזורים מוחיים שמגויסים לתקשורת, לראייה, לשמיעה, יש משהו שנקרא – מיחזור רשתות מוחיות. מה זה אומר? זה אומר שעל מנת ללמוד לקרוא, האדם היה צריך לגייס אזורים מוחיים שבכלל המטרה שלהם לא הייתה קריאה. היא הייתה ראייה, היא הייתה שמיעה, היא הייתה הפנייה של קשב. זהו תהליך מאוד קשה. אז מה שאנחנו עושים במעבדה, אנחנו בעצם מנסים להסתכל על התהליך של מגיל לידה עד גיל תשע. דרך אגב, גיל תשע, יש פה מומחים ממשרד החינוך, עד גיל תשע מצופה מילד לדעת לקרוא באופן מדויק ושוטף, זאת אומרת, לזהות מילים באופן אוטומטי.

מה בעצם קורה שם בטווח הזה בין לידה לגיל תשע שנים. יש לנו שתי גירסאות. הגירסה הראשונה אתם רואים פה למעלה. הגירסה מס' 2, הגירסה שאנחנו לא כל כך יודעים לאן היא מובילה, שהיא יותר מערבת חשיפה למסכים של ההורים, של הילדים. למה אנחנו מצפים בגיל תשע? אני רוצה להראות לכם איזושהי דרך מאוד מעניינת לראות מה קורה בין ילד למבוגר, בין הורה לילד בזמן הקראת סיפור. בדרך כלל, אנחנו בודקים את הפעילות המוחית של הורה ושל הילד בו זמנית בזמן הקראת הסיפור. ומה שאנחנו רואים, ככל שהקריאה של ההורה לילד את הסיפור באופן יותר אינטראקטיבי, באופן של קשר עין, שימו לב, אנחנו בונים כל מיני אלגוריתמים שגם מודדים את הקשר הזה. ככל שהורה מתקרב יותר ושואל שאלות, יש סנכרון של המוח גבוה יותר בין ההורה לילד. זאת אומרת, הילד וההורה עכשיו הם מדברים באותה שפה, והקשב מופנה לסיפור באותו תדר. אגב, אנחנו עורכים היום מחקר כזה בדיוק במעבדה בשפה הערבית. המחקר הזה נעשה בשפה עברית, אנחנו עורכים אותו בשפה הערבית עכשיו כדי לבדוק מה קורה להורה ולילד בזמן הקראת סיפור בערבית ספרותית ולא מדוברת, כי זה נורא מעניין, הילדים לא דוברים את השפה הספרותית ביום יום. האם זה שיש אוצר מילים שהם לא מבינים מפריע להם להיות בקשב עם ההורה בזמן הקראת הסיפור? והאם ככל שאנחנו נתרגל את זה, אנחנו מחזקים את הקשר הזה? את זה אני עדיין לא יודעת, אולי בוועדה הבאה אני אוכל לענות.

מה עוד אנחנו יודעים. אנחנו יודעים שחשיפה גבוהה יותר לספרים ולשעות סיפור הם ההורה בבית באות יחד עם עלייה בגיוס של אזורי דמיון. אתם רואים כאן בצד ימין של התמונה, ואזורי קשב אצל הילדים. בעצם אנחנו לקחנו ילדים בני שלוש עד חמש, מדדנו את השעות שההורים מקריאים סיפור, ואיך הם מקריאים סיפור, האם זה באינטראקציה? האם זה עם שאלת שאלות? כמה ספרים יש לילד בבית. כמה משחקים עם מילים יש לילד בבית, ואז הילדים נכנסו ל-MRI, ובעצם אנחנו יכולים להשמיע סיפורים, אני לא יודעת אם אתם יודעים, אנחנו יכולים לתת כל מיני גירויים, ולראות איך המוח עובד בזמן שנותנים לו את הגירויים. הילדים פה ב-MRI הזה לא ראו שום דבר, הם רק שמעו. ותראו איזה יופי. ילד שמקשיב ליותר סיפורים בבית, וחשוף ליותר ספרים, מפעיל את אזורי הראייה, למרות שבעצם הוא לא רואה כלום. זאת אומרת, יש פה גיוס של אזורי דמיון, שישמשו אחר-כך בכיתה א' לקריאה, כי אלה בדיוק האזורים שמשמשים אחר כך לקריאה. זה קצה קוצו. אני מדברת נורא מהר, כי הקציבו לי מספר דקות, ואני טסה. יש לנו המון מחקרים כאלה.

אנחנו רוצים ללמוד ממך, רוצים להבין ולהפנים.

מה שאני רוצה להגיד פה ממש על קצה קצהו של מה שאמרתי, שחשיפה יותר גבוהה לספרים בבית – עוד מעט נדבר על ההבדל בין ספר לטבלט, באמת, עד כמה זה דומה או שונה. אבל חשיפה ליותר ספרים, שמיעת סיפורים - אני מדברת על ההורה, כי ההורה מבחינתי זה האדם הכי קרוב שיש לילד. אבל אם הורה לא יודע את השפה אז ממקור אחר – ממטפלת, מגננת, מכל אדם קרוב, מאח או אחות. אבל שמיעת השפה הכתובה היא כל כך חשובה. המגע בספר הוא מאוד חשוב. מגע של ספר וריח שדיברת עליו, חבר הכנסת, מגרים את החושים. אם נחשוב על החושים שיש לילד – מישוש, ריח, ראיה, שמיעה. יש תינוקות שטועמים ספרים, אנחנו רואים שילד הופ ישר מכניס לפה, יש לזה גירוי חושי שהוא בעצם ממקד את הקשר. הגירוי הזה מאוד חשוב בגילאים הצעירים. אני מתייחסת בעיקר לגילאים הצעירים, ואחר-כך נדבר על מה קורה אחרי רכישת קריאה.

בוא נראה מה קורה במה שאני קוראת לו גירסה 2. אנחנו רואים הרבה לצערי היום, ההורים עם הפנים יותר למכשיר ופחות לילד. הורים או משפחה שיושבים ביחד בסלון או במסעדה, וכל אחד במכשיר שלו כמעט ואין קשר עין, כמעט ואין שיח, וילד בסופו של דבר הוא בתוך הפלאפון. אז מה שנקרא עד כמה השתנינו? השתנינו מאוד. ילדים כבר צריכים לגרור אותם החוצה כדי לשחק. להבטיח להם דברים כדי שיקראו ספר. בוא נראה מה קורה בעצם למוח שלהם. הראיתי לכם את המחקר הזה, אגב, זו אני והבת שלי הקטנה נוגה לפני כמה שנים, ערכנו את המחקר ורצינו לראות באמת האם יש משהו במוח שאפשר לכמת אותו מבחינת כמות? האם אפשר לכמת מה זה להיות בקשר בזמן הקראת סיפור והצלחנו לעשות את זה. אז בעקבות ההתבוננות שיש לי על סביבות, וכחוקרים, אנחנו כל הזמן מתבוננים. אתם יודעים אנחנו עם הפלאפון שלנו. גם כהורים, אנחנו אומרים בסדר, אנחנו בתוך הקראת הסיפור, ואני לשנייה שם פה את הפלאפון בצד. אם קורה משהו, איזה טקסט קטן אני שנייה מסתכל. מה שעשינו במחקר הזה? שלחנו הודעות טקסט אחת לכמה דקות לאם שקריאה את הסיפור לילד. קשה לי לעשות לכם זום, אני לא יכולה עם המסך. אם אתם מצליחים לראות את הפנים של נוגה כאן שתפסנו בפריים הזה, כשאני מסתכלת בדיוק לטלפון ממש לשניונת, והפסקתי את הסיפור, אפשר לראות את הפעילות המוחית שלנו שבעצם יצא מסנכרון. אתם רואים את כל האלקטרודות של ההורה כאן, ואת כל האלקטרודות של הילד, ולא צריך להיות נוירו-ביולוג כדי לראות שרואים פחות צבע צהוב, זה אומר שהמוח הוא פחות מסונכרן. הילד וההורה יצאו מסנכרון בתהליך הסיפור. האם חזרנו לסנכרון? אני לא יודעת. האם יש ילדים שיש להם קשיים? זאת אומרת, ילדים עם הפרעות קשב וריכוז, ילדים עם קשיים רגשיים. ילדים עם אוטיזם שפשוט לא יחזרו לסנכרון. זאת אומרת, אין, איבדנו את הילד. ומה קורה בכיתה גדולה, או בגן שבו הגננת מספרת סיפור ופתאום פותחים את הדלת באמצע רק לשאלה קטנה, ואיבדנו את הקשר הזה.

אז מה שאני רוצה לומר לכם כאן, שנוצר קשר, ממש מוחי. הקשר הזה יכול בהפרעה להיעלם, וזה מה שחשוב להעביר אחר כך הלאה לגננות, להורים. אתם נמצאים באינטראקציה הזאת של הסיפור, שימו רגע את המפריעים האלה בצד, כי בהחלט הם מפריעים פה לתקשורת גם אם זה לממש חצי שנייה. מה עוד אנחנו יודעים. כמו שאמרתי, אנחנו נוירו-ביולוגים, אז אנחנו מסתכלים לא רק על הפעילות של המוח, אלא גם על המבנה של המוח. פה אתם רואים מחקר שמסתכל על החומר הלבן במוח, על האקסונים. אלה בעצם סיבים של החומר הלבן שמחברים את תאי העצב שלנו. כדי שמידע יגיע מאזור לאזור, אותם תאי עצב בעצם מוליכים את האות החשמלי מאזור לאזור. אתם רואים אותם כאן מסומנים מאזור הקדמי של המוח שאחראי על קשב וריכוז, לאזור האחורי שאחראי על הדמיון, כמו שהראיתי לכם. לאזורים כאן ליד האוזניים, שאחראים על שמיעה ועל שפה. זה אותו מוח פשוט מאוריינטציות שונות. צד שמאל, צד ימין ומלמעלה.

אנחנו ספרנו ומדדנו את זמן מסך של ילדים בני שלוש עד חמש. זמן מסך זה אומר – טלוויזיה, מחשב, טבלטים, כל דבר שהוא בעצם אלקטרוני, וספרנו, אפשר לספור את זה כמה שעות ילד חשוף ביום. מחקר שפורסם בעיתון מאוד נחשב בארצות-הברית – "ג'מה פדיאטריקס". מה שאנחנו מצאנו שכלל ילדים בגילאים אלה חשופים ליותר זמן מסך, זמן מסך גבוה יותר, אז החיבורים האלה בין האזורים שהם כל כך חשובים לקריאה, קדימה, אחורה ואזורי השמיעה, הם מחוברים פחות טוב. בעצם, הכבישים שאמורים להעביר את המידע מאזור לאזור הם ראויים, הם לא יציבים. עכשיו, מה קורה בגילאים יותר מאוחרים כשילד כבר כן יודע לקרוא בגיל 6 עד 8. זה מחקר שפורסמה עליו כתבה בערוץ 13 לפני שבועיים, הגיעו אליי למעבדה וצילמו, כי באמת מאוד התעניינו. אוקיי. ילדים הם שומעים, הם חשופים להרבה מסך. הם קוראים מהמסך. אם קריאה מהמסך לעומת קריאה מדף מודפס היא שונה, אז אני יכולה לומר לכם שהתשובה היא חד משמעית כן. אנחנו פה עבדנו עם ילדים בני 6 עד 8 שכבר יודעים לקרוא, וביקשנו מהם בדיוק מה שאתם רואים פה בתמונה, לקרוא ממסך קטע קריאה, קטע קריאה כמובן מותאם לגיל, לאיזה קטע קריאה סיפורי. לא נתנו להם איזה קטע מידעי, או היסטורי ככה שדורש הרבה, הרבה עיבוד גבוה, וקטע שהוא דומה שהם קראו מדף נייר מודפס. הסתכלנו על הפעילות המוחית שלהם על-ידי מכשיר ה-EG. המכשיר בעצם נותן לי מידע על הפעילות המוחית על-ידי כל האלקטרודות האלה. זה בעצם מקליט את הפעילות של המוח על-ידי אלקטרודות, ומגביר לנו אותם, ואז אנחנו יכולים להסתכל, לדוגמה, בהתאם למה שמעניין אותנו על מנגנוני קשב, כמה קשב אותו ילד היה צריך להשקיע כדי לקרוא את מה שהוא קרא בדף או ממסך.

מה שמצאנו, ברמת הבנת הנקרא, כמובן, שאנחנו בודקים גם אם הם הבינו או לא הבינו את מה שקראו. ברמת הבנת הנקרא, היה הבדל קל לטובת הדף, אבל ההבדל הזה לא הגיע לכדי משמעות, מובהקת סטטיסטית, הוא היה קטן. אבל מה שכן הגיע לכדי משמעות סטטיסטית, זה היה הפעילות המוחית הקדמית. אני שוב מזכירה, קדמת המוח שלנו אחראית על הפניית קשב, קשב וריכוז, ויש פעילות מוחית שאנחנו יודעים למדוד אותה שהיא אופיינית – אני לא אגיד לילדים עם הפרעת קשב וריכוז, כי לא בדקנו כאן ילדים עם הפרעת קשב וריכוז, אלא ילדים נורמטיביים שמתפתחים באופן תקין. אבל הסתכלנו על מאפיינים של פעילות מוסחת, אנחנו יכולים לאפיין את זה. ראינו שילדים שקראו מן המסך, זה אותם ילדים בתנאי של המסך הייתה פעילות מוחית מוסחת. זאת אומרת, הם קראו, הם עשו את אותה פעולה, אבל בעצם המוח שלהם בעצם התאמץ יותר, כדי להפיק בסופו של דבר את ההבנה. נתנו קטע פשוט, הוא לא היה מורכב, הוא היה קצר. שאלנו את עצמנו, ואלה מחקרי המשך שלנו, מה קורה כשניתן קטע יותר מורכב? מה קורה כשזה קטע שהוא מידעי שהם לא יכולים לנחש. הרבה פעמים בקטע של סיפור, ילד יכול לנחש לאן הסיפור הולך, ואז באמת יכולות הבנת הנקרא שלו גבוהות יותר, נראות גבוהות יותר. בקטעים של מידע, קטעים של היסטוריה, מדעים, הם לא יכולים לנחש, הם חייבים להישען על הכתוב, ופה אני מתחילה להיות מאוד מוטרדת לגבי העתיד של אותם ילדים שרכישת הקריאה שלהם נעשתה בעצם על המסך, אנחנו מדברים על ילדים אחרי תקופת הקורונה שרוב הלמידה הייתה על המסך, ורכישת הקריאה נעשתה על המסך, ופה, אנחנו צריכים לפקוח עין, כי יש הרבה דברים שאנחנו לא יודעים. יש הרבה נסתר על הגלוי.

אם אסכם, יש לנו את הגרסה הראשונה שאנחנו די יודעים לאן היא מובילה. המחקר שלנו מאוד יציב בהיבט הזה. ילדים שקוראים, ילדים שחשופים לספרים, ייהפכו גם ילדים שהם אוהבי ספר, רכישת הקריאה שלהם תהיה מוצלחת עד כמה שאפשר שילדים עם קשיים ביולוגיים, נוירו-ביולוגים, ילדים עם דיסלקציה, ילדים עם הפרעות קשב וריכוז, אנחנו יכולים לסייע להם למצות את מלוא הפוטנציאל שלהם בחשיפה הראשונה, בטח בשנים הקריטיות לספר שכן מגרה את החושים, בניגוד אולי לגירסה השנייה מה שנקרא שאנחנו עדיין לא יודעים מה היא עושה, זה מה שמאוד חשוב לי להגיד. כחוקרים, אנחנו לא יודעים. בעצם, אין לנו מספיק מחקרי אורך לומר שילד שנולד נחשף רק למסכים או לחלק גבוה מהזמן שלו למסכים, איך הוא בעצם יהיה כקורא בגיל 14, ו-15, אנחנו לא יודעים, ולכן, צריכים לשמור על צניעות בהיבט הזה.

המוח שלנו רגיש לגירויים חיצוניים בילדות. חשיפה לספרים ולקריאה משותפת ואינטראקטיבית, שזה נורא חשוב האינטראקציה בין המבוגר לילד, היא מגייסת אזורים שיהפכו בעתיד לאזורי קריאה. נוכחות של ניידים בזמן פעילות משותפת מפריעה לילד להפיק את המירב מהקריאה. חשיפה למסכים מגרה פחות אזורי חשיבה גבוהה ואזורי דמיון, ותיתכן תחרות על משאבים שאמורים להיות מגויסים לרכישת הקריאה. קריאה ממסך היא מורכבת יותר מקריאה מדף מודפס, ולמרות מה שנדמה שהמסכים היו פה מאז ומעולם, הם לא היו כאן מאז ומעולם. אנחנו כבוגרים, רשת הקריאה שלנו היא יציבה, היא הושתתה על העיתון ועל הדף, אז אנחנו יכולים להערים על עצמנו אולי קשיים כאלה ואחרים. ילדים זה לא המצב אצלם, צריך לדעת ולזכור את זה. ייתכן פה שאנחנו משפיעים על רכישת קריאה והבנת הנקרא בבגרות. לכן אמרתי האם אנחנו בפרוגרסיה או שאנחנו ברגרסיה – אנחנו לא יודעים.

אני אסיים בציטוט מאחד האנשים החכמים שאמר שאם תרצו שילדכם יהיו אינטליגנטים – קראו להם ספרי אגדות. ואם תרצו שהם יהיו חכמים עוד יותר – קרוא להם יותר סיפורי אגדות. תודה רבה.

תודה רבה.

אני נציגת משרד החינוך, מנהלת אגף יישומי חוק ומדיניות בחינוך. נמצאת איתי מירב.

אני מפקחת על לימודי הספרות בארץ. לימודי הספרות עקרונית הם מכיתה ז' ועד י"ב. אנחנו כן נתייחס לגיל הרך, כי אנחנו חולקים את כל הנושא. אכן, יצא לי לדבר עם פרופ' ציפי בכניסה לוועדה, קודם כל, תודה שהחכמת אותנו, הם אכן ידועים. אנחנו יודעים אותם. יש ירידה בקריאת ספרים, זאת עובדה. הירידה הזאת מעציבה את כולנו, והיא ככה ירידה שמשנה לשנה קורית ומתרחשת. אני מסכימה עם חבר הכנסת איימן עודה, שיש כתיבה רבה, ויש גם קריאה, אבל השאלה היא איזה טקסטים ובאיזה איכות. זאת אומרת, איכות הטקסטים היא גם משמעותית. וגם באיכות הטקסטים ובכמות הטקסטים, זאת אומרת, באיכות שלהם יש ירידה גדולה.

אני יכולה לומר, וזאת שאלה שאנחנו שואלים את עצמו במשרד החינוך. האם להנגיש לתלמיד טקסט דיגיטלי שהוא נגיד פחות אפקטיבי מטקסט מודפס, עדיפה על זה שלא יהיה לו שום טקסט? זאת שאלה שאנחנו מנסים כל פעם להשיב עליה. התשובה היא בעיניי היא לנסות הכול כמה שאפשר ויותר, אם זה בטקסטים מושמעים, כי אמרנו כשבעצם אנחנו מקריאים לתלמיד טקסט ויש לנו בשיתוף עם הספרייה הלאומית שיושב פה נציגה, יש לנו פרויקט שנקרא "ספרייה בכיס", ולא סתם קוראים לו ספרייה בכיס, כי בתוך הכיס, בטלפון, יש ספרים מושמעים, ותלמיד יכול להמשיך את פעילות חייו – ריצה, הליכה, חדר כושר, הוא מוסת, זה נכון, אבל יחד עם זאת, הוא שומע ספר וסיפור, והוא חשוף לשפה הנכונה והתקנית כי מקריאים אותה. והוא חשוף לדמיון שימשיך לעבוד כי עדיין מקריאים לו טקסט איכותי. ולכן, אני מאמינה שעדיף טקסט כלשהו על לא כלום. יש ירידה של קריאה בספר מודפס, זה נכון, אבל עדיין מתפקידנו לחשוף אותם כמה שאפשר וכמה שניתן יותר.

איך זה ישפיע? יש מחקרים איך ישפיע על האנושות בעוד 20 שנה, 30 שנה. אני רוצה להגיד שגם הקריאה וגם העידן הדיגיטלי, אבל גם הקפיטליזם. אני מזהה שצעירים, תלמידי תיכון, רוצים ללמוד דברים רק שיביאו להם כסף אחר כך, לכן, עוברים להייטק, וזה על חשבון מדעי הרוח, על חשבון דברים שאמורים להיטיב עם האנושות, ובצדדים כל כך חשובים. לכן, אלה הדברים שהמדינה בכל מקום בעולם צריכה לדאוג איך לנווט כדי שיתרמו לחברה כולה.

אין יותר ממני מסכימה לדברים שאתה אמרת כרגע.

מה אמורים לעשות?

זו מגמה עולמית של ירידת ההומניסטיקה בכל העולם, כלומר, אנחנו מוצאים את הקושי בהתמודדות הזו. ההתמודדות שלי עם זה יום יום, ואני שואלת את עצמי את השאלה איך אנחנו בעצם חושפים לטקסטים שהם טקסטים הומניסטיים משמעותיים, שבעצם, בסופו של דבר, אנחנו נצטרך להם, ונזדקק להם בשאלות הגדולות האלה. הטקסטים שנלמדים, וזה לא משנה באיזה מגזר הם טקסטים קלאסיים, ואנחנו לא מוותרים עליהם למרות שמנסים.

אני מנהלת יישומי חוק ומדיניות במשרד החינוך. בתוך האגף שלנו יש את ספריות בתי הספר ותוכניות לעידוד קריאה מרוכזות דרך האגף של כל המשרד. משרד החינוך רואה חשיבות מאוד גדולה בעידוד קריאה לשם הנאה, לא רק לשם למידה. ולכן, יש הרבה מאוד תוכניות כבר מהגיל הרך ועד כיתה י"ב לעידוד קריאה. גם אנחנו יודעים שבכל המחקרים, קריאה של 10 דקות ביום של ילד, משפרת הישגים לימודיים, משפרת אוריינות. אני אפרוס בקצרה את התוכניות שבהם אנחנו מעודדים קריאה. זה מתחיל בתוכנית "מצעד הספרים", שאני מניחה שכולם מכירים אותה, תוכנית שפועלת מעל 20 שנה מגני הילדים ועד כיתה י"ב בהצלחה גדולה. במסגרת הזאת, אנחנו לא רק ממליצים על ספרים, כמובן, אנחנו ממליצים על רשימת ספרים איכותית שקראה הוועדה, אבל בית הספר יכול לבחור כל ספר שהוא רוצה ולקיים את הפעילות. הפעילות של מצעד הספרים היא גם בחירה של ספרים, אבל גם פעילות פדגוגית סביב קריאה בהנאה, פעילות שמשמחת ילדים. מורים שמקריאים לילדים בזמן השיעורים, בגן הילדים, סבא וסבתא שבאים להקריא, הורים וכו'. דרך פעילויות שהן פעילויות לכיף, ולא לשם הישגים, אנחנו מעודדים את הקריאה.

במסגרת התוכנית, בתי ספר יכולים לרכוש את הספרים במחירים מאוד מוזלים דרך מכרז שאנחנו מאפשרים, בהנחות שמגיעות בערך ל-60%. אנחנו מאפשרים גם לבתי הספר לרכוש תווי רכישה בהנחה משמעותית כדי להעיר את הספריות שלהם. ברוב בתי הספר יש ספריות, אנחנו מאוד רוצים שהם יעשירו ואנחנו מסייעים דרך זה. יש תוכניות לעידוד קריאה בכל השפות. ספריית פיג'מה בגני הילדים, ובבתי הספר היסודיים. ספריית פיג'מה – בעברית, ו"מכתבת אלפאנוס" – בערבית. זו תוכנית בגני הילדים ובבתי הספר היסודיים. בחלק גדול מהרשויות, הילדים מקבלים ספרים הביתה, ועם פעילות של קריאה דיאלוגית בין ההורים לילדים. הרבה מאוד גני ילדים ובתי ספר מקבלים את זה בחינם, אחרים רוכשים. יש לנו תוכניות נוספות לעידוד קריאה בכל השפות. המפמ"רים – המפקחים המרכזים של תחומי הדעת של שפה בעברית, בערבית, באנגלית. יש לנו מארזים עם ספרים ממומלצים לעידוד קריאה, כדי שהילדים יקבלו תוכניות של שמחת הקריאה, וכהנה וכהנה. בנוסף, בעקבות הדברים שמירב אמרה שאנחנו רואים אותם כבר מהגיל הצעיר והירידה בקריאה של הורים עם הילדים שלהם בגיל הצעיר, המפקחת על השפה העברית בכיתות היסוד לימור קולן, עמלה עכשיו על תוכנית אסטרטגית נפלאה של לימוד דרך קריאה דיאולוגית. בעצם, אותו תהליך שמתרחש בין הורה לילד, היא מדמה אותו, ממש מבצעת אותו בבתי הספר, כאשר מורה או עוזרת הוראה יושבת עם קבוצה קטנה של תלמידים, מקריאים את הסיפור, יוצרים את הדיאלוג, עובדים על אוצר מילים, ועל הבנה, וקצרה היריעה, אבל היא תוזמן להציג על דברים נפלאים שקורים בכיתה בעקבות זה. יש כרגע תוכנית אסטרטגית בכיוון הזה לצמצום פערים שהיא בתהליך עבודה.

שמחת הקריאה זה עוד אחד מהפרויקטים שבעצם אנחנו מאפשרים לתלמידים לרכוש חבילות ספרים, ובעצם, יחד עם קריאת הספרים, יש גם פעילויות שמתרחשות. עוד פעם, הפעילויות הן לעולם לא פעילויות חובה במובן של – קראת עד פה, הצלחת, לא, זה תמיד יבוא עם תיאטרון, עם קולנוע, עם העשרה תרבותית נוספת על קריאת הספר.

עוד דבר אחד. מאוד חשוב לנו שספריות בתי הספר תהיינה מקום נעים ומזמין. ולכן, משרד החינוך, בשיתוף קרן גוטסמן, לאורך שנים משפצים ספריות בבתי ספר, תרומה מאוד נדיבה של הקרן, וכשיש תקציבים ממשרד החינוך גם על-ידי משרד החינוך זה עושה עבודה.

חברים וחברות, הערה לא שגרתית. שני בניי נמצאים פה. אשתי בוועדה בינלאומית לרפואה, אז הבאתי אותם לכנסת גם בנושא הזה. אז תרשו לי, בבקשה.

במצב הזה, לא צריך לנקוט בעמדה שאנחנו במצב חירום, כלומר, כן, לקרוא לזה מצב חירום. בעניין הקריאה לגיל הצעיר או לילדים, כי אני חושב בצל כל ההתפתחויות צריך להתייחס לנושא הזה ממש בצורה של מצב חירום, בשביל שממש כולם יעשו את הכול בשביל לצאת מהמצב הזה.

אנחנו מסכימים איתך. המערכת במקום הזה היא במשבר גדול. אנחנו לא יכולים להתעלם מזה. להיפך, אנחנו עם עיניים פקוחות מביטים ומתבוננים במציאות. אנחנו מקדמים את אפשרויות קריאה בכל המישורים. לכן אמרתי, אנחנו עושים את זה גם בשמיעה, וגם בקריאה דיגיטלית, וגם אופציה לקריאה בספר מודפס - כל האפשרויות כשרות מבחינתי על מנת שתלמיד ייחשף לטקסט איכותי, ולכן, כן אנחנו במצב חירום, אנחנו רואים את זה כך, ואנחנו מתמודדים עם זה.

מה שחשוב, זה לא רק לחנך את הילדים בתוך בתי הספר, אלא לחנך את ההורים, שלדעתי, אין הורה שאינו אוהב את הילד שלו ורוצה להיטיב עם הילדים שלו. הורים לא יודעים. הם חושבים שאם ילד קורא מתוך הסמרטאפון זה מצוין. הורים צריכים לדעת, ופה גם יכול לבוא הפתרון.

אני מרבה לדבר תיאוריה, אבל מבחינה מעשית, מצבי כמו כל ההורים במדינה. כן, ממש, ההצלחה היא מינימלית. מה לעשות.

שלום וברכה, אנחנו נציגי משרד התרבות והספורט, יושב לצדי זוהר, מנהל המחלקה לספרות. ואני, בועז, מנהל המחלקה לספריות. אני רוצה להתייחס לסוגיות האלה גם כהערה פילוסופית ערכית, וגם ברמת הנתונים. אם יורשה לי, אני קצת כופר בכל הדיון הזה. הערה בסוגריים, אני חושב שהערה ליו"רים מותר לי. אני חושב שצריך להזמין עוד ועוד ילדים, הם היו יכולים להיות האינפורמטורים הכי טובים לוועדה הזאת. אבל אני אגיד משהו על הנתונים. אני באופן אישי סבור שמה שאנחנו כן צריכים לעודד זו יצירה. שאלת הפלטפורמה, ההנגשה היא מאוד זניחה. ההיסטוריה של ההנגשות התחילה בפפירוסים ועברה לאבנים, והייתה תקופת הקלף. ומי שמכיר את ההיסטוריה של מהפכת הדפוס, היו כאלה שהתעקשו שאת הכתבים שלהם לא יגישו למכבש הדפוס, הם ראו בזה כישוף, ופחד ממודרנה, ועברנו את זה. אני בגיל שלי ער למהפכה אינטרנטית, זו גם מהפכה שהייתה בהנגשה בפלטפורמה.

אני יכול להגיד שברמת היצירה, העידוד, מה שאנחנו כן צריכים לעודד - זה את היצירה. יש מי שעד היום יוצר כשהוא כותב את הדברים שלו על קלף. יש חוגים במדעי הרוח, שעיקר ההתעשרות שלהם זה מלפענח כתבי יד, המחלקה לכתבי יד בספרייה הלאומית, תחילת שנות התשעים כשאני הייתי סטודנט במדעי הרוח, זאת הייתה תהילה. אחר-כך, באה מהפכת האינטרנט שדיברה על אחסן, ודיסק-און-קי, וענן, והיום מדברים על אקסטרים. בסוף, בסוף, מה שאותי לפחות מעניין זו היצירה, שאלת הפלטפורמה או הנגשה או השפעות הלוואי, אני בטוח שיש השפעות לוואי, אבל כמו כל דבר בתהליך היסטורי, מיומנות הלמידה האנושית מסגלת את עצמה למה שמזמנת לנו המציאות. יכול להיות השפעות. אני בטוח, אגב, כשעברו מקלף לדפוס, מכונת הדפוס, ימי הביניים הייתה המעתיק. היה אדם כזה שהיה בא לסופר.

אני מאוד מכבד את מה שאתה אומר. האמת, שזה קורה בכל התחומים. במוסיקה, כשהתחילו עם המיקרופון, הזמרים שהיה להם קול חזק, כעסו, אמרו – מה, עכשיו אדם שיש לו קול חלש, יהיה לו כוח כמו הכוח שלי אני ללא המיקרופון? אז הם כעסו, עד שזה נראה אחרת. כל זה קורה. למרות שיש לי הרגשה שבעידן הנוכחי, במיוחד עם הבינה המלאכותית, אני חושב שאנחנו עוברים ללבל אחר לגמרי. אבל בכל זאת, חשוב מה שאתה אומר.

אני אופטימי. אני חושב שהלבל הבא יסגל דור חדש. אני עצמי רואה את עצמי כמבוגר מספיק, אני איש נייר, איש דפוס. כשמגיע מסמך בדוא"ל, אני צריך להוציא אותו למדפסת כדי להתייחס אליו. יש לי ילדים בבית – אתם מחייכים כי גם אתם שותפים לזה, אנחנו באותה סירה. הילדים שלי, למשל, לא מכירים מדפסת, הם לא מכירים הארד-קופי, הם לא מכירים נייר. כמו שאני הייתי ספון תחת הפוך וקורא עם אור את הספר, היום הילדים שלי עושים את זה עם טבלט ועם פלאפון, הם שוקעים ומדמיינים. אני חושב גם שמיומנויות הלמידה אצלם הם אחרות.

נקודה שנייה ברמת הנתונים. בכל זאת, אני נציג משרד התרבות, ואני אמון על נתונים. מתוך כ-80 מיליון שבהם המשרד רוכש ספרים לספריות הציבוריות, אז בשנת 2022, 30 מיליון מתוכם זה היה רכש ספרים. מתוך כ-80 מיליון, 30 מיליון רכשו ספרים.

משרד התרבות והספורט מתקצב את הרשויות בניהול ואחזקה של ספרייה הציבורית שברשותה. מדי שנה, מממן המשרד רכש בהיקף של כ-80 מיליון. ההיקף הזה הוא לטובת פעילות תרבות, ספרים, והצטיידות, ריהוט, מיחוש ומיתוג. בשנת 2022, מתוך ה-80 מיליון שהוקצו לטובת רכש, 30 מיליון, אלה היו רכש ספרים, הארד-קופי. מתוך ה-30 מיליון, רכשו כ-3 מיליון ספרים אלקטרוניים – 10%. אני לא יכול להגיד שמות ספקים, אבל יש חמישה ספקים בגדול שמהם מזמינים. אני רק יכול לומר שמהנתונים עולה שהרכש הדיגיטלי נעשה בעיקר אצל הרשויות החזקות – ראשון לציון, פתח תקווה, באר-שבע, רעננה, הוד השרון, חיפה, פחות בפריפריה.

הגיל פה חשוב.

אני מרשה לעצמי להיות סלקטיבי, כי באמת אני רוצה לחסוך בזמן. ברשויות הערביות – מתוך 61 רשויות שאנחנו תומכים בהן, יש כ-21 רשויות שמנויות על מאגרי מידע ספרים אלקטרוניים בשפה הערבית. לגבי השאלות, בעשור האחרון, אנחנו כן מזהים ירידה בהשאלות, זה עומד על מספרים של עד מיליון, אבל כן יש ירידה. היו שנים בשנת הקורונה היה הרבה יותר בהחלט. אגב, אנחנו סופרים השאלות. אני לא יודע אם כל השואלים אכן קוראים.

אני חושב שהשאלה של השאלות יש לה סיבות אחרות. המצב הכלכלי קצת יותר טוב אצל אנשים, קונים את הספר. זה לא אנחנו שהיינו מחזירים – כי אנחנו היינו צריכים לבחור או ספר או אוטובוס.

בהחלט. בסוף, השאלות האלה הן שאלות לאומיות. כשאנחנו נתקלים בשאלות של נתון כזה או אחר, מיד זה מוביל למה שמונח בתשתית, שזה לרוב שאלה לאומית, שאלה ערכית, שאלה חינוכית. בגדול, אנחנו גם מזהים ירידה בקריאה בחברה הערבית, כמעט עד למקום של מינימום שבמינימום. ההשאלות שם הן הרבה יותר פחותות, הרכש נעשה בעיקר אצל ספרים לימודיים, חינוכיים. אגב, גם הילדים שלי, היום כבר לא קונים ספרי לימוד, הם מנויים על מאגרים.

ספרי הלימוד הופכים להיות ספרים דיגיטליים מכל מיני סיבות, ראשית, זה ירוק יותר. שנית, אפשר ליצור אלמנטים אינטראקטיביים בתוך הלמידה, ולכן, יש לזה יתרונות.

אתה התנצלת שאתה לא מספיק עם הילדים, גם אני שותף לצרה הזאת. אבל כשאני כן הייתי שותף, וראיתי איך שהם עובדים עם ספרים דיגיטליים וספרי לימוד, ראיתי המון יתרונות, כמו למשל, האינטר-טקסטואלי, שמוביל אותך לעמוד הקודם ולכתיבת הערה, זה מאוד משכנע.

אני רוצה לסכם ולומר, אני שותף לדאגה, כי עם נתונים אני לא יכול להתווכח, אבל אני אופטימיסט. אני חושב שהדור הבא ייצר את היצירות שלו בהקשרים הדיגיטליים, בהקשרים האלקטרוניים. אני לא בטוח שהנזק המוחי בשלב כזה או אחר יהיה כזה שיפריע להם לפתח דמיון, או לפתח – אני קראתי מחקרים שכל עולם הדיגיטציה הוא הולם את כל בעיית הדור הזה של קשב וריכוז.

או יוצר אותה.

אבל היכולת שלך לדפדף מהר, ולהיחשף ליותר, חלק מזה גם כן יכול להיות שהיא הובילה. בגדול, אני חושב שאנחנו אופטימיים. אנחנו בעד ספרים, אנחנו גם בעד דיגיטציה. אנחנו רואים את השילוב ביניהם. אנחנו כמובן מאפשרים את שניהם, ושהדור הבא יחליט מה יותר טוב לו.

תודה.

בבקשה, דורית, סופרת, זה מעולה...

אני ממלאת מקום יושב-ראש אגודת הסופרות והסופרים במדינת ישראל, אגודה שמתפקדת כבר 101 שנה. הקימו אותה אשר בראש, ביאליק הקים את "מאזניים", שאני יושבת-ראש המערכת שלו היום. אני הולכת עם בועז, ורוצה לדבר על גילאים יותר מבוגרים. נוער היום עד 12-30 בגיל ההתבגרות. לא יכולה לדבר על הצעירים, אני כן דואגת למוח שלהם ולכל הנתונים המדעיים אבל היותר מבוגרים. בתל-אביב יש מעבר חצייה אחד ניסיוני שהרמזור הוטמע בו בסף המדרכה, הצבעים של הרמזור. כי מי שדאג לביטחון האזרחים אמר – אם ממילא אנשים הולכים כל הזמן עם הראש תקוע ברצפה בגלל הפלאפונים, אז שהירוק והאדום יהבהבו להם מהרצפה, אחרת בהיסח הדעת יכולים עוד להידרס.

זאת אומרת, חנוך לו לנער על-פי דרכו. פה נלך עם הדרך. אני לא נגד חידושים. גם אני אהבתי את ריח הדפוס של ספר חדש, אבל היום אין ריח. זה דפוס דיגיטלי, ממילא אין ריח. ככל שהראייה שלי מתעמעמת אז האור מהפלאפון עובד יותר טוב, אני רואה את זה בטיסות, כולם קוראים. אתה מגדיל את האות, אתה מסמן הערות, לא מוותרים על זה. אני כותבת "רון בלב ועט ביד", אני חייבת כל הזמן להעיר הערות תוך הספר. אני כן בעד, אפילו בעולם הלימוד, אם יש פרשיות היסטוריות שהן מגולמות בסרט אפילו, אם יש סיפורי שואה וסרטי שואה מאוד חזקים ונחרטים, לתת לנוער לראות סרטים, מתי זה בעייתי יותר ומורכב יותר – בספרות, כי עדיין כשבמאי מביים את אנה קרנינה, הוא מחליט מי זאת. הוא מחליט בדמיון אנה משלו, ובא הבמאי ומצמצם לי את הדמיון, הוא קובע. לא מדברת על אלה שלא קראו, אלא פעם ראשונה נחשפים לאנה קרנינה בסרט, אז יש להם אחת.

ברוב המקרים חוץ מהסרט "זורבה" בכל המקרים הספר יותר יפה מהסרט?

בעיניי, בגלל שיש אופציה לפתח את הדמיון, ולתת לעצמי דרור, וכמו שסארטר אמר, זה אחד מול אחד, דולר מול דולר, אתה אומר בית, אני צריכה לדמיין את הבית. הוא אמר שהקורא והכותב משקיעים חמישים, חמישים בטקסט. אתה אומר בית עם גג ורוד, כל אחד פה רואה בית אחר, אפילו נתן סטפיקציות של גג ורוד. לכן הסרט מצמצם את הדמיון, ומגביל אותו, וגם מגביל את האופציה לדמיין כל הזמן. אבל אני רוצה להגיד משהו חשוב לגבי הצעירים האלה שהם עד גיל 30. הם אנשים שהם לא קוראים רק בשביל השמחה. הם אנשים שבאו לעבוד. הם אנשים שמחפשים תשובות לשאלות קיומיות, למפתחות למשמעות הקיום שלהם, לאיך להצליח באהבה. למה אין אהבות שמחות? האם יש אהבות שמחות? איך לעשות את זה? איך להעצים את עצמנו. והתשובות שאני קיבלתי תמיד, זה היה "באל המגדלור" של וירג'יניה וולף, אלה התשובות, משם שאבתי את התשובות לחיי.

אנשים מחפשים - והם בחיפוש והם בקדחתנות, והם צריכים תשובות. לאט, לאט, ברור, החיים נהיים יותר מהירים ופחות מורכבים, או אנשים מתבגרים ומקבלים לעצמם תשובות. אבל האנשים האלה צריכים לקרוא, ובשביל האנשים האלה, הייתי מכריזה מצב חירום. אני כן נהנית מהתשובות שלכם, לתת כל אמצעי, והעיקר להיחשף לטקסטים האלה, כי עדיין משום מה אתה יכול להמשיך לדמיין. עדיין אין מילים כתובות, אפילו על מסך אתה יכול להמשיך לדמיין, ולחפש לעצמך את התשובות, ולמצוא מקומות להזדהות. ככל שזה יותר פרום, כלומר, לא בתמונה ובסרט, כך יש לך יותר מקום להכניס את עצמך ולמצוא תשובות לעצמך. כסופרת חשוב לי הפרינט, ובטח למו"לים זה כואב, אבל אין ברירה. צריך להשלים עם הקידמה.

אני רוצה להגיד לך לגבי המגזר הערבי. אני כתבתי ספר שהגיבורים שלו הם שני ילדים – יהודי וערבי, נקרא "שער הרחמים". הגעתי לספרייה לעיוורים של המגזר הערבי, והצעתי במתנה את הספר, ולא יכלו לקבל, אמרו שאני צריכה להשקיע כסף כדי לממן אולפן, או שחקן שיקרא.

מדובר על "אל-מנרה".

אני אשמח אם תיגשי אליי אחר-כך. משרד התרבות והספורט תומך ב"אל מנרה". אני פעם ראשונה שומע טענה כזאת. אני אשמח להתערב עד כמה שניתן.

יושב פה הקולגה שלי שהגיע עם נתונים לגבי תקנת ספרות וסופרים. בבקשה.

אני ממשרד התרבות. אני לא מתכוון להלאות פה את כולם, כי אני לא רוצה להרחיב במספרים. בגדול, משרד התרבות תומך בעולם הספרות, כלומר, ביוצרים, בסכום של כ-20 מיליון בשנה, האם זה מספיק? אפשר לקיים על זה דיון, התשובה לרוב תהיה לא.

כמה אחוז האוכלוסייה הערבית?

מתוך זה, הסיוע להוצאה לאור שאנחנו משרד תומך בו, הוא כמובן שוויוני, פתוח לכולם גם לאוכלוסייה הישראלית היהודית, וגם לאוכלוסייה הערבית. זה משתנה בין השנים בין 10% ל-20% מההוצאות שהמשרד תומך בהם הם בשפה הערבית.

עם הספר, המונח הזה מאיפה הגיע?

הגיע מהאסלאם.

כתוב בקוראן "אהל אלכיתאב", כלומר, עם הספר.

בגלל שאנחנו נמצאים בוועדה למדע וחדשנות, אני כן רוצה לדבר שהמשרד כן תומך בפרויקטים מיוחדים, אנחנו מחפשים פרויקטים שהם חדשניים בתחום הספרות כדי לקדם את השדה הזה בישראל. נמצאים פה נציגים של שני מוסדות שהמשרד תומך בהם, הם עושים דברים נפלאים ומופלאים. יש לנו את אפשר מפרויקט "בן יהודה", ויש את עמית, מרכז ספר הספריות, שהם עושים פרויקטים בתחום ספרות ילדים בערבית. אני אשמח אם תיתן להם במה להציג את הפרויקטים שלהם, כי זה באמת פרויקטים שמקדמים את עולם הספרות בארץ.

תודה רבה לך.

אני מייצג את איגוד אנשי הספר, זה איגוד שהמטרה שלו היא לנסות לייצג את העוסקים הקטנים בתחום, מתרגמים, מתרגמות, אורחים, אורחות, מגיהות.

הם לא עוסקים קטנים בכלל.

תסתכלי על חשבון הבנק שלהם, תראי שהם - - -

האמת היא שהדיון הזה מעניין בהקשר הספציפי שלנו, הוא בא בזמן טוב, כי כל הדברים שעכשיו זוהר דיבר על התמיכה של משרד התרבות, אנחנו מנסים בדיוק בשבועות האחרונים לקרוא לחיזוק של התמיכה הממלכתית בקריאה, ולעשות את זה באמצעות תמיכה ישירה בקוראים. למשל, לקחת דוגמה מכמה מדינות באירופה שתומכות בסכומים של כמה מאות מיליונים בשנה לא רק בקריאה, זאת אומרת, בכל תחומי התרבות, מה שנעשה גם בצרפת, גם באיטליה, גם בספרד, זו חלוקה של כרטיסי תרבות לצעירים, גילאי 15, 16, 17, 18. אלה כרטיסים שנקובים, אני לא זוכר כמה, יכול להיות 100, יכול להיות 200, יכול להיות 500 יורו לצעיר, לפעמים זה במכה אחת, לפעמים זה פרוס לאורך כמה שנים. בכרטיס הזה אפשר להשתמש בשביל לקנות שירותי תרבות שונים, יכול להיות ספרים, הצגות, זה יכול להיות סרטים, יכול להיות מוזיאונים. כשאני שומע פה נתונים שאני מכיר, וכשאני שומע על תמיכה ממלכתית בישראל בסך של 20 מיליון שקלים בשוק הספרות בארץ, זה עגום. אפילו בארץ, כשמסתכלים מול התמיכה הממלכתית בתחומים אחרים של התרבות, למשל, בקולנוע, שמשקיעים שם סכומים הרבה יותר גבוהים. גם בתיאטרון מושקעים סכומים הרבה יותר גבוהים. בהקשר של קריאה באופן ספציפי, זה מתחבר גם לנתונים שעלו כאן בשבועות האחרונים, לגבי הביצועים של תלמידי ישראל במבחנים בינלאומיים. הקריאה היא הבסיס לכול מהבחינה הזאת, בסיס גם לתחומי תרבות אחרים. השאלה היא למה מדינת ישראל משקיעה בתחומי תרבות אחרים ולא רואה לנכון להשקיע סכומים גבוהים יותר בתחום הקריאה?

בסך הכול אם נשקיע – זרקתי קצת מספרים. למשל, אם נחלק בארץ שוברים לתלמידי כיתות ו', ט', וי"ב בסך 60 מיליון, זה יספיק לחלוקה של בערך 130 שקלים לכל תלמיד ותלמידה, זה סדר גודל של 3% מתקציב משרד התרבות, זה שום דבר במונחים של תקציב מדינה, זה עשוי להביא לשינוי משמעותי בזמינות של ספרים לילדים ונוער. מדברים פה הרבה על ספריות, וספריות זה נהדר, אבל צריך להביא את הילד לספרייה, והילד לא תמיד מגיע לספרייה. לא תמיד ספריית בית הספר היא הספרייה שהיינו רוצים שהיא תהיה. לא תמיד הספרייה העירונית היא הספרייה שהיינו רוצים שהיא תהיה. כשמביאים את הספר הביתה, כשאומרים לו: קח כסף אך ורק לקנייה של ספרים, זה יכול לעשות משהו אחר. תודה רבה על הבמה.

תודה רבה.

אני מו"ל הוצאת "מתר" ויושב-ראש התאחדות המוציאים לאור בישראל. מצד אחד, יש פה איזה נבואות זעם, והמצב הוא אני לא חושב שהוא כזה, בטח לא בנושא של הקריאה הדיגיטלית שרק עכשיו פורסמו נתונים בארצות-הברית, לגבי 2022, שם יש דעה שכולם קוראים בדיגיטל, ולא כך הדבר. 80% מהקריאה זה - - - 10% בדיגיטל, ו-10% באודיו. אנחנו מדברים על שוק של 25 מיליארד דולר, שוק שגדל מאז 2019 ב-15%.

נתון חשוב ביותר. איך המצב בישראל?

בישראל המצב הוא הרבה יותר טוב לטובת הפרינט. אנחנו מדברים היום על חברה אחת שבעצם עוסקת בזה, עברית, שהם מחזיקים אולי ב-5% מהשוק. כל היתר זה פרינט. יש בעיה עם הצעירים, אבל גם כן אם הייתם מגיעים לשבוע הספר בתל-אביב, השבוע, הייתם רואים את הנהירה של בנות, אולי לא לספרות שאתם הייתם מייחלים, אבל לספרות.

דבר בהרחבה. אנחנו רוצים לשמוע אותך.

יפה. תודה. בשבוע הספר האחרון בתל-אביב, וגם בירושלים, היו אירועים גדולים שאנחנו בתור הגוף הפרטי עשינו אותם לבד, ללא עזרה כלשהי של משרד ממשלתי כלשהי. אמנם עיריית תל-אביב וירושלים עזרו, אני רוצה להדגיש את זה, יש לזה חשיבות. אותו נוער, רובם בנות, חייב לציין, בנות 12 ויותר, שהגיעו באלפיהן, המשטרה רצתה לסגור לנו את האירוע בעקבות הכמות העצומה של הילדות והבנות שהגיעו, אמנם הם הגיעו לקנות ספרות רומנטית, חלקה ברמה טובה יותר, חלקה פחות, אבל אולי זה כרטיס כניסה לקריאה בהמשך. עד היום הן לא קראו בכלל, או קראו קצת, אותו נוער מגיע וקורא ספרים. אז אולי צריך לראות איזשהו קרן אור.

נכדותיי בת 6, ובת 12 גרות בצרפת. ההתייחסות בצרפת לספר היא כל כך שונה ממה שקורה פה – זה מתחיל ברמה של ההתייחסות לספר למוציא לאור, לתלמיד ולילד. הילדה בת 12 יש לה ספר קבוע וחובה בתיק, כיוון שכל פעם כשיש שעה חופשית, הם חייבים לשבת בכיתה, לא יוצאים החוצה, יושבים בכיתה וקוראים ספר. כל שתי כיתות מחוברות, וראיתי את זה בעיניים, מחוברות בספרייה כיתתית, בנוסף לספרייה בית-ספרית. מוציא לאור שם יש לו מעמד גבוה, הבת שלי אומרת לי, היא עובדת אצלנו בהוצאה, שאם אני הייתי יו"ר התאחדות המוציאים לאור בצרפת, הייתי משנה למקרון – זה בערך ההתייחסות של צרפת לספר.

בעוד שבישראל, שוק הספרים והמוציאים לאור דרדרו אותו לרמה מאוד נמוכה שאנחנו הבאנו לאיזשהו סף יותר גבוה ב-2014, בעת חקיקת חוק שמירת הסופרים והספרות, משרד התרבות ביטל אותו כעבור שלוש שנים, ודרדר את הענף למצב שהוא נמצא בו היום. אבל לא הכול גרוע. כפי שאמרתי, מכירת הספרים נעשית. ילדים קוראים, ואולי בעזרת הטיק-טוק. לא בעזרת פעולות כאלה ואחרות, שאני לא יודע כמה הן מצליחות, אלא בעזרת הטיק-טוק, הוא מחזיר היום את הילדים לבית-הספר, והמוציאים לאור היום חלק גדול מתקציב השיווק שלהם מפנים לטיק-טוק, ושם צריכים להיות. אחת הבעיות, ואנחנו הצפנו את זה בניירות עמדה שהעברנו למשרדים, שהיום קידום הספרות וקידום הקריאה צריכים להיעשות באמצעים העכשוויים, לא בממצאים של אתמול, אלא צריך לשאול את הילדים איפה הם נפגשים עם המידע, לא איפה אנחנו נפגעים עם המידע. כאן, לדעתי, יש כשל מאוד רציני של פעילות המשרדים.

אגב, ספריית "פיג'מה", עושה עבודה גדולה, והם מחלקים ארבעה מיליון ספרים בשנה לילדים. כל ילד מקבל 8 ספרים בחינם. רוב האשכולות מקבלים חינם, רק האשכולות היותר גבוהים משלמים סכומים זעומים, זה אומר שבעצם מיליון ספרים לא נקנים. אז אם אנחנו מוכרים פחות ספרים בחנויות, זה לא אומר שהילדים לא קוראים ספרים. אנחנו כן חושבים שילדים קוראים ספרים. יש ירידה מסוימת בגיל העשרה, אבל עובדה ששוק הספרים עובד, ועובד יפה, והמכירות של שבוע הספר האחרון בהחלט יכולות להוכיח שאנחנו מוכרים ספרים. אולי הייתי צריך להגיד פה ולהתבכיין ולהתמסכן ולהגיד שהשוק קשה, לא, השוק עובד, ואני חושב שיש לו הרבה מאוד עתיד. אנחנו צריכים להיזהר היום מהאינטליגנציה בשביל לא לאבד את הזכויות שלנו, אבל זה אפשר לעשות על זה דיונים נוספים. אנחנו יוצאים מאוד אופטימיים משבוע הספר האחרון.

תודה רבה לך.

אני יו"ר איגוד מנהלי הספריות, ומנהלת הספרייה הציבורית בכפר סבא. הספריות הציבוריות מתוקצבות מתוקף חוק הספריות. תפקידן העיקרי הוא לקדם את הקריאה בכל הגילאים. למעשה, אנחנו הגוף הבלתי פורמלי, וגוף שיש לו הרבה יכולת להשפיע על הקריאה, על הדפוסים, על התפוצה, על מה ואיך. אנחנו מאוד קשובים לשינוי התרבותי. השרות שלנו כאמור מגיל 0 ועד 130. כל גיל עם הצרכים שלו. הספריות עושות כמיטב יכולתן ותקציבן להנגיש חומרי קריאה ומאגרי קריאה מכל סוג על מנת שכל קורא יוכל למצוא את מבוקשו. אני רוצה להתייחס, שגם לגיל הרך אנחנו עושים הרבה תוכניות להורים ולילדים כדי להגביר את האינטימיות ואת הדמיון כדי באמת לפתח דפוסים של הקראה. רק אם התקציבים היו מגיעים בזמן, היינו יכולים לעשות אותם ברצף.

הספרים הדיגיטליים והקוליים נותנים מענה לאוכלוסיות רבות בספרייה. במיוחד בעידן החדש, אלה שנולדו לעידן הטכנולוגי, אלה שעובדים מסביב לעולם, העולם נהיה שטוח וצורכים ספרות בכל מקום ושעה. ואלה שהספרות המודפסת קשה להם, אם זה עם קשיים בלמידה, אם זה עולים חדשים שקשה להם עם השפה, ורוצים לקרוא ולשמוע ספרות, עם בעלי לקויות ראייה למיניהם, אנשים מבוגרים שהראייה קשה להם. מבחינת הספריות, לא משנה אם הקריאה היא בספר פיזי או בספר דיגיטלי, או בשמע, העיקר שיקראו. הבעיה הגדולה שלנו בספריות שאנחנו רוצים להצביע ולהעלות על השולחן, זה שבניגוד לספרים פיזיים, השוק הזה של הספרים הדיגיטליים לספריות הוא לא מאורגן ולא מאוגד, אין לנו איזושהי הסדרה ופיקוח על היחסים שבין שוק הספרים הדיגיטליים ואודיו והספריות.

תקשיבו, כשאנחנו מושכים אנשים לספריות, וילדים במיוחד, אנחנו צריכים שהספר החם יהיה נגיש ומהיר ועכשיו, ולא אחרי הרבה זמן. הזכיר כאן יו"ר איגוד המו"לים על עברית למשל, הם מוכרים לספריות, במחיר יותר גבוה. ואם הלקוח של הספרייה מקבל קופון, הוא לא יכול להוריד את הספר החם עכשיו, הוא צריך לחכות איזשהו זמן. יש בעיה בשוק הזה. היינו מאוד רוצים שהסתכלו, כי הספרייה הציבורית באמת מאפשרת, מזמנת ומקדמת את הקריאה.

דבר נוסף, יש בעיה של אי-שוויון. אני חושבת שכל תושב וכל אזרח במדינת ישראל, זכאי אפילו להיחשף ברמת הסקרנות לספר דיגיטלי חינם באמצעות הספרייה. לצערי הרב, זה לא קורה. שוב, הסדרה של תוכנה שיתופית, או איזושהי פלטפורמה שיתופית תאפשר לכל הספריות, גם החלשות, גם ברשויות החלשות, גם ברשויות שאין להן תקציב, לקבל גישה למאגרי מידע ולספרים דיגיטליים כי הם יקרים, הם יקרים לנו מאוד.

אני רוצה להתחבר לדברים של משרד החינוך. בעקבות ממצאי המחקר ברמת הקריאה, אנחנו שלחנו מכתב והצענו לספריות הציבוריות לנצל את החופש הגדול. יש לנו תוכניות שאנחנו עושים בצורה אקראית. אני יודעת שיש מדינות רבות שיש שיתוף פעולה עם החינוך, ומנצלים את החופש הגדול כדי לעשות פעולות לעידוד קריאה, כי הפער הזה של החודשיים, זה פער מאוד גדול, יש ילדים שלא נתקלים בטקסט, הם לא צריכים שיעורי בית, הם לא חייבים. גם המטלות קריאה אנחנו נתקלים בהם תמיד בשבועיים האחרונים של החופש הגדול שההורים באים להילחם על הספרים. אבל יש לנו תוכניות מאוד מעניינות שכבר התחלנו להריץ בחלק מהספריות בארץ, יכולה להיות תוכנית שנתית שמזמינים ילדים לספריות הציבוריות בקיץ לקרוא בכיף, בהנאה, עם משחק, גם ספרים גראפיים לאלה שקשה להם, גם יצירות אומנות בעקבות קריאה. גם הורים מותר להם להקריא לילדים. אני מושיטה יד.

תודה רבה לך.

רק להוסיף בהמשך לזה, בית הספר של החופש הגדול זו תוכנית הקיץ בבתי הספר, יש לנו פעילות בנושא עידוד קריאה סביב ספר לא כל היום, שעה ביום.

תודה.

אני מנכ"ל מרכז הספר והספריות, אנחנו עמותה ללא כוונות רווח. אני רוצה להתעכב על שני דברים שאנחנו עושים שקשורים לדיון פה. זוהר הזכיר קודם את פעולת תמיכה שאנחנו עושים במגזר הערבי באמצעות משרד התרבות. בעצם, אנחנו מפעילים פרויקט, שנקרא פרוייקט "חכייא", שכולל בתוכו שני דברים – "חכייא" זה סיפורים. זהו אתר אינטרנט שיש בו ביקורת תרבות בכלל, וספרות בכלל. והדבר השני, אנחנו מפעילים בחברה הערבית סדנאות הן לכתיבה והן לאיור, שהתוצר שלהם הוא ספרות ילדים, מקור, למי שמכיר את עולם המו"לות קצת בישראל, יודע שהעולם בשפה הערבית נמצא 50, 60 שנה אחורה, והכוונה של הסדנאות האלה, התוצרים, הספרים, זה להתחיל לקדם ולעודד קריאה איכותית בשפה הערבית בחברה הערבית.

הדבר השני, זו הספרייה הדיגיטלית הישראלית, ליבי, שיושבת כאן, ליאור, לצידי שמנהלת אצלנו את הפרויקט, וזה מתחבר גם למה שבועז דיבר קודם, וגם למה שמיכל דיברה עכשיו, עברית, שציינו כאן קודם מדובר בספק מסחרי. אנחנו מפעילים ספרייה דיגיטלית שהיא בעצם פלטפורמה שמאפשרת קונסורציום. אם דיברנו מקודם, מיכל, שרוצים לחבר גם ספריות גדולות ברשויות עשירות, וברשויות קטנות, בעצם, כל ספרייה היום יכולה לבחור זה לא פרויקט לאומי, זה איזשהו שירות שאנחנו מציעים לספריות. ספרייה שמצטרפת הן מתקציב משרד התרבות, או הן מתקציב הרשות, מצטרפת בעצם לספרייה דיגיטלית שהקורא בדימונה שהספרייה שילמה מינוי במחיר זול יותר מספריית תל-אביב, הקורא בדימונה והקורא בתל-אביב, נהנים מאותו מבחר של ספרים. בשביל שהפרויקט הזה יצליח, צריך גם את שיתוף הפעולה של המו"לים שיושבים כאן כדי להכניס עוד ספרים דיגיטליים גם לפלטפורמה שהיא לאו דווקא מסחרית, הם יוכלו להתפרנס בה, ומהצד השני, הספריות יוכלו לספק לכל המנויים בארץ ספרות דיגיטלית טובה. תודה רבה.

תודה רבה.

אני מהספרייה הלאומית. אני רוצה רק להתייחס. בהקשר הזה אני בעיקר מוציא את דוח שבוע הספר בעשור האחרון. אני חושב שרצוי רק להכיל את השאלות, להגיד שספרים, וספרים דיגיטליים ופרינט הם לא אותו דבר. יש לנו ספרות קודש "לווייתן" של הובס. הזכירו ספרות הנוער, וספר כזה זה רק דוגמה. זה אני אקרא בצורה מזדמנת בפרקים ביום. זה אני אקרא אולי פעם אחת בחיים וגם זה יותר מדיי. זה ייקרא כמה פעמים, זה יעבור בין החברות, זה שונה. זה אני אקרא אולי מאה פעם בלילה, או אני אתן לקרוא בלילה במיטה כמו שהזכירו קודם. יש שונות בכתיבה, יש יותר ספרות, יותר ספרי ילדים, פחות עיון. מה זה אומר? צריך לחשוב מה המקורות.

תודה רבה. כל אחד שדיבר – הוסיף.

אני מייצגת את פרויקט בן-יהודה. אנחנו מיזם התנדבותי שפועל לשימור, הנגשה וחשיפה של ספרות עברית. אנחנו מנגישים למעלה מ-40 אלף יצירות היום בחינם, ללא פרסומות לכל דורש ודורשת באתר אינטרנט. חשוב לי להוסיף כמה דברים. המציאות היא שעברנו לעידן דיגיטלי, מזה אי-אפשר להתחמק. בועז אמר מצד אחד, דברים לא משתנים, אבל גם הפורמטים פותחים אפשרויות חדשות, ובזכותם אני רוצה לדבר. אנחנו היום הספרייה הגדולה ביותר לספרות עברית ברשת שמנגישים את נכסי הספרות העברית. אני מציעה לכולם לעשות תרגיל קטן, ולנסות לחפש את כתבי אחד העם, למשל, בספרייה העירונית שלהם, או בחנות הספרים. לצערנו, חבר הכנסת, הזכרת את הקפיטליזם, כולם נאלצים לדלל, גם ספריות עירוניות, ולכן, אין מנוס מזה שאם רוצים לשמר, גם עותקים פיזיים שהולכים ומתכלים, צריך באיזשהו שלב להנגיש אותם דיגיטלית, וזה גם פותח המון אפשרויות. אסף בר-טוב שהוא העורך המייסד של הפרויקט, קיבל לידיו כשהוא היה נער סי.די.רום עם ספרייה שנקראת "פרויקט גוטנברג" האמריקאי שממנו הוא ההשראה לפרויקט בן-יהודה, ונפתח לפניו עולם שלם של מאות ואלפי ספרים. לכן היום אנחנו יכולים להנגיש המון ספרים. אז קודם כל הפורמט הדיגיטלי מאפשר היצע לכל אחד בכל מקום, כלומר, הוא גם מגשר על פערים סוציו-אקונומיים, ההיצע שיש לילד שהספרייה העירונית שלו היא קטנה ודלת משאבים, לעומת הילד שגר עשרה מטר מספריית בית אריאלה, או מספרייה אוניברסיטאית, יכול וצריך כשאנחנו מגיעים לנכסי הספרות להיות אותו היצע. אני אפילו לא מדברת על העובדה שאנחנו גם מייצרים ספרות לקוראי העברית בעולם שמעוניינים לדעת מה קרה כאן, ומה קורה כאן לאורך ההיסטוריה, ויכולים ליהנות מהשלל הזה במקומות אחרים. אז היצע, זה דבר אחד.

הדבר השני, שזה פותח בפנינו אפשרויות אינטראקטיביות, קישורים. היום אני יכולה בפרוייקט בן יהודה לקרוא טקסט, יש בו מראה מקום של מבואה מסוימת, למשל, מין המקרא, ואפשר בלחיצה, בקליק אחד להגיע אליה. אז הטקסטים הדיגיטליים מייצרים לנו קישורים ויכולים לבצע הרחבות שלא מתאפשרות בספר הדיגיטלי. כאן אני מגיעה למונח נוסף שהוא מאוד חשוב בנושא של ספרות דיגיטלית, שזה הנושא של יכולות הגילוי, אנחנו מכירים אותו מעולם המוסיקה – גם כשאתה משוטט בין מדפי הספרייה, הדברים שתגיע אליהם באקראי מוגבלים. אתה זקוק לספרניות שיתווכו את עולם הספרים ומדפי הספרים עבורך. המצע הדיגיטלי, שוב, פותח עשרות אפשרויות חדשות. כאן אני מדברת על אפשרויות של קיטלוג של מידע ושל חיפוש של מידע, ששוב, מעלה עשרות מונים את אפשרויות הגילוי של טקסטים. אם אני יכול לחפש על-פי מילות חיפוש, אני לא יכול לעשות בין מדפי הספרייה, אתה לא יכול להגיד תראו לי ספרים שעוסקים במכונה, תראו לי ספר שדומה ל-, אז אפשר לבצע חיפוש בקטלוגים ממוחשבים בספריות הציבוריות.

תודה.

בבקשה, אם רק יורשה לי הערה אחרונה. אני חושבת, וכאן אני מדברת ממצוקת התקצוב, משרדי הממשלה וזוהר מכיר את התסכול שלי, ממשיכים לתקצב מבחני התמיכה לא השתנו שנים ארוכות. הם עדיין מתקצבים באותו האופן מו"לות, כלומר, דברים שיצאו בדפוס. מאוד חשוב שהפורמטים הדיגיטליים יקבלו מקום שראוי להם גם בתוך מבחני התמיכה ובתקציבים. למשל, אנחנו לא יכולים היום ליהנות מהם כיוון שאנחנו לא מוציאים לאור בדפוס.

אני ממועצה אזורית שומרון, חברת הנהלת איגוד מנהלי הספריות הציבוריות. אני לא אחזור, ולא אוסיף על כל הדברים החכמים והנהדרים ששמענו פה. אני יוצאת פה גם עם עוד דברים שלמדתי מכל הדוברים והדוברות לפניי. אבל אני רוצה לשאול שאלה, כי אני בסופו של דבר, גם אשת מעשה, ותכ'לס, רוצה לחזור לציבור הקוראים והקוראות אצלי עם שאלה אופרטיבית. שמענו המון דברים, ואותי מעניין כמי שמשרתת את הציבור, ומי שרוצה להגדיל את מעגל הקוראים והקוראות שלה, ולצד הנתונים האלה שחלקם אופטימיים וחלקם פחות, מה אנחנו עושים החל מעוד רגע שאנחנו מסיימים את הישיבה, וזה מה שאותי באופן אישי מעניין. המידע ידוע, דיברת על מצב חירום, ואני בהחלט חושבת שיש פה המון כוחות שאם ישלבו פעולה בין אם בפתרונות שקיימים כרגע, ובין אם בפתרונות של לחבור ונוכל להתגייס יחד ותחת המעטפת של המדינה כמשימה לאומית ולא פחות חשובה ממשימות אחרות, זה מה שאשמח לשמוע.

חברים, אני למדתי הרבה מאוד מהישיבה הזו. אבל אני חושב שזה תם אבל לא נשלם. אני חושב שאנחנו צריכים לראות בישיבה הזאת פרק א', וצריך לקיים עוד ישיבה עם עוד אנשים פרק ב', ולאחר מכן, לצאת עם המלצות. למה אני אומר? כי כולנו דיברנו, וגם בועז דיבר. בועז אמר דברים חכמים וחשובים מאוד. אני חושב שההמלצה הראשונה תהיה להכריז על מצב חירום בקרב הילדים, הקריאה בקרב הילדים למשל, וזה ייראה בעוד 20 שנה ככל כך נאיבי. זה בדיוק כמו אנשים שכתבו ביד, אחר-כך, דפוס, ואמרו: מה זה דפוס? ביד, יש רגש, יש את הבן-אדם, את הכתב שלו. מה זה כולם אותו דבר? כולם כותבים אותו דבר? הכתב נראה אותו דבר? או בעידן כפי שדיברנו על המוסיקה, על המיקרופון. אני לא רוצה שבעוד 20 שנה אנחנו ניראה קבוצה של נאיביים שקראנו למצב חירום – עד כדי כך, וזה לא חייב להיות כך. לכן, זה מצריך חשיבה הוליסטית בהרבה תחומים, הרבה כיוונים, בשביל לצאת עם המלצות נכונות, מעמיקות. לכן, בהתחלה חשבתי לדבר על מצב חירום. אני לא רוצה מעכשיו לדבר על זה בצורה הזו. חשבתי לקרוא למשרד החינוך ולמשרד התרבות, להשוות בין שאר הדברים כמו קולנוע בכסף, לבין הספרים, וזו המלצה, לדעתי במקומה, ועוד כל מיני דברים. אבל אני מוותר. אם תראו שנכון לוותר עכשיו, ולקרוא לישיבה שזו פרק ב', כדי ללמוד את הנושא בכל ההיבטים, ולצאת בהמלצות יותר מלומדות. מקובל חברים? תודה רבה לכם.

אני רק רוצה להוסיף מילה. לא לשכוח את הסופרים ואת המו"לים, שמדברים על דיגיטל, שצריכים לשלם להם תמלוגים בכל מדיה אפשרית.

אני בטוח שאתה בעצמך תשתתף בישיבה הבאה....

תודה רבה לכולם.

הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 13:45.