פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



25
ועדת העבודה והרווחה
06/06/2023


מושב ראשון



פרוטוקול מס' 58
מישיבת ועדת העבודה והרווחה
יום שלישי, י"ז בסיון התשפ"ג (06 ביוני 2023), שעה 13:11

מענים סוציאליים וטיפוליים למשפחות השכול האזרחי

חברי הוועדה: ישראל אייכלר – היו"ר
חילי טרופר
עאידה תומא סלימאן

משה גפני
נאור שירי

פרופ' יובל רווה - מנהל מחלקת בריאות הנפש, ילדים, משרד הבריאות

אילן שריף - מנהל תחום, אובדן ושכול, השירות לרווחת הפרט, משרד הרווחה והביטחון החברתי

שרון טימר - רכזת שיקום ארצית, אגף השיקום, המוסד לביטוח לאומי

יגאל להב - ראש המועצה האזורית קרני שומרון

עינת שמש - מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים, קרני שומרון

מיכל ארבל - אם שכולה, עמותת לגעת בחיים, קרני שומרון

תמר שוורץ - עו"ס, אם שכולה, מנכ"לית עמותת רוח נשית

גליה עוזיאל - אם שכולה, פורום המשפחות השכולות, עמותת רוח נשית

פיני רבינוביץ' - אב שכול, עמותת יקיר לי

רויטל לוי - אם שכולה, עמותת יקיר לי

לאה בירנבוים - עמותת יקיר לי

שי אבו - יועץ ומלווה, עמותת יקיר לי

סבטה הוכמן - אם שכולה

טלי יולין - אם שכולה

אסתי שמעון - אם שכולה

נאוה כהן - אם שכולה

עדי נאה בלוך - אם שכולה, נציגת הורים

חגית בן סימון - אם שכולה, עמותת יקיר לב

יונתן הוכמן - אב שכול, עמותת אבות למלאכים

כרמל רייס - אם שכולה, מנכ"לית משותפת למרכז הישראלי לכלבי נחייה לעיוורים

דינה דרור - עו"ס, מרכז סיוע, ארגון אלה

יאיר רפאל - אבא של דור זכרו לברכה, ארגון אלה

יאיר רון - אח של רון זכרו לברכה, ארגון אלה

ענת כהן שמואל

אהובה שרון, חבר תרגומים



רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. יתכנו אי-דיוקים והשמטות.



מענים סוציאליים וטיפוליים למשפחות השכול האזרחי

שלום וברכה. ברוכים הבאים לישיבת ועדת העבודה והרווחה. הנושא שעל סדר היום הוא במסגרת ציון היום המיוחד בכנסת בנושא השכול האזרחי, שתי מילים שמאחדות ומאגדות בתוכן המון, המון, המון. על סדר היום מענים סוציאליים וטיפוליים למשפחות השכול האזרחי. אנחנו מתמקדים בנושא הזה.

אני רוצה להודות ליוזם היום הזה, חבר הכנסת חילי טרופר. בבקשה.

תודה רבה. אני אומר רק שתי מילים כי כבר דיברנו כמה פעמים. אני רוצה להגיד תודה לך היושב ראש על הדיון החשוב הזה. הקדמתי ופגשתי את המשפחות כאן ואמרתי להן שיש קצב לדברים וזה לא שמשהו יכול לצאת מדיון אחד אבל התחלה של מסע ואני אשמח מאוד שגם יהיו דיוני המשך בנושא הזה כשנבין מה הצרכים, בעיקר מול גופים כמו ביטוח לאומי ואחרים, שם יש הרבה מאוד כאבים שנצברו.

שוב, תודה לך ואני כאן בעיקר כדי להקשיב.

גם אני אקשיב אבל אני גם רוצה לשמוע כוועדת העבודה והרווחה את התשובות של משרד העבודה והביטוח הלאומי, לא פחות מאשר את השאלות של המשפחות.

ספר לנו מר פיני רבינוביץ'.

בחיים הפרטיים שלי אני אבא של דסי רבינוביץ'. אני מכיר את שולחנות הוועדה הזו כבר הרבה שנים. דסי השאירה לנו תובנה אחת. אחרי 27 שנים שהיא נפטרה, השאירה לנו את הנושא של זכותו של החולה לקבל טיפול. כשהיא נפטרה השאירה לנו הרבה תובנות ואחת מהן היא להמשיך לעזור לאותם אנשים שבאיזשהו מקום הם לא מוכרים.

אני קראתי לשכול שלנו שכול אזרחי. אנחנו יודעים שבבוקר - שלא תדעו, מי שחווה את שזה בשבעה, ביום האחרון של השבעה – ניגשים אליך, נותנים לך יד ואומרים לך זהו, די, נגמר. אחרי שהיו אלפי אנשים, אחרון היוצאים, זלדה כותבת על זה שיר מאוד יפה, אני מרגיש לבד, אתה לא מבין מה זה נגמר, מה זה די. אחרי שנתיים וחצי של מחלה, שהבת שלנו הייתה חולה, יש משפחה, יש ילדים, מה עושים? למוחרת – זה לקח כמה ימים כי היא נפטרה בתשרי – כשהגעתי פעם ראשונה להגיד תחנון, בסידורים כתוב אחרי נפילת אפיים, כאן צריך לקום. אז קמתי. הבנתי שאנחנו לבד.

הגדרתי את זה קודם שאנחנו המשפחות השכולות של השכול האזרחי ואני אדבר על נתונים. אני הצגתי את זה בפני הוועדה. אנחנו מדברים על אלפי ילדים. מגיל לידה עד גיל ארבע נפטרים מדי שנה בין 500 ל-700 ילדים, מגיל לידה עד גיל 24 נפטרים 1,300 ילדים מדי שנה. כאשר קמים מהשבעה, אין שום דבר, אין מענה, חוץ מ-, ותכף אני אדבר על ה-חוץ מ-. אז קמתי ועשיתי מעשה. התחלתי ללמוד את הנתונים ובזכות חברי כנסת – באמת מגיעה תודה רבה לחבר הכנסת יעקב מרגי, לחבר הכנסת חילי טרופר, לחברת הכנסת אורית סטרוק שבשבוע שעבר העברנו את חוק האמבולנס – התחלתי לעשות מעשה. התחלנו לבדוק את כל הנושא הזה. נמצא כאן נציג של משרד הרווחה שכבר שבע שנים, יש לי עדיין את הפתק שהוא כתב לי שזה יארך הרבה זמן. יש לנו זמן אבל לא יותר מדי.

הבעיה הראשונה שלנו. יש שלוש קטיגוריות שזכו מהמדינה ולו למענה טיפולי, ולו ליום זיכרון. אלה נפגעי תאונות דרכים, רצח והתאבדות. אני שואל את השאלה ששאלו בנות צלפחד, במה ייגרע חלקנו? העלינו את הנושא הזה וכל פעם כשבאנו - יש לי תלי תלים של מכתבים, בקשות ושאילתות – אמרו שאין כסף. אין תקציב. נכון, אתם צודקים, אין תקציב. השנה ברוך השם – היינו גם אצל השר מרגי שנתן לי הרגשה טובה, גם ינון אמיתי וגם ביטוח לאומי - התקדמנו. מתקדמים לאט לאט אבל הכול יבוא מכאן, מלמטה. אם לא נצא מכאן בהרגשה אחת שאנחנו מבקשים הכרה מושלמת. אנחנו לא מדברים כרגע על כסף אלא שיכירו בנו. יושב חבר כנסת נאור שירי ומעלה נושא של יום הזיכרון. אני מרשה לעצמי לבוא ולהגיד, כן, יש יום לחיילי צה"ל, אני מאוד זהיר בנושא הזה, שמקבלים גם את יום הזיכרון הכללי וגם את יום הזיכרון הפרטי. למה אנחנו לא? אני הסתכלתי פעם בסידור של חבר שלי שאמר קדיש על הבן שלו ואנחנו אמרים את אותו קדיש. אנחנו לא מדברים על החיילים ולא מדברים על הילדים. לקח לי הרבה זמן לבוא ולהזכיר את החיילים. אנחנו מדברים על הדברים שבמינימום, על יום הזיכרון, על מענים טיפוליים. תנו לנו לפחות את ההרגשה הטובה.

הגשנו כאן רשימה של דברים. אנחנו לא נדון בכל הרשימה. אני אתן את הבמה גם להורים אחרים אבל אני מבקש את אדוני יושב ראש הוועדה ואת החברים בואו נתחיל לשנות. מישהו אמר לי שהמילה רפורמה היא לא מילה גסה. פחדתי להגיד אותה. בואו נשנה כאן דברים. יש כאן הורים, יש כאן אחים. אני לא מדבר על היתומים. ליתומים יש את החלק שלהם. גם התורה לא מדברת הורים שכולים. כאשר רבקה אומרת ליעקב למה אשכל שניים ביום אחד, רש"י אומר: אב שקבר את בנו. אבל לא כתוב ותידום אלישבע ולא כתוב ותידום חוה. כל האימהות. אנחנו הורים, אנחנו לא המרפסת האחורית. אנחנו הורים כמו כולם.

יש ויידום אהרון ויש רבי יוחנן שהיה בא לנחם אנשים שאיבדו ילדים, אז הוא היה מחזיק בכיס שלו עצם של שן או עצם אחרת של הילד שלו, העשירי, שהוא איבד. יש את זה במקורות.

כן, ויידום אהרון אבל לא ותידום אלישבע. זו הייתה זעקה אילמת. ויידום אהרון, זו הייתה זעקה אילמת של אהרון. זה נכון. מוזכרים שם היתומים – גר, יתום ואלמנה לא תענו.

יש יום זיכרון לנפגעי תאונות דרכים?

כן. לתאונות דרכים יש יום נפרד, לרצח יום נפרד ולנוטלי חיים יום אחד. כל אחד מקבל את היום שלו.

אתה מתכוון שהתודעה הזאת, כדי להכניס את התודעה, לא בשביל יום הזיכרון, לכל אחד יש את יום הזיכרון הפרטי שלו, שזה – עד כמה שאני מבין – היום הכואב. אתה רוצה יום כדי שתיכנס לתודעה הלאומית הבעיה של האנשים האלה.

עשינו שבוע מודעות בראש חודש ניסן.

קראתי על זה.

אנשים שואלים אותי למה ראש חודש ניסן. זה יום הזיכרון האמיתי של נדב אביהו, יום חנוכת המשכן. עשינו את זה פרשת שמיני.

היום השמיני היה ראש חודש ניסן. ויהי ביום השמיני, זה היה ראש חודש ניסן.

יש ויכוח בין המפרשים אבל לא ניכנס כאן לוויכוח.

לא. לי אין ויכוחים. זה ראש חודש ניסן.

שנה שלישית יש לנו שבוע מודעות.

אני מבקש שגם אחרים ידברו אבל את העיקרון שמתי על השולחן.

כדי שאני אבין. אני חשבתי שאתה רוצה לומר דברים יותר ספציפיים לסיוע.

לא. אני אתן את זה למשפחות.

מי רוצה לדבר על דברים ספציפיים? לפי הרשימה, מי שביקש את רשות הדיבור זאת סבטה הוכמן. מה הדבר הספציפי שהיית רוצה שהביטוח הלאומי או הרווחה או המדינה תכיר בו?

כמה דברים ספציפיים. כחלק מההתמודדות עם אובדן ותחושת בדידות, שקיפות ולהסתובב עם הבור הבלתי נראה, יש צורך מאוד גדול בטיפולים. אני מדברת כרגע על טיפולים שהם לפרט, שזה להורה או לילד בנפרד ולטיפולים שהם דרך הרווחה כתא משפחתי, כי כל אחד בתוך התא המשפחתי אמנם מתמודד בנפרד ובדרך שלו אבל בסופו של דבר כתא משפחתי קוברים את המשבר הגדול.

אני כן אתייחס לזה שאחרי אובדן מאבדים חלק מהיכולות הקוגניטיביות. אני אצביע עלי - אנחנו איבדנו בפתאומיות - ויש כאן טראומה מאוד גדולה שמתמודדים איתה והרבה מהמשאבים הולכים להתמודדות הזאת. הרבה מהיכולות הקוגניטיביות הולכות ונוצרות יכולות חדשות. יש חוסר בקבלת מענה מהסביבה וחוסר הכלה והבנה, איזשהו מנגנון אולי לתת בעצמי ולחפש כיוון או משמעות חדשה לחיים שלי אחרי דבר לא הגיוני כזה שקורה, ואולי שינוי תחום, לימודים, מימון ללימודים להורה שמאבד ילד. תמיכה כלכלית מסוימת אחרי אובדן כי גם אם חוזרים לעבוד, עדיין לא נותנים שום תפוקה ואני מדברת כאן כמי שחוותה את זה, לא בתפקוד קוגניטיבי וגם הדרישות מהסביבה שלא יודעות להכיל את ההסבר של אני צריכה כרגע עזרה עם רישום של הילד לגן ואני הייתי אלופה בזה אבל פתאום אין לי את היכולת הבסיסית הזאת להתמודד איתה. בן אדם אומר, מה הבעיה, אבל יש לי כאן בעיה. מה שאני צריכה זה יד ביד.

ליווי, אם זה להורים, למשפחות או אם זה לילדים שחוזרים לבית הספר וההורה צריך להתמודד עם המערכת שלו וזה משהו שנתקלנו בו. אני צריכה להכין מערכת ואני לא עוקבת אחרי כל השינויים שמתרחשים שם. אני בהתמודדות שלי והילדה שלי בסוף מגיעה לבית הספר בלי הדברים שהיא צריכה להביא. אולי איזשהו מלווה פר"ח לילד במסגרת, איזושהי תמיכה חברתית או הסברה חברתית שידעו להכיל ולחבק את הילדים. אני לא אדבר על המבוגרים כאשר גם אותנו לא יודעים להכיל.

אני אתייחס ספציפית לילדים וזה ישליך על הכלל. החברה לא יודעת לעטוף את האובדן ואנשים עוברים לצד השני של הרחוב כי בעיניהם אנחנו התגלמות מלאך המוות. היינו רוצים שהחברה תדע לבוא ולחבק וחלק מההחלמה היא בחיבוק הזה, ושתדע לעטוף במקום הזה שבו אנחנו מרגישים שונים מהחברה ולא מובנים וכולם מסתכלים עלינו, יוצאים לרחוב ואומרים יופי, התמודדתם, אבל לא, אנחנו עדיין צריכים את היד ביד, אנחנו צריכים חבר, אוזן קשבת או מישהו אחר שידע להכיל ולהקשיב.

תודה רבה. הייתה לי סבתא שהייתה אומרת שאנשים עוברים לצד השני של המדרכה מרחמנות, כי הם לא יודעים מה להגיד וזה הדבר הכי פוגע כי מה עשיתי לך שאתה בורח ממני? ידידים, מכרים, מכרות, שכנות, פתאום אני מנודה. מה קרה?

נכון.

אגב, בסיפור של חולי סרטן דיברנו בוועדה על כך שצריך לתת לילדים שיוצאים מטיפול, הורים שיוצאים מטיפול בילדים, אחרי שהילד מבריא, מיד מפסיקים להם ורצינו שלפחות חצי שנה אחרי שהילד יוצא יעזרו להם. להבדיל בין חיים לחיים. גם כאן, משפחה שיוצאת מדבר כזה, צריך לתת לה כמה חודשים סיוע. דיברת על זה, על סיוע כלכלי אחרי האירוע.

כן. יש לי עוד בקשה והיא כנראה קשורה לביטוח לאומי. מענה בתקופה הראשונה, מענה טיפולי, אולי ימנע את ההמשך של פנייה לקבלת נכות ופוסט טראומה.

שיוכלו להשתלב בחיים.

בדיוק. שלא נצטרך כל החיים לקבל את הגמלה הזאת.

תודה רבה. אני מבקש לשמוע את גב' טלי יולין, אם שכולה.

אני אקצר. באמת המענה שאנחנו צריכים, הדבר הכי גדול שפיני דיבר עליו, להכניס את השכול האזרחי לתודעה כי הוא לא שם. כשאני שכלתי את הבן שלי הייתי בת 27, עם עוד שני ילדים, וכשאני אומרת שאני אם שכולה, אומרים לי שלא יכול להיות, איך יכול להיות שיש לך ילד בצבא. זה לא נתפס כמה שאין מודעות לדבר הזה.

אחרי ששכלתי את בני, מיד נקודת זיכוי יורדת כי אין לך יותר את הילד הזה. נמחקת לך נקודת זיכוי במס הכנסה. סתם, פרט שולי.

מדברים כאן על היום השמיני. לי לא היה יום שמיני. הבן שלי נפטר בערב פסח. אני ישבתי שבעה ארבע שעות ואפילו יום שמיני לא היה לי.

היום השמיני כמושג.

אני יודעת. קיצרו לי על התנהגות טובה.

זה לא דומה אבל גם אימא שלי נפטרה בערב ראש השנה ואפילו לא הספקנו להתיישב וכבר היינו צריכים ללכת לתפילה. זה היה מאוד קשה. אימא בת 80 פלוס. תארו לעצמכם מה שקורה לאימא של ילד.

אבל אימא זאת אימא.

אימא זאת אימא. נכון. לכן אני מבין את ההרגשה הנוראה הזאת.

יורדת מיד נקודת זיכוי וזהו, הוא נמחק, אין אותו. הוא לא קיים. אתה סוחב אותו איתך. 20 שנים הוא איתי. אני היום מנסה לשחזר מה היה אז באותם רגעים שהייתי צריכה אחרי חופשת פסח להחזיר את הילדים שלי למסגרות וללכת לעבוד. אני הייתי צריכה טיפול לילדים שלי, הייתי צריכה לג'נגל בין האם יש לי מספיק הכנסה מכבדת כדי לכלכל את הילדים שלי ולהיות אימא שנותנת להם את הצרכים שלהם לבין להראות כל הזמן שאין לי מספיק כדי שאולי ייתנו לי איזה שהם טיפולים ממשרד הרווחה.

תודה רבה. רויטל לוי.

אני אימא שכולה של השכול האזרחי. הבת שלי רות נפטרה בגיל שמונה מסרטן. בנוסף אני עובדת סוציאלית קלינית ואני מטפלת בשכול ואובדן ומעבירה הכשרות במסגרת מיזם של עמותת יקיר לי של היום השמיני, ושותפה של פיני מעל עשר שנים בדרך הזאת.

אני חושבת שאחד הדברים המשמעותיים בשכול, בניגוד לכל מיני חוויות חיים אחרות, זה שזו חוויה שהיא לא טבעית. זאת ההתמודדות המוגדרת הכי קשה לבני אנוש והיא התמודדות שלא מסתיימת. אנחנו מדברים כאן על טיפולים. אני חושבת שאחד הדברים המשמעותיים באמת הוא טיפול בהקשר של רווחה ובכלל טיפולים. אחד הדברים המשמעותיים במשפחות שחוו אובדן של אדם קרוב זה שהם הופכים להיות קבוצות סיכון להרבה מאוד תחומים. מה שקורה בסוף זה שכאשר אנחנו לא מקבלים את הטיפול בהתחלה, אני יכולה לצערי להעיד על המשפחה האישית שלי, אנחנו נתקלים ומגיעים לקבוצות סיכון חמורות מאוד שכוללות התמכרויות, אובדנות והרבה דברים מהסוג הזה וכן הלאה.

במה אפשר לעזור בעניין הזה? תגידי משהו ספציפי.

אני אגיד. אחד הדברים המרכזיים שאנחנו מבקשים זה לקבל את הזכויות ששלושת הקטיגוריות שכיום מקבלות והן תאונות דרכים, המתה ואובדנות. הן מקבלות טיפול, אני אגיד בהבנה המקצועית שלי, שגם הוא לא מספיק. כרגע מקבלים שנה, ההגדרה היא שנה טיפול אינטנסיבי כאשר יש גם איזושהי הבנה שיש הרבה שלא מסוגלים להגיע בשנה הראשונה, אז יש טווח של חמש שנים בו אפשר לקבל את הטיפול.

זה קיים?

זה קיים לשלושת הקטיגוריות שציינתי – תאונות דרכים, המתה ואובדנות.

במקרים שלכם זה לא קיים.

הן המיעוט בשכול האזרחי. רוב השכול האזרחי הוא משפחות שאיבדו עקב מחלה או תאונה.

צריך לעשות החלטת ממשלה וחוק או רק חוק?

זאת החלטות ממשלה או חוק?

חוק זה לתאונות דרכים וגם התאבדויות.

זאת אומרת, התאבדויות זה רק החלטת ממשלה וזה מאפשר לכם לתת את הכסף.

כלומר, תספיק כאן החלטת ממשלה.

כן.

עשיתם אי פעם בדיקה של המשמעות התקציבית, של המכפלות?

כן, הן הרבה יותר גדולות.

ברור. יש לכם את הנתונים?

אולי תעבירו לוועדה, כדי שנוכל להשוות, את הסכומים עליהם שואל חילי, כמה עולה נושא תאונות הדרכים. לא כל ההוצאות אלא אנחנו מדברים על טיפול.

סל טיפולים.

גם מה סל הטיפולים באובדנות. אז נוכל לעשות השוואה.

אני רוצה להגיד שאני חושבת שהטיפול הוא גם טיפול אישי וגם פרטני והוא גם טיפול משפחתי. כלומר, המשפחה כמשפחה מתמודדת ואנחנו יודעים ששכול הוא משהו שסוחבים לכל החיים.

הדבר השני, וגם אתה הזכרת אותו, הוא הקצבאות. גם מי שאיבד ילד שהיה עם צרכים מיוחדים וגם ילדים אחרי מחלה, בבת אחת זה נגמר כאשר ברור לכולם שהצרכים הכלכליים הם מאוד משמעותים.

נכון. לפחות חצי שנה. תודה רבה. עדי נאה.

לצערי איבדתי גם אימא וגם בן. את אימא שלי איבדתי בגיל 18 בפיגוע ואת הבן איבדתי לפני שש שנים בתאונת דרכים, כך שאני יודעת היטב את ההבדל המאוד מאוד גדול בין שכול לאומי לשכול אזרחי. אם בשכול לאומי אני עטופה מכל הכיוונים, כאשר מיד מגיעים עובדי שיקום של ביטוח לאומי ומיד יש הכרה בכאב ובקושי שמתבטא בהרבה מאוד תחומים. בשכול האזרחי זה אחרת ואני דווקא מהצד שזכה תודות לחוק. גם כך עצם הסיטואציה היא מאוד קשה. אנחנו כן מקבלים את המענים האלה של הטיפולים גם במערכת החינוך, גם כטיפול משפחתי וזוגי, ואני לא יכולה לדמיין את תהליך השיקום שלנו כמשפחה בלי הדברים האלה. אני יודעת עד כמה זה חשוב ואני מאוד רוצה שכל מי ששייך לשכול האזרחי ייכלל תחת המטריה הזאת כי באמת אין שום צידוק להפליה הזאת. לדעתי לקבור ילד זה לקבור ילד, נקודה.

אני רוצה להתייחס לעוד שני דברים.

יש מושג שנקרא משפחה טובה, ארגון שעוסק בנפגעי פעולות איבה.

משפחה אחת. כן. הם לא מכירים בכל נפגעי הטרור.

את מכירה אותם?

אני מכירה אותם ודווקא לא לטובה. אימא שלי נרצחה לפני שנת 2000.

והם התחילו רק אחר כך.

אבל מהמדינה קיבלתי את כל העזרה האפשרית.

שאלתי כי אולי אפשר לעשות משהו דומה.

גילוי נאות. הייתי שם 17 שנים, התנדבתי שם 17 שנים בעמותת משפחה אחת. אני לא הוכרתי שם והם לא מקבלים אף אחד. לעומת קרן קובי מנדל שכן מקבלת. אין מה לעשות שם.

אני רוצה שתקימו משהו דומה. לזה אני מתכוון.

אלה בעיקר כספי פילנתרופיה. מה שהיא אומרת, היא דווקא אומרת כאימא שאיבדה את הילד שלה בתאונת דרכים וכן מקבלת, היא כן משלוש הקבוצות שמקבלות - - -

אני רוצה שהחוק יחול על כולם.

אם הבנתי אותה נכון, היא אומרת שהיא כאימא שאיבדה בן, היא לא יכולה לדמיין לו לא היה את זה.

מה שיש לך בצד של הפיגוע ובצד תאונת הדרכים, אין לאנשים האלה שנמצאים בשכול האזרחי.

כן.

מה ההצעה שלך?

שהחוק יחול על כולם. רויטל צודקת במה שהיא אמרה, ששנה אחת היא לא מספיקה, אבל צעד-צעד. אני חושבת שכאשר נפגעי טרור, הקושי שלהם מוכר מהרגע הראשון וברור לכולם שהם יכולים לקבל טיפול כמה שהם צריכים ואף לכל החיים, ואני יודעת את זה כי אני גם ממשיכה לקבל היום, לא הייתי זכאית לזה אם זה היה רק הרווחה.

אני רוצה לומר שגם בעניין של סיוע תעסוקתי יש הורים, לצערי כמוני וגם כמו סבטה והרבה אחרים, שקשה לנו מאוד לחזור למקצוע אחרי הטראומה הזאת. אני בהכשרתי מטפלת באומנות והיה לי מאוד קשה לחזור להכשרה המקורית שלי.

אני חושבת שמבחינת מענים חברתיים וטיפולים, הרבה פעמים מציאת משמעות חדשה בחיים שלנו היא כוללת את הנושא של ההנצחה, לעשות דברים ופעילויות סביב הסיפור האישי. יש לי אין ספור דברים יפהפיים שאני רוצה לעשות אבל פשוט אין ידי משגת. אני רוצה שייכנס גם לחוק שכמו שביטוח לאומי מממן למשפחות של נפגעי טרור פרויקטים של הנצחה, יהיה אותו דבר גם לנו. שכול הוא שכול. אני חושבת שההכרה בזה צריכה להיות לנו בזכות ולא בחסד. תודה ותודה על החקיקה העתידית.

תודה רבה.

אדוני היושב ראש, ב-2018 קידמתי חוק שמשפחה שחוותה שכול, שהילדים קיבלו קצבה הן עקב מחלה או צרכים מיוחדים, עד גיל 18, ואחד מהם איבד את מקום עבודתו, ביטוח לאומי מאפשר לימודים, אבחון ודמי מחיה. בשבוע שעבר פגשתי את עורך דין שלומי מור והוא שימח אותי כשאמר לי בשנת 2021 ו -2022, כ-70 הורים קיבלו לימודים ועבודה.

דיברנו על הנושא הזה שגם משפחות, כמו משפחתה של סבטה, שהגיעו לטראומה, גננת לא יכולה להיות במוסד חינוך, אני מניח שידונו על זה באיזשהו מקום בביטוח לאומי. כאן צריך את הריבון שנקרא שר האוצר.

שתהיה כתובת להורים ולא נצטרך להתדפק על דלתות ועדות ולהתחנן ולומר כמה קשה לנו כי אנחנו בפוסט טראומה. שיהיה ברור מבחינת החוק שיש לנו למי לפנות כהורים שכולים, נקודה, בלי צורך להוכיח הוכחות.

עובדת סוציאלית דינה דרור. אלה, מרכז סיוע. בבקשה.

שלום. אני עובדת של ארגון אלה. אנחנו מפעילים את מרכזי הסיוע למשפחות שכולות מטעם משרד הרווחה. אני עובדת באזור ירושלים. התוכנית היא ארצית. אני כן אתייחס למשפחות שזכאיות, משפחות של המתה, תאונות דרכים והתאבדות. מתוך מה שאני רואה יש הרבה מענים שחסרים דווקא לילדים צעירים. הטיפול ניתן בתחנות שהן אזוריות.

ילדים צעירים במשפחה שנשארה.

במשפחות השכולות. הטיפול ניתן בתחנות לטיפול משפחתי. יש אזורים בארץ שיש בהם תחנות, יש אזורים בהם אין תחנות, למשל מקומות כמו ביתר עילית, בקעת הירדן, שם בכלל אין תחנות. הזכות לטיפול היא קטנה יותר. כלומר, במקום שנה או שנה וחצי למשפחות שהן צריכות לקבל טיפול, יש 35 מפגשים. זאת איזושהי הפליה בתוך התוכנית לגבי משפחות לפי אזור מגורים. בתחנות האלה הרבה פעמים חסרים מענים לילדים צעירים, חסרים טיפולים השלכתיים, טיפולים שילדים צריכים.

את מדברת על המשפחות שכן מקבלות ממשרד הרווחה.

כן.

אבל המשפחות האלה בכלל לא מקבלות.

כן. אני מדברת מהפרספקטיבה של ללוות את המשפחות של שלושת סוגי האובדן שהוכרו.

וגם במקרה שלהן חסרות תחנות.

כן.

יש כמעט בכל עיר?

לא.

יש רק בערים הגדולות?

בשני שליש מהרשויות.

אפשר לנחש איפה הן נמצאות.

אני מודה לך מאוד. יגאל להב, המועצה מקומית קרני שומרון. יש לכם משהו להוסיף? משהו לומר לגבי מה שאתם עושים?

אני אומר מה אנחנו עושים.

זה הכי חשוב. אני רוצה לשמוע כדי שנוכל לפנות לממשלה.

בעיקרון בקרני שומרון התחלנו את התהליך כמו רשויות רבות כשאנחנו מתמודדים עם שכול. אנחנו מגיעים גם אחרי היום השמיני והעשירי. באחת הפעמים פגשתי את מיכל והיא תרחיב על הפרויקט הזה קצת יותר, עם עינת שהיא מנהלת האגף. אתה מגיע לנחם כי השבעה כבר נגמרה ואנשים כבר יצאו מהבתים ואז אתה מתחיל להבין את האובדן האמיתי, את הקריסה הכלכלית, את כל התהליך שהמשפחה עוברת. למען האמת, התחלנו מיזם אצלנו. נתנו הנחיה לנסות ולמצוא איזשהו מענה יחידני - כי אני לא מכיר אחד כזה בארץ - ללא משרד הרווחה כי אנחנו מבינים שהתהליכים שם ארוכים מדי. בסוף הדברים אני אבקש שמשרד הרווחה יקצה את הכסף לרשויות כדי לעשות את הפעולות האלה אותן אנחנו היום נושאים לבד.

אני מבקש ממיכל ומעינת להרחיב.

אתם מתמקדים במשפחות של שכול אזרחי.

כן.

לא פיגועי טרור ולא תאונות דרכים.

נכון.

אני גם אם שכולה. הבן שלי נפטר באופן פתאומי, ערב חג סוכות. אני מתחברת לדברים שאמרו קודמיי על המקום הזה של הבדידות, של הקושי הכלכלי, של חוסר הכרה. ביום האזכרה של הבן אני צריכה לשקר ולהגיד שאני חולה כדי לצאת ליום חופש מהעבודה. כלומר, לא מכירים ביום הזה. אחרי שהבן שלי נפטר, 10 חודשים לאחר מכן נפטר בן של חברים שגרים כמה בתים לידינו, גם הוא נפטר באופן פתאומי, וניגשתי לראש המועצה יגאל להב במהלך השבעה שלהם ואמרתי לו שלא יתכן שאין כאן איזה שהם משאבי כוח למשפחות שכולות כי אחד האתגרים הוא הבדידות. כשפניתי לכמה עובדות סוציאליות יקרות קרובות אלי, אמרו לי שזה חלק מהמאפיינים של התמודדות עם שכול, הבדידות. אמרתי שזה לא הגיוני. לא הגיוני שבנוסף לקושי הזה של הצער, הכאב והגעגוע, אנחנו צריכים להישאר לבד עם הדבר הזה.

אם כן, מה אתם עושים?

הקמנו אצלנו בישוב שירות שנקרא לגעת בחיים, שהוא מעניק משאבי כוח ותמיכה למשפחות שכולות. יש מועדון לילדים שמתבסס על נוער שמתנדב ומעביר להם אחת לשבוע פעילות כדי להרגיש שמתמודדים עם זה.

פעילות לילדים.

כן. כלבנות טיפולית.

גם לילדים, גם להורים, גם לאחים. לכולם. זה לא מוגבל בזמן.

בנוסף לזה למשפחות יש פרויקט של מלוות שכול, נשים מהקהילה שהתנדבו ומקבלות הכשרה ונכנסות למשפחות שכולות לקיים איתן שיח, לתמוך, להיות אוזן קשבת כי המון אנשים התלוננו על הבדידות הזאת, ששכנים לא דופקים בדלת והם נשארים מאוד לבד. נשים אלמנות דיברו על המקום הזה שפתאום אף אחד לא דופק בדלת. בערב חג אנחנו נכנסים לתת שי קטן כדי להכיר במקום של האתגר. כדי שהשירות הזה יצליח, כשאני פניתי לעינת, מנהלת הרווחה, היא אמרה לי שהכול מקסים אבל אין תקציב ואין לנו כסף איך לעשות את זה. אנחנו מגרדים תרומות מפה ומשם אבל זה לא באמת נכון לעבוד כך. מה שאנחנו רואים לנכון זה לתת תקציבים לרשויות כי כל רשות יודעת מה הצרכים שלה ואיך באמת זה נכון, כדי לתת למשפחות את המענה בתוך הקהילה שלהן, את משאבי הכוח בקהילה.

את אומרת רשויות אבל רשויות זה דבר כל כך רחב.

נכון.

יש רשויות שמנהלות את הרשות כמו קהילה, מבררות איפה הקשישים, הילדים, האלמנות והיתומים נמצאים, והיא בקשר, ויש רשויות שאתה יכול לדבר לקיר, אבל שני סוגי הרשויות מקבלים את התקציב.

לנושא הזה אין תקציב. לא מוגדר תקציב לנושא של שכול אזרחי.

לא, לא דיברתי על התקציב הזה.

יש רשויות שירימו את הדגל ויטפלו ויש כאלה, אני מסכים איתך, שזה אולי פחות יעניין אותן אבל יכול להיות שאם יבוא משרד הרווחה ויגיד שהוא נותן - - -

אז חלק יעשו את זה.

אפשר לצאת בקול קורא. יש לנו תוכנית, יש לנו מודל שאפשר להעתיק אותו ואכן כבר מעתיקים אותו ברשויות מסוימות.

בדיוק. מה שאומר חיליק טרופר זה רעיון טוב. רשות שבאמת רוצה לעסוק בזה, היא תקבל ולא שבתקציב הרשות ייכנס עוד סעיף.

להוציא קול קורא לרשויות שמסוגלות.

צריך לעודד את הפעילות הזאת. אין לנו בעיה לשרשר את הפרויקט הזה לאיזו רשות שרוצה. עשתה את זה מיכל אבל אני רואה היום את ההשפעה על כל המשפחות והיא מדהימה. ההורים, המשפחות והאחים יודעים שהם לא לבד.

עמותת יקיר לי נמצאת בשבעה רשויות.

אני מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים בקרני שומרון. אני עובדת סוציאלית במקצועי. אני אקדים ואומר שלא צריך להיות תיאורטיקן גדול ודוקטור לפסיכולוגיה כדי להבין שזה המשבר העצום ביותר שפוגש משפחה. הנושא הזה לצערי, השכול האזרחי, כלל לא נמצא על סדר היום הציבורי. זה נושא שצריך להקצות לו משאבים. אין שום קשר בין המשבר העצום שמשפחה עוברת לבין ההתייחסות של המדינה והדבר הזה מוסיף עוד משבר על המשבר שהמשפחה כבר עוברת.

אנחנו בקרני שומרון פיתחנו איזשהו מודל סביב המשפחות שחוו אצלנו את המשבר ואת האסון, אבל זה לא מספיק. משרד הרווחה מנסה לעזור אבל להגיד אין משאבים, זאת לא תשובה. צריך להקים ועדת היגוי ייעודית לעניין הזה ולחשוב איזה שירותים צריך לפתח ומה צריך לשנות בחקיקה. זה משהו באמת גדול שצריך לתת עליו את הדעת ועד היום זה לא קרה. פיני רבינוביץ' מנסה לקדם ונפגש ועושה המון, אבל צריך לתת על זה את הדעת בצורה מסודרת עם נציגים של הממשלה ולקדם את זה עם תקציבים עם תוכניות. לנו יש רעיונות, יש לנו מודל.

כתבתם את זה? הפצתם אותו?

כן.

כבר בעבר אנחנו נפגשנו עם שר הרווחה בנושא הזה. צריך להקצות לזה תקציבים.

תעבירו את זה לוועדה במייל.

יש לנו מודל פשוט של עובדת סוציאלית קהילתית שתעבוד עם קבוצת פעילים מקומית ותראה מה הם רוצים. לא אנחנו המומחים אלא הם המומחים והם יודעים מה הם צריכים. אצלנו בקרני שומרון אנחנו פיתחנו הרבה מאוד שירותים אבל למה שזה לא יקרה בכל הרשויות?

יכול להיות שתהיו דוגמה, מכם יראו וכן יעשו.

יכול להיות. אני אומר עוד משהו. משרד הרווחה עובד גם עם תוכניות פעולה. תוכניות פעולה זה משהו שהוא פתוח לכל הרשויות וכל רשות בוחרת מה לפתח אצלה. לפחות להציע את זה כמשאב, שכל רשות מקומית תוכל לקחת, להקצות לזה כוח אדם, שיהיה לזה תקציבי פעולה ייעודיים, שאפשר לתת שירותים. היום, חוץ ממענה טיפולי מאוד מוגבל לשלושת עבירות ההמתה, זה לא מספיק, זה לא די אלא צריך מעטפת שלמה כדי לעזור למשפחה לעלות על הגל ולצאת מהמשבר הזה. משפחות שאנחנו פוגשים אותן במשברים – רויטל פירטה קודם – משפחות נורמטיביות שתפקדו לעילא ולעילא, אבל לא יכולות לקום בבוקר למוחרת, לא מצליחות לקום מזה. צריך מעטפת ענקית סביב המשפחות האלה.

תודה רבה.

תאונות דרכים, בממוצע יש אחד ל-1,000. מתאבדים יש בין שניים לשלושה. את אף אחד זה לא מעניין. את אף אחד לא מעניין להציל חיים של מתאבדים שניתן להציל אותם. פרויקט אחד נוסף אצלנו נקרא שומרי סף. אנחנו מדריכים היום את הבלניות, את הרבנים, את מדריכי הנוער, את רכזי הנוער ואת העובדים הסוציאליים ואת כל מי שרק אפשר כדי לנסות לזהות את התופעות המקדימות כדי להציל חיים. אין היום מישהו במדינה שאומר בואו נלך להציל חיים, כמו שיש לך אור ירוק לתאונות דרכים.

הדברים של מאוד חשובים אבל אנחנו מדברים על שכול אזרחי של אנשים שאיבדו את הילדים לא בהתאבדויות , לא בתאונות דרכים ולא בפיגועים.

אחד הדברים שלא דיברנו עליו הוא מוקד אינטרנטי ארצי כדי לתת את כל המידע.

עובדת סוציאלית תמר שורץ, מנכ"לית עמותת רוח נשית.

שלום, בוקר טוב. תודה רבה לחילי, לפיני ולך היושב ראש על הזימון של הדיון החשוב הזה. אני אומר קודם מילה על עצמי. אני מגיעה למשכן החשוב הזה כמעט כל שבוע. אני בהכשרתי עובדת סוציאלית רק 35 שנים. יש לי את הזכות לשמש כמנכ"לית עמותת רוח שנית שעוסקת בשיקום תעסוקתי של נפגעות אלימות. אבל היום באתי בכובע אחר שלצערי קיבלתי אותו, ליגוני הגדול קיבלתי אותו, לפני שנה ושלושה חודשים. הפכתי גם לאם שכולה. הבת שלי נפטרה בגיל 23 ו-10 חודשים אחרי מלחמה בסרטן. היא עמדה לנסוע לדוקטורט ב-ייל, לעשות דוקטורט במדעי המחשב. הייתה חריגה בכל מובן שהוא, נערה מחוננת, מצטיינת, גם מתנדבת בקהילה, גם ספורטאית מחוננת. הסרטן שהיה לה קטע את כל החלומות.

אני רוצה להצטרף למה שאמרו קודמותיי, הקולגות שלי, העובדות הסוציאליות שאני רואה אותן פעם ראשונה ואני מסכימה עם כל מילה שלהן. אני למדתי עבודה סוציאלית לפני 38 שנים וכבר אז בלימודים לתואר הראשון באוניברסיטת בן גוריון למדתי שיש מחקר על מצבי דחק של אנשים. יש כל מיני מצבי דחק. למשל פיטורים, הגירה, גירושין. אל מול כל מצבי הדחק והמשבר שיכולים להיות בחייו של אדם יש אחד שניצב בראש הרשימה – אני עד היום זוכרת את המחקר הזה שלמדתי כאישה צעירה, כעובדת סוציאלית צעירה - והוא נקרא שכול. ולא, הוא לא כמו אובדן של הורה, של אח, של בן זוג. הכול קשה. אין כמו, ואף אחד בחדר הזה – סליחה שאני אומר דבר קצת בוטה - למעט אנשים שכולים לא יכול להבין מה זה לאבד ילד. אין טרגדיה חמורה מזאת בתולדות האנושות. פשוט אין. אי אפשר להבין את זה.

זה לא בוטה. את אומרת אמת פשוטה.

נכון.

אמר לי פעם מישהו שעקב אחרי ניצולי שואה, אמר לי דבר מדהים. אני נולדתי 10 שנים אחרי השואה. הוא אמר לי: שים לב, אלה שאיבדו הורים, אחים, אחיות, משפחה, הצליחו להשתקם באיזושהי דרך. אלה שאיבדו ילדים, אישה וילדים במלחמה, גם אם התחתנו והקימו משפחות חדשות, אף פעם לא חזרו להיות אותם אנשים. זה מה שאת אמרת.

אני לגמרי מסכימה איתך, אדוני. כאישה שמצויה במערכות הרווחה 35 שנים, מתוכן רובן בניהול ובקידום מדיניות – אני עובדת סוציאלית קהילתית – אני רואה שמדינת ישראל עוזרת לאנשים במצבי דחק. אם אתה מובטל, אתה תקבל דמי אבטלה. אם אתה עולה חדש שזאת הגירה, יש את משרד הקליטה. אני לא אומרת אם השירותים טובים או לא אבל הם קיימים. שכול, אין. אין.

מה את מציעה כעובדת סוציאלית?

אני קודם כל רוצה להדגיש ולחזק את הדבר הזה שבמצוקה הכי גדולה, לפי המחקרים וגם לפי עדויות של אנשים, זאת נקודת הקיצון של המשבר ובנקודה הזאת המדינה לא עומדת לצידנו.

אני רכשתי את הטיפול שאני נמצאת בו באופן פרטי. הדבר שאני חושבת שהוא הכי הכי חשוב זה טיפול, זאת תמיכה. ההלם, המשבר, השבר הוא כל כך גדול שחייבים לממן תמיכה. אני יודעת שהתקציב מוגבל אבל את הדבר הזה חייבים גם כדי למנוע, כמו שאמרה חברתי, פוסט טראומה ואין הורה שכול שלא סובל מטראומה. לכן פוסט טראומה שלא מטופלת בשלב הראשון ולא נעטפת ומעובדת, היא גדלה. אני המשכתי את עבודתי, לא עשיתי שינוי אבל זה עלה לי בדמים כי העבודה שלי היא השפיות שלי. לעזור לנפגעות אלימות, זה מה שעזר לי להחזיק מעמד בתוך הבור השחור שהייתי בו ועדיין אני בו. טיפול נפשי. האם אנחנו מבקשים דבר מוגזם? אני באמת שואלת.

הדבר האחרון שאני רוצה להגיד. מדינת ישראל עוזרת להורים ששוכלים ילדים בתאונות דרכים, רצח והתאבדות כי זה דבר פתאומי. אתם יודעים מה קורה להורים שכולים שמגיעים לפטירה של הילד שלהם אחרי שהילד סבל ממחלה? הכוחות הנפשיים שלהם גמורים. הם מדולדלים.

אני אגיד לך עוד דבר. בן הזוג שלי, אבא של נועם שלי, לא עבד בתקופה שהיא הייתה חולה. זו הייתה החלוקה בינינו. אין כאן משפחה אחת שלא תגיד לך שאחד ההורים שעכשיו הם שכולים אבל כשהילד שלהם היה חולה, הפסיק לעבוד. אחד ההורים חייב להפסיק לעבוד. אנחנו מגיעים לפטירה שגם כך היא מזעזעת, מדולדלים בכוחות נפשיים וללא שקל בקופה כי הכול הלך על המחלה של הילד ולפחות אחד ההורים לא עבד, אם לא שניהם.

אנחנו כולנו כאן אזרחים טובים, נותנים למדינה, ואנחנו מבקשים שבשעה הכי קשה שלנו – ושלא תדעו ולא תבינו לעולם את השעה הקשה הזאת, לעולם – המדינה תתייצב לצידנו.

תודה רבה. אני רוצה לקדם בברכה את יושב ראש ועדת הכספים הרב משה גפני ולא רק בגלל שהוא יושב ראש ועדת הכספים אבל יכול להיות שיש כאן דברים שתוכל לבשר משהו ואולי להציע משהו. לפני כן, נאור שירי, בבקשה.

אני אשמע.

אני באתי להזדהות ולשמוע.

נשמע את משרדי הממשלה. אנחנו עכשיו רוצים תשובות. עד עכשיו שמענו את הבעיות. המשרד שאני מכיר בנושא זה ביטוח לאומי.

בוא אני אגיד לך מה הבעיה עם ביטוח לאומי.

את לא היית רשומה.

אבל אני רשומה.

גברת שמעוני, בבקשה.

בני תומר נפטר לפני חצי שנה באופן פתאומי מדום לב. אני פניתי לבקש עזרה מביטוח לאומי. מתברר שאין לי זכאות לכלום. מבחינתם בכלל היה ילד? הוא פשוט נעלם ותשכחי מזה.

אין עזרה בקבורה, אין השתתפות בהוצאות. בנוסף לכאב הלב על האובדן של הילד, נוטשים אותך ולא מסייעים בדברים הכי בסיסיים. פניתי לבקש את מה ששלי, כספי חסכון לכל ילד, הילד היה בן 18 פלוס. לא, את צריכה לבקש צו ירושה. צו ירושה עולה כסף. ביקשתי, אמרתי שהילד היה בן 18, אתם רוצים 500 שקלים ועוד 140 שקלים על אגרה, תוותרו על זה. גם כך קשה לנו. לא גברת, יש חוק בישראל. זה חוסר רגישות, זה לא לעניין. אני בטוחה שיש עוד הרבה דברים.

אני בטוח שאם הוא היה בחיים והוא היה צריך להתחיל לשלם ביטוח לאומי בגיל 18, לא היו אומרים לך שיביא אישור. הרעיון אומר שאם כך, הביטוח הלאומי מכיר אותו, יודע עליו. הילד נפטר. צריך לשלם.

אחרי השבעה חזרתי לעבודה כי רציתי להראות דוגמה לבת שלי. מסתבר שאחרי חצי שנה לא יכולתי יותר ופשוט עזבתי את העבודה. אני מדברת, אני כל הזמן אומרת לכולם מה קרה אבל לילדה שלי אין עם מי לדבר. כשפניתי לרווחה בבקשה לעזור לנו מבחינה נפשית, לעזור לילדה, אמרו לי אנחנו משתתפים בצערכם אבל אנחנו לא יודעים במה אנחנו יכולים לעזור לכם. זו הייתה התשובה. אין שום פרוטוקול לרווחה ואין פרוטוקול לביטוח לאומי איך להתמודד עם מקרים כאלה ויש הרבה מקרים כאלה. שבוע לפני שהבן שלי נפטר, ילדה בבאר שבע נפטרה מדום לב והיא הייתה בת 14. יש עוד הרבה מקרים. ירים אצבע מי שאיבד את הילד שלו באופן פתאומי.

לצערי הגדול יש הרבה.

צריך לטפל בזה.

תני לי לשאול את אנשי המשרדים מה הם מתכוונים לעשות. באנו לכאן למטרה. אומר לי המנהל שאת לא רשומה, אבל תגידי את מה שמך.

קודם כל, אני רוצה להגיד תודה על היום הזה ותודה על ההקשבה שלכם. תודה לפיני ולכל מי שעסק בדבר הזה.

אני אשתדל לדבר ממש בקצרה. אני איבדתי בן למחלת הסרטן כשאני במשך 11 שנים הייתי צמודה אליו. עזבתי את העבודה. הרופאים אמרו שנה וזה נמשך והגיע ל-11 שנים. כשהוא נפטר, יש לו חברים שבאו ונכנסו. אני חושבת שנורא חשוב שיהיה גוף כזה בעירייה, ברווחה, שלכל משפחה שנפטר לה מישהו יגיעו אליה לשאול מה הוא צריך כלכלית, איזו עזרה הוא צריך. בזמן כזה אתה לא יכול אפילו לפנות בעצמך. לפחות לא בהתחלה. זה מאוד מאוד חשוב.

במשך 11 שנים אני לא עבדתי וליוויתי את הבן שלי. כל מה שהיה לי, כולל הבית שלי, הלך על הטיפולים, על התייעצויות, על הכול, רק כדי להציל אותו. אני חושבת שכל הורה רוצה להנציח את הילד שלו ולי אין כרגע את האפשרות לעשות את ההנצחה שאני רוצה וזה אחד הדברים שאני חושבת שהמדינה יכולה לעזור בהם, הנושא של ההנצחה.

בעניין הטיפולים עליהם דיברו. בעזרתו של פיני הייתה לי אפשרות לקבל טיפול בחצי מחיר. ויתרתי עליו והעברתי אותו לבת שלי כי היא הייתה הרבה יותר צריכה ממני. כמעט הגיעה לאנורקסיה כי הייתה מאוד קשורה אליו. אני חושבת שמאוד חשוב לתת את האפשרות, את המענה לטיפולים האלה.

תמר אמרה וכעובדת סוציאלית וכאם שכולה, היא ידעה להגיד את הדברים הכי נכונים. דבר מאוד חשוב - שאני לא חושבת שהוא עולה כל כך הרבה משאבים – שיהיה מישהו בעירייה, במחלקת הרווחה שהתפקיד שלו הוא לבקר משפחות שאיבדו מישהו. לשאול מה הם צריכים. לא לכולם יש משפחה ויש הרבה כאלה שנשארים לבד, אימא וילד. אני מכירה כאלה. זה באמת דבר שצריך לרשום אותו ולהתייחס אליו.

אגב, הוא לא חייב להיות עובד סוציאלי כי יש מעט מאוד עובדים סוציאליים ויש להם המון תיקים. מה שאת הצעת, אלה אנשי קהילה. מישהו בקהילה, בעירייה, שתפקידו ללכת לבקר ולהקשיב להם.

בהקשר הזה נוסיף את הפרויקט של היום השמיני.

כשאין טיפול, זה גם לא מקצועי.

כן, אבל באמת להיכנס למשפחה כזאת ולשאול מה היא צריכה ואיזו עזרה היא צריכה.

כן. את צודקת.

עיריית ראשון לציון כבר שלוש שנים מחפשת את התקן הזה שמישהו יעשה. יש לנו הבטחות שזה יהיה באוקטובר אלא שלא אמרו באיזו שנה.

לא מצאו בן אדם שרוצה לעסוק בזה?

לא מוצאים מישהו כדי שיהיה הדבר הזה. אנחנו במשא ומתן עם עיריית ראשון לציון ושלוש שנים, מאוקטובר - - -

למה? כי אין לו תנאי סף? צריך שיהיה לו לב ואוזן. לא יותר. אפשר לקחת בן אדם עם לב אוזן, שילך וישמע ויקשיב.

היינו שם.

אני חייל של פיני רבינוביץ' מלפני שנה וחצי. בהשכלתי אני יועץ פיננסי. אני מגיע למשפחות כדי שהאור שלהם לא יכבה, על מנת לתת להן טיפול בכל מה שקשור לנושא הבירוקרטי, בנושא של מיצוי זכויות, בנושא של ההתמודדות מול מערכת פיננסית, בנושא שנראה לנו פשוט כמו מכתבים של כל מיני היבטים כאלה ואחרים שקשורים לילדים שלהם.

נגעו כאן בנקודה של חסכון לכל ילד שבהחלט מעורר תהייה וצריך למצוא את הדרך איך לטפל בזה במיידי.

אני רוצה לומר רק דבר אחד. בסופו של יום, לא משנה מה אני עושה בחיים, הערך המשמעותי שקיבלתי ושפיני נתן לי ברמה האישית להעניק ולתת לכל המשפחות האלה, אני חושב שזה הדבר שמחבר בין כולנו. כולנו אחים וזה המסר שצריך לצאת מכאן. אני יותר מאשר אשמח תמיד להירתם לכל דבר שכזה.

תודה רבה לך. עכשיו ברשותכם, רק משרדי הממשלה כי אנחנו רוצים תשובות. אני רוצה לומר שחבר הכנסת הרב גפני כבר הציע לי ולחילי טרופר, אנחנו סיכמנו כאן כמה נקודות ששמענו מכם, שאולי נגבש – אחרי שגם נשמע את משרדי הממשלה - איזושהי הצעת חוק עליה נחתום ונעזור לכם להעביר את זה בחוק.

לא הכול אפשר בחוק.

מה שאי אפשר, אי אפשר. במה שאפשר, אנחנו נעזור לכם בחקיקה אם תצטרכו.

ביטוח לאומי.

אני עובדת סוציאלית ואני נציגת הביטוח הלאומי.

רכזת שיקום ארצית, אגף שיקום. בבקשה.

הביטוח הלאומי הוא מעבר לאגף השיקום ואני רשמתי לפניי דברים שנאמרו כאן שהם בתוך המוסד לביטוח לאומי, אבל אני כן רוצה להתרכז בסיוע שאנחנו נותנים להורים שילדם נפטר וקיבל קצבת ילד נכה קודם לכך.

אנחנו מסייעים למגוון אוכלוסיות בשיקום תעסוקתי שיסייע להם להשתלב בעולם העבודה. אנחנו מסייעים גם להורים שכולים שבנם שהיה ילד קיבל קצבת ילד נכה.

זה לא רלוונטי.

חשוב לומר את זה כאן. גם פיני הזכיר את זה קודם לכן. זה תיקון לחוק משנת 2018, על פיו יש זכאות להורים של ילד שקיבל קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי טרם מותו, הורים שזקוקים לסיוע כדי לחזור ולהשתלב מחדש בעבודה. הוזכר כאן שפעמים רבות אחד או אפילו שני ההורים מתפנים לטיפול בילד ומפסיקים לעבוד. יש אפשרות לקבל שיקום מקצועי באמצעות המוסד לביטוח לאומי. זה לא כולל את המצבים של מוות פתאומי של ילד שלא קיבל קצבת ילד נכה.

למי פונים?

פיני ציין. התיקון לחוק הזה הוא מ-2018, החל מ-2019. יש הורים שפנו ומקבלים שיקום תעסוקתי. המשמעות של שיקום תעסוקתי יכולה להיות מימון של לימודים או הכשרה מקצועית, סיוע בהשתלבות בעבודה.

אבל זה עד גיל 18.

נכון.

מדובר בכל ילד או רק ילד נכה?

ילד שקיבל קצבת ילד נכה.

אבל ילד שחלה בסרטן ולא היה נכה?

הוא נחשב נכה מאה אחוזים.

הוא מקבל?

כן, אבל מה שאת אומרת לגבי הילד, זה רק עד גיל 18.

התיקון לחוק מהווה זכאות להורה לילד שקיבל קצבת ילד נכה. קצבת ילד נכה היא עד גיל 18. גם אם המחלה הייתה בעת שהוא היה צעיר מגיל 18, כרגע התיקון לחוק, המגבלה היא עד גיל 18.

מה קורה לאדם בן 20 שחלה בסרטן? אני שואל עובדתית. הוא חלה בסרטן והוכר כנכה.

הוא יכול לקבל אם הוא מחלים ומתאושש מהמחלה.

ואם חלילה לא?

אנחנו מדברים על נפטר. על הורים שכולים.

החוק – שוב, זו מגבלת החוק - כרגע מאפשר להורה שהילד שלו קיבל קצבת נכות.

מה שקרה זה שבאנו עם זה לאוצר והגיע מישהו שהבת שלו חלתה בגיל 13 ונפטרה בגיל 19. הוא חשב שהוא מקבל עבודה. האוצר עצר את זה מסיבה פשוטה, שזה פורץ את כל הגבולות של גיל 18. עכשיו אנחנו עובדים בביטוח הלאומי כדי לנסות להגיע לפחות לגיל מסוים יותר גבוה ולפרוץ את הנושא הזה.

יש דברים שמוכרים גם בגיל 24.

עכשיו זה בדיונים.

לכן אפשר לעשות השוואה. תמיד צריך לחפש את ההשוואה.

משרד הרווחה.

אני מנהל תחום אובדן ושכול במשרד הרווחה. אנחנו מכירים הרבה מאוד שנים. אני אחראי על הסיוע לשלושת התחומים שדובר עליהם. הסיוע הזה לבני המשפחות התחיל במקרים של תאונות דרכים, אחר כך רצח ואחר כך גם התאבדויות.

אני רוצה לומר שאם כבר מתקנים את התיקון לחוק, אם אפשר להכניס גם את האוכלוסייה של ההורים שהילד מת בפתאומיות ולא הייתה קצבת נכות כזכאות לנושא הזה.

למה אתה מגביל את זה רק לפתאומיות?

אם אנחנו כבר נותנים כאן קרדיט לפיני, ישבנו כאן בחדר והתיקון הזה התחיל בהצעה שהועלתה כאן.

אם יורשה לי, חלק גדול מבני המשפחות שנמצאות כאן, אנחנו מכירים. לבי אתכם. אני לא יודע מה נצליח לעשות כאן היום אבל הנושא הזה מעולם לא קיבל הכרה כזאת בכנסת כמו שהוא מקבל היום ואני בהתרגשות אדירה בהקשר הזה. תודה רבה לכל מי שהגיע. זאת הדרך קודם כל להכרה ציבורית ואחר כך גם, אני לא יודע אם להגיד שאני מתפלל, אני מקווה שזאת לא רק תפילה אלא גם למעשים ולמענים שיהיו בפועל.

באמת תודה רבה לכל מי שהגיע.

תודה רבה לך. עכשיו זה עובר לידינו, חילי טרופר.

אני לא רוצה לדבר על הדברים שמשרד הרווחה עושה. הם מוכרים וידועים. עושים בעיקר במקרים היותר קשים כאשר משפחה לגמרי מחוסרת משאבים. בעיניי החוסר שקיים במדינה לגבי משפחות שאיכשהו מחזיקות מעמד, אנחנו צריכים לכוון לשם ופחות לכוון למקומות של ההתרסקויות הגדולות בהם יש מענים מוגבלים אבל הם ישנם. יש לנו מספר תוכניות שהצענו ואנחנו כבר רוויי תוכניות. הדברים כתובים. אין כאן חכמות מאוד גדולות. זה דורש משאבים.

כדי לסבר את האוזן, היום אני אחראי על שלושת התחומים שהוזכרו, אומר שאנחנו מדברים על 1,000 משפחות, כאשר בתחום יש כ-22 מיליון שקלים בשנה. אנחנו מדברים כאן פחות או יותר על פי שלוש במספר המשפחות. אם אני פחות או יותר מסדר את התחום, אני חושב שכל שנה יש בערך 900 ילדים שנפטרים מגיל אפס עד 19-18 ו-2,200 הורים שנפטרים אבל לא צריך להתחיל מלמעלה בכל. יש דברים שאנחנו יכולים להתחיל מחר גם עם סכומים קטנים. אני יכול להתחיל משהו גם עם שני מיליון שקלים אבל הוא יהיה קטן מאוד.

יש לכם תוכניות כתובות?

כן.

תוכלו להעביר לנו אותן?

כן. חד משמעית. נוכל לשבת ולהסביר. אין נושא שיותר קרוב ללבי מאשר הנושא הזה.

תעביר לוועדה את התוכניות שהיו לכם.

בסדר גמור. למסגור הנושא, עוד משהו. בגלל מספר הנפטרים הגדול, אני חושב צריכים רק למסגר את זה בכך שאנחנו מדברים על משפחות צעירות שמתמודדות עם השכול. אנחנו מדברים על המשפחה הגרעינית. לא להפריד בין הורים של, אחים של, ילדים של ולא להפריד בין סוגים של שכול כאלה ואחרים אלא לכוון למשפחות הצעירות האלה ולא כי לשאר לא כואב. אני לא רוצה לדון כאן בכאבים.

אתה יודע שאני מתחיל לייצג את הגיל השלישי, אז אל תקפח אותנו.

אני כן חושב שצריך לקפח בנושא הזה את הגיל השלישי וקודם כל לטפל במשפחות הצעירות. העומס הכללי שמוטל עליהן הוא אדיר.

עוד מילה אחת דווקא כעובד סוציאלי. אנחנו תמיד הולכים קודם כל לצרכים הרגשיים ואפשר היה לראות כאן שיש צרכים משפטיים, יש צרכים בריאותיים, משפחות שכולות חשופות לבעיות בריאות מאוד מאוד חמורות, יש צרכים חומריים מאוד מאוד רציניים שקצת נחשפנו אליהם כאן. תוכנית כזאת צריכה גם לגעת בדברים האלה ולא רק להגיד שיש עובד סוציאלי או יש מטפל כזה או אחר.

תודה רבה. אני רוצה לסכם את הדיון.

סליחה. אילן, אתה דיברת רק על משפחות לילדים עד גיל 18?

לא. הוא אמר שיש תוכניות לגילאים יותר גבוהים אבל עדיין זה לא מתוקצב.

כי אני מבקשת שיירשם בפרוטוקול שהבת שלי הייתה בת 23 ו-10 חודשים. השבר שלנו הוא לא פחות גדול.

אני גם זוכר את השיחה שלנו.

גם אני זוכרת.

שהיא שוברת לב כי אני פחות או יותר הבן אדם שכל יום מגיעה אליו איזושהי בקשה שאומרת תכללו גם את המשפחה הזאת והזאת בתוכנית שלכם ואני צריך להיות זה שאומר לא. זה דבר נורא אבל איפה שהוא צריך לשים גבולות ועדיין להתחיל במשהו.

הילד שלי היה חולה מגיל אפס וקצבת הנכות הוכרה רק מגיל חצי שנה והוא נפטר בגיל שבעה חודשים. אפילו לא זכינו לקבל את הקצבה או את הסיוע הזה. המקום הזה של ילדים חולים, תינוקות, מאה אחוזי נכות ללא מענה וללא סיוע, צריך להבין למה יש צער כל כך גדול וחוסר התייחסות בחצי השנה הזאת. אין ספק שהם זקוקים לסיוע במשך 24 שעות.

אני דיברתי עכשיו עם חילי טרופר ואני אגיד לכם מה אנחנו חושבים לעשות. ברשותכם, אני רוצה לסכם את הדיון.

אני לא הייתי מפריד בין גילאים אלא בין מצבים. סוג של מחלות ודברים כאלה. לכן אני רוצה לסכם את מה שעשינו.

הסיכום הראשון הוא שבעזרת השם אני, הרב גפני וטרופר נגבש איזושהי הצעת חקיקה. גם נבנה על התוכניות של משרד הרווחה שלא תוקצבו כדי שכן יתוקצבו. אנחנו רוצים לעסוק בטיפולים נפשיים, מימון לימודים, סיוע משפטי, סיוע כלכלי כשצריך, נקודות זיכוי.

תעסוקתי.

אני בסיכום. אנחנו רוצים שתהיה החלטת ממשלה או חקיקה ולהשוות את הזכויות ושיהיה כמו בתאונות דרכים, רצח והתאבדויות. שאותו הדבר יהיה לגבי מוות פתאומי, אסון אזרחי ומחלה. אלה אותם אנשים, אותן נפשות, אותן נשמות.

אנחנו רוצים מימון ביטוח לאומי להנצחה. אני לא חושב שזה כסף גדול אבל זה מאוד סמלי.

אנחנו רוצים למנוע אפליה בתחנות סיוע אזורי לפי אזורי מגורים. אפשר להגיד לבן אדם לבוא לאיזשהו מקום ואני לא חושב שבכל שכונה צריך להיות, אבל זה צריך להיות נגיש לכל אדם בכל מקום.

אנחנו רוצים להציע – אני לא יודע אם בחקיקה או בנוהל – תפקיד של מבקר בכל רשות מקומית לכל משפחה שנמצאת במצוקה בגין הנושאים האלה של שכול. שכול אזרחי. אפילו פקיד אחד, אם הוא יעבוד 200 ימים בשנה, הוא יכסה את העיר שלו, אם הוא ילך כל יום למשפחה מסוימת וישמע מה היא רוצה ואפילו לפעמים לעזור לה בארנונה או בחברת חשמל וכולי.

הדבר האחרון שהוא החשוב ומקומם זה העניין של קצבת ילדים של הנספים שהם צברו. צריך להסיר כל בירוקרטיה. כמו שהורים אחרים זכאים, ההורים שהילד שלהם נפטר זכאים לכסף שהילד שלהם צבר. לצורך כך לא צריך צווי ירושה ולא כלום.

אנחנו נבקש גם מהייעוץ המשפטי שלנו שיגבש לנו את ההצעה.

אני רוצה לאחל לכם שתדעו רק שמחות ושתוכלו לעשות רק טוב.

ישיבה זו נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 14:16.