הצעת חוק הגנת הפרטיות (תיקון – איסור פרסום בדבר עבר מיני של נפגע עבירת מין או אלימות); הצעת חוק העונשין (תיקון – איסור פרסום שם מתלוננת בעבירות מין)

ועדת החוקה, חוק ומשפט 5
9/8/2005
הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי


פרוטוקול מס' 567
מישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט
‏יום שלישי, ד' באב התשס"ה (‏9 באוגוסט, 2005), שעה 13:20

1. הצעת חוק הגנת הפרטיות (תיקון – איסור פרסום בדבר עבר מיני של נפגע עבירת מין או אלימות), התשס"ג-2003, פ/557, של חה"כ זהבה גלאון וחה"כ אורית נוקד – הכנה לקריאה ראשונה, דיון והצבעה

2. הצעת חוק העונשין (תיקון – איסור פרסום שם מתלוננת בעבירות מין), התשס"ה-2004, פ/2886, של חה"כ אתי לבני – הכנה לקריאה ראשונה, דיון והצבעה

חברי הוועדה: מיכאל איתן – היו"ר
זהבה גלאון

עו"ד רבקי דב"ש - משרד המשפטים
עו"ד ענת אסיף - מחלקת ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים
קרן ילין-מור - מתמחה, משרד המשפטים
עו"ד קארין מרידור - הסנגוריה הציבורית
עו"ד עודד ברוק - לשכה משפטית, המשרד לביטחון פנים
רפ"ק דינה מרום - מדור נפגעי עבירות, המשרד לביטחון פנים
עו"ד טליה אגמון - לשכה משפטית, משרד הבריאות
עו"ד הילה מנור - לשכה משפטית, משרד הבריאות
עדה פליאל-טרוסמן - סגנית מנהלת השירות לנשים ונערות, משרד הרווחה
רחל ויינשטיין - מנהלת שירותי רווחה למבוגרים, משרד הרווחה
עו"ד תומר קרני - הלשכה המשפטית, רשות השידור
עו"ד מיבי מוזר - יועמ"ש, מו"לים ובעלי עיתונים
יוני וולף - שדלן, מו"לים ובעלי עיתונים
עו"ד רס"ן עדי בן-ש"ך - יועמ"ש, גלי צה"ל
עו"ד מאירה בסוק - יועצת משפטית לדיני עבודה, נעמ"ת ירושלים
שלי דביר - עוזרת פרלמנטרית של חה"כ אתי לבני

אפרת רוזן

דורית ואג

רשמה: אירית שלהבת



הצעת חוק הגנת הפרטיות (תיקון – איסור פרסום בדבר עבר מיני
של נפגע עבירת מין או אלימות), התשס"ג-2003, פ/557

אני מבקש לפתוח את ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט. על סדר היום הצעת חוק הגנת הפרטיות (תיקון – איסור פרסום בדבר עבר מיני של נפגע עבירת מין או אלימות), התשס"ג-2003, של חברות הכנסת זהבה גלאון ואורית נוקד – הכנה לקריאה ראשונה.

חברת הכנסת זהבה גלאון מבקשת להוסיף בחוק הגנת הפרטיות את פסקה 2(12): "פרסומו של כל ענין הנוגע לניסיונו המיני של מתלונן בעבירת מין או אלימות כמשמעותה בחוק העונשין, התשל"ז-1977".

לאחר מכן תידון הצעת חוק של חברת הכנסת אתי לבני. זה נדון בהסכמתה וחברת הכנסת זהבה גלאון מייצגת אותה כאן.

הצעת החוק של חברת הכנסת אתי לבני מבקשת להכניס תיקון בחוק העונשין, בסעיף 352, הקובע איסור פרסום שֵם של נפגע עבירה בעבירות מין. היא מבקשת להרחיב את זה גם על מתלונן בעבירות מין.

אפשר לדון בהצעות החוק במשולב.

אולי כדאי לסיים קודם עם חוק הגנת הפרטיות ואז לעבור לתיקון בחוק העונשין. זה לא אותו נושא, וגם אין לזה אותן השלכות.

רצינו להסב תשומת לב לכך שבסעיף 2 פסקה (11) לחוק הגנת הפרטיות יש התייחסות למה מהווה פגיעה בפרטיות. פסקה (11) קובעת כי פגיעה בפרטיות היא גם "פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם ...". הפסיקה פירשה את "צנעת חייו האישיים של אדם" ככולל גם את עברו המיני ואת ניסיונו המיני של אדם. החשש שלנו, שקביעה מפורשת בפסקה (12) לא רק מיותרת, אלא גם תגרום להסדר שלילי ויפרשו את פסקה (11) בצורה מצומצמת, כך שהפרסום של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם לא יחול על אנשים בכלל.

לכן אתם מציעים לא לקדם את הצעת החוק?

זה מיותר.

אני חושבת שזה לגמרי לא מיותר. אתם דואגים לזכויות החשודים יותר מאשר לזכויות הקורבנות.

יתכן מקרה של מתלונן בעבירה שהיא לא עבירת מין או אלימות ועכשיו זה לא יחול עליו.

גם אם אני לא המתלוננת אני רוצה שהעבר המיני שלי לא יפורסם. לפי מה שאת מציעה, מותר לפרסם את העבר המיני שלי, כי רק העבר המיני של מתלונן מוגן, כי את מייתרת את פסקה (11) – צנעת חייו של אדם.

את מצמצמת את פסקה (11), ורק למקרים של מתלונן. ברור שזה לא טוב, זה נגד מה שאת רוצה. אני יודע מה את רוצה. את לא רוצה לצמצם דברים.

אני רוצה לנסות לנמק. אני מדברת על חוק זכויות נפגעי עבירה.

למה אני צוחק? כי כשאת מנסה לנמק את מתחילה ללמוד את עצמך, מה בעצם את עושה. זה קורה לעתים גם לי. עכשיו את מתחילה ללמוד מה זה בעצם.

נראה לך שאני מגישה הצעות חוק ולא יודעת על מה אני מדברת?

לפעמים זה קורה – אתה חושב דבר מסוים, מדברים אתך ופתאום אתה מתחיל לשקול שנית.

לא פעם אחת אני מוכנה להשתכנע, כמו שאתה מכיר אותי, אבל לא במקרה הזה. אני רוצה לנמק. היום במסגרת חוק זכויות נפגעי עבירה אוסרים לתשאל קורבנות על העבר המיני שלהם, גם כשהם מעידים בבית-המשפט וגם כשהם נחקרים במשטרה. זה איסור גורף.

הסעיפים הרלוונטיים הונחו על שולחן הוועדה. חברת הכנסת גלאון מדברת כרגע על סעיף 13 לחוק זכויות נפגעי עבירה.

כתוב בו: "... למעט חקירה הנדרשת בנסיבות הענין".

"בנסיבות הענין", אבל החוק ככללו אוסר לתשאל בחקירה משטרתית ובמהלך עדות בבית-המשפט פרטים על העבר המיני של מתלוננת.

הכוונה שלא יעשו בזה שימוש כדי להרתיע, לפגוע. המטרה – שלא יפחידו, לא יאיימו.

הכוונה – שזה לא רלוונטי לעבירה. בנוסף לכוונה שלא יפגעו ולא יפחידו ושזה לא ימנע מהן להתלונן שוב – וידוע לנו שנשים בעבירות מין חוששות ולא מתלוננות – אומרים: קודם כול זה לא רלוונטי לעבירה. גם אם פעם אחת היא כבר נאנסה זה לא רלוונטי ואסור לחקור על כך.

אבל אם פעם אחת היא התלוננה תלונת שווא?

תיכף אדבר על תלונות שווא.

לכן יש כאן סייג, ובזה השופט יחליט.

תיכף אגיד לכם מה זה תלונות שווא.

לא כדאי להיכנס לזה.

כדאי, כי זה רלוונטי למה שאני אומרת עכשיו.

כולם סבורים שאסור לפרסם את עברו המיני של אדם, של כל אדם, ובוודאי של קורבן עבירת מין. זה כתוב בפסקה 2(11). החשש שלנו - - -

אם זה לא נוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, אז מה כן נוגע? מחר בבוקר יקום מישהו בכל מיני עניינים ויגיד: רגע אחד, זה בכלל לא שייך, עובדה שהכנסת מצאה לנכון לתקן רק לגבי פרסום ניסיונו המיני של מתלונן, ואם זה לא מגיע עד כדי כך אין כל הגנה.

ניקח לדוגמה סכסוך בין בני זוג.

אני רוצה לנמק, ברשותך. כמובן שזה הכלל, אבל אני מדברת עכשיו לא על כל בני האדם, שאני חרדה גם להם, אלא על אנשים שנפגעו בעבירות מין. הם באים להתלונן, ואתה יודע שחוק זכויות נפגעי עבירה אוסר לתחקר אותם, למעט אותו חריג, והכלל הזה כאילו חל. למה אני אומרת "כאילו"? כי הוא מופיע בספר החוקים, באותו סעיף שציינת, אבל לא חל על אמצעי התקשורת במקרה הזה, ואמצעי התקשורת "מורחים" סיפורים על נשים.

חבר הכנסת איתן, נראה לך שקפצתי מהשמים עם הרעיון הזה? לדעתך יום אחד התעוררתי ואמרתי שצריך לתקן את החוק הזה?

אני לא מבין את משמעות המילה "פרסום". אם המילה "פרסום" לא כוללת עיתונות, מה היא כן כוללת?

חברת הכנסת גלאון אומרת שהסעיף לא נאכף.

כתוב: "פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם".

אני מדגישה פרסומים הקשורים לעברן המיני של נשים נפגעות, נשים נאנסות או נשים מוכות. הן מוצאות את הפרטים האלה מפורסמים בכלי התקשורת. אנחנו קוראים את זה חדשות לבקרים.

צריך להגיש תלונה במשטרה.

אנחנו יודעים איך זה עובד. אני עושה הבחנה מוגדרת, כי יש כאן אוכלוסייה מסוימת שרוצים להגן עליה. אתה הרי רוצה לעודד תלונות על עבירות מין ואלימות, אתה רוצה להגיד להן: תהיו מוגנות, לא תהיו חשופות. אבל בעצם מתברר שכאשר הן מגישות תלונה הדברים מתפרסמים ואז לא רק שהן לא מוגנות. אל"ף, הן עוברות פעמיים אותה טראומה, של מה שנהוג לקראו "אונס שני", ובי"ת, גורמים לכך שנשים לא יתלוננו. השאלה אם אתה רוצה להשיג מטרה חברתית. יש לכל עניין מחירים.

למה את מגינה כאן רק על המתלונן ולא על עֵד למשל?

אני רוצה להגן עכשיו על נשים מוכות, נאנסות וכולי, על תופעה חברתית. כאן מגינים מפני תופעה חברתית. במסגרת התופעה החברתית של נשים מוכות, נאנסות וכולי לא רוצים שהעבר המיני שלהן, שלא רלוונטי לעניין, "יימרח" בכלי התקשורת. רוצים להגן עליהן, שזה לא יתפרסם, כדי שיוגשו עוד תלונות. אני מדברת עכשיו על קבוצה מובחנת.

הן באות לבית-המשפט ומעידות, ואז רואות שהשם שלהן מופיע בכלי התקשורת, ולא רק השם שלהן אלא גם העבר המיני שלהן. הדגש הוא על העבר המיני, אני מתמקדת רק בזה.

אני טוענת שהפרסום הזה לא רק פוגע בנשים. בעיניי זה גובל גם בשיבוש הליכי משפט, ולדעתי גם פוגם באובייקטיביות של השופטים. אם כתוב שפעם אחת היא כבר נאנסה, אומרים: אה, כבר היה לה עבר, אולי היא הגישה תלונת שווא.

הסיפור הזה, שאולי היא הגישה תלונת שווא, מקומם מאוד אותי. לא אמרתי שזה לא קורה, אבל העובדה שלא הצליחו להוכיח לא אומרת שלא קרה דבר, מי כמוכם יודע.

לא סתם אני מתעקשת. יש תופעות, בעיקר בכל הקשור לנשים, ואנחנו רוצים לעודד נשים להתלונן.

מה ההבדל בין אישה או גבר שמתלוננים ובין עֵד למשל? למה את השם שלו כן אפשר למצוא מחר בעיתון?

אני לא מדברת על השם, אלא על פרסום העבר המיני. לא שואלים עדים על עברם המיני וזה גם לא מתפרסם לאחר מכן.

למה לא שואלים? הוא מעיד ושואלים אותו בבית-המשפט. זה לא רלוונטי?

אתה רוצה לעודד נשים להתלונן. אתה רוצה למנוע שהעבר המיני שלהם בכלל יהיה פקטור במהלך החקירה. אחר-כך אתה רוצה למנוע את הפרסום בכלי התקשורת. דרך אגב, אני חושבת שלא צריך לפרסם עבר מיני של אף אחד, גם כשחוקרים עֵד. אבל זה דונה כשמדובר במתלוננת.

אבל כתוב שאסור לפרסם עניין הנוגע בצנעת חייו האישיים של אדם. לא רק זה, יש גם ערכים אחרים. כאן דיברנו על סוגים שונים של אנשים שנפגעים מפרסום, כשהצעת החוק שלך מתייחסת רק לקבוצה ספציפית, ועכשיו גם לעניין ספציפי. אבל יש עוד דברים שאולי לא ראוי לפרסם, שיכולים לפגוע מאוד בצנעת חייו של אדם.

פסקה (11) נותנת מענה למה ששאלת אותי על העֵד. אני מדברת עכשיו על תלונות בעבירות מין ואלימות, ואני מדברת עכשיו על פרסום עבר מיני, וזה רלוונטי לעניין הנקודתי הזה.

לא במקרה אני מעלה את זה, כי זה הפך להיות בעיה חברתית. זה הפך להיות בעיה שנשים לא רוצות להתלונן כי הן חוששות בצדק מהפרסום, כי חייהן האישיים "מרוחים" אחר-כך בכלי התקשורת.

יש דבר מה שמקומם אותי בשני היבטים.

אחד, הטענה שאולי מגישים תלונות שווא. כל פעם שמעלים את הטיעון הזה אני מודה ש"מתקצר לי הפיוז" – אני אומרת את זה בלשון לא פרלמנטרית, סלחו לי. אנחנו יודעים מה היחס בין מספר התלונות שמתבררות כנכונות לבין השוליים שבשוליים שבשוליים של התלונות שלא מוכחות, וגם אז לא בטוח שזאת תלונת שווא, כי כשלא הצליחו להוכיח זה לא אומר דבר. אמר על זה כבר השופט חשין את מה שאמר.

אז מה אם השופט חשין אמר את מה שאמר. זה לא נכון.

דבר נוסף, אני לא יודעת איפה עומדת ההצעה של חבר הכנסת רשף חן לאיסור פרסום שֵם חשוד. אולי ההצעה הזאת התבטלה. הייתי נגדה כאשר עלתה כאן. אני לא יודעת מה קרה בסוף.

נקבע דיון בה ב-22 באוגוסט.

יש כאן דבר מעוות בתפיסה החברתית של הממשלה, אני לא יודעת איך להגדיר את זה. התנגדתי להצעה לאיסור פרסום שֵם חשוד, אני חושבת שאינה נכונה, אבל תראה מה קורה. אם ההצעה שלי לא תעבור וההצעה לאיסור פרסום שֵם חשוד תעבור למעשה נותנים עדיפות לזכויות החשודים על פני זכויות הקורבנות, בהגדרה ובאופן מובנה, כך המדינה עושה. זה הרי מטורף.

אלה שתי מטריות שונות, שֵם של חשוד או שֵם של נפגע ופרסום העבר המיני. ב"צנעת חייו" איסור פרסום העבר המיני חל גם על החשודים.

אז קל וחומר.

אני רוצה להבהיר את הנזק שעלול להיגרם אם יתווסף סעיף כזה לספר החוקים. כאשר מחוקקים ומוסיפים סעיף ספציפי, ילמדו מכלל ההן על הלאו. אם נאמר שפרסום עניין על עברו המיני של אדם אסור רק לגבי סוג מסוים של אנשים, נלמד שלגבי סוגים אחרים של אנשים זה מותר. אני לא מדברת דווקא על מתלוננים, אלא לדוגמה בהליכי גירושין. יבוא מישהו ויפיץ את עברה המיני או ההווה המיני של זוגתו בנפרד ויכפיש את שמה. אם כך יהיה, יגידו: יש סעיף ספציפי שמתייחס לנושא העבר מיני. אם יהיה סעיף ספציפי אנחנו עלולים למצוא עצמנו במצב שנושא הניסיון המיני ייצא מכלל צנעת הפרט, כי יש הסדר ספציפי.

אני חושבת שאת מצביעה כאן על עניין שבעייתו באכיפה, לא בהסדר. ההסדר קיים. יש גם את סעיף 352 לחוק העונשין, שמדבר, אמנם לא ספציפית על עבר מיני, אבל נותן הגנה לנפגע.

אני מדברת רק על עבר מיני. אני מכירה את הגישה הזאת של משרד המשפטים. הרי החוק עבר בגלל הגישה הזאת, כשאמרו שיש מענה כללי. אני לא רוצה מענה כללי, אלא מענה ספציפי לעניין העבר המיני.

אבל המענה הספציפי עלול לפגוע ולהתיר פרסום הניסיון המיני של אנשים אחרים.

כך טענתם בכל חקיקה ספציפית, כמו בנושא הטרדות מיניות. בכל חקיקה מובחנת שבאה לתת מענה לבעיה חברתית היתה התנגדות של משרד המשפטים, בשל תפיסה שמרנית. אנחנו נותנים עכשיו עדיפות לנשים שהן קורבנות עבירה, רוצים להגן על הזכויות של נפגעי עבירה. אנחנו אומרים: נבחין את נושא העבר המיני, הוא לא רלוונטי, לא ניתן שישאלו עליו, ולא ניתן קל וחומר שיפרסמו אותו. למיטב זיכרוני מועצת העיתונות - - -

אם זאת הכוונה אז חוק הגנת הפרטיות הוא לא המקום המתאים. אם תשימי לב, 11 הפסקאות הקיימות היום בסעיף 2 בחוק הגנת הפרטיות, שמגדירות מה היא פגיעה בפרטיות, כולן רחבות.

אם רוצים להדגיש את עניין פרסום הניסיון המיני, אני מציע לכלול את זה בפסקה (11): "פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישים של אדם, לרבות ניסיונו המיני, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד".

אני לא רוצה.

אני מבינה את חברת הכנסת גלאון, כי אז לא יהיה אבחון לגבי נפגעי תקיפה מינית, והיא רוצה כן לייחד את הקבוצה הזאת.

אבל האבחון הזה עלול לפגוע באנשים אחרים, בציבור רחב בהרבה.

הרעיון שלך מבורך, ואף אחד לא חולק על כך שלא צריך לפרסם ניסיון מיני. אבל אם מציגים את זה בפסקה נפרדת, כפי שאת מציגה, אז באמת מצמצמים את הסעיף הכללי. זה לא טוב ועלול להזיק. ההצעה של חבר הכנסת מיכאל איתן, לצרף את עניין הניסיון המיני כפירוט בפסקה (11), תשיג את המטרה שאת רוצה להשיג, שהיא מטרה חשובה, אין בכלל חילוקי דעות על כך.

יש חילוקי דעות, זה בדיוק העניין.

אף אחד לא חולק על המטרה שלך, ואני אומר את זה כמי שמייצג עיתונים, שהעיקרון של הצעת החוק מבורך מאוד. אבל חשוב איך מביאים אותו, ורצוי להביא אותו בתוך הסעיף הכללי דווקא, משום שאז זה חל על כלל האוכלוסייה: אסור לפרסם ניסיון מיני של כל אדם כי זה פגיעה בפרטיות.

אני עושה הבחנה בין נפגעי עבירה, קורבנות אלימות, ובין כלל האדם. לא אכפת לי שיתקנו לשיטתך את פסקה (11), כדי שזה יחול על כולם, אך אני מציעה שיעשו סעיף מובחן נוסף שיתייחס לקורבנות עבירות מין או אלימות. הסעיפים לא מייתרים זה את זה.

יש לי הצעה: נעזוב את חוק הגנת הפרטיות ונשים את זה בחוק זכויות נפגעי עבירה. אחת הזכויות של נפגע עבירה שלא יפרסמו את הדברים האלה. ואילו כאן נשאיר את הכלל העיקרי של הגנת הפרטיות ברמה הכללית.

זה עשוי להביא אותו נזק.

זה לא יביא לאותה תוצאה. זה בכלל לא אותו דבר.

האם בחוק זכויות נפגעי עבירה יש אפשרות לפרסם אם יש עניין ציבורי המצדיק את זה?

בחוק זכויות נפגעי עבירה אין כל התייחסות לפרסום.

אנחנו מדברים על זכויות נפגעי עבירה. אנחנו רוצים לרכז את זה במקום אחד. באותו מקום, בין כל הזכויות של נפגעי עבירה נזכיר גם את זה.

אבל אי אפשר לעשות איסור גורף, גם אם יש מקרה אחד - - -

נסייג אותו שם. לא משנה כרגע.

אפשר לשים את זה כסעיף קטן 13(ג) בחוק זכויות נפגעי עבירה. כך מטרת הצעת החוק לא תלך לאיבוד.

בהמשך לדברים שנאמרו כאן, אולי אפשר לעשות משהו משולב – גם להכניס פירוט בסעיף 2(11), כפי שהציע חבר הכנסת איתן.

אני תמכתי בהצעה של חבר הכנסת מיכאל איתן, להכניס את זה בפסקה (11).

אבל אני הולך כבר למקום אחר.

אני רוצה כבר להרוויח מכל הכיוונים. אני רוצה להציע הצעה. אני מוכנה לקבל את ההצעה שלך, שנשמעת לי הגיונית, להוסיף סעיף קטן 13(ג) בחוק זכויות נפגעי עבירה.

שם זה איסור חקירה. אי אפשר להלביש איסור פרסום בסעיף של איסור חקירה.

צריך למצוא מקום מתאים.

נעשה שילוב. אני מאמצת את הרעיון שלך, אדוני היושב-ראש.

מאז הגעתי לוועדה אני חולם על ריכוז כל זכויות נפגעי העבירה במקום אחד. ייקבע מקום מסוים שבו ידובר על נפגעי עבירה ויינתנו להם זכויות, וכל פעם נרחיב, יש לי כוונה לנסות להשפיע לטווחים ארוכים יותר. משום מה זה תקוע בשל בעיות תקציביות, אבל אולי נגיע גם לזה, שיבואו שר האוצר ושר המשפטים ויעשו תוכנית ל-3-5 שנים קדימה, איך מרחיבים כל פעם את זכויות נפגעי העבירה. בתפיסה צריך להכיר בכך שלנפגעי עבירה יש זכויות ומגיע להם פיצוי על שהחברה נכשלה להגן עליהם, והם בוודאי לא צריכים לשאת בנזק שנגרם להם.

עכשיו אנחנו מדברים על אותו עניין בדיוק. אנחנו נותנים לאדם שמתלונן, שנפגע מעבירה, זכות לאסור את הפרסום. הוא יכול לפרסם, אם הוא רוצה, אבל פרט לו אף אחד אחר לא יכול לפרסם. זאת זכות שקנויה לו.

צריך להשאיר שיקול דעת גם לבית-משפט.

יהיו סייגים. אני לא אומר כעת מה. יתכן גם עניין ציבורי לפרסם. אני עוד לא נכנס כרגע לפרטים. אף פעם בשום דבר אין זכות אבסולוטית. יהיו סייגים. נדבר עליהם אחר-כך. קודם כול, איפה זה צריך להיות? זאת זכות ייחודית שניתנת לנפגעי עבירה. ואז לא נפגע בכלליות של חוק הגנת הפרטיות, זכויותיהם יהיו מוגנות גם מתוקף סעיף 2(11) בחוק הגנת הפרטיות, אבל גם נזכיר את זה במקום ספציפי שנוגע לנפגעי עבירה. זאת הצעה אחת.

ההצעה השנייה, להכניס את זה לפסקה 2(11).

זאת לא הצעה שנייה. זה לא או-או, אלא גם וגם.

אמרתי שיש שתי הצעות. את רוצה את שתיהן.

יש שלוש הצעות. האחת, להעביר את זה לחוק זכויות נפגעי עבירה; השנייה, להכניס את זה לסעיף 2(11) בחוק הגנת הפרטיות; ואני מציעה הצעה שלישית, להעביר את זה לחוק זכויות נפגעי עבירה וגם לתקן את סעיף 2(11), כפי שהצעת מלכתחילה.

לא נתנגד לתקן את סעיף 2(11). זה פירוט. אנחנו לא מאוד אוהבים את זה כתפיסת חקיקה אבל לא נתנגד.

לגבי העברת האיסור לחוק זכויות נפגעי עבירה, בעיניי זה לא עושה שום שיפור לעומת נוסח ההצעה הכתוב היום. יגידו שחוק זכויות נפגעי עבירה הוא ההסדר הספציפי והמיוחד לנפגעי עבירה ולכן ההגנה על פרטיותו של נפגע עבירה מצומצמת רק לעברו המיני, ואולי בכלל כל החוק הזה לא חל עליו. אני לא פוסלת גם פרשנות כזאת. יבוא נפגע עבירה שפרסמו את תמונתו או קולו לצורך רווח, משהו שבאופן כללי נכנס לסעיף 2(6) בחוק הגנת הפרטיות, ויגידו לו: סליחה, אתה נפגע עבירה, יש לך חוק ממצה שמגדיר את זכויותיך.

מה פתאום? לא מפרשים כך חוקים.

לא הייתי רוצה שכך יפרשו.

כשיש חוק ספציפי לעניין מסוים האם הקבוצה אליה מתכוון החוק הזה נותרת נטולת זכויות בכל שאר התחומים? איפה קורה דבר כזה?

בדיוק בגלל זה אני אומרת, אני מבינה את הכיוון שלך, לעשות איזשהו קוד לזכויות נפגעי עבירה, אבל אסור לשכוח שלנפגעי עבירה יש עוד הסדרים וזכויות גם בחוקים אחרים.

זה לא בא לשלול מהם שום זכות.

נכון, אבל חוק הגנת הפרטיות הוא הסדר מאוד-מאוד עקבי וקוהרנטי עם כל מיני הסדרים מגבים, ולכן זה בדיוק המקום. אם תעשה איסור פרסום בעניין פרטיות במיוחד לנפגעי עבירה, קודם כול מבחינה משפטית תצטרך לגרור כל מיני הסדרים מגבים מכאן לשם. אני גם רואה אפשרות שבית-המשפט יגיד: רק שנייה, ויכתוב דיסרטציות איך סעיף 2(11) בחוק הגנת הפרטיות עומד מול האיסור בחוק זכויות נפגעי עבירה. לשם מה אנחנו צריכים את זה?

מבחינה משפטית אין לי שום ספק שהעבר המיני של הנפגע נכנס לפחות לסעיף 2(11). אם יש בפועל פרסומים כאלה, צריך לבדוק למה החוק לא מיושם, למה לא מגישים כתבי אישום בעניין הזה, האם הגישו תלונות, האם נפתחו חקירות, האם נשלחו אזהרות – זה מה שצריך לבדוק, זאת הדרך.

היא לא שכנעה אותי.

אם יתוקן חוק זכויות נפגעי עבירה מה יקרה כאשר יפרסמו את עברו המיני של קורבן עבירת שוד לדוגמה?

אבל דיברתי על עבירות מין ואלימות.

אם נכניס את זה לסעיף 2(11) ונכתוב "לרבות עברו המיני של אדם", אז יש הגנה כלשהי, אבל אם נתקן את סעיף 13 בחוק זכויות נפגעי עבירה תיווצר בעיה כלשהי.

לא כך אני מציעה, ירדתי מזה.

מעבר לכך, בחוק זכויות נפגעי עבירה אין בכלל התייחסות לנושא הפרסום.

חברת הכנסת זהבה גלאון, תשקלי מה לעשות.

שקלתי. אני רוצה את שני הדברים, אבל בלית ברירה אלך עכשיו רק על תיקון סעיף 2(11) בחוק הגנת הפרטיות. אני לא כל-כך אוהבת את זה.

אחרי הקריאה הראשונה נחזור ונדון על כך, אם תרצי.

תציעי הצעת חוק שתתייחס לסעיף 13 בחוק זכויות נפגעי עבירה, בעקבות התיקון שייעשה בסעיף 2(11) בחוק הגנת הפרטיות, כפי שהציע חבר הכנסת מיכאל איתן.

אבל אז אני צריכה להגיש הצעת חוק נוספת. אתה יודע מה זה הליך חקיקה? חייבים לעבור 45 ימים עד שזה מגיע למליאה.

בינתיים החקיקה הזאת תעבור ויתכן שהבעיה תיפתר. תהיה לך שהות לחשוב ולהתייעץ איך לתקן את סעיף 13 בחוק הגנת הפרטיות, כדי להבטיח את זה אולי גם מכיוון אחר.

אני חושבת שהבעיה היא באכיפה.

הבעיה לדעתי פתורה גם היום, נכון, אבל היא בוודאי נפתרת עם התוספת שהציע חבר הכנסת מיכאל איתן בסעיף 2(11).

אני מבקשת לשמוע כיצד אתם מציעים לנסח את סעיף 2(11).

ייאמר: "פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד." עדיף להשתמש במושג "עברו המיני" ולא "ניסיונו המיני", כי זה מושג שמוכר כבר בחקיקה.

אני לא מאושרת מזה, כי זה לא נותן מענה לנפגעי עבירות מין ואלימות.

תחשבי על זה עוד. אחרי הקריאה הראשונה נראה מה לעשות. או שאת מעדיפה לחכות עם ההצבעה כעת? יש לך שתי אפשרויות.

בין קריאה לקריאה אני מחכה בוועדה שנה בתור.

אחרי קריאה ראשונה לא מחכים הרבה זמן. אני מוחה על ההשמצה.

בחוק נפגעי עבירה אין בכלל סייג על פרסום.

אם הייתם מצביעים על חסר בהסדרי פרסום, אבל מבחינה משפטית אין חסר.

אני מציעה לא לקבל החלטה בשלב זה. אני לא מאושרת מזה. אני לא יודעת אם זה נותן לי מענה.

אולי בינתיים תתקני את סעיף 2(11).

בינתיים תתקדמי, נעבור להכנה לקריאה שנייה ושלישית ואז נחשוב עוד פעם.

בסדר.

מי בעד העברת הצעת החוק לקריאה ראשונה במליאה?

הצבעה

בעד הצעת חוק הגנת הפרטיות (תיקון – איסור פרסום בדבר עבר מיני של נפגע עבירת מין או אלימות), התשס"ג-2003– 2
נגד – אין
נמנעים – אין
הצעת החוק נתקבלה.

הצעת חוק הגנת הפרטיות (תיקון – איסור פרסום בדבר עבר מיני של נפגע עבירת מין או אלימות), התשס"ג-2003 נתקבלה פה אחד.


הצעת חוק העונשין (תיקון – איסור פרסום שם מתלוננת בעבירות מין), התשס"ה-2004, פ/2886

אנחנו עוברים להצעת חוק העונשין (תיקון – איסור פרסום שם מתלוננת בעבירות מין), התשס"ה-2004, של חברת הכנסת אתי לבני. זה תיקון לסעיף 352 לחוק העונשין. הסעיף עוסק באיסור פרסום, וקובע כדלקמן:

"המפרסם ברבים שמו של אדם או של כל דבר שיש בו כדי לזהות אדם כמי שנפגע בעבירה לפי סימן זה, דינו – מאסר שנה."

התיקון מבקש להוסיף הגנה, איסור פרסום, לא רק לנפגע עבירה אלא גם למתלונן בעבירה.

"המפרסם ברבים שמו של אדם או של כל דבר שיש בו כדי לזהות אדם כמי שנפגע בעבירה או כמתלונן בעבירה לפי סימן זה או על-פי הוראות החוק למניעת הטרדה מינית, התשמ"ח-1988, דינו – מאסר שנה."

רציתי להסב תשומת לבכם לכך שהיום יש חקיקה שמכסה את ההגנה שרוצים לתת גם למתלוננים ולא רק לנפגעי העבירה. מתלונן – כלומר אדם שהתלונן במשטרה, או שנסגר תיק החקירה, או שהוא התלונן וזה התפתח להליך בבית-המשפט והאדם זוכה, בין אם זיכוי מוחלט ובין אם זיכוי מחמת הספק. אם הוא זוכה, והאדם רק מתלונן ולא נפגע עבירה, לכאורה סעיף איסור הפרסום לא חל עליו. התיקון רוצה להחיל את איסור הפרסום של שֵם לא רק על מי שנפגע בעבירה אלא גם על מי שהתלונן בעבירה, גם אחרי שהאדם זוכה.

את מדברת על הפסיקה שהיתה. כדאי לתת את הרקע להצעה הזאת, ככל שאנחנו מבינים אותה.

כפי שהבנתי, הרקע נעוץ בפסק-דין בו השופט קבע במפורש קביעה פוזיטיבית ש-4 נשים חברו יחדיו כדי להעליל על אדם עלילות. היה מדובר בהטרדה מינית, והאדם זוכה זיכוי מוחלט. באותו מקרה, בגלל שהדיון נערך בדלתיים סגורות, על-פי סעיף 68 לחוק בתי-המשפט יצא איסור פרסום. יוצא איסור פרסום סטטוטורי אוטומטי על-פי סעיף 70 לחוק בתי-המשפט. כדי להסיר את איסור הפרסום צריך ליזום פנייה לבית-המשפט. האדם שזוכה יזם פנייה לבית-המשפט, זה התגלגל והגיע עד לבית-המשפט העליון. בבית-המשפט העליון השופט חשין קבע שלמרות שהאדם זוכה זיכוי מוחלט יש עוד אינטרסים שלפעמים תלויים, גם אינטרסים הקשורים בנסיבות המקרה למתלוננות עצמן וגם אינטרסים כלליים, כמו הרצון לעודד תלונות במשטרה, ובאותו מקרה לא הסיר את איסור הפרסום, אי אפשר היה לפרסם את שם המתלוננות למרות שהאדם זוכה.

אני מבינה שהצעת החוק הזאת רוצה לקבוע את זה מבחינה סטטוטורית, לקבוע איסור פרסום גורף בכל מקרה מראש ולעַד של שֵם מתלוננות בעבירות מין.

חשבנו שההסדר הקיים היום בחוק מספיק, מהבחינה שיש כאן בדיקה ספציפית לגבי כל מקרה ומקרה. הנסיבות גם מראות שאכן יש מקרים שלמרות שאדם זוכה זיכוי מוחלט עדיין צווי איסור הפרסום נשארים על כנם.

זאת היתה גם עמדת הממשלה.

מה זאת אומרת "זוכה זיכוי מוחלט"?

לא מחמת הספק.

בית-המשפט עשה באותו מקרה איזונים. הנאשם שזוכה רצה שיפרסמו את שמות המתלוננות כנקמה. הוא אמר: אם בית-המשפט קבע שהן הגישו תלונת שווא אני רוצה שעכשיו כולם יידעו שהן הגישו תלונת שווא. בית-המשפט שקל את השיקול הזה, בעיקר מול השיקול שמתלוננות עתידיות יפחדו מלכתחילה להגיש תלונות: למרות שאני מגישה תלונת אמת, מי יודע, אולי בית-המשפט לא יאמין לי ויקבע שהגשתי תלונת שווא ובסוף יפרסמו את השם שלי. זה היה השיקול מנגד, ועובדה שבית-המשפט קיבל אותו.

אתם אומרים לא להתערב, להשאיר את זה פתוח?

כן להתערב.

המצב החוקי היום, כאשר הדיון מתקיים בדלתיים סגורות יש איסור פרסום, ואיסור הפרסום הזה נצחי, במובן זה שחייבים ליזום פנייה לבית-המשפט כדי שאיסור הפרסום כבר לא יחול, ואז בכל מקרה יש בדיקה ספציפית של נסיבות המקרה.

לא רק על זה, אלא גם על תלונות במשטרה שבסוף לא הגיעו לכדי כתב אישום. זה הצד השני.

הבנתי שהיוזמה להצעת החוק נולדה עקב פסק-הדין, כלומר התייחסה לשלב לאחר שיש זיכוי. בשלב הזה קשה לי לראות מצב – אלא אם כן מישהו מהשטח יגיד שיש מצב כזה - -

קוראים לזה נקמה.

- - קשה לי לראות מצב שאין לנפגעת הגנה. הרי בשלב שהמתלוננת מגישה תלונה כנפגעת, אפילו אם לא יגיע לכדי כתב אישום, היא נחשבת נפגעת. אז מתי היא חשופה? מרגע שהגישו את כתב האישום? גם זאת שאלה עקרונית.

בשלב הזה סעיף 68 בוודאי מגן עליה.

זה אם מגיעים לבית-משפט.

נשים מגיעות לנעמ"ת וטוענות שהן מפחדות להגיש תלונות משום שהן מפחדות ששמן יתפרסם, גם כמתלוננות. זאת הבעיה המרכזית.

אם יש תלונת שווא, יש לזה מענה. שיפתחו בחקירה על תלונת שווא.

אבל אי אפשר לדעת. אף אחד לא יודע. הנה, לאחרונה פרסמו סיפורים על חנן גולדבלט ואז הגיעו עוד ועוד נשים להתלונן. כאן אתם רוצים לסגור את האפשרות לפרסם.

מבקשים למנוע רק את פרסום שמות המתלוננות, לא את פרסום האירוע.

אם היו מפרסמים הכול פרט לשם של חנן גולדבלט, מה היה קורה?

מדובר על שמות המתלוננות.

אני מדבר על בחורות שיש להן שיטה בחיים – להתלונן. אז מה קרה?

במקרה של חנן גולדבלט הגיעו פניות של נשים רבות מכל מיני מקומות, אף אחד לא התאגד יחד, אבל לא כך היה במקרה שצוין כאן שנדון בבית-המשפט העליון.

עוד לא יודעים. חנן גולדבלט עוד לא הורשע.

החוק היום נותן מענה למקרים האלה.

החוק לא נותן מענה. הגישה המוצגת כאן בעייתית מאוד.

חבר הכנסת מיכאל איתן, אתה רוצה להעניק רשת ביטחון לנשים, שלא תחשושנה להתלונן ושלא תחשושנה שהשם שלהן יתפרסם.

עד לנקודה מסוימת. אני צריך להגן גם על הנתבעים ולהגן מפני תלונות שווא. צריך להביא גם את זה בחשבון. יש הבדלים ביני ובינך. בואי נסכים שבצד תלונות מוצדקות רבות, ובכלל העובדה שנשים נפגעות יותר מתקיפות, אלימות ופגיעות מיניות – פחות גברים נפגעים מעבירות מין, למרות שיש גם גברים כאלה, אבל מספרם זניח, השיעור שלהם נמוך יותר – ולכן הצורך להגן על נשים גדול יותר. לכן ראוי שניתן מענה לא סימטרי, נעדיף הגנה על נשים כי התופעה הזאת קיימת. אבל זה לא מוביל אותנו לאמירה שאין מקרים שגם נשים עשויות, עלולות לנצל, ובעבר גם ניצלו לרעה את העובדה שהן מצטיירות כגורם נפגע מול גברים אלימים, מנצלות את המנגנונים שפותחו במשך השנים לצורך העדפה ופוגעות שלא לצורך ומתוך עיוות דין בבני זוגן.

יש כל-כך מעט מקרים כאלה.

מעט, אבל זה קיים.

אז אפשר לעשות הגבלה כלשהי.

הגישה הגורפת לא נכונה. אנחנו צריכים להתקדם בכיוון הזה, אבל לראות כיצד לאזן והיכן קו הגבול.

אני רוצה לדבר על האיזונים.

אדם שירצה לבקש את הפרסום קודם כול צריך ליזום את המהלך, כי באופן עקרוני יש חיסיון. נטל הראיה עליו, וההלכה קובעת שצריך להביא בחשבון גם שיקולים אחרים. אנחנו אומרים לבית-המשפט שהוא צריך לשקול את הדברים האלה, לא להיענות לו אוטומטית כי הוא יצא זכאי, אלא יש לבית-המשפט סמכות להשאיר את איסור הפרסום. את רוצה שאנחנו ניתן הוראה מחייבת לבית-המשפט, שבכל מקרה לא יפרסם את השמות.

אפשר למתן את זה על-ידי מילה קטנה. בסעיף קטן 352(ב) כתוב: "לא ישא אדם באחריות פלילית לפי סעיף קטן (א) אם האדם ששמו או זהותו פורסמו כאמור נתן את הסכמתו לפרסום בפני בית-משפט". אני מציע להוסיף לזה: "או שבית-המשפט התיר".

זה המצב היום.

כך נעגן את הפסיקה, על-ידי שנוסיף את המילה "מתלונן", ומצד שני נקבע במפורש שבית-המשפט יכול להתיר. אני הרי מאוד לא אוהב שמטילים הגבלות על העיתונים, אבל אני חוזר ואומר, זאת הגבלה נכונה, נבונה, שמקורה בפסיקה של בית-המשפט. אפשר ליצור איזון בקלות על-ידי מתן סמכות לבית-המשפט.

אם אתה מסכים – גם אני מסכים.

אמרתי קודם דבר מה לא מדויק על עמדת הממשלה, אני מבקשת לתקן. הממשלה החליטה לתמוך בהצעת החוק, בכפוף לכך כי יינתן לבית-המשפט שיקול דעת לתת היתר לפרסום של זיכוי נאשם בעבירות מין, וכן שהחקיקה בנושא תיעשה בתיאום עם משרד המשפטים.

גם משרד המשפטים מסכים. כולם מסכימים כאן. חברת הכנסת גלאון, את מסכימה לתוספת הזאת?

כן, זה נשמע לי סביר. אבל אני רוצה להגיד משהו ברמה עקרונית יותר.

היום מגישים תלונות רק בחמישית ממקרי האונס במדינת ישראל. נשים לא ממהרות להתלונן על עבירות מין. במהלך השנים עשו בכנסת חקיקה מקיפה מאוד, בעקבות מאבקים ציבוריים של ארגונים חברתיים, להביא לכך שנשים יתלוננו על כל העבירות מן הסוג הזה.

בשוליים אכן יש תלונות שווא, בשוליים שבשוליים. כדי להתמודד עם תלונות השווא, אתה לא יכול לשפוך את התינוק עם המים. קודם כול, בחלק גדול מהמקרים העובדה שלא הרשיעו לא אומרת שזה לא היה. אבל גם אם היתה תלונת שווא, יש דרך להתמודד עם זה. באיזונים אתה צריך להסתכל על האינטרס החברתי.

השארנו שיקול דעת לבית-המשפט, אז בית-המשפט יחליט. ניתן לו סמכות.

אני תומכת בכך, רק רציתי להגיד מהו לדעתי האינטרס הציבורי. האינטרס הציבורי הוא לעודד נשים להתלונן ולהגן עליהן, שלא ימצאו עצמן מחר חשופות.

לא בכל מחיר, זה בדיוק העניין. למדתי שאי אפשר ללכת עם דברים בכל מחיר. זה לא הולך, מה לעשות. רצינו את ארץ ישראל השלמה, זה לא הלך. רצתי בגבעות והלכתי ונלחמתי, ואני לא מצטער. זה לא הולך עד הסוף. דרך אגב, יתכן שבגלל שנלחמתי בגבעות, כשאת אמרת לי: אל תלך, חבל על הזמן, אולי דווקא כך שכנענו את הפלסטינים להגיע לאוסלו, כי הם ראו שכל הזמן מתיישבים והבינו שצריך לעצור את זה.

כמו שהיית צריך לשמוע בקולי אז בעניין אוסלו, אתה צריך לשמוע בקולי עכשיו בעניין הצעות החוק האלה. לא הולכים בשיטת הסלמי. קראתי את פסק-הדין של השופט חשין במקרה שתואר כאן, על אותן 4 מתלוננות. אני אומרת לך שהוא שכנע אותי. הוא שקל את איזונים האלה, שיקולי המיקרו ושיקולי המקרו.

אם יהיה מקרה שונה במקצת, השופטים ישקלו ויקבלו הכרעה בהתחשב גם בצרכים של הנשים וגם בצרכים של האדם שיעתור, או לחילופין בצרכים ציבוריים אחרים.

אני מקבלת את זה, כי זה מקובל על חברת הכנסת אתי לבני. אבל אני אומרת לך משהו קצת אפיקורסי, שבדברים האלה לצערי אני לא כל-כך סומכת על שיקול הדעת של בית-המשפט. עובדה שהיה צריך להגיע לבית-המשפט העליון במקרה הזה, ולוקח זמן עד שבתי-המשפט מפנימים את ההלכות של בית-המשפט העליון. אבל אם חברת הכנסת אתי לבני הסכימה, יש גבול כמה אני יכולה להילחם.

רק עוד הערה לניסוח. כשאנחנו כותבים "מתלונן" – מדובר על מתלונן שהתלונן על עבירה כלפיו. אני יכולה הרי להגיש תלונה גם על עבירה שנעברה באחותי.

השאלה מה אנחנו מוסיפים בסעיף קטן 352(ב).

או שהנתבע הסכים בפני בית-המשפט, או שבית-המשפט הסיר את צו איסור הפרסום.

יש תיקון נוסף בהצעת החוק. התיקון הזה מנסה להחיל את איסור הפרסום גם על החוק למניעת הטרדה מינית. כרגע סעיף קטן 5(ה) בחוק למניעת הטרדה מינית קובע כי "הוראות סעיף 352 יחולו לעניין פרסום של מי שנפגע בעבירה". זה רק נפגע, ואם נחיל את זה עכשיו גם על מתלונן אולי צריך לעשות עוד תיקון, פרט לתיקון בחוק העונשין, גם בחוק למניעת הטרדה מינית.

הצעתי לכלול אותו תיקון של חברת הכנסת אתי לבני גם בחוק זכויות נפגעי עבירה. גם זה עבר, ואני לא מבינה למה זה לא נמצא על סדר היום של הוועדה.

נוכל לתקן את זה עכשיו.

סליחה, אני טועה, זה לא עבר. למרות שלדעתי, בלי קשר אליי, אם כבר מתקנים את זה כאן כדאי לתקן גם בחוק זכויות נפגעי עבירה.

זה לא כל-כך פשוט. שם זה סעיף שמדבר על העברת - - -

הוחלט על תיקון בסעיף 352(ב) לחוק העונשין. נוסיף את הסייג של אחריות פלילית: "לא יישא אדם באחריות פלילית" במקרים שמנויים בסעיף כעת, וגם "כשבית-המשפט התיר את הפרסום".

נוסיף תיקון לחוק למניעת הטרדה מינית, בסעיף 5(ה), שההפניה לחוק העונשין תכלול גם נפגע עבירה וגם מתלונן בעבירה. כרגע הוא מפנה לסעיף 352 בחוק העונשין, אבל הוא מתייחס רק לנפגעי עבירה ואנחנו מוסיפים גם מתלונן.

דרך אגב, חברת הכנסת זהבה גלאון, בשני המקרים שהתלוננתי בוועדה יוגשו כתבי אישום ביום ראשון.

מי בעד העברת החוק לקריאה ראשונה?


הצבעה

בעד הצעת חוק העונשין (תיקון – איסור פרסום שם מתלוננת בעבירות מין), התשס"ה-2004– 2
נגד – אין
נמנעים – אין
הצעת החוק נתקבלה.

הצעת חוק העונשין (תיקון – איסור פרסום שם מתלוננת בעבירות מין), התשס"ה-2004, נתקבלה פה אחד ותועבר לקריאה ראשונה.


הישיבה ננעלה בשעה 14:15